במערב אין כל חדש

אנחנו לא רצינו מלחמה, האחרים טוענים אותו הדבר — ובכל זאת חצי עולם שקוע בה. פרק מהספר המיתולוגי של אריך מריה רמרק
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

אנחנו נוסעים ימים אחדים. המטוסים הראשונים מופיעים בשמים. אנחנו עוברים על פני רכבות משא. תותחים, תותחים. רכבת השדה קולטת אותנו. אני מחפש את הגדוד שלי. איש אינו יודע היכן הוא חונה. אי־שם אני לן, אי־שם אני מקבל בבוקר מזון וכמה הוראות מעורפלות. ושוב אני יוצא לדרך בתרמילי וברובי. כשאני מגיע, איני מוצא איש משלנו במקום ההרוס. אני שומע שהפכו אותנו לחטיבה מעופפת הנשלחת לכל מקום תבערה. הידיעה הזאת לא משמחת אותי במיוחד. מספרים לי על אבדות כבדות בקֶרב אנשינו. אני שואל על קָט ועל אלברט. איש אינו יודע דבר על אודותם. אני מוסיף לחפש ותועה בדרכים, והרגשָתי משונָה. לילה ועוד לילה אני לן בשדה כאינדיאני. אחר כך אני מקבל ידיעה מדויקת ויכול להתייצב אחר הצהריים במשרד.

הסמל מחליט להשאיר אותי במחנה. הפלוגה תשוב בעוד יומיים, אין טעם לשלוח אותי לשם. "איך היה בחופשה?" הוא שואל. "נחמד, לא?"
"פחות או יותר," אני אומר.
"כן, כן," הוא נאנח, "אילו רק לא היה צריך לחזור. החצי השני תמיד נהרס בגלל זה."
אני מתבטל עד שובה של הפלוגה עם בוקר, אפורה, מזוהמת, זועפת וקודרת. אני מנתר ממקומי, נדחק ביניהם ועיני מחפשות, הנה טְיָאדֶן, הנה מילֶר מקנח את אפו, והנה גם קָט וקְרוֹפּ. אנחנו מקרבים את המזרנים שלנו זה אל זה. אני מרגיש אשמה כלפיהם, והלוא בעצם אין לי שום סיבה. לפני השינה אני מוציא את שארית הלביבות והריבה כדי שיטעמו גם הם.

שתי לביבות העלו עובש, אבל עוד אפשר לאכול אותן. אני לוקח אותן לעצמי, ואת הטריות אני נותן לקָט ולקְרוֹפּ. קָט לועס ושואל: "הן בוודאי מאמא שלך?"
אני מהנהן. "טוב," הוא אומר, "מרגישים בטעם." כמעט נקוות דמעות בעיני. איני מכיר עוד את עצמי. אבל הכול יסתדר כאן בחברת קָט ואלברט והאחרים. לכאן אני שייך. "היה לך מזל," קְרוֹפּ עוד לוחש לי לפני שאני נרדם, "השמועה אומרת שיעבירו אותנו לרוסיה." לרוסיה. שם הלוא כבר נגמרה המלחמה. החזית רועמת במרחק. קירות הצריפים משקשקים.

***

אנחנו מנקים ומצחצחים בלי הרף. מסדר רודף מסדר. בוחנים אותנו מכל הצדדים. מדים קרועים מוחלפים בטובים. אני משיג ככה סָגין חדש לגמרי, קָט השיג, כמובן, חליפת מדים שלמה. צצה שמועה כי בא שלום, אבל הסברה השנייה מתקבלת יותר על הדעת: שיעבירו אותנו לרוסיה. אבל לשם מה דרושים לנו ברוסיה מדים טובים יותר? לבסוף מתברר העניין: הקַייזֵר בא לביקור. לכן כל הבדיקות הקפדניות האלה.
שמונה ימים יש לנו רושם שאנחנו בבסיס טירונים, עד כדי כך עובדים ומתאמנים. הכול זעופים ועצבניים כי צחצוח מופרז הוא לא בשבילנו, ומצעד חגיגי על אחת כמה וכמה. דווקא עניינים כאלה מרגיזים את החייל יותר מהשוחות. לבסוף הגיע הרגע. אנחנו עומדים דום והקייזר מופיע. אנחנו סקרנים לראותו. הוא צועד לפני השורה, ובעצם אני מאוכזב קצת: לפי התמונות, תיארתי לי אותו גבוה וחסון יותר ובוודאי בעל קול רועם. הוא מחלק צלבי ברזל ופונה בדברים לפלוני ולאלמוני. ואז אנחנו מתפזרים.

אחר כך אנחנו משוחחים בינינו. טְיָאדֶן אומר בתדהמה: "הוא הראשון במעלה. לפניו חייב כל אדם לעמוד דום, כל אחד!" הוא מהרהר: "אפילו הרמטכ״ל חייב לעמוד דום לפניו, לא?"
"כמובן," קָט מאשר. טְיָאדֶן עוד לא השלים את מחשבותיו. הוא מהרהר זמן־מה ושואל: "גם מלך חייב לעמוד דום לפני קייזר?" איש אינו יודע להשיב בוודאות, אבל אין זה מתקבל על דעתנו. שניהם גבוהים כל כך במעלתם, שבוודאי אין כאן עניין של עמידת דום. "באילו שטויות אתה מתעסק," קָט אומר. "העיקר שאתה תעמוד דום." אבל טְיָאדֶן מוקסם לגמרי. דמיונו היבש בדרך כלל עובד שעות נוספות.
"תראה," הוא מודיע, "אני פשוט לא מסוגל לתפוס שגם קייזר מוכרח לחרבן כמוני."
"בזה אתה יכול להיות בטוח," קְרוֹפּ צוחק. "משוגע ועוד רבע הם שבע," משלים קָט, "השכל שלך שורץ כינים, טְיָאדֶן, לך מהר לחרבן כדי לנקות את הראש, שלא תמשיך לקשקש כמו תינוק." טְיָאדֶן מסתלק.

