במרחק של ג'ירפה וחצי

ספרות הילדים האמריקנית חסרה דמויות אנושיות וחיוביות של אפרו-אמריקנים. כוכב-על מבקש לשנות זאת.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מרטלוס בנט היה ביפן כאשר ביל בליצ'יק (Belichick) התקשר אליו. המאמן הראשי האגדי של קבוצת ״הניו אינגלנד פטריוטס״ לא הופתע לגלות שבנט נמצא במקום כל כך רחוק. "אתה תמיד באיזשהו מקום", כך זוכר בנט שבליצ'יק המשועשע אמר לו. היה זה בפברואר 2018, וה-tight end הוותיק הגיע זה עתה לסופרבול השני שלו עם הפטריוטס. בנט מספר שבליצ'יק התקשר כדי לברר מה התכניות שלו לעונה הבאה. רוב השחקנים היו קופצים על ההזדמנות לנסות להשיג יותר דקות משחק. בנט אמר למאמן שלו שהוא יחזור אליו. משהו קרה.

"הבנתי פתאום", הוא אמר. "אני לא אוהב את כל מה שאני עושה. למעשה, אני יותר שונא את זה ממה שאני אוהב בזה". במקום להמשיך לשחק, בנט תלה את הנעליים.

בנט יצא למסע של עשרה ימים לטוקיו, קיוטו ואוסקה, לבדו. הוא חיפש הארה. עונת 2017 הסוערת שלו החלה בקבוצה חדשה, ה״גרין ביי פקרס״. גרין ביי היא עיירת פוטבול מפורסמת, אבל בנט גילה שהמקום עוין במיוחד. "כמו שכשאתה נכנס למקפיא, את מרגיש את הקור, כך יכולת להרגיש שם את הגזענות", כך הוא אמר לי לאחרונה. הוא סיים את העונה בניו אינגלנד, אבל פציעה מנעה ממנו לשחק בפלייאוף שבו הקבוצה הפסידה לפילדלפיה. כעת, בעודו מסייר בטוקיו (מלווה במדריך שהומלץ על ידי תום בריידי, הקוורטרבק של הפטריוטס, כי אפילו ביפן בריידי מכיר מישהו מתאים), במהלך ביקור במקדש טנריוג׳י ובמקדשי שינטו, בנט מצא את הבהירות שהוא חיפש. "הבנתי פתאום", הוא אמר. "אני לא אוהב את כל מה שאני עושה. למעשה, אני יותר שונא את זה ממה שאני אוהב בזה". במקום להמשיך לשחק, בנט תלה את הנעליים.

מרטלוס בנט, פוטבול

מרטלוס בנט: לב גדול, שאיפות גדולות, ראש גדול, אה והוא גם שיחק פוטבול. תצלום: ג'פרי ביל, ויקיפדיה

בשנים האחרונות, עמיתיו לקבוצה, שחקני ההתקפה ג'ייסון וויטן (Witten) ורוב גרונקובסקי (Gronkowski) פרשו מפוטבול ולא מצאו סיפוק בדרך שבחרו לעצמם; שניהם מיהרו לשוב למשחק, לסביבה המוכרת. בנט, לעומת זאת, אינו מתגעגע לפוטבול ולו לרגע. הוא הכין את הקריירה השנייה שלו כשעדיין היה בליגת ה-NFL. על אף המהירות והברוטליות של הספורט, חייו של שחקן פוטבול מקצועני מתאפיינים בפרקי זמן ארוכים של שעמום. במהלך המפגשים האינסופיים של הקבוצה, בנט מעולם לא נראה בלי המחברת שלו, שבה הוא נהג להמציא דמויות ולבנות עולמות עבורן. "בחיים שלי, הייתי צריך ללמוד איך לשחק פוטבול, איך לרוץ בנתיב המיטבי, איך לתפוס את הכדור", הוא אמר. "אף אחד מעולם לא לימד אותי איך להיות יצירתי. אני פשוט כזה".

העובדה שפעילות כזאת בכלל הייתה מותרת לו בחדר ההלבשה של בליצ'יק, שנודע בענייניות שלו, היא עדות לכישרון של בנט הן על המגרש והן במחברת הרישומים שלו. בנט הציג אחדים מן האיורים ותקצירי העלילה שלו לכל חבריו לקבוצה. כריס לונג (Long), חברו לשעבר בקבוצה, אמר לי שהוא מעריץ גדול של היצירתיות של בנט.

בקבוצה, בנט נודע גם בשל המחויבות שלו לצדק חברתי. החל ב-2016, הוא היה אחד מחבורה של שחקנים שדרשו מהמשטרה בארצות הברית יתר אחריות על מעשיה. הקבוצה כללה את קולין קפרניק (Kaepernick) וכן את אחיו הבכור של בנט, מייקל. מאז, הנושא קיבל תנופה, אך בשעתו היה זה מאבק של בודדים, מאבק שגם גבה מחירים ממשיים מאוד.

בנט, שהוא כעת בן 33, נותר ביקורתי כלפי ה-NFL, ליגה שלדעתו נגועה בגזענות, גם לאחר שאנשיה הפגינו, באיחור בולט, כוונה לאמץ נושאים הנוגעים לצדק חברתי. אך בקריירה השנייה שלו, הוא מנסה לטפל בפערים על רקע גזעי שקיימים בתעשייה אחרת לחלוטין: בתעשיית הבידור לילדים.

בנט הוא מחברם של ארבעה ספרי ילדים, ספרים שהוא לא רק כותב אלא גם מאייר. המטרה שלו היא לספר סיפורים שהוא התקשה למצוא במהלך ילדותו: סיפורים על דמויות שחורות שיוצאות להרפתקאות מופלאות

בנט הוא מחברם של ארבעה ספרי ילדים, ספרים שהוא לא רק כותב אלא גם מאייר. המטרה שלו היא לספר סיפורים שהוא התקשה למצוא במהלך ילדותו: סיפורים על דמויות שחורות שיוצאות להרפתקאות מופלאות, סוגה שלעתים קרובות מדי הייתה נחלתן של דמויות לבנות שנכתבו על ידי מחברים לבנים. ביוני 2020, בנט חתם על הסכם עם דיסני ליצירת סדרת אנימציה שתתבסס על סדרת Hey A.J. שלו, סדרה שעוקבת אחר הרפתקאותיו של בתו, אוסטין ג'ט רוז (Austyn Jett Rose). הייתה זאת הצלחה ממשית ליוזמה של בנט, שהייתה עדיין בחיתוליה, הישג משמעותי בהתחשב בהיקף השאפתנות של בנט. "איני רוצה להיזכר אי-פעם בגלל עברי כספורטאי", הוא אמר לי. "איני רוצה שמישהו יזכיר משחקי סופרבול. אני רוצה שיגידו עלי 'אה, והוא גם שיחק פוטבול'".

בנט גדל ביוסטון והיה אתלט בולט מנעוריו. הוא הצטיין הן בכדורסל (זמן-מה הוא שקל לפנות ל-NBA, והיה מוכשר דיו כדי להיבחר בדראפט) והן בפוטבול (כתלמיד השנה האחרונה בבית הספר התיכון, הוא דורג כ-tight end הטוב ביותר בכל טקסס, מדינה שיש בה מספר גדול במיוחד של שחקני פוטבול מבטיחים). אלא שבנט היה גם נער חכם, מהיר-מחשבה, שהתעניין בתחומים שחרגו בהרבה מספורט. אמו, פֶּני, הייתה מורה בחטיבת הביניים. אביו מייקל היה איש מערכות מידע בתאגיד "אנרון". מרטלוס היה תלמיד מצטיין, נגן טרומבון ראשי בתזמורת בית הספר. כתחביב, הנער ואביו נהגו לבנות מחשבים מאפס.

בנט ראה כיצד באמריקה, צעירים שחורים יכולים להצטיין רק אם הם מפגינים יכולת אתלטית: מה עוד יכול להיות בחור כל כך גדל גוף, כל כך עשיר וכל כך שחור?

למרות תחומי העניין המגוונים שלו, בנט הרגיש שבאורח בלתי נמנע, רואים בו בראש ובראשונה ספורטאי. בכיתה י"ב הנער התנשא לגובה של 1.96 מ', ושקל 110 ק"ג. עבור רוב הנערים, להיחשב כשחקן פוטנציאלי ב-NFL זו מחמאה שאין למעלה ממנה. אך אפילו כמתבגר, בנט ראה בתחום הספורט פחות את מה שיש לתחום להציע ויותר את מה שהתחום נוטל ממנו. גם אחיו היה בדרך לקריירה ב-NFL. מספר ספורטאים מצטיינים מהאזור היו עתידים להפוך למקצוענים. בנט ראה כיצד באמריקה, צעירים שחורים יכולים להצטיין רק אם הם מפגינים יכולת אתלטית: מה עוד יכול להיות בחור כל כך גדל גוף, כל כך עשיר וכל כך שחור?

כדורסל, בחור, שחור, קפיצה, אפרו-אמריקני, אתלטיות

האם זאת הדרך היחידה להצלחה? המודל הראוי היחיד? תצלום: Chiaralilly

"הערך שאנחנו מייחסים לספורטאים גדול יותר מהערך שאנחנו מייחסים למשכילים, למלומדים", אמר לי בנט. "שני נערים נכנסים למספרה, ואחד מהם הוא שחקן כדורסל לא רע. אנשים יגידו: 'צריך לעקוב אחריו. הוא יכול לקפוץ. יש לו סיכוי להגיע ל-NBA'. ואם נכנס נער שזכה בשתי תחרויות מדע ברצף וקיבל מענק מחקר? איש לא יגיד 'זה מרק צוקרברג הבא' או 'הוא הולך להיות ביל גייטס'. לא חוגגים את הכישרון שלו".

אנחנו חייבים לקשור את השרוכים שלנו כדי לעשות יותר מאשר עוד ספרינט, עוד הטבעה עם כדור, עוד תפיסה של כדור, עוד הנפה של מחבט הבייסבול: אנחנו חייבים לקשור את השרוכים שלנו ולרוץ אל החירות

בנט היה אחד מבני המזל: כמו מייקל, הוא ניחן בכישרון ספורטיבי ברמה עולמית, ודרכו אכן נסללה לקריירה ספורטיבית שהניבה לו הכנסה גדולה. ספרו, "Dear Black Boy", שאותו החל לכתוב כשהיה עדיין ב-NFL, פנה ל-99.9 אחוז מהילדים שלא יוכלו להתפרנס מספורט. כילד, אף שגדל עם שורה של יתרונות של בן למעמד הביניים, בנט הרגיש את משקלו של הרעיון האמריקני המזיק שלפי נער שחור שלא יכול לשחק בכדור – יגיע לכלא או ימות בגיל צעיר. הוא רוצה שהנערים הללו יראו לפניהם דרך אחרת. הוא דוחק בקוראיו הצעירים להפעיל את שכלם, כהכנה לתחרות מסוג אחר. "אנחנו חייבים לקשור את השרוכים שלנו כדי לעשות יותר מאשר עוד ספרינט, עוד הטבעה עם כדור, עוד תפיסה של כדור, עוד הנפה של מחבט הבייסבול", הוא כותב. "אנחנו חייבים לקשור את השרוכים שלנו ולרוץ אל החירות".

הספר "Dear Black Boy" היה המשך של האקטיביזם של בנט. את ההשראה לספר הוא קיבל ממקרי ההרג של פילנדו קסטיל (Castile), שנורה בידי שוטר במחסום שגרתי בפרבר במינאפוליס ושל אלטון סטרלינג (Sterling), שנורה מטווח קצר על ידי שוטר בבטון רוז', לואיזיאנה. לאחרונה, הכתיבה שלו לילדים מתאפיינת בגישה חדשה: המטרה שלו היא לספר סיפורים שמרטלוס בנט הצעיר היה אוהב. "הרבה מהעבודה שלי היא ניסיון תת-מודע שלי להעניק ערך לילדות שלי, כי הילדות שהייתה לי כילד שחור אינה קיימת במדיה היום", היא אמר. "הייתי יותר כמו ׳הגוּניס׳ מאשר כמו ׳החברה מהשכונה׳".

בנט מודאג מכך שנערים שחורים אינם זוכים לאותן הזדמנויות לדמיין את עצמם עושים שטויות כפי שהדבר ניתן לנערים לבנים

בנט מודאג מכך שנערים שחורים אינם זוכים לאותן הזדמנויות לדמיין את עצמם עושים שטויות כפי שהדבר ניתן לנערים לבנים. כשהוא בוחן את נוף הבידור המוצע לילדים, הוא רואה סיפורים שבהם דמויות שחורות אינן קיימות כלל או שהן קיימות רק כדי לספק איזו מטרה של ייצוג. מחברים שחורים הם תופעה עוד יותר נדירה: לפי נתונים שנאספו על ידי ה-Cooperative Children’s Book Center, באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון, פחות מ-5% מספרי הילדים שפורסמו ב-2019 נכתבו על ידי שחורים.

כדי להבהיר את עמדתו ביחס למחסור החריף בגיבורים שחורים עבור קוראים צעירים, בנט שאל אותי שאלה פשוטה לכאורה: "מי הדמות השחורה המוכרת ביותר בימי חייך? ככה, בלי לחשוב יותר מדי. המיקי מאוס השחור. הספיידרמן השחור. מי עולה מיד בדעתך?" נתקעתי. התשובה המובנת מאליה ביותר, הפנתר השחור, נוצרה בשיא התנועה למען זכויות האזרח בארה"ב, אבל הדמות אפילו לא הייתה אמריקנית, ובמשך עשרות שנים המלך האפריקני היה לא יותר מדמות שולית בעולם של Marvel Comics. ב-2016 טה-נהיסי קוטס כבש את התואר, אבל אפילו המאמצים שלו – והצלחה קופתית גדולה של העיבוד הקולנועי – בקושי שינו את הנוף. "לך לחנות קומיקס ותבקש קומיקס עם דמות ראשית שחורה שאינה הפנתר השחור", אמר בנט. "זה לא פשוט".

הפנתר השחור, מארוול

"הפנתר השחור": לא אמריקני, דמות שולית, כולה גופניות ואלימות. תצלום: דייוויד בראט.

כשדמויות שחורות כן מופיעות כגיבורים בבידור לילדים, לעתים קרובות מדי הן מופיעות כדי לשרת סיפור טרגי, והזהות השחורה שלהן מושרשת באורח בלתי נמנע בכאב. בנט אמר שהוא אינו רוצה שהבת שלו תקרא ספרים כגון "The Hate U Give", רומן לבני הנעורים של אנג'י תומס שעניינו ירי מצד המשטרה: "אני בטוח שזה ספר מרתק, אבל למה שארצה שהילדים שלי יראו עוד גזענות, או שילדים יתעסקו בגזענות?" ילדים לבנים מוזמנים כל העת לברוח לעולמות שאינם דומים בכלל לעולמם. למה לא מזמינים ילדים שחורים באורח דומה?

הטראומה השחורה הפכה לתרבות השחורה הלכה למעשה

אפילו יוצרים שחורים כמו אנג'י תומס, אומר בנט, אינם יכולים להימנע מלהעמיס על הסיפורים שלהם, העוסקים בבני נוער שחורים, זוועות של אי-הצדק בתחום הגזע. הוא מזכיר כדוגמה סרט של "נטפליקס", "See You Yesterday", בבימוי סטפון בריסטול (Bristol Stefon) שהפיק ספייק לי. "כל כך התרגשתי לצפות בסרט הזה", הוא אמר. "הראו בו צעירים שחורים מוכשרים בניו יורק, שבנו מכונת זמן, ואני חשבתי לעצמי 'זו הולכת להיות גרסה שחורה של בחזרה לעתיד!'". אלא שהעלילה קיבלה תפנית חדה. "אתה יודע מה שנערה השחורה הגאונה הייתה צריכה לעשות?", הוא שאל אותי. "השוטרים יורים באחיה, והיא צריכה לחזור לאחור בזמן כדי למנוע זאת". מבחינת בנט, עלילות כאלו רק מחזקות את הרעיון הישן של "או שימות או שיגמור בכלא". הטראומה השחורה הפכה לתרבות השחורה הלכה למעשה.

"אנשים שחורים זוכים ליחס של אזרחים סוג ב' במציאות כמו בפנטזיה", הוא אמר. "אני רוצה לבנות עולמות שבהם ילדים ומשפחות צבעוניים יכולים לבוא ולדעת שזה שלהם, שהם שייכים למקום, ושהמקום קסום". במלים אחרות: "בעולם שלי, אם אתה משיג מכונת זמן, אתה הולך לנסוע לאיזשהו מקום מדהים".

כילד, בנט אהב לשוטט באולמות מצופי הסוכריות של בית החרושת לשוקולד של ווילי וונקה, ויש בעבודה שלו משהו שמזכיר את רואלד דאל – הפלגות של דמיון פרוע שמשולב בהן הומור מתוחכם. ב"Hey A.J., It’s Beditme!", חדר שינה מלא צעצועים קם לתחייה ברגע שההורים של איי. ג'יי. מכבים את האור: בנות ים צופות בסרט פעולה, דינוזאורים מזמינים פיצה, זומבים רוקדים. איי. ג'יי. צריכה לקבל החלטה קשה: ללכת לישון או להצטרף לחגיגה. היא מוצאת דרך לעשות את שני הדברים: היא חוגגת זמן-מה ואז היא פורשת לחדר השינה של ההורים כשהעניינים בחדר שלה נעשים קצת יותר מדי פרועים. בסוף, איי. ג'יי. קורסת לתנומה של אושר שלאחר ההרפתקה, כף רגלה הימנית תקועה אל תוך הפרצוף של אביה שאינו מצליח לישון. כששוחחתי עם בנט בקיץ האחרון, ב"זום", הוא היה בביתו בלוס אנג'לס. מאחוריו היה ציור קיר שלו, "The Little Brown Girl". הסגנון החזותי של בנט מושפע מאוד מהנימות הרוחניות שנרמזות בסרטיו של האנימטור היפני האיאו מיאזאקי (Miyazaki). הגישה שלו עוצבה גם על ידי המושג היפני הֶטָה-אוּמָה, גישה שמוצאת משמעות בקווים פגומים ומוכתמים. "זה מכוער ויפה בעת ובעונה אחת", אמר לי בנט. "זה לא אמור להיות מושלם. אני רוצה שיראו את היסוד האנושי באמנות שלי".

