בנימין בירושלים

איך ייתכן שהסכסוך בין ישראל לפלסטינים נמשך ונמשך ללא תקווה מוחשית לעתיד טוב יותר? המזרח התיכון כמשבר וכביקורת
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

שני כנסים ותערוכה המוקדשים למורשתו של ולטר בנימין נערכים החודש ברמאללה, ירושלים ותל אביב. בגין תערובת לא בריאה של שיקולים פוליטיים, צעדי ביטחון וסנוביות אקדמית אני לא אשתתף באף אחד מהאירועים האלה, אף על פי שגדלתי בארץ רדופת הפורענות הזו, ואף על פי שספרי האחרון עוסק במחשבתו של בנימין. 75 שנים לאחר שהוא התאבד בעת שנמלט מהנאצים, אני מפרסם את הטקסט הזה מתוך האמונה שגם כאשר מונעים מאדם גישה פיזית למקום, לשיח או לעתיד מסוימים, ישנן דרכים חלופיות להחדיר את מילותיו מבעד לגבולות סגורים, להגניב אותן מתחת לאפם של שומרי סף אטומי לב.

בתזה השמינית שלו על מושג ההיסטוריה, ולטר בנימין מזהיר אותנו מפני מלכודת רטורית שרבים מאיתנו נופלים בה לעתים קרובות מדי. תחילה אנו מזהים משהו: זכויות נרמסות, חירויות נגזלות, בני אדם תחת דיכוי, חוקים מופרים, אכזריות שלוחת רסן. הזוועות האלה מחרידות אותנו, ואנו חשים צורך לומר משהו: איך ייתכן שהדברים האלה עדיין מתרחשים כיום?

אריסטו טען שהפילוסופיה מתחילה בפליאה, אבל בנימין מבטיח לנו שהתגובה האינסטינקטיבית הזו מעולם לא הובילה לתובנות עמוקות. אך אולי אם נשתהה לרגע ונבחן אותה לעומק, נצליח בסופו של דבר לשנות תפיסה מושרשת בעייתית במיוחד.

מה עומד בבסיס הפליאה המזויפת הזו? מדובר בהנחה פשוטה, המרחפת בין המילים "עדיין" ו"כיום". בימים עברו, אנו מניחים, זוועות מהסוג הזה היו נפוצות יותר. סביר להניח שאף אחד לא הניד עפעף. אבל המצב השתנה. העולם עשה כברת דרך. הקדמה שולטת, גם אם המאבק עוד בעיצומו.

אל תטעו – מדובר במאבק אמיתי. אנחנו יודעים כי עפעף שהונד באמריקה לא ישחרר אסיר פוליטי באסיה. לכן אנו חותמים על עצומות, מארגנים מצעדים, מחילים חרמות, מבטלים חקיקות, וכן, לפעמים אפילו משתמשים בכוח למען מטרה נעלה. רק תסתכלו מסביב ותראו כמה התקדמנו!

אבל אז, כמו בועה בשוק המניות, כל הסיפור מתפוצץ לנו בפנים. ואנחנו לא מסוגלים להאמין שזה קורה. שוב. עדיין. אחרי כל מה שהשגנו. אז אנו לא מהססים ומזנקים לפעולה כמעט בלי לחשוב. אנו מנסים לתקן את העוולה. להחזיר את הסטייה לקו הבריאות. להשיב את השקט. לאחות את הקרע. זה בסך הכול יוצא מן הכלל, אנו אומרים לעצמנו. הצדק הוא עדיין הכלל.

קחו לדוגמה מקרה אמיתי של אי-צדק חמור, כמו הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים. איך ייתכן שהסכסוך הזה נמשך ללא פתרון כל כך הרבה שנים? איזה חלק מהביטוי "זכויות אדם בסיסיות" ממשלת ישראל לא מבינה? כמה סבל צריכים הפלסטינים לחוות לפני שהעולם יתעורר באמת ובתמים? איך ייתכן שהדברים האלה עדיין מתרחשים כיום? איך ייתכן שהסבל הזה נמשך ונמשך ללא תקווה מוחשית לעתיד טוב יותר?