"אבל דבר אחד בכל זאת הייתי רוצה לדעת," אלברט אומר, "האם היתה פורצת מלחמה אילו הקייזר היה מתנגד?"
"בטוח," אני מתערב בשיחה, "הרי אומרים שבהתחלה הוא לא רצה בכלל."
"טוב, אז לא רק הוא. אם עשרים או שלושים איש בעולם היו מתנגדים."
"אז סביר שלא," אני מודה, "אבל דווקא הם הרי רצו."
"הכול מגוחך כשאתה חושב על זה," קְרוֹפּ מוסיף, "אנחנו כאן כדי להגן על המולדת. אבל הרי גם הצרפתים כאן כדי להגן על המולדת שלהם. אז מי צודק?"
"אולי שנינו," אני אומר בלי להאמין בדברי. "כן, אבל," אלברט פותח, ואני כבר רואה שהוא רוצה לדחוק אותי לפינה, "הפרופסורים והכמרים והעיתונים שלנו אומרים שרק אנחנו צודקים, ואני מקווה שזה נכון. אבל הפרופסורים והכמרים והעיתונים הצרפתיים טוענים שרק הם צודקים, אז מה נכון?"
"אני לא יודע," אני אומר, "על כל פנים אנחנו במלחמה, ומחודש לחודש מצטרפות עוד ארצות." טְיָאדֶן חוזר ועודו נרעש. מיד הוא מצטרף לשיחה ושואל איך בעצם פורצת מלחמה. "בדרך כלל כשארץ אחת מעליבה עלבון כבד ארץ אחרת," עונה אלברט ביוהרה כלשהי. אבל טְיָאדֶן מיתמם ומקשה: "ארץ? את זה אני לא מבין. הלוא הר בגרמניה לא יכול להעליב הר בצרפת. או נהר או יער או שדה חיטה."
"מה, אתה מפגר או שאתה רק עושה את עצמך?" קְרוֹפּ רוטן. "התכוונתי שעַם אחד מעליב עַם אחר..."
"אם ככה, אין לי מה לחפש כאן," טְיָאדֶן משיב, "אותי אף אחד לא העליב."
"לך תסביר משהו לאחד כזה," אומר אלברט בכעס, "הרי שוטה כפר כמוך לא נחשב כאן."

שוב אינני רסיס קיום הרועד בדד בחשכה — אני שייך להם והם לי, לכולנו אותו פחד ואותם חיים, אנחנו קשורים זה אל זה בקשר פשוט ואיתן

"אז בוודאי ובוודאי שאני יכול ללכת הביתה," טְיָאדֶן מתעקש, וכולם צוחקים. "נו, בן־אדם, הכוונה היא לָעָם בכללותו, כלומר, המדינה..." קורא מילֶר. "מדינה, מדינה," טְיָאדֶן מקיש באצבעותיו בבוז, "משטרה צבאית, משטרה אזרחית, מסים, זו המדינה שלכם. אם לזה התכוונת, אז תודה רבה."
"נכון," קָט אומר, "הנה, בפעם הראשונה אמרת דברי טעם, טְיָאדֶן, בין מדינה למולדת יש באמת הבדל."
"אבל הן הרי קשורות זו לזו," קְרוֹפּ סובר, "אין מולדת בלי מדינה."
"נכון, אבל תסכים איתי שכמעט כולנו אנשים פשוטים. וגם בצרפת הרוב הם פועלים, בעלי מלאכה או פקידים נמוכי דרג. ואיזו סיבה יש למסגר או לסנדלר צרפתים לרצות לתקוף אותנו? לא, רק הממשלות רוצות. מימי לא ראיתי צרפתי לפני שבאתי לכאן, ואצל רוב הצרפתים זה מן הסתם ככה ביחס אלינו. גם אותם לא שאלו, בדיוק כמו שלא שאלו אותנו."
"אז למה פרצה בכלל המלחמה?" טְיָאדֶן שואל. קָט מושך בכתפיו. "יש כנראה אנשים שהמלחמה מועילה להם."
"אני בטח לא אחד מהם," טְיָאדֶן מגחך.
"לא אתה ולא אף אחד מאיתנו."
"אז למי?" טְיָאדֶן מתעקש. "הלוא גם לקייזר היא לא מועילה. לו יש הרי כל מה שהוא צריך."
"אני לא בטוח," קָט עונה, "עד עכשיו לא היתה לו מלחמה. וכל קייזר גדול צריך מלחמה אחת לפחות, אחרת לא יזכה לתהילה. תבדוק בספרי הלימוד שלך."
"גם גנרלים זוכים לתהילה במלחמה," דֵטֵרינְג אומר.
"אפילו יותר מקייזרים," קָט מאשר.
"בטח עומדים מאחורי זה גם אנשים אחרים שרוצים להרוויח מהמלחמה," דֵטֵרינְג נוהם. "אני חושב שזאת מין קדחת," אלברט אומר. "בעצם אף אחד לא רוצה בה, ופתאום היא פורצת. אנחנו לא רצינו מלחמה, האחרים טוענים אותו הדבר — ובכל זאת חצי עולם שקוע בה."

"אבל אצלם משקרים יותר משאצלנו," אני משיב. "תיזכרו בעלוני התעמולה שמצאנו אצל השבויים, שנאמר בהם שאנחנו טורפים ילדים בלגים. אנשים שכותבים דברים כאלה צריך לתלות. הם האשמים האמיתיים." מילֶר קם. "על כל פנים, טוב שהמלחמה כאן ולא בגרמניה. תסתכלו על שדות המכתשים האלה!"
"נכון," מסכים אפילו טְיָאדֶן. "אבל יותר טוב בלי מלחמה בכלל." הוא מסתלק בגאווה על שלימד אותנו, המתנדבים לשירות, לקח. ואכן, דעתו היא הדעה המקובלת כאן, שוב ושוב אתה נתקל בה, ואינך יכול להשיב תשובה ניצחת כי יחד איתה חדֵלה כל הבנה להקשרים אחרים. הרגש הלאומי של החייל הפשוט מתמצה בעצם היותו כאן. אבל בזה זה גם נגמר, את כל העניינים האחרים הוא שופט שיפוט מעשי מתוך עמדתו הפרטית.
אלברט משתרע ברוגז בעשב. "הכי טוב לא לדבר בכלל על כל החרא הזה."
"וזה גם לא ישנה שום דבר," קָט מאשר.
נוסף על הכול עלינו גם להחזיר כמעט את כל הבגדים החדשים, ואנחנו מקבלים בחזרה את הסמרטוטים הישנים שלנו. המדים הטובים היו רק בשביל הטקס.

***

במקום לרוסיה שולחים אותנו בחזרה לחזית. בדרך אנחנו עוברים ביער עלוב שגזעיו מרוטשים ואדמתו חרושה. בכמה מקומות נפערו בורות נוראיים. "לעזאזל, תראה איזו הפגזה הרביצו כאן," אני אומר לקָט. "מרגמות," הוא משיב ומצביע למעלה. על הענפים תלויים מתים. חייל עירום משתופף בהסתעפות של עץ, הקסדה עוד לראשו, אבל חוץ מזה אין בגדים לגופו. רק מחציתו ממותניו ומעלה ישובה שם, הרגליים חסרות. "מה קרה כאן?" אני שואל.
"אותו העיפו מתוך המדים," טְיָאדֶן רוטן.
קָט אומר: "מוזר, כבר ראינו את זה כמה פעמים. כשפצצת מרגמה כזאת נוחתת, אתה באמת עף מתוך המדים. הדף האוויר גורם לזה."

אני מוסיף לחפש. באמת זה מה שקרה. הנה שם תלויים קרעי מדים, במקום אחר מרוחה דייסה מגואלת בדם שהיתה פעם איברי אנוש. שם מוטלת גופה, רק רגל אחת עוד עטופה בקרע תחתונים, והצוואר בצווארון הסָגין. מלבד זה היא עירומה, המדים תלויים סביב על העץ. שתי הזרועות חסרות, כאילו חולצו בתנועת הברגה. זרוע אחת אני מוצא בשיחים במרחק עשרים צעדים מהגופה. המת מוטל על פניו. סמוך לפצעי הזרועות העקורות האדמה שחורה מדם. מתחת לכפות רגליו העשב רמוס, כאילו עוד בטש האיש ברגליו.
"זה לא צחוק, קָט," אני אומר.
"גם רסיס של פגז בבטן זה לא צחוק," הוא עונה במשיכת כתפיים.
"רק לא להיתפס למורך לב," אומר טְיָאדֶן. הכול התרחש בוודאי לפני זמן קצר, הדם עוד טרי. מכיוון שאנחנו מוצאים רק מתים, איננו מתעכבים, אלא מסתפקים בהודעה לתחנת החבישה הקרובה. אחרי הכול אין זה מתפקידנו לגזול את עבודתם של נושאי האלונקות החסונים.

***

עומדים לשלוח סיור כדי לבדוק בכמה עמדות האויב עוד מחזיק. בגלל חופשתי יש לי איזו הרגשה משונה כלפי האחרים, ולכן גם אני מתנדב לסיור. אנחנו עורכים תוכנית, חומקים דרך גדר התיל ונפרדים כדי להתקדם בזחילה ביחידוּת. כעבור זמן־מה אני מוצא מכתש רדוד וגולש לתוכו. מכאן אני מתצפת. אש מקלעים בינונית מומטרת בשטח. היא נורית מכל העברים, לא חזקה, אבל בעוצמה שאינה מאפשרת להרים את הראש יותר מדי.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מטרייה של זיקוקי תאורה הולכת ונפרשת. פני השטח נראים קפואים באור החיוור. החשכה הבאה בעקבותיה שחורה משום כך שבעתיים. בשוחה סיפרו לפני כן כי לפנינו חיילים שחורים. זה בהחלט לא נעים, קשה לראות אותם. חוץ מזה הם סיירים מיומנים מאוד. ועם זה, לעתים קרובות הם קלי דעת. גם קָט וגם קְרוֹפּ חיסלו פעם סיור של שחורים, שבתאוותם לסיגריות עישנו בדרך. קָט ואלברט פשוט ירו אל הבהובי הסיגריות. לידי נופל פגז קטן. לא שמעתי אותו בבואו, ואני נבהל כהוגן. בו ברגע תוקף אותי פחד נואל. אני לבד כאן וכמעט חסר ישע בחשכה — אולי מתבונן בי כבר זמן־מה זוג עיניים מתוך מכתש אחר, ורימון יד מוכן לרסק אותי. אני מנסה להתעשת. אין זה הסיור הראשון שלי, והוא גם אינו מסוכן במיוחד. אבל הוא הסיור הראשון שלי לאחר החופשה, וחוץ מזה השטח עוד זר לי למדי.

אני מסביר לעצמי שההתרגשות שלי חסרת שחר, שדבר אינו אורב לי בחשכה, אחרת לא היו יורים יריות שטוחות כל כך. אבל לשווא. בערבוביה פרועה הומות המחשבות בראשי — אני שומע את קול אמי המזהירה אותי, אני רואה את הרוסים בעלי הזקנים המתנפנפים נשענים על הגדר, לעיני עולה מראה בהיר ונפלא של קנטינה ובה כורסאות, של קולנוע בוואלַנסיֵין, מתוך ייסורים וזוועה אני רואה בדמיוני לוע רובה אפור ואכזרי שעוקב אחרי בדומייה לאן שרק אפנה את ראשי: זיעה פורצת מכל נקבוביות עורי.

עדיין אני שוכב במכתש שלי. אני מעיף מבט בשעון, רק דקות מעטות חלפו. מצחי רטוב, עיני לחות, ידי רועדות, ואני מתנשם חרש. אין זה אלא התקף פחד נורא, פחד אימים המונע ממני להרים את הראש ולהמשיך בזחילה. כל דריכותי נמסה כדייסה לכדי השאיפה האחת: להישאר לשכב כאן. איברי דבקים בקרקע, אני מנסה, אבל לשווא — הם מסרבים להינתק. אני נלחץ אל האדמה, אין בכוחי להתקדם, אני מחליט להישאר לשכב. אבל מיד חוזר ושוטף אותי הגל, גל של בושה, של חרטה, אבל גם של ביטחון. אני מתרומם קצת כדי להציץ. עיני צורבות מרוב מאמץ בחשכה. פצצת תאורה ממריאה — אני שב ומתכופף. אני נתון במאבק תזזיתי וחסר טעם, אני רוצה לצאת מהמכתש, והנה אני גולש שוב לתוכו, אני אומר לעצמי: "אתה מוכרח, אלה רעיך, הרי זאת לא סתם פקודה טיפשית" — ומיד אחר כך: "מה אכפת לי, מדובר בחיים שלי, ואני עלול לאבד אותם..."

בכול אשמה החופשה, אני מצטדק במרירות. אבל אני עצמי איני מאמין בזה, חולשה נוראה תוקפת אותי, אני מתרומם לאט ושולח את ידי קדימה, גורר גם את גווי, והנה אני שוכב ומחצית גופי מחוץ למכתש. פתאום נשמעים רעשים, ואני נרתע בחזרה. למרות שאון התותחים אני שומע רחש חשוד. אני מאזין — הרחש בא מאחורי. אלה אנשינו ההולכים בשוחה. עכשיו אני שומע גם קולות עמומים. לפי הצליל ייתכן שקָט הוא המדבר. בבת אחת שוטף אותי חום בלתי רגיל. הקולות האלה, המילים החרישיות המעטות, הצעדים האלה בשוחה שמאחורי, מוציאים אותי בהינף אחד מן הבדידות הנוראה של אימת המוות שכמעט שקעתי בה. הקולות הללו גדולים מחיי, הם יותר מאימהוּת ומאימה, הם הכוח המגן החזק מכול: הלוא קולות רעי הם אלה. שוב אינני רסיס קיום הרועד בדד בחשכה — אני שייך להם והם לי, לכולנו אותו פחד ואותם חיים, אנחנו קשורים זה אל זה בקשר פשוט ואיתן. הייתי רוצה לטמון את פני בקולות האלה, באותן מילים מעטות שהצילו אותי ויעמדו לימיני בשעת צרה.

***

חיילים אמריקאים בצרפת, ספטמבר 1918. צילום: ארכיון אוטיס

חיילים אמריקאים בצרפת, ספטמבר 1918. צילום: ארכיון אוטיס

בזהירות אני מחליק מעל שפת המכתש וזוחל קדימה. אני מתקדם על ארבע. הכול מתנהל למישרים, אני קובע את הכיוון, מסתכל סביבי וחורת בזיכרוני את תמונת האש כדי למצוא את הדרך בשובי. אחר כך אני משתדל לחבור אל האחרים.
אני עדיין מפחד, אבל זהו פחד נבון, זהירות חריגה בעוצמתה. רוח מנשבת, וצללים הולכים אנה ואנה ברשפי האש מקני התותחים. רואים לאורם פחות מדי ויותר מדי. לעתים קרובות אני קופא תחתי, אבל תמיד בלי צורך. ככה אני מגיע רחוק למדי ופונה אז לאחור בקשת. לא הצלחתי לחבור לאחרים. כל מטר המקרב אותי אל השוחה שלנו, מגביר את ביטחוני — אבל גם את החיפזון שלי. יהיה מיותר לחטוף ירייה דווקא עכשיו.

והנה תוקף אותי פחד חדש. אינני מצליח לזהות את הכיוון הנכון. אני משתופף בדממה באחד המכתשים ומנסה להתמצא. לא אחת קרה שחייל קפץ בשמחה לתוך שוחה, ורק אז התברר לו שטעה. כעבור זמן־מה אני שוב מאזין. עדיין אינני בכיוון הנכון. ריבוי המכתשים מבלבל אותי, ומרוב התרגשות שוב איני יודע לאן לפנות. אולי אני זוחל בקו מקביל לשוחות, והזחילה תימשך לנצח. לכן אני שוב משנה בחדות את הכיוון.

פצצות התאורה הארורות האלה! דומה שהן בוערות שעה שלמה, אי אפשר לזוז בלי שישרקו מיד כדורים סביבך. אבל אין ברֵרה, אני מוכרח לצאת. אני מוסיף לזחול באטיות, נע כסרטן על הקרקע ופוצע את ידי ברסיסים החדים כתער. מדי פעם נראה לי שהשמים מתבהרים באופק, אבל ייתכן שזה רק פרי דמיוני. ואולם בהדרגה חודרת לתודעתי ההכרה שאני שרוי בסכנת מוות. פגז מתפוצץ. מיד אחריו עוד שניים. והנה זה מתחיל. הפגזה. מקלעים מטרטרים. לפי שעה אין לי ברֵרה אלא להוסיף לשכב. דומה שתבוא מתקפה. בכל מקום נוסקים זיקוקי תאורה. בלי הפסקה. מכוּוץ אני שוכב במכתש גדול, ורגלי טובלות במים עד הבטן. כשתתחיל המתקפה אצלול במים, עמוק ככל האפשר בלי להיחנק, את פני אכבוש בבוץ. עלי להעמיד פני מת. פתאום אני שומע את האש נעה לאחור. מיד אני מחליק לתוך המים, הקסדה שמוטה על עורפי, והפה מורם רק כדי נשימה בקושי.

אני שוכב בלי נוע — כי אי־שם מקרקש משהו, מדשדש ובוטש לקראתי. כל עצבי נדרכים וקופאים. הקרקוש חולף מעלי, גל המסתערים הראשון עבר. רק מחשבת נפץ אחת מעסיקה אותי: מה תעשה אם יקפוץ מישהו לתוך המכתש שלך? מיד אני נחפז ושולף את הפגיון הקטן, אוחז בו בחוזקה וטומן אותו ואת ידי בבוץ. אם יקפוץ מישהו, אדקור אותו מיד, הולמת המחשבה בראשי, אנעץ את הפגיון בגרונו כדי שלא יספיק לצעוק, אין ברֵרה, הוא יהיה מבוהל בדיוק כמוני, ולו רק מרוב פחד נתנפל איש על רעהו, לכן אני מוכרח להיות הראשון.

פתאום אני רואה את ידי המגואלת בדם וחש בחילה. אני משפשף אותה באדמה ועכשיו היא לפחות מלוכלכת ולא רואים עוד את הדם. האש אינה שוככת. אנשינו בוודאי כבר החליטו שאני אבוד

עכשיו הסוללות שלנו יורות. פגז נוחת סמוך אלי. זעם פראי תוקף אותי, רק זה חסר לי, שיפגע בי פגז שלנו. אני מגדף וחורק שיניים בתוך הבוץ. זאת התפרצות זעם, בסופו של דבר איני יכול אלא להיאנח ולהתחנן. נפץ הפגזים מהדהד באוזני. אם יפתחו אנשינו במתקפת־נגד, אנצל. אני לוחץ את ראשי לאדמה ושומע את הרעם העמום כמו פיצוצים במִכרֶה רחוק. אחר כך אני חוזר ומרים את ראשי כדי לשמוע את הרעשים למעלה. המקלעים מטרטרים. אני יודע שביצורי התיל שלנו חזקים וכמעט לא ניזוקו. כמה מהם מחושמלים. אש המקלעים גוברת. התוקפים אינם מצליחים לחדור, הם נאלצים לסגת. אני שב ומתכווץ, דרוך עד קצה כוחי. הנקישות והזחילות והקרקושים מגיעים לאוזני. זעקה צורמנית יחידה נשמעת ביניהם. אנשינו יורים בהם. המתקפה נהדפה.

***

השמים התבהרו מעט. צעדים נחפזים חולפים על פני. הראשונים. עברו. כעת אחרים. טרטור המקלעים הופך לשרשרת בלתי פוסקת. בדיוק ברגע שאני רוצה להתהפך קצת, רעש נשמע, וגוף נופל בכבדות ובחבטה אל תוך המכתש שלי, גולש, והנה הוא מוטל עלי... אינני חושב מאומה, אינני מחליט דבר — אני נועץ את הפגיון בחמת זעם ומרגיש רק שהגוף מפרפר ומתרכך וקורס. וכששבה אלי רוחי, ידי דביקה ורטובה. הזר מחרחר. לי נדמה שהוא שואג, כל נשימה שלו היא כצעקה, כרעם — אבל רק עורקי הם ההולמים כך. אני רוצה לסתום את פיו בידי, למלא אותו עפר, לדקור אותו שוב, שישתוק, הוא עוד יסגיר אותי. אבל כבר התעשַתי כל כך, ופתאום נתקפתי חולשה כזאת, עד ששוב איני יכול להרים עליו יד. לכן אני זוחל לפינה הרחוקה ביותר ומצטנף שם, עיני נעוצות בו והפגיון לפות בידי, נכון להתנפל עליו שוב כשינוע — אבל הוא לא יעשה עוד כלום, את זה אני כבר שומע לפי החרחור שלו.

אני רואה אותו במטושטש. רק משאלה אחת בלבי — להסתלק. אם לא אסתלק מהר, יעלה האור. גם ככה זה קשה. ואולם כשאני מנסה להרים את הראש, אני נוכח שאין כל אפשרות. אש המקלעים צולבת את השטח, ותנקב אותי לפני שאספיק לזנק זינוק אחד. בעזרת הקסדה אני בודק שוב את האש, מרים ומזיז אותה כדי לקבוע את גובה היריות. בו ברגע כדור עוקר אותה מידי. מתברר שהאש נמוכה וכמעט משפשפת את הקרקע. אינני רחוק דיי מעמדות האויב, ואם אנסה לצאת, יפגעו בי מיד כדורי הצלפים. האור גובר. בלהט אני מחכה למתקפת־הנגד שלנו. ידי לבנות במפרקיהן, עד כדי כך אני מהדק אותן זו לזו ומתחנן שתחדל האש ושיבואו רעי.

דקה אחר דקה מטפטפות ודועכות. איני מעז להסתכל עוד בדמות האפלה שבמכתש. במאמץ רב אני מביט הצידה ומחכה, מחכה. היריות שורקות, הן כרשת פלדה, בלי הפסקה, בלי הפסקה. פתאום אני רואה את ידי המגואלת בדם וחש בחילה. אני משפשף אותה באדמה, ועכשיו היא לפחות מלוכלכת ולא רואים עוד את הדם. האש אינה שוככת. משני הצדדים היא שווה עכשיו בעוצמתה. אנשינו בוודאי כבר החליטו שאני אבוד.

***

חובש מטפל בחייל פצוע בצרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה. צילום: ארכיון אוטיס

חובש מטפל בחייל פצוע בצרפת בזמן מלחמת העולם הראשונה. צילום: ארכיון אוטיס

שעת בוקר מוקדמת, אפורה, בהירה. החרחור נמשך. אני אוטם את אוזני, אבל מיד אני מסלק את אצבעותי, אחרת לא אוכל לשמוע גם את הקולות האחרים. הדמות שמולי נעה. אני נחרד ומסתכל בה על כורחי. עכשיו ננעצות בה עיני כמו דבקו אליה. איש בעל שפם קטן מוטל שם, ראשו צנח הצידה, זרוע אחת כפופה, הראש מונח עליה ברפיון. היד השנייה מונחת על החזה, היא מגואלת בדם. הוא מת, אני אומר לעצמי, הוא בלי ספק מת, הוא לא מרגיש עוד כלום — מה שמחרחר שם זה רק הגוף. אבל הנה הראש מתאמץ להתרומם, רגע גוברת הגניחה, אחר כך הסנטר שב וצונח על הזרוע. האיש לא מת, הוא גוסס, אבל לא מת. אני מתקרב אליו בזחילה, נעצר, נשען על ידי, זוחל ומתקרב עוד קצת, ומחכה — ומתקרב, מסע נתעב של שלושה מטרים, דרך ארוכה, איומה. סוף־סוף אני לידו.

פתאום הוא פוקח את עיניו. בוודאי שמע אותי מתקרב, והנה הוא מסתכל בי בארשת מבועתת להחריד. הגוף לא זע, אבל בעיניו נשקף רצון עז כל כך למנוסה, ורגע אחד אני סבור שהן יאצרו כוח לסחוף את הגוף עמן למרחק של מאות קילומטרים בתנופה אחת ויחידה. הגוף לא זע, שָלֵו לגמרי, בלי קול, החרחור נדם, אבל העיניים זועקות, שואגות, בהן התכנסו עכשיו כל כוחות החיים לכדי מאמץ מנוסה שאין להשיגו, לכדי אימה מחרידה מפני המוות, מפנַי. ברכי כושלות, ואני נופל על מרפקַי. "לא, לא," אני לוחש.

העיניים עוקבות אחרי. אינני מסוגל לעשות תנועה כלשהי כל זמן שהן קיימות.
והנה צונחת ידו מהחזה לאט, שוקעת רק קצת, סנטימטרים מעטים, ואולם די בתנועה הזאת כדי לפוגג את עוצמתן של העיניים. אני רוכן אליו, נד בראשי ולוחש: "לא, לא, לא." אני מרים יד, אני מוכרח להראות לו שרצוני לעזור לו, ואני מחליק אותה על מצחו. העיניים נרתעו כשידי קרבה אליהן, עכשיו קיפאונן סר, העפעפיים שוקעים, המתיחות רפה. אני פותח את צווארונו ומיטיב את תנוחת ראשו. פיו פתוח קמעה, הוא מתאמץ לצור מילים. שפתיו יבשות. אין לי מימייה, לא לקחתי אותה איתי. אבל בתחתית המכתש יש מים בוציים. אני יורד, שולף את הממחטה, פורש אותה ומניח למים הצהובים הקולחים ממנה להיקוות בכף ידי.

הוא לוגם מהמים. אני משקה אותו עוד. אחר כך אני פותח את הסָגין שלו כדי לחבוש אותו במידת האפשר. אני חייב לעשות זאת כדי שאם אפול בשבי, ההם יראו שביקשתי לעזור לו ולא יהרגו אותי. הוא מנסה להתנגד, אבל ידו חלשה מדי. החולצה דבוקה לגופו ואי אפשר להסיטה, היא מכופתרת מאחור. אין ברֵרה אלא לגזור אותה. אני מחפש את הסכין ומוצא אותה. אבל כשאני מתחיל לגזור את החולצה, העיניים נפקחות עוד פעם, ושוב הזעקה והבעת השיגעון נשקפות מהן, ואני נאלץ לכסות אותן, לעצום אותן, ואני לוחש: "אני הרי רוצה לעזור לך, חבר, קמראד, קמראד, קמראד..." ומדגיש את המילה כדי שיבין. יש שלוש דקירות. התחבושות שלי מכסות אותן, הדם זולג מתחתן ומטפטף, אני מהדק אותן עוד יותר, והוא גונח. זה כל מה שאני יכול לעשות. עכשיו עלינו לחכות, לחכות.

כל נשימה חושפת את לבי. הגוסס הזה שעותיו בידו, יש לו סכין סמויה שבה הוא דוקר אותי: הזמן ומחשבותי. הייתי נותן הרבה כדי שיישאר בחיים. קשה לשכב כאן כשעלי לראות ולשמוע אותו. בשלוש אחר הצהריים הוא מת. אני נושם לרווחה

השעות האלה... החרחור נשמע שוב — כמה אטית גסיסתו של אדם! כי ברור לי: להציל אותו אי אפשר. אמנם ניסיתי לשכנע את עצמי שיש עוד סיכוי, אבל בצהריים חיסלו גניחותיו את נימוקי. אילולא אבד לי האקדח בשעת הזחילה, הייתי יורה בו. להמית אותו בדקירה אינני מסוגל. בצהריים אני שוקע בדמדומים ובערפול מחשבתי. הרעב מכרסם בי, התשוקה לאוכל מביאה אותי אל סף בכי, אני לא עומד בזה. פעמים רבות אני מגיש מים לגוסס וגם שותה בעצמי. הוא האדם הראשון שהרגתי במו ידי, שאני יכול לראות בבירור לפני, שמותו הוא מעשה שלי. גם קָט וקְרוֹפּ ומילֶר כבר ראו במי פגעו, רבים רואים זאת, ובקרב פנים אל פנים הרי זה דבר שכיח...

אבל כל נשימה חושפת את לבי. הגוסס הזה שעותיו בידו, יש לו סכין סמויה שבה הוא דוקר אותי: הזמן ומחשבותי. הייתי נותן הרבה כדי שיישאר בחיים. קשה לשכב כאן כשעלי לראות ולשמוע אותו. בשלוש אחר הצהריים הוא מת. אני נושם לרווחה. אבל רק לשעה קלה. עד מהרה השתיקה מכבידה עלי יותר מהגניחה. הייתי רוצה שישוב החרחור, לסירוגין, צרוד, פעם מצפצף חרישית ואז שוב צרוד ורם.

אני עושה מעשים חסרי היגיון, אבל אני מוכרח להתעסק במשהו. אז אני חוזר ומיטיב את תנוחתו של המת, שיהיה לו נוח, אף על פי שהוא לא מרגיש עוד כלום. אני עוצם את עיניו. הן חומות, שערותיו שחורות, בצדדים הן מתולתלות קצת.
פיו שופע ורך מתחת לשפם, חוטמו מעוקל במקצת, עורו שחום ולא אפרפר כמו קודם, כשהיה בחיים. רגע קט דומה שפניו בריאות כמעט — אבל חיש מהר הן מתנוונות והופכות לאחד מאותם פרצופי מתים זרים שראיתי פעמים רבות וכולם דומים. אשתו בוודאי חושבת עליו עכשיו. היא לא יודעת מה קרה. בוודאי הִרבה לכתוב לה. היא עוד תקבל מכתבים שלו — מחר, עוד שבוע — אולי מכתב שתעה בדרכו יגיע עוד חודש. היא תקרא את המכתב, והוא ידבר אליה מתוכו.

מצבי הולך ומידרדר, אין לי עוד שליטה במחשבותי. איך נראית אשתו? כמו השחרחורת הרזה שמעבר לתעלה? האין היא שייכת לי? אולי היא שייכת לי מעכשיו בגלל המעשה! לו רק ישב עכשיו קַנטוֹרֵק לידי! לו ראתה אותי אמי. המת היה יכול לחיות עוד שלושים שנה לפחות, אילו היטבתי לחרות בזיכרוני את הדרך חזרה. אילו הלך שני מטרים שמאלה, היה שוכב עכשיו בשוחה שלו וכותב עוד מכתב לאשתו. אבל מחשבות כאלה אינן מובילות לשום מקום. הלוא זה גורל כולנו. אילו הניח קֵמֵריך את רגלו עשרה סנטימטרים ימינה, אילו השתופף הָאיֶה עוד חמישה סנטימטרים...

***

השתיקה מתארכת. אני מדבר, אני מוכרח לדבר. לכן אני פונה אליו ואומר: "קמראד, לא רציתי להרוג אותך. אילו קפצת לכאן שנית, לא הייתי עושה את זה, אם גם אתה היית נוהג בתבונה. אבל קודם לכן לא היית בשבילי אלא מחשבה, צירוף חישובים שנרקם במוחי וגרם להחלטה מסוימת — את הצירוף הזה דקרתי. רק עכשיו אני רואה שאתה אדם כמוני. חשבתי על הרימונים שבידך, על הכידון ועל הנשק — ואילו עכשיו אני רואה את אשתך ואת פניך ואת המשותף לשנינו. סלח לי, קמראד! תמיד אנחנו מבינים הכול מאוחר מדי. למה לא אומרים לנו שאתם אומללים בדיוק כמונו, שהאימהות שלכם חרדות בדיוק כמו האימהות שלנו, ושהפחד שלנו מפני המוות הוא אותו הפחד, מותנו אותו המוות וכאבנו אותו הכאב? סלח לי, קמראד, איך ייתכן שאתה אויבי? אילו השלכנו מעלינו את הנשק ואת המדים, הרי היית יכול להיות אחי בדיוק כמו קָט ואלברט. קח עשרים שנה מחיי, קמראד, וקום — קח יותר, כי איני יודע מה אעשה בהן."

הכול דומם, החזית רגועה, רק שקשוק בריחי הרובים נשמע. הכדורים צפופים, איש אינו יורה סתם, בכל הצדדים מכוונים בקפידה. אני לא יכול לצאת. "אכתוב לאשתך," אני אומר למת בחיפזון, "אני רוצה לכתוב לה, שייוודע לה הדבר מפי, אני רוצה לומר לה כל מה שאני אומר לך, שלא תסבול, אני רוצה לעזור לה ולהורים שלך ולילד שלך..." הסָגין שלו עוד פתוח. קל למצוא את הארנק. אבל אני מהסס לפתוח אותו. בתוכו נמצא פנקס השירות, ובו רשום שמו. כל עוד איני יודע את שמו, אולי אצליח לשכוח אותו, הזמן ימחה את המראה הזה מזיכרוני. ואילו שמו הוא מסמר שיינעץ בי ולא ייעקר לעולם. בכוחו לעורר הכול, המראה ישוב תמיד ויתייצב בפנַי.

בחוסר החלטיות אני מחזיק בארנק. הוא נשמט מידי ונפתח. כמה תצלומים ומכתבים נופלים מתוכו. אני אוסף אותם ומתכוון להחזירם למקומם, אבל המועקה שאני נתון בה, חוסר הוודאות שבמצבי, הרעב, הסכנה, השעות האלה בחברת המת — כל אלה ייאשו אותי, אני רוצה להחיש את הפתרון, להגביר את הייסורים ולשים להם קץ, כאדם החובט בעץ את ידו הכואבת לבלי נשוא, יהיה אשר יהיה. אלה תצלומים של אישה וילדה קטנה העומדות לפני קיר מכוסה קיסוס, תצלומים חובבניים. לידם תחובים מכתבים. אני מוציא אותם ומנסה לקרוא. את הרוב אינני מבין, הכתב קשה לפענוח והצרפתית שלי דלה. אבל כל מילה שאני מתרגם פולחת כמו ירייה בחזי — כמו דקירה בחזי...

ראשי מותש לגמרי, אבל עדיין אני צלול דיי להבין שאסור לי לכתוב לאנשים האלה כפי שחשבתי תחילה. אי אפשר. אני מסתכל שוב בתצלומים. הם לא אנשים עשירים. בעתיד, כשארוויח קצת, אוכל לשלוח להם כסף בעילום שם. אני נאחז באפשרות הזאת כמשענת מעט. המת הזה קשור בחיי, לכן עלי לעשות ולהבטיח כל מה שאפשר כדי להציל את נפשי. בלי שמץ היסוס אני נודר כי אחיה רק למענו ולמען משפחתו, בשפתיים לחות אני מדבר אליו, ובתוכי פנימה מקננת התקווה שעל ידי זה אני פודה את עצמי ואולי עוד אצא מכאן בחיים, תעלול עורמה קטן: אחר כך תמיד עוד אוכל לטפל בזה. לכן אני פותח את הפנקס וקורא לאט: זֵ'ראר דוּוָאל, טִיפּוֹגרף. אני כותב את הכתובת בעפרונו של המת על גבי מעטפה, ופתאום אני מחזיר הכול בבהילות לכיסו. הרגתי את הדַפָּס ז'ראר דוואל. עלי להיות לדפס, אני חושב, נבוך ומבולבל, להיות דפס, דפס...

***

אחר הצהריים אני נרגע קצת. פחדי היה משולל יסוד. השם לא מבלבל אותי עוד. ההתקף עובר. "קמראד," אני אומר למת, אבל אני אומר זאת ביישוב דעת, "היום אתה, מחר אני. אבל אם אצא בריא ושלם, קמראד, אלחם במה שרמס את שנינו: לך את החיים — ולי...? גם את החיים. אני מבטיח לך, קמראד. אסור שזה יקרה שוב לעולם." השמש מלכסנת קרניים. דעתי מטושטשת מרוב תשישות ורעב. האתמול נראה לי כערפל, אבדה תקוותי לצאת מכאן. אני שרוי בנים־לא־נים, ואיני מבחין אפילו שהערב יורד. הדמדומים קרבים. עכשיו נדמה לי שהם נחפזים. עוד שעה. אילו היינו בקיץ — עוד שלוש שעות. עוד שעה.

פתאום אני מתחיל לרעוד מפחד שתקרה תקלה. אני לא חושב עוד על המת, אני אדיש לגמרי כלפיו. בבת אחת מתעוררת בי תאוות החיים, וכל מה שקיבלתי על עצמי לעשות, שוקע ונעלם מפניה. רק כדי להרחיק ממני כל פורענות, אני ממלמל מוכנית: "אקיים כל מה שהבטחתי לך..." אבל כבר עכשיו ברור לי שלא אקיים דבר. פתאום עולה על דעתי שאם אזחל החוצה, רעי עצמם עלולים לירות בי כשאקרב אליהם. הם הרי לא יודעים שאני בא. אקרא בשמם מוקדם ככל האפשר כדי שישמעו ויבינו. אשאר לשכב לפני השוחה עד שיענו לי.

כוכב ראשון. החזית עדיין שקטה. אני נושם לרווחה ומדבר אל עצמי מרוב התרגשות: "בלי שטויות עכשיו, פָּאוּל, לשמור על שלווה, פָּאוּל, ככה תינצל, פָּאוּל." זה עובד. אמירת שמי משפיעה עלי כאילו באה מפי אדם אחר, וזה נוסך בי כוח.
החשכה גוברת. התרגשותי שוככת. מתוך זהירות אני מחכה לזיקוקים הראשונים. אחר כך אני זוחל ויוצא מהמכתש. את המת שכחתי. לפני פרושים הלילה העומד בראשיתו והשדה המואר באור קלוש. מבטי מתמקד בבור שלפני. ברגע שהאור כבה, אני מזנק, מגשש, גולש אל הבור הבא, משתופף וממשיך לזחול.

ככה אני מתקרב אל השוחות שלנו. והנה, לאור אחד הזיקוקים אני רואה משהו נע בסבך התיל ואחר כך קופא תחתיו. אני שוכב בלי לזוז. בפעם הבאה אני שוב רואה את זה, אלה בוודאי אנשים מהשוחות שלנו. אבל אני נזהר כל עוד איני מזהה את הקסדות. אחר כך אני קורא. מיד נשמעת תשובה, וקוראים בשמי: "פָּאוּל... פָּאוּל..."
אני קורא שוב. אלה קָט ואלברט שיצאו עם יריעת אוהל לחפש אותי.
"אתה פצוע?"
"לא, לא..."

אנחנו מחליקים לתוך השוחה. אני דורש אוכל ובולע אותו בן רגע. מילֶר נותן לי סיגריה. במילים מעטות אני מספר מה קרה. הרי אין בזה כל חדש, דברים כאלה כבר קרו פעמים רבות. רק המתקפה הלילית היא העניין המיוחד בסיפור. אם כי קָט כבר שכב יומיים מאחורי הקווים של הרוסים לפני שהצליח לחזור. על הדַפָּס המת איני אומר דבר. רק למחרת בבוקר אין ביכולתי להתאפק עוד. אני מוכרח לספר את זה לקָט ולאלברט. שניהם מרגיעים אותי. "אתה לא יכול לשנות את זה. מה עוד יכולת לעשות? הרי בשביל זה אתה כאן!" אני מקשיב להם ושואב ביטחון ונחמה מקרבתם. אילו הבלים ליהגתי שם במכתש.
"הסתכל לשם," קָט מצביע.

על סוללות העפר נשענים כמה צלפים. הרובים שלהם מצוידים בכוונת טלסקופית, והם אורבים לאנשי הגזרה שמולנו. מפעם לפעם נשמעת ירייה. עכשיו אנחנו שומעים קריאות. "איזו צליפה!" — "ראית איך הוא קפץ?" סמל אֶלריך נפנה לאחור בגאווה ורושם לעצמו נקודה. הוא נמצא היום בראש טבלת הירי עם שלוש פגיעות ודאיות. "מה אתה אומר על זה?" קָט שואל. אני מהנהן. "אם ימשיך ככה, יהיה לו הערב עוד סרט ססגוני על הסָגין," קְרוֹפּ סובר. "או שיקבל ישר סמל־ראשון," קָט מוסיף. אנחנו מסתכלים איש בפני רעהו. "אני לא הייתי עושה את זה," אני אומר.
"על כל פנים," קָט אומר, "טוב שאתה רואה את זה עכשיו דווקא."
סמל אֶלריך חוזר אל סוללות העפר. קנה הרובה שלו מיטלטל מצד לצד.
"עכשיו אתה לא צריך לדאוג עוד בנוגע לעניין שלך," אלברט מהנהן.
כעת גם אני לא מבין עוד את עצמי.
"הכול מכיוון שנאלצתי לשהות במחיצתו כל כך הרבה זמן," אני אומר. ככלות הכול, מלחמה היא מלחמה.
הרובה של אֶלריך יורה ירייה קצרה ויבשה.

תרגום חדש מגרמנית של גדי גולדברג לספרו האנטי מלחמתי של אריך מריה רמרק ״במערב אין כל חדש״ משנת 1929. הספר ראה אור השנה בהוצאת מחברות לספרות. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אריך מריה רמרק.


תגובות פייסבוק