בעולם הזה

מחשבות על הופעתם של סמלים נוצריים וכלליים באמנות הישראלית ועל יחסה המוזר למטפורה
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

1.

ברצוני להציג בפניכם מחשבה. לאחר מכן ברצוני לעשות אתכם תרגיל במה שאפשר לכנות "הסמל באמנות ישראלית" - תרגיל השוואתי, שייעשה עם קצת חופש אסוציאיטיבי ורישיון פואטי. מה שיקרה אחר כך הוא אחד מהשניים: או שהמחשבה והתרגיל יהלמו זה את זה, ואז תהיה לנו זווית חדשה לחשוב דרכה את האמנות הישראלית (ובעצם את הישראליות עצמה) - או שלא.

המחשבה הזו -- ויסלחו לי הקוראים אם כתיבתי מלאה אותם -- היא מה שכיניתי בכמה מקומות "סינדרום הסוחר מוונציה": האופן שבו נתפשת היהדות בעיני התרבות הגבוהה והפופולרית הכללית כדת החוק. כלומר היהדות היא אבא, ואבא הוא החוק. מנגד, הנצרות היא אמא, ואמא היא החסד. שיילוק, הסוחר של שייקספיר, הוא כמובן הגרסה הגרוטסקית של יהודי המתעקש על האות של החוק -- ליטרת הבשר שהובטחה לו בחוזה, וזאת כנגד ציוויליזציית החסד הנוצרית.

מגולמת כאן מעין אבולוציה של התרבות: התרבות הפגאנית כביכול הייתה מעגל המאורגן סביב מרכז שבו טמון "הכוח", או במילים אחרות -- "האל" (עדות למקבילה מעין זו אפשר למצוא גם בשפה, ראו: "יש לאל ידי להרים משקולת זו"). מי שהיה חזק היה צודק; היה יפה; היה האמת. אחר כך בא משה וארגן את התרבות כמעגל מסביב ל"חוק", ואז גם הכוח עצמו כבר לא היה יכול להתחמק מהחוק (כפי שמדגים עונשו של משה לפיו נאסר עליו להיכנס אל הארץ המובטחת). ואז כביכול בא ישו וארגן את החברה סביב "האהבה", והאהבה, כמרכז הציוויליזציה, שחררה אותה מהחוק. מיותר לציין שאני דוחה את הנרטיב הזה כולו מא' עד ת', אבל הנוכחות שלו בתרבות נפוצה מאוד.

מספיק אם נמנה כאן לצידו של שיילוק את הנבל מגנטו (Magneto) מסדרת סרטי "אקס מן" -- יהודי רודף צדק ונטול חסד/חמלה -- ובכלל, את העדרם של יהודים מן העתיד האוטופי בכל סדרה או סרט עתידיים שבהם העולם מאורגן כקהילה. ואולם, אפשר לחשוב על הדגם הזה כמנותק מהעניין היהודי. כך למשל הדמויות של ספוק, דאטה ודומיהן מהוות דגם של אישיות שומרת חוק ונטולת אהבה אנושית. במובן הזה, גם הרוצח דקסטר (מהסדרה הקרויה על שמו) הוא, כמוהם, פסיכופט נטול רגש אבל בעל חוק משלו. והרשימה ארוכה; כמעט אינסופית.

למעשה, אם נחשוב על כל סרטי הפעולה שאנחנו מכירים, הגיבור ברובם יוצא מהחוק, חייב להחזיר את התג, טועים בו שהוא נבל. שלא לדבר על גיבורי-על כמו באטמן. המסר הוא ברור: החוק הוא לעכברי-אדם. האדם האמיתי (הפאוליני? הניטשיאני?) מונע על ידי קבלה אל ליבו של אמת רגשית גדולה.

מעניין אם כן לראות על רקע הדיאלקטיקה הזו כיצד פועלים אמנים יהודים בישראל עם סמלים נוצריים וכלליים.

המקרה הראשון שאבחן הוא כתר הקוצים. זהו דימוי קלאסי של החוק הרע (הרומי) והיפוך החלש/חזק. הרומאים לועגים לישו על כך שהתיימר להיות מלך היהודים ומלבישים לו כתר קוצים. אך כסמל, כתר הקוצים מבטא את היותו של ישו, או היות הסבל של ישו, המטבע שבו נקנית הגאולה. כתר הזהב שלובשים מלכים אחרים הוא כאין ואפס לעומת כתר הקוצים. מה שנועד להשפיל נהיה מרומם ונשגב. ולפניכם, בגרסתו של גווידו רני, שבה נדמה כי בא לידי ביטוי הרעיון של סבל נשגב. ציורים אלו תמיד נדמים בעיני כפרסומת לסבל.

״משיח עם הכתר של קוצים״,  1640. מאת גווידו רני.

״המשיח עם כתר הקוצים״, 1640. מאת גווידו רני.

בואו נתבונן רגע על מקבילה של אמנות ישראלית -- כמה פריימים מסרטה של סיגלית לנדאו שבו היא עושה הולה הופ עם גדר תיל. האילוזיה לכתר הקוצים ברורה. אבל אצל סיגלית הופך העניין מנשגב וטמיר לעניין שבעולם הזה. כלומר, למשהו על הקשר בין משחק לילדות ולכאב. מעגליות ודם. נשיות ומחזור (הים ברקע). משהו אוטוביוגרפי. גופני במובן של הגוף של סיגלית. העירום שלה; הארוטיות שלה; הכאב והדימום שלה.

נשווה למשל את האופן שבו נתפשת הוויה דלרוזה, דרך הייסורים של ישו. הנה בגרסה של הירונימוס בוש:

״ישו סוחב את הצלב״, מאת הירונימוס בוש.

״ישו נושא את הצלב״, מאת הירונימוס בוש.

זו התרחשות שבה אין אף אחד, אין אף "מישהו", וכולם הם סמל או "טיפוס": "היהודי", "הרומאי" וכו. אני חושב על זה ביחס למוטי מזרחי שהלך אי-אז בשנות ה-70 את הוויה דלרוזה כשעל גבו תמונה שלו עצמו! (מי מאתנו אינו "הצלב" שעל כתפיו הוא). מזרחי, שסבל ממחלת הפוליו וההליכה קשה עליו, הופך את הוויה דלרוזה לסיפור אוטוביוגרפי, הקשור לגופו, לחייו, לעניין של העולם הזה.

אני מתבונן למשל בצילום הכמעט מיתולוגי הזה של בועז טל עליו השלום. זוהי דרמה ביתית; גרסה ביתית של "הגירוש מגן עדן״. הילד שגדל פשוט פולש לחדר השינה של ההורים ומטריד את המיניות שלהם. יתר על כן, בהיותו מימוש של המיניות שלהם, הוא כמו מייתר אותה. הזוג שטעם מהפרי האסור והוליד ילד מגורש מגן העדן של הזוגיות נטולת הילדים.

זה הרי המקרה ההפוך מהדגם שאנחנו מוצאים אצל מזאצ'יו:

״הגירוש״ של מזאצ'יו, לפני ואחרי שנוקה ב-1980.

״הגירוש״ של מזאצ'יו, לפני ואחרי שנוקה ב-1980.

הדוגמאות רבות מספור, ואגביל את עצמי לעוד שתיים מאוד יוצאות דופן. הראשונה היא זו:

״בחירתו של פאריס", מאת פטר פאול רובנס, בערך 1636.

״בחירתו של פאריס", מאת פטר פאול רובנס, בערך 1636.

בחירתו של פאריס. אותו אירוע מיתולוגי שבו מקניטות האלות את העלם הנאלץ להכריע מי מהן היפה ביותר. הן משחדות אותו (קונדס שיסתיים בפריצת מלחמת טרויה), ואחד ממטבעות השוחד הוא תפוח הזהב. הביטו נא עכשיו על ציור זה של שרגא ווייל מ-1952:

ציור של שרגא ווייל, באדיבות רון ברטוש.

ציור של שרגא ווייל, באדיבות רון ברטוש.

כאן, בעולם הזה, נאלץ הקיבוצניק (האמן לעתיד דני קרוון שימש מודל לציור הזה!) לבחור לא בין אלות שמימיות אלא בין רוחמה, דינה ורינה - מקומיות בקיבוץ. האווירה הפלמח"ניקית, המקומית והאוטוביוגרפית משחררת את ״בחירתו של פאריס״ ממעמדה המיתולוגי והופכת את התפוח לתפוז ארץ ישראלי.1

ואסיים עם שני אמנים במשקל כבד. קראווג'יו הרדיקלי, המודרני והמרדן; ומשה גרשוני, שעליו פעם כתבה שרה ברייטברג-סמל כי "גרשוני גדול עלינו".

צליבתו של פטרוס הקדוש:

״צליבתו של פטרוס", מאת קרוואג'ו.

״צליבתו של פטרוס", מאת קרוואג'ו.

מדובר בציור שכבר כתבתי עליו רבות, ולכן אקצר: זה ציור היפוכי. פטרוס ביקש להיצלב הפוך. צולביו הם חלק ממכונה של רוע, אבל אף אחד מהם לא נראה כמי ששונא את הקדוש או נלהב לצולבו או להתעלל בו. אלה הם סתם אנשים קשי יום שמבצעים את עבודתם, וזו באמת עבודה פיזית קשה ולא נעימה. הקדוש עצמו חורג מהדגם שבו פתחנו של גווידו רני וה"פרסומת לסבל", והוא אינו מפנה מבט נשגב אל השמים, אלא מקדיש את מלוא תשומת לבו למסמר הנעוץ בכף ידו. הכול חילוני ונורא ואפל; הפוך; פתוח מבפנים החוצה, כמו פרח. במרכז הציור אין התרחשות, ואילו שבשבת הזרועות המשכפלות זו את תנועת זו מציירות (אם למשל נניח שקף על הציור ונחזור על מתוויהן) מעין עלי כותרת של פרח. יחד עם זאת, המטפורות כאן הן גדולות ומטאפיזיות. שאלות על מהות הרוע, הקדושה, הצדקת הסבל והגאולה.

וגרשוני:

״בעולם הזה״ מאת משה גרשוני, באדיבות יונתן הירשפלד.

״בעולם הזה״ מאת משה גרשוני, באדיבות יונתן הירשפלד.

גם זה ציור הפוך. הוא מהדהד את ציורו של קראווג'יו שלוש פעמים: כפות הרגליים של הפועלים נענות פה בקופסת הנעליים שנפתחה כמו פרח -- עליו מהדהדים את הקומפוזיציה של קראווג'יו ובנוסף, צליבתו ההפוכה של פטרוס נענית כאן בהיפוך פנים-חוץ של קופסת הנעליים. נוסיף לזה את המהלך הארצי-חילוני ואפל שבהפיכת קופסת הנעליים לאיקונין (אולי מלווה באסוציאציות קודרות של מלחמה ומוות -- רקפות מבאב אלווד -- ואם נרשה לעצמנו להפליג, אז הקשר שבין קופסת נעליים לארון מתים) והנה כל הנשגב הזה, צליבה הפוכה ורקפות כמו להבות מלחמה -- כל הנשגב הזה מתרחש מתחת לכותרת הנוראה: בעולם הזה.

מכל התלמוד, חילונים אוהבים לבחור ולקרוא ב"תנורו של עכנאי", אותו מעשה שבו מכריעים הרבנים כי לא בשמים היא וכי "קרוב אליך הדבר מאוד". נדמה שבאינטואיציה המוזרה של גרשוני, הוא הבין משהו על יחסה המוזר של הישראליות למטפורה. כמותו גם האמנים הישראלים האחרים שראינו ייבאו מטפורות וסמלים מהנצרות ומהמיתולוגיה אל האוטוביוגרפי, הפוליטי, הגופני והמקומי. יש סוג של קסם שאמנות ישראלית אינה יודעת לעשות -- הקסם הקתולי שנמצא בשורש האמנות המערבית. אתה יושב בכנסייה,  מקבל וופל והוקוס פוקוס -- הוופל הופך לבשרו של ישו! אין זו מטפורה, אלא הדבר עצמו. היומיומי והבנאלי נהיה לנשגב והטמיר. אנחנו, לעומת זאת, יודעים לבצע את הקסם ההפוך: אנו טובים בלהביא את הנשגב והסתום אל העולם הזה.

*הציור של קראווג'יו מ-1600 מוקדם בכ- 20 שנה מזה של גווידו רני.

2.

עבודה של לוסיו פונטנה, במוזיאון הטייט מודרן, אפריל 2015. באדיבות: nmmacedo

עבודה של לוסיו פונטנה, במוזיאון הטייט מודרן, אפריל 2015. באדיבות: nmmacedo

מחשבות אלה נוסחו בהרצאה והובאו כאן כהצעה להרהור. הם לא הוכיחו טענה ולא ניסחו אותה עד הסוף. אני לא יודע למשל כמה דוגמאות "מוכיחות" טענה. אני לא יודע למשל, אם לא מדובר כאן בהבדל שבין אמנות עתיקה לעכשווית יותר מאשר בין נוצרית לישראלית (כלומר בוודאי שאני יודע שלא כך, אבל אטען כך מטעמים של זהירות). כמקרה מבחן יחיד, נביט רגע בסטיגמטה של פונטנה מאמצע שנות השישים של המאה העשרים. אותו פצע טמיר, סתום ונשגב, שהוא גם דקירת החנית בצלעו של המושיע וגם איבר מין נשי - מקור העונג הנכסף. הפצע הוא העונג: והנה לכם פאולוס בקליפת אגוז. כעת נשווה אותו למחפש האלוהים המצולק בסטיגמטות של ראובן רובין האמן, אולי בתור ישו במדבר.

"הנביא במדבר", מאת ראובן רובין.

"הנביא במדבר", מאת ראובן רובין.

אך הנה, הביטו, שם בפינה -- הצבר. ומעברו השני החמור. מהו החמור הזה, שחז"ל דרשו את שמו חמור משום שראשו בחומר (ואם חמור הוא יצור נעדר שגב, בלתי שמימי וארצי כי ראשו בחומר, מה נאמר על האדם שנקרא כך כי יצרו אלוהים "עפר מן האדמה")? אשר על כן, יש לראות במחפש האלוהים הזה של רובין את רובין עצמו, האמן העולה לארץ ישראל.

אם כן, מה עשויה להיות חשיבותה של הבחנה כזאת. שוב, אין בכוונתי לקבוע, אלא רק להציע, שאולי יחסה של חברה למטפורות מעיד על בריאותה הנפשית וחוסנה המוסרי. ייתכן שחברה שמציגה (סליחה על הדוגמה הוולגרית) יהודים כעכברושים, ושבה אין הדבר נתפס כמטפורה, סופה שגם תדביר את יהודים אלה (על יחסה של גרמניה הנאצית למטפורות כתב בהרחבה קרל קראוס, שבין היתר מביא דוגמה לגרמנים ש"החיו" אמרות כנף ופצעו אדם כדי לזרות מלח על פצעיו כמו בביטוי המוכר). רולאן בארת (בהשפעת דה-סוסיר) גם הוא מבחין בין שפה בריאה ל"שפה חולה", בכך ששפה היא בריאה יותר ככל שהיחס בין מסמן למסומן שרירותי יותר. אני נזכר גם במכתב של ויטגנשטיין שבו הוא מדבר על "האיש שאינו מבין שירה", כי הוא פשוט מבין את המטפורות באופן מילולי.

עוד רכיב שאני מבקש לזרוק לתבשיל הזה הוא פלגים דתיים קיצוניים. גם הם מתאפיינים בהבנה מילולית של הטקסט הדתי (משכב זכר מות יומת אצלנו, וג'יהאד אצלם) -- ולא כמשל ומטפורה.

ולסיום, האם יהיה זה מופרך לטעון שיחס זה למטפורה ולנשגב הוא חלק מציוויליזציית החוק, קרי "האב", ושהנשגב והטמיר והמורחק הוא מאפיין של ציוויליזציית החסד. אני משאיר למישהו אחר את המלאכה הקשה של החיבור הזה שאני מציע, ומותיר אותו כאן בגדר ניסוח ראשוני ולא מחייב -- זה הזמן להתנצל על כך שאינני מביא כאן מראי מקום -- כהצעת הגשה.

חיבור זה הוא גרסא כתובה של דברים שאמרתי במכללה האקדמית יפו ב"בית לאמנות ישראלית" ב-28 ביולי השנה.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על בעולם הזה

01
עדיאל כהן

מרתק.
אולי אין כאן חידוש, אבל רק להעיר כי טענתך היא נגזרת תרבותית של המלחמה היהודית-נוצרית המוכרת על פרשנותו של החוק שבכתבי הקודש. הנצרות פירשה את הטקסט כמטפורה בלבד, ואילו היהדות ראתה בו ממשות גופנית ארצית המקוימת ב'עולם הזה'. הדוגמא הקלאסית היא כמובן האם מקיימים את ברית המילה בבשר או ברוח.

02
צהלה כהן

אכן, מאמר מעורר מחשבה.
אתייחס לחלק האחרון במאמר בו אתה מתאר את אנשי הדת מתייחסים למלל המופשט ופחות לעומק הנחבא במטפורה. ובכן, ביהדות לפחות ( פחות מבינה דתות אחרות) ישנם רבדים שונים של הבנת הנקרא החל מהפשט וכלה בדרש. על כן ההתאמה לתיאור שלך מתבקשת ומכיון שכך הרי המטאפורה אותה בחרת להציג בנוגע למשכב זכר יכולה להתקבל ולהתפרש על פני מספר רבדים. אם כך, הפשט הוא פשט, ובעומק הדברים הרי כולנו בני האדם זכר ונקבה נבראנו . ישנם זכרים עם נטיה נקבית ונקבות שהצד הזכרי בן דומיננטי יותר. ישנם ביננו שהנטייה היא חיצונית וניכרת לעין, וישנם שאצלם היא פנימית יותר ובאה לידי ביטוי במישורים אחרים.
מתוך הכמיהה הטבעית אנושית/חייתית משהו לפרות ולרבות הרי אלו וגם אלו ולמעשה כולנו מוזהרים במשכב זכר שהרי אין בו מה ולא תכלית, למעט עונג גשמי גופני.
גם אלה ביננו הנחשבים ״ סטרייטים״ מוזהרים מתוקף היותנו ברואים זכר ונקבה, כך שהאיסור מתייחס במקרה זה לחיווט הפנימי של כל אחד ואחת וביכולת שלו/שלה להניב פירות דעת ותובנות פנימיות.
האיסור מתייחס במטפורה, על רבדיה, רק לחלק המשכב. אין איסור או אזהרה המתייחסים ליחסי אהבה בין זכרים או נקבות.

03
דליה

מחשבות מעניינות, אם כי מבוססות על כמה הנחות לא לגמרי מוצקות. ראשית, המטפורה היא חלק בלתי נפרד מהשפה, גם זו המדוברת, לא רק המשוררת והאמנותית. הפרשנויות שהוצעו כאן ליצירות אמנות, בחלקן הוצגו כאילו היו עובדה מוסכמת, אפילו ללא צניעות מתבקשת שמדובר למעשה כאן בפרשנותו של המחבר (למשל חיתוך הקנבס של פונטנה הוצג בוודאות כפצע סטיגמטה "נביט רגע בסטיגמטה של פונטנה").
שנית, סידור ההיסטוריה כפי שהוצע בתחילת המאמר תואם את התפיסה הנוצרית המחלקת את ההיסטוריה לשלוש תקופות: לפני החוק (אנטה לגם), כלומר מן הבריאה ועד משה; תחת החוק (סוב לגם) ממשה ועד ישו; ותחת החסד (סוב גרציה) מאז ישו. דיון ביצירה יהודית, אמנותית או אחרת, במסגרת שיח נוצרי צפויה, אם כן, לכמה כשלים מהותיים. יתר על כן, רבות מהיצירות הספרותיות, הקולנועיות וההגותיות של המערב ספוגות היטב בעולם המושגים הנוצרי ובכללן אידאולוגיות של גאולה בעקבות מהפכה, גיבורי-על וכד'. יש להביא זאת בחשבון כאשר מתייחסים אליהן כאל תורות אוניברסליות.
שלישית, הדוגמאות שהובאו מן האמנות הישראלית מוטות במובהק ליוצרים וליצירות שהושפעו מן האמנות הנוצרית. לגבי גרשוני, הדברים ידועים ומוצהרים. לגבי הדוגמא מראובן, יש כאן הטייה/הטעייה. ראובן עסק בנושא "מבקשי האלוהים" בטרם עלייתו לארץ ישראל בקבוצת ציורים בהשפעת האמן הסימבוליסטי הנוצרי פרדיננד הודלר. הדפס העץ שהובא כאן הוא אחד מסדרה בת 12 הדפסים שבאחדים מהם רואים השפעות של שאגאל (אם כי גם הוא הושפע מאמנות נוצרית).
לבסוף, האמנות הישראלית צמחה מתוך האמנות האירופית וזו, כידוע, נוצרה בתוך העולם הנוצרי. מסקנות מרחיקות לכת הנשענות על דוגמאות ספורות שנבחרו כדי להוכיח את המבוקש הן בעייתיות, בלשון המעטה.