ואם מוסיפים לזה את מלחמות האזרחים וההתקוממויות המזדמנות וחילופי המשטר התכופים ומעשי האלימות שפושים באזור ההפכפך הזה, מבינים שאת הזעזוע כבר אי אפשר להביע במילים בנאליות. אנחנו חסרי מילים. וכשהאדם לא מסוגל לדבר, עליו להיות בשקט. אז הוא שוקע במלנכוליה ומשלים עם המצב. ונדמה שהאפשרות היחידה שנותרת לו היא לבחור בין פסימיות לניהיליזם.

האם אפשר לאחות את השבר? האם אפשר להציל את הספינה הטובעת? האם אפשר לומר בלב שלם שהמצב הנוכחי הוא יוצא מן הכלל וזמני בלבד? בנימין (ולטר, לא נתניהו) לא חושב כך. בפסקה שרבים מצטטים בלי להבין, הוא כותב: "המסורת של הדיכוי מלמדת אותנו ש'מצב החירום' שבו אנו חיים אינו היוצא מן הכלל אלא הכלל. עלינו לפתח תפיסה היסטורית שתעלה בקנה אחד עם התובנה הזו. או אז נפנים שמשימתנו היא לייצר מצב חירום אמיתי, והוא זה שישפר את עמדתנו במאבק נגד הפשיזם".

הבעיה היא שהפשיסטים הם קצת כמו היפסטרים. לרוב הם לא מזדהים ככאלה. תמיד יש צד אחר שקורא להם פשיסטים, ככינוי גנאי. הרשו לי להיכנס לרגע לנעלי אותו צד אחר ולהתייחס בחופשיות להגדרה הצרה של מושג הפשיזם: נכון לעכשיו, כל רשויות המזרח התיכון, בין אם הן ריבוניות או לא, דתיות או לא, דמוקרטיות או לא, חמושות או לא, ציוניות או לא, הן פשיסטיות – כל אחת בצורה ודרגה שונה ומדאיגה בדרכה.

אבל בנימין מתעקש שאנחנו רק נאפשר את הישרדות הפשיזם אם נתייחס אליו כאל אנומליה שדורשת טיפול מקומי, אשר יוענק לה באצילות נפש על-ידי האזורים התקינים (או השפויים) יותר בכדור הארץ. הוא מבקש מאיתנו, לעומת זאת, להתייחס ל"יוצא מן הכלל" הזה כאל הכלל של עולמנו המשותף. אבל האמת היא שזה מהלך מחשבתי ממש לא קל.

אפילו עם "יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט לצדנו, אנשים ממשיכים לתפוס את הפשיזם ככוח אפל שאפשר לגרש, את הנאצים כמפלצות, ואת השואה כמאורע היסטורי וגיאוגרפי שלעולם לא יחזור על עצמו. רק 50 שנה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה, לאחר פרסום “Homo Sacer” של ג'ורג'יו אגמבן, למדנו (חלק מאיתנו, בכל אופן) שמחנות הריכוז הם ה-nomos של העולם המודרני, מטריצה זדונית של הפוליטיקה שלנו, החוק הסודי שעדיין מסוגל לנהל את חיינו כיום. פעולותיו של היטלר לא היו סטירה בפניה של הפוליטיקה המודרנית אלא האמת העירומה שלה, או מסקנתה המתבקשת.

ברוח (מטרידה) זו, אני מציע שנתחיל לתפוס את המזרח התיכון לא כיוצא מן הכלל, אלא כביטוי המוחשי והכואב ביותר לכלל העולמי. עלינו להבין כיצד להפוך את המשבר האינסופי הזה למוקד שבו נולדת ביקורת יסודית שיכולה לשנות סדרי עולם (משבר קשור למילה היוונית krisis; ביקורת נובעת מהמילה kritike; ושתיהן מבוססות על krino, להחליט).

