במילים אחרות

גם המחשבים החזקים ביותר בעולם לא מסוגלים לתרגם במדויק בזמן אמת, אבל מתורגמנים עושים זאת בקלות. חוקרי מוח סוף סוף מתחילים להסביר את היכולת יוצאת הדופן הזו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בוקר אחד הקיץ ביקרתי בסוכנות האו"ם היחידה שיושבת בלונדון. המטה של ארגון הימאות הבינלאומי (IMO) נמצא על הגדה הדרומית של התמזה, מרחק קצר ממקום מושבו של הפרלמנט הבריטי. כשהתקרבתי, ראיתי שחרטום ספינה מפוסל במתכת מזדקר כמו חוטם מקומת הקרקע של הבניין, שבכל מובן אחר הוא משעמם למדי. בפנים פגשתי כתריסר מתרגמים של ה-IMO, רובם נשים. הם היו עליזים ופטפטניים ולבושים טוב יותר ממה שאפשר לצפות מאנשים שנשמעים לעתים קרובות אך כמעט לעולם אינם נראים. עליתי למעלה, אל תא שחזיתו עשויה זכוכית, שם התכוננתי לצפות בדבר מדהים אך בה בעת שגרתי לגמרי. התא היה בגודל של מחסן גינה, מואר היטב אבל מחניק. מתחתינו עמדו השולחנות המעוגלים קלות של היכל הנציגים, שהיה מלא למחצה, בעיקר בגברים בחליפות. ישבתי בין שתי מתורגמניות בשם מריסה פינקני וכרמן סוליניו, ובמהרה החל הנציג הראשון לדבר. פינקני הפעילה את המיקרופון שלה. היא השתהתה לרגע ואז החלה לתרגם את דבריו של הנציג מאנגלית לספרדית. 

מה בעצם היא עשתה באותו בוקר?  כשהנציג דיבר, פינקני הייתה צריכה להבין את המסר המובע בשפה אחת, ובה בעת לבנות ולהביע את אותו מסר בלשון אחרת. התהליך דורש שילוב יוצא דופן של מיומנויות חושיות, מוטוריות וקוגניטיביות, הפועלות כולן בעת ובעונה אחת. היא עשתה זאת ללא הפסקה ובזמן אמת, בלי לבקש מהדובר להאט או להבהיר דבר. היא לא גמגמה ולא עצרה. שום דבר בהיסטוריה האבולוציונית שלנו לא היה יכול לתכנת את מוחה של פינקני למשימה ייחודית ותובענית כל כך. ביצועה דורש ורסטיליות ורגישות לניואנסים שגם המחשבים החזקים ביותר לא מסוגלים להן. בלתי נתפס שדווקא המוח שלה, או כל מוח אנושי, מסוגל לעשות זאת.

רבות מהיכולות המתוחכמות ביותר שלנו מתאפשרות לא בזכות אזורי מוח המוקדשים למשימות ספציפיות, אלא בזכות תיאום מהיר מאוד בין אזורים האחראים למשימות כלליות יותר, כמו תנועה או שמיעה

חוקרי מוח בוחנים שפות כבר עשרות שנים ומנפקים עשרות מחקרים על דוברים רב-לשוניים. אבל הבנת התהליך הזה – תרגום סימולטני – היא אתגר גדול הרבה יותר. כל כך הרבה דברים מתרחשים במוחו של המתורגמן עד שקשה לדעת איפה להתחיל. אך לאחרונה נענה לאתגר קומץ חוקרים נלהבים, ואזור מסוים במוח – הגרעין הקאודטי, או הזנבי – כבר משך את תשומת לבם. הגרעין הקאודטי אינו אזור לשוני במובהק; חוקרי מוח מכירים את התפקיד שהוא ממלא בתהליכים כמו קבלת החלטות ואמון. הוא כמו מנצח תזמורת שמתאם פעילות באזורים רבים במוח כדי לייצר התנהגויות מורכבות להפליא. וזה אומר שתוצאותיהם של מחקרי המתורגמנות מתקשרות לאחד הרעיונות החשובים ביותר שחקר המוח הוליד בעשר או עשרים השנים האחרונות. ברור לנו כעת שרבות מהיכולות המתוחכמות ביותר שלנו מתאפשרות לא בזכות אזורי מוח המוקדשים למשימות ספציפיות, אלא בזכות תיאום מהיר מאוד בין אזורים האחראים למשימות כלליות יותר, כמו תנועה או שמיעה. נראה שתרגום סימולטני הוא אחת המשימות המופלאות המתאפשרות בזכות הרישות של מוחנו.

תרגום סימולטני מעורר לעתים תחושה של דרמה, שאולי נובעת מההיסטוריה של התחום: הקמת חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה ביססה את הצורך בו, והשימוש בתרגום סימולטני במהלך משפטיהם של נאצים בכירים בנירנברג המחיש את כוחו. ובכל זאת נותרו ספקות לגבי דיוק התרגום; מועצת הביטחון של האו"ם לא אימצה את התרגום הסימולטני עד תחילת שנות ה-70. "עד אז הם לא סמכו על המתורגמנים," אומרת ברברה מוזר-מרסר (Moser-Mercer), מתורגמנית וחוקרת מאוניברסיטת ז'נבה. אבל כעת הצטרפה גם בריסל אל שתי הבירות המסורתיות של עולם הוועידות הרב-לשוניות – משרדי האו"ם בז'נבה ובניו יורק; האיחוד האירופי מתרחב וכולל יותר ויותר שפות. נכון לעכשיו מספרן עומד על 24, וחלק מהפגישות כוללות מתורגמן לכל אחת מהשפות.

כשצפיתי בנציגי ארגון הימאות הבינלאומי, נזכרתי במראה הנשקף מגשר הפיקוד של אנייה או מחדר הבקרה באולפני טלוויזיה. הייתה לי תחושה של שליטה – תחושה מוטעית בהתחשב בכך ששליטה היא אחד הדברים שאין למתורגמנים. המילים שהם אומרים והמהירות שבה הם מדברים נקבעת על-ידי אחרים. ואף על פי שפינקני וסוליניו קיבלו עותקים של חלק מהנאומים שהוכנו לאותו בוקר, היה עליהן להיות ערניות ומוכנות לכל הערת אגב מבודחת. משחקי מילים, סרקזם, אירוניה ובדיחות תלויות-תרבות הם סיוט למתורגמנים. כפי שציין אחד העוסקים במלאכה במאמר אקדמי, "באופן כללי אל למתורגמן לנסות לתרגם משחקי מילים המבוססים על מילה אחת מרובת משמעויות בשפת המקור, כי סביר להניח שהתוצאה לא תהיה מצחיקה." אין ספק.

רבים מהנציגים דיברו באנגלית, ולכן עומס העבודה של אן מיילס, שישבה בתא המוקדש למתורגמנים לשפה האנגלית היה לא רציף. מיילס מדברת צרפתית, גרמנית, איטלקית ורוסית, ועובדת כמתורגמנית כבר 30 שנה. בין נאום לנאום היא סיפרה לי על סדר המילים, אתגר נוסף שמתורגמנים מתמודדים איתו מדי יום. "בגרמנית ה-nicht - "לא" - יכול לבוא בסוף המשפט. ולכן אתה עלול להציג משהו באופן חיובי, ולבסוף הדובר אומר nicht. אבל דוברי גרמנית כשפת אם מרגישים לפי האינטונציה שה-nicht עומד להגיע." סדר המילים הוא בעיה גדולה בפגישות בנושא דיג, שמטילות על מיילס אימה. במשפט ארוך על זן מסוים של דגים, ובשפה שבה שם העצם – שמו של הדג – מגיע לקראת הסוף, המתורגמן לא יכול לדעת בוודאות מה יהיה נושא המשפט עד שהוא בא אל קצו.

מובן שיש גם הומור במעידות האלה. מיילס סיפרה לי על פגישה בנושא חקלאות, שבה הנציגים דנו בזרע קפוא של פר; המתורגמנית הצרפתייה תרגמה את זה כ- matelot congelés, או "מלחים מוקפאים." (טעות הנובעת מהדמיון בהגייה האנגלית של semen, כלומר "זרע", ושל seamen, "מלחים"). והיא סיפרה גם על טעות שלה, שהתרחשה כשנציג דיבר על הצורך ליישב עניין כלשהו avant Milan – לפני מילאנו, העיר שתארח את הפגישה הבאה. מיילס לא ידעה על הפסגה במילאנו ולכן אמרה שהנושא יוסדר רק עוד mille ans, קרי "אלף שנה" (נשמע בצרפתית כמו Milan, כלומר מילאנו).