ילדה חומה קטנה, שחורה, ילדה, אפרו-אמריקנית

הצורך ברור: הזדהות ותחושה של ממשות חיובית, לין אלן.

ב"The Little Brown Girl", רוח סערה מבשרת רעה סוחפת לאיטה ילדה קטנה, שלמרבה הפלא אינה פוחדת, בעוד הילדה נאחזת במוט של מטריה אדומה. ציור הקיר מרמז על הרפתקה קרבה, והוא אולי חושף משהו ביחס ליוצר חסר המנוחה שלו, שכנראה משחר תמיד אחר איזו פנטזיה חדשה. בימים שבנט נהג לבנות מחשבים יחד עם אביו, הפעילות תודלקה במכלים של גלידה עם פצפוצי שוקולד, מהסוג המכונה "Rocky Road". נוסטלגיה לבילוי המשותף ההוא עורר בבנט את הרצון לחבור ל"Odd Fellows", יצרן גלידה מברוקלין, וליצור מתכון בשם "The Happy Flavor by Marty". ואז הוא שיתף פעולה עם יצרן השוקולד מברוקלין Fine & Raw ליצירת שלישייה של חטיפי שוקולד (פטל, לוקום-וניל ומלח ים) שנעטפו בנייר זהב. העטיפות אוירו על ידי בנט. בנט אמנם אינו רוצה להיות ווילי וונקה – אבל כמו איש הממתקים הבדיוני, הוא אינו רואה סיבה שלא לממש את הרעיונות הפרועים ביותר שלו.

זה שבערוץ הסרטים המצוירים יש דמויות שחורות ברצועות השידור של אחר הצהריים, זה אינו שינוי. אני מדמיין עולם שבו כל הדמויות חומות

בקיץ 2020, בנט החליט על שם ליוזמה שלו שלאחר קריירת הפוטבול: Browniversal. הוא חושב שהשם, שהיה רעיון של אשתו סיגי, מביע את השאפתנות הנועזת שלו, שכוללת לא רק ספרים אלא גם אפליקציות, משחקים ואפילו פארקי שעשועים. "ילדים שחורים בני 6 עד 13 נשכחים במידה רבה", הוא אמר. "הם חייבים לפנות לספורט כי הם אינם רואים את עצמם בשום מקום אחר. זה שבערוץ הסרטים המצוירים יש דמויות שחורות ברצועות השידור של אחר הצהריים, זה אינו שינוי. אני מדמיין עולם שבו כל הדמויות חומות".

בנט מודע היטב לאתגרים הניצבים בפניו. עליו לשכנע את ענף ההוצאה לאור המיינסטרימי, שהוא סוג של סלע מוצק וקשה להזזה, ואת ענקי הפצת המדיה, לראות ילדים ובני נוער שחורים כפי שהוא רואה אותם. הוא גם מבין את המציאות העגומה שהקהל שהוא מכוון אליו מתמודד איתה. 75% מהבנים השחורים בארה״ב מגיעים לכיתה ד׳ ועדיין אינם נמצאים מסוגלים לקרוא היטב. תיקון המצב ידרוש שינויים מבניים ברמת החברה, שינויים שבנט פועל למענם מאז ימיו כשחקן פוטבול. "אני אכן יודע שהמשימה שלי קשה", הוא אמר לי. "אבל אני מוריד את הראש, עושה את העבודה ובשום רגע איני מסתכל אל קו הגמר". כפי שהוא כותב ב"Dear Black Boy", כשהוא מאיץ בקוראיו הצעירים להצטרף למרוץ: "החירות נמצאת עדיין במרחק של ג'ירפה וחצי".

האוורד בריאנט (Bryant) הוא כותב בכיר ב-ESPN ומחבר הספר Full Dissidence: Notes From an Uneven Playing Field.

Copyright 2020 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: יום אחד, הוא אמר "עד כאן". תצלום: דייב אדמסון, unsplash.comPhoto by Dave Adamson on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי האוורד בריאנט, Atlantic.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על במרחק של ג'ירפה וחצי