אך זו לא תהיה הביקורת הרגילה שמחילה עמדות אידיאולוגיות, סכמות קונספטואליות וכלים תיאורטיים מוכרים על מציאות מקומית. הגישה הדדוקטיבית הזו היא בדיוק מה שהוליד את המשבר מלכתחילה. אין שום כלל מוכר שאפשר להחיל על היוצא מן הכלל. אף על פי שזה נשמע מפחיד, המזרח התיכון הפך להיות הפרדיגמה שעליה נשען Novus Ordo Seclorum – סדר חדש של העתיד הנראה לעין.

יש משהו בלוגיקה המעוותת של המקום הזה, דבר מה הקבור בחורבותיה, שמייחל לארכיאולוג טוב. אני לא מתכוון לארכיאולוג מהזן האוריינטליסטי, או לכזה שמפקיע אדמות בחיפוש אחר זכות האבות. אני מתכוון לארכיאולוג מהזן הפוקויאני, כזה שעדיין מאמין כי באמצעות קריאה בכתבים ובחינה של ממצאים נוכל לכתוב את ההיסטוריה של ההווה.

כפי שמישל פוקו נהג לומר, רק אם נעמוד בתוך השבר של ההווה נוכל להטיל את צלנו על חורבות העבר. אבל איפה אמור הצל שלנו ליפול? לא ברור. אולי על דברים שנאמרו אתמול, או לפני אלף שנה. סיפור קין והבל נראה לי כמו נקודת התחלה טובה. אבל זה רק הצל שלי. מהו הצל שלכם?

וזכרו: אין זמן לבזבז. שמש עקובה מדם שוקעת במערב. הצללים מתארכים ונעשים אפלים ומאיימים יותר עם כל שנייה שחולפת. עוד רגע והכול ייעלם.

ספרו האחרון של דוד קישיק הוא "The Manhattan Project".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על בנימין בירושלים

01
אלמוני

בניגוד למרבית האנשים אני דווקא כן מאמין בפיתרון או לחלופין פיתרון חלקי של המשבר
הוא כרוך בשידוד מערכות כולל בנוגע לכל נושא ויצירת "עולם חדש" שבו הצדק ישלוט,
מכיוון שהוא יתחיל מאפס יהיה ניתן לעשותו אפקטיבי מכל היבט, כלומר ניצול מקסימלי של כוח אדם, שימוש מקסימלי של הטכנולוגיה.
איך מוודאים שהצדק נשאר השולט בו? האזרחים עצמם מחליטים מי מתאים ומי אינו לערכי ה"עולם",
כך ניתן להמליץ על אנשים מחוצה לו שהרקע שלהם, דת, גזע, מין, מקום מגורים (פלסטינאים) לא ישפיע על סיכויהם להצטרף, בעצם מתן הזדמנויות שווה אמיתי לכולם בניגוד לדמוקרטיה הלא יעילה ולא מתאימה לזמנים המודרניים שבהם הכל מתייעל חוץ ממה שבאמת צריך יעול.

03
יאיר

אתה יוצא מנקודת הנחה שהכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים - הוא מקרה אמיתי של אי-צדק חמור. אבל חלק גדול מהישראלים לא רואה את הנוכחות הישראלית בשטחים כאי צדק. ויש אף כאלה שרואים שם אי צדק הפוך, כלפי הישראלים דווקא...

04
יעקב גלילה

איזה דברי חוכמה, קביעה חד משמעית שישנו כיבוש ישראלי בשטחים פלסטיניים.
רק שאלה קטנה מדוע השטחים הכבושים הללו לא הקימו מדינה לפני שנת 67 שאז לא היו כבושים?
מעולם לא היו שטחים פלסטיניים כי מעולם לא היתה ישות פלסטיניים.
לא היה לאום כזה.
ליסורי המצפון שיש לך מצא סכסוך אחר.

05
אבי

נו,
עוד "ביקורת יסודית שיכולה לשנות סדרי עולם" (אבל מה אתם יודעים? זו לא תהיה הביקורת הרגילה!)
עוד "זכויות אדם בסיסיות" (-אלו שמאפשרות הפלות מטוסים וטבח בבירות אירופיות, אם הבנתי נכון)
עוד "סבל פלסטיני" (שום מילה על הסבל הסורי, או הסירוב להצעות ברק ואולמרט),
עוד הצעה להתאבדות מיותרת, אולי רגע לפני שאתה ניצל.

ואז אנחנו מזנקים "לעשות משהו"... ועושים לייק בפייסבוק. או אפילו כותבים "סטטוס". ומסתכלים במסך בשביעות רצון... הנה, עשינו מעשה. אלא שהנעשה אינו מעשה ואינו כולל עשייה כלל.
מאמר נהדר ומשנה נקודת מבט.

08
שי בן-יהודה

לכותב רצון עז להחיל את חוקיו המתקדמים על סביבתו.

מה יעשה הכותב אם הסביבה לא מסכימה ל"חוקיו המתקדמים"?
האם היה כופה את דעותיו המתקדמות על האוכלוסיה שעדיין אינה מסוגלת להגיע בכוחות עצמה להגיונותיו?

האם זוהי לא שיטת המשטר באיראן כיום? במצריים? ברוב מדינות ערב?

אולי כדאי להקשיב בסבלנות ובצניעות למנהיגי איראן.
בדיוק כמו הכותב, הם בטוחים שהם בצד הטוב. וגם הם חושבים שצריך להפעיל "כוח" כדי לשמר את הטוב מפני הרע.

האם זוהי זכותם של אזרחי מדינת ישראל לבחור בצורה דמוקרטית את דרכם בעצמם. או ש"מבוגר אחראי" היודע טוב ורע צריך לקחת את השלטון לידיו...

09
גיא

דוד,
הנקודה בה נגעת טומנת בחובה תובנה עמוקה יותר משאלת הימין/שמאל האזורית שלנו. מעבר לכך איני רוצה להביע דעה פוליטית כאן אלא להעלות נקודה רחבה יותר.
הפסיכולוגיה האבולוציונית טוענת כי הנטיה האנושית למאבקים עקובים מדם בין קבוצות הומו-סאפיינס סמוכות היא בעלת יתרון אבולוציוני ועל כן השתמרה והתחדדה לאורך עשרות אלפי הדורות בהם התקיימנו כזן ייחודי.
המאבק הישראלי-פלסטינאי (לא סכסוך, מאבק) הוא רק היטל מקומי של טבע האדם.
קריאתך לשינוי תפיסה פוליטית ומדינית היא חיובית אם כי מסופקני אם ניתן באמת לפעול כנגד הטבע הפנימי של כולנו.
כן, ישנם סכסוכים ומאבקים בעולם שנפתרו. חלקם אפילו ללא השמדת הצד המפסיד. להערכתי סכסוכים אלו מגיעים לסיום בדרך כלל עם שינויים דרסטיים בתנאים מקומיים אשר לפתע מייתרים את הצורך במאבק. למשל תנאים משתנים הממקמים את שני הצדדים הנצים במחנה אחד אל מול אויב שלישי גדול מהם, או לחלופין עם ייתור העילה למאבק (נניח שכל הפלסטינאים מתגיירים, או נניח שארץ ישראל נעלמת מהמפה באירוע קטסטרופלי מעשה ידי אדם או טבע).

עם הופעת האביב (חורף?) הערבי, עלייתו של האיסלאם הקיצוני המיליטנטי ושחר של מלחמת עולם חדשה יתכן ואנחנו עומדים לקראת שינוי שכזה. יתכן, רק יתכן, שהפדרציה הישראלית-פלסטינאית תקום עוד כעשור-שניים על שטחי ירדן וישראל כיום לאחר מלחמה אחת נוספת נוראה מכל אשר ידענו עד כה.

10
רומן

ברגע שקראתי "קחו לדוגמה מקרה אמיתי של אי-צדק חמור, כמו הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים" הבנתי את כל התזה המעוותת הזו. אני חושב שהאי צדק בדיוק הפוך, הרצחנות האיסלמית כלפי המערב אינה יודעת שובע. השטחים שנכבשו הרגיעו מעט את הרצחנות, הטעות הייתה להשאיר את האנשים במקומם, היו צריכים לדחוף אותם מעט למדינתם ירדן. טעו שחשבו שהמוסלמים יחיו חיים ליברליים ויקבלו את השונה כאחד עם זכות לנשום.