שיחות על משברים מדיניים בניו יורק יכולות להיות מרתקות, אבל הפוליטיקאי הממוצע, קל וחומר המומחה הטכני הממוצע לתקינה ימית, לא משלהב את מאזיניו שעות על גבי שעות. גם אם הקהל מנמנם, המתורגמן חייב להישאר ערני

ויש גם דוברים שמדברים מהר מדי. "יש כמה אסטרטגיות. חלק מהמתורגמנים חושבים שעדיף לעצור ופשוט לומר שהנציג מדבר מהר מדי." מיילס עצמה לא חושבת שזה יעיל כי לאנשים יש קצב טבעי, ומישהו שמתבקש להאט יגביר את הקצב מחדש בסופו של דבר. החלופה היא לתמצת. "צריך לקלוט מהר. העבודה הזאת היא לא רק עניין של כישורי שפה, אלא של זריזות מחשבה ולמידה מהירה." אתגרים מהסוג הזה הופכים את התרגום הסימולטני למשימה מעייפת, מה שמסביר למה שתי המתורגמניות החליפו זו את זו מדי חצי שעה. והצפייה בנאום בווידיאו קשה עוד יותר. "אנחנו לא אוהבים את זה בכלל," אמרה לי מיילס. מחקרים מאשרים שהתהליך הזה מתיש ומלחיץ יותר, כנראה מפני ששפת הגוף והבעות הפנים טומנות בחובן חלק מהמסר, וקשה יותר לפענח אותן כשעובדים מרחוק. "מקבלים פחות רמזים ויזואליים לגבי המתרחש, אפילו כשצופים דרך שיחת וידאו," אמרה מיילס.

וישנה גם בעיית המונוטוניות. שיחות על משברים מדיניים בניו יורק יכולות להיות מרתקות, אבל הפוליטיקאי הממוצע, קל וחומר המומחה הטכני הממוצע לתקינה ימית, לא משלהב את מאזיניו שעות על גבי שעות. גם אם הקהל מנמנם, המתורגמן חייב להישאר ערני. וככל שהפגישה הפליגה עוד ועוד לתוך ערפל רב-לשוני של הבחנות פרוצדורליות דקות והצהרות שונות, כל אחת עם סעיפים ותתי-סעיפים משלה, הבנתי יותר ויותר עד כמה הערנות הזאת מעייפת. בתור מי ש"ניקר" בלא מעט ועידות מדעיות – פעם אחת אפילו כמשתתף במושב – נדהמתי מחוסנן של המתורגמניות.

מעבר לשפה

מוח האדם

מיקומו של הגרעין הקאודטי במוח. אילוסטרציה: Life Science Databases

מוזר-מרסר הוכשרה כמתורגמנית – היא דוברת גרמנית, אנגלית וצרפתית שוטפות – לפני שסטתה לעבר חקר המוח. "סקרן אותי מאוד מה קורה במוח שלי בזמן שאני מתרגמת," היא אומרת. "חשבתי לעצמי שבטוח יש דרך לגלות." כשהיא הגיעה לאוניברסיטת ז'נבה ב-1987 לא הייתה דרך כזו – מחלקת המתורגמנות התמקדה בהכשרה, לא במחקר, אז היא החליטה למצוא אותה בעצמה בעזרת עמיתים ממדעי המוח. "שפה היא אחת הפונקציות הקוגניטיביות המורכבות ביותר של האדם," אמרה לי נארלי גולסטני, ראש צוות במעבדת המוח והשפה של האוניברסיטה, במהלך ביקור שערכתי שם לאחרונה. "יש הרבה מחקרים על דו-לשוניות. תרגום סימולטני הולך צעד אחד רחוק יותר כי שתי השפות פעילות בו-זמנית. ולא רק במודליות אחת, כי תפיסה והפקת דיבור מתרחשים באותו זמן. אזורי המוח המעורבים בתהליך מגיעים לרמה גבוהה ביותר, מעבר לשפה."

בז'נבה, כמו במעבדות רבות אחרות שעוסקות בחקר המוח, כלי העבודה המקובל הוא דימות תהודה מגנטית תפקודי, או fMRI. בעזרת fMRI צופים החוקרים במוח בזמן שהוא מבצע משימה ספציפית; במחקרי התרגום הסימולטני כבר התגלתה כך רשת אזורי המוח שמאפשרת את התהליך הזה. אחד האזורים האלה הוא אזור ברוקה, הידוע בשל מעורבותו בהפקת שפה וזיכרון עבודה, הפונקציה שמאפשרת לנו להמשיך לתפוס את הדברים שאנו חושבים או עושים. האזור הזה מקושר גם לאזורים שכנים שעוזרים לשלוט בהפקת השפה ובהבנתה. "בתרגום סימולטני, כשאדם שומע משהו וצריך לתרגם ולדבר בו-זמנית, יש יחסי גומלין פונקציונליים חזקים מאוד בין האזורים האלה," אומרת גולסטני.

ונראה שאזורים רבים אחרים מעורבים גם כן, ויש מגוון של קישורים ביניהם. בגלל מורכבות הרשת הזאת נמנעה מוזר-מרסר מלהתמודד עם כולם בבת אחת; לא היה סיכוי שתצליח לחשוף את פעולתו של כל אחד מהרכיבים. במקום זאת, החוקרים מז'נבה מתייחסים לכל רכיב כאל קופסה שחורה, ומתמקדים בהבנת אופי הקשר בין הקופסאות והתיאום ביניהן. "המחקר שלנו מנסה להבין את המנגנונים שמאפשרים למתורגמן לשלוט במערכות האלה בו-זמנית," אומר חבר הצוות אלכסיס אֶרְוֶוה-אדלמן.

שאלתי את מוזר-מרסר אם מתורגמנים עושים אי פעם משהו אחר בזמן העבודה. בתחום הנשלט על-ידי נשים, היא אומרת לי, חלקן סורגות – או לפחות היו סורגות בתקופה שזה היה עיסוק פופולרי יותר

שני אזורים בסטריאטום, הליבה האבולוציונית הקדומה של המוח, התגלו כגורמי מפתח במשימת הניהול הביצועית הזאת: הגרעין הקאודטי והפוטמן. חוקרי מוח כבר יודעים שהמבנים האלה ממלאים תפקיד גם במשימות מורכבות אחרות, כולל למידה ותכנון וביצוע של תנועה. משמעות הדבר היא שאין מרכז יחיד במוח המוקדש בלעדית לשליטה בכישורי המתורגמנות, אומרים אֶרְוֶוה-אדלמן ועמיתיו. כמו בהתנהגויות אנושיות רבות אחרות הנחקרות בעזרת fMRI, מסתבר שהמשימה מתבצעת בשיתוף פעולה של אזורים רבים. ואזורי המוח ששולטים בתהליך הם מרובי תפקידים, ולא מתמחים במשימה מסוימת.

אחד התמריצים לכתיבת המאמר הזה היה שיחה טריוויאלית. מישהו סיפר לי על מתורגמן סימולטני שהוא מיומן כל כך עד שהוא יכול לפתור תשבץ תוך כדי עבודה. לא קיבלתי שם או תאריך או מקום ולכן פקפקתי בכך. אבל יצרתי קשר עם כמה מתורגמנים מקצועיים, רק כדי לבדוק. אחד מהם אמר שאולי שמע שמועה; האחרים התייחסו לכך בביטול. אגדה אורבנית, הם אמרו. שאלתי את מוזר-מרסר אם מתורגמנים עושים אי פעם משהו אחר בזמן העבודה. בתחום הנשלט על-ידי נשים, היא אומרת לי, חלקן סורגות – או לפחות היו סורגות בתקופה שזה היה עיסוק פופולרי יותר. ואכן אפשר להבין איך פעולה ידנית שגרתית עשויה לתרום לפעילות התרגום השכלית באופייה. אבל לפתור תשבץ? מוזר-מרסר לא ניסתה זאת, אבל היא אומרת לי שבנסיבות יוצאות דופן – נושא מוכר, דוברים צלולים וכו' – היא חושבת שתצליח.

עצם האפשרות הזו מעידה כי דברים מעניינים אכן מתרחשים במוחותיהם של מתורגמנים סימולטניים. ויש סיבות נוספות לחשוב שמוחותיהם של מתורגמנים מותאמים למקצוע. הם יודעים להתעלם מעצמם, למשל. בנסיבות רגילות, ההאזנה לקולך חיונית לניטור הדיבור. אבל מתורגמנים צריכים להתרכז במילים שהם מתרגמים, ולכן הם לומדים להקדיש תשומת לב מעטה יותר לקולם שלהם. דבר זה הודגם לראשונה לפני 20 שנה בניסוי פשוט שתוכנן על-ידי פרנקו פברו (Fabbro) ועמיתיו מאוניברסיטת טריאסטה באיטליה. פברו ביקש מ-24 סטודנטים לדקלם את ימות השבוע וחודשי השנה בסדר הפוך תוך כדי שהם מאזינים לעצמם באוזניות. תחילה הם שמעו את עצמם ללא השהייה. ואז הם חזרו על התרגיל עם השהייה של 150, 200 ו-250 אלפיות השנייה. גם עיכוב קל ביותר פוגע בדיבור ומאלץ את המאזינים להאט, לגמגם, לבלוע מילים ואף לעצור לגמרי. ואכן, רבים מהסטודנטים שגו. אבל חצי מהסטודנטים בקבוצה היו בשנה השלישית או הרביעית ללימודיהם בבית הספר למתרגמים ומתורגמנים של האוניברסיטה, ואצלם לא זוהה שיבוש משמעותי.

ישנם הרגלים הנרכשים במקום העבודה ובאים לידי ביטוי גם בבית. אחת הדרכים שמתורגמנים מנוסים צוברים מהירות היא על-ידי למידה לחזות מה הדוברים עומדים לומר

ישנם הרגלים הנרכשים במקום העבודה ובאים לידי ביטוי גם בבית. מתורגמנים מנוסים צוברים מהירות  בין השאר כשהם לומדים לחזות מה הדוברים עומדים לומר. "אני תמיד אצפה את סוף המשפט, לא משנה עם מי אני מדברת ואם אני חובשת אוזניות או לא," אומר מוזר-מרסר. "אני אף פעם לא אחכה שתגמור את המשפט. מתורגמנים רבים יודעים זאת מבני זוגם וילדיהם: 'את אף פעם לא נותנת לי לגמור לדבר...' וזה נכון. אנחנו תמיד קופצים באמצע." מתורגמנים צריכים גם להיות מסוגלים להתמודד עם לחץ ולהפגין שליטה עצמית כשהם עובדים עם דוברים בעייתיים. לפי ביקורת שקראתי שהתבססה על שאלונים הניתנים למתורגמנים, הצורך הזה עושה את חברי המקצוע מתוחים, הפכפכים, רגישים ומפונקים. יכול להיות שזה נכון. אבל אני לא זיהיתי את התכונות האלה אצל מריסה, כרמן או אן.

לפני כמה שנים ביקשו החוקרים מז'נבה מ-50 סטודנטים רב-לשוניים לשכב בסורק מוח ולבצע סדרה של תרגילי שפה. באחד התרגילים האזינו הנבדקים למשפט ולא אמרו דבר. בתרגיל השני הם חזרו על המשפט באותה שפה. והשלישי היה המורכב ביותר: הנבדקים התבקשו לחזור על מה שהם שמעו, אבל הפעם לתרגם את המשפט לשפה אחרת. במונחים קוגניטיביים זה נראה כמו זינוק רציני ברמת הקושי. בתחילה הסטודנטים רק הקשיבו, ואז הם חזרו. המשימה השלישית דרשה מהם לחשוב על המשמעות ועל התרגום המתאים לה: לבצע תרגום סימולטני. אבל הסריקות לא העידו על השתוללות עצבית. "לא הייתה כמות אדירה של פעילות נוספת," אומר אֶרְוֶוה-אדלמן. למשל, לא הייתה פעילות נוספת באזורים שמטפלים בהבנה או בביטוי. "היו רק כמה אזורים ספציפיים שטיפלו בעומס הנוסף של התרגום." ביניהם היו אזורים ששולטים בתנועה, כמו הקורטקס הקדם-מוטורי והגרעין הקאודטי. תרגום סימולטני, במילים אחרות, עשוי להיות עניין של ניהול המשאבים הייעודיים הקיימים, ולא של הרחבה משמעותית שלהם.

הרעיון הזה עדיין לא אומת, אבל הצוות מז'נבה חיזק אותו כשהזמין כמה סטודנטים בחזרה אל סורק ה-fMRI קצת יותר משנה לאחר מכן. באותו פרק זמן עברו 19 מהנבדקים האלה שנת הכשרה בתרגום סימולטני לוועידות, בעוד שאחרים למדו נושאים מתחומים שונים. מוחותיהם של המתורגמנים המתלמדים השתנו, ובייחוד חלקים בגרעין הקאודטי הימני, אבל לא באופן הצפוי – הפעילות שם פחתה במהלך תרגום סימולטני. ייתכן שהגרעין הקאודטי הפך למתאם יעיל יותר, או למד כיצד להעביר חלקים גדולים יותר מהמשימה אל מבנים אחרים.

"יכול להיות שככל שאנשים נעשים מיומנים יותר בתרגום סימולטני, פוחת אצלם הצורך בתגובה המבוקרת שהגרעין הקאודטי מספק," אומר דייוויד גרין, חוקר מוח מיוניברסיטי קולג' בלונדון, שלא היה מעורב במחקר בז'נבה. "לגרעין הקאודטי יש תפקיד בפיקוח על כל מיני פעולות שדורשות מיומנות. וישנם מחקרים אחרים שמראים כי ככל שאנשים נעשים מיומנים יותר במשימה, כך יש פחות פעילות במהלכה."

הסיפור שעולה מתוך המחקר בז'נבה – שתרגום סימולטני הוא עניין של תיאום בין אזורים ייעודיים יותר במוח – מתיישב עם האופן שבו מתורגמנים מתארים את צורת העבודה שלהם. לדוגמה, כדי להיות יעילים במיוחד, מתורגמנים צריכים רפרטואר של גישות. "התהליך צריך להתאים את עצמו לנסיבות משתנות," אומרת מוזר-מרסר, שעדיין עושה 40-50 ימי תרגום סימולטני בשנה, בעיקר עבור סוכנויות או"ם. "יכול להיות שתהיה איכות שמע רעה, ולפעמים יש לדובר מבטא כבד, או שמדובר בנושא שאני לא מבינה בו. לדוגמה, אני לא אתרגם דובר מהיר כמו שאני מתרגמת דובר אטי. זה מערך שונה של אסטרטגיות. אם אין זמן להתמקד בכל מילה ומילה, צריך לבצע מעין דגימה חכמה של הנאמר." ייתכן שפעולתן הגמישה של רשתות המוח האחראיות לתרגום סימולטני מאפשרת למתורגמנים למטב אסטרטגיות להתמודדות עם סוגים שונים של דיבור. ומתורגמנים שונים המאזינים לאותו חומר עשויים ליישם אסטרטגיות שונות.

התוצאות של קבוצת ז'נבה מתיישבות גם עם נושא רחב יותר במדעי המוח. כשהתרחב השימוש ב-fMRI בשנות ה-90, מיהרו החוקרים לזהות את אזורי המוח המעורבים בכמעט כל התנהגות אפשרית (כולל, כן, בסקס: כמה חוקרים סרקו את מוחותיהם של נבדקים החווים אורגזמה). אבל הנתונים האלה לא היו יעילים במיוחד כשלעצמם, בין השאר כי התנהגויות מורכבות לא נשלטות בדרך כלל על-ידי אזורים בודדים במוח. אך כעת עיקר הדגש הוא על הבנת האינטראקציה בין האזורים השונים. חוקרי מוח למדו, למשל, שכאשר אנו שוקלים לרכוש פריט כלשהו, רשת של אזורים הכוללת את הקורטקס הפרה-פרונטלי והאינסולה עוזרת לנו להחליט אם הקנייה משתלמת. והפעולה ההדדית של סדרה אחרת של אזורי מוח, הכוללת את הקורטקס האנטוריני וההיפוקמפוס, עוזרת לאחסן זיכרונות של דרכים המובילות ממקום למקום.

ההבנה המתוחכמת הזו התאפשרה בין היתר בזכות שיפורים בטכנולוגיית הסריקה. כשמדובר בגרעין הקאודטי, אפשר להבחין בין הפעילות המתרחשת בו לבין הפעילות המתרחשת בחלקים אחרים בגרעיני הבסיס (האזור הגדול יותר שהגרעין הקאודטי ממוקם בו). סריקות מעמיקות יותר הראו שהגרעין הקאודטי משולב לעתים קרובות ברשתות שמווסתות קוגניציה ופעולה, תפקיד שמציב אותו בלבו של מגוון יוצא דופן של התנהגויות. כפי שציין צוות חוקרים בריטי בסקירה מ-2008, מחקרים מראים שהגרעין הקאודטי עוזר לשלוט בדברים שונים, "מהחלטתו של עכברוש ללחוץ על דוושה ועד להחלטתו של אדם לגבי מידת האמון שלו בשותף לעסקה פיננסית."

אחד ממחברי הסקירה הוא ג'ון פרקינסון מאוניברסיטת בנגור בוויילס. אני שואל אותו אם הוא היה חוזה שהגרעין הקאודטי מעורב בתרגום סימולטני. הוא אומר שבתחילה לא חשב כך. "הגרעין הקאודטי קשור להתכוונות של הפעולה, למיקודה במטרה. לא בביצוע אלא בסיבת הביצוע." ואז הוא חשב על עבודתם של המתורגמנים. מחשבים מתרגמים בעזרת חזרתיות, ולפעמים התוצאות מעוררות גיחוך. בני אדם צריכים לחשוב על משמעות וכוונה. "בעצם, המתורגמן צריך לנסות להבין מה המסר שבמילים ולתרגם אותו," אומר פרקינסון. הוא מסכים שמעורבותו של הגרעין הקאודטי הגיונית.

מכיוון שחלק ממחקר ז'נבה מתרחש במחלקה האמונה על הכשרת מתורגמנים, אפשר לשאול אם ייתכן שבסופו של דבר יימצא יישום פרקטי ישיר לממצאים המדעיים. מוזר-מרסר ועמיתיה משתדלים להימנע מהצהרות ראוותניות ושוללים את האפשרות שסורקי המוח ישמשו להערכת התקדמותם של תלמידים או לבחירת מועמדים עם נטייה למתורגמנות. אבל גם אם חקר התרגום הסימולטני לא יוביל ליישומים מידיים, הוא כבר הספיק להרחיב את הידע שלנו לגבי הנתיבים העצביים שמקשרים בין חשיבה לעשייה, ובעתיד עשוי לעזור לחוקרי מוח להעמיק את הבנתם ברשתות שבמוח. הצוות מז'נבה מעוניין כעת לחקור את הרעיון שהיבטים "גבוהים" מסוימים של קוגניציה התפתחו מהתנהגויות פשוטות וקדומות יותר מבחינה אבולוציונית. המוח, הם טוענים, בונה את הרפרטואר הקוגניטיבי המורכב שלו על רמה נמוכה יותר של תהליכים "חיוניים", כגון תנועה או אכילה. "זאת בהחלט דרך יעילה מאוד לעשות דברים," אמרו לי מוזר-מרסר ועמיתיה באימייל. "הגיוני שהמוח יתפתח על-ידי שימוש חוזר במעבדים שלו או על-ידי התאמתם למשימות שונות, והגיוני גם לחבר את רכיבי השליטה הקוגניטיביים ישירות למערכת שתהיה אחראית ליישום ההתנהגות." יכול להיות שתרגום סימולטני, המתבסס על יחסי גומלין הדוקים בין קוגניציה לפעולה, הוא חקר המקרה האידאלי לבחינת התפיסה הזו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ף ווטס, Mosaic.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על במילים אחרות