בצד הבטוח של הדברים

הצופה מהצד, ותמיד יש צופה מהצד, הוא בעל תפקיד אישי והיסטורי, ואינו יכול להתנער מאחריותו
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

יום אחד, בראשית הסתיו של 1964, בערך בשלוש, קיטי ג׳נובֶזֶה בת ה-28 עשתה את דרכה הביתה מהבר הניו יורקי שבו עבדה, כפי שנהגה לעשות מדי בוקר. בעודה צועדת בחשיכה ממגרש החניה, תקף אותה גבר, נסע משם וכעבור זמן חזר כדי להמשיך בתקיפה. ג׳נובזה לא הפסיקה לצעוק לעזרה. מספר שכנים דיווחו ששמעו אותה, אבל איש לא ענה לקריאותיה. בסופו של דבר התוקף השאיר אותה שם, גוססת.

איפה היו השכנים? איך יתכן שהם התעלמו, בקור לב, מזעקותיה לעזרה?

הניו יורק טיימס דיווח על המקרה באורח שיגרתי: ג׳נובזה הייתה קורבן נוסף של תקיפה אכזרית ברחובות העיר. אבל שבועות ספורים לאחר מכן, הסיפור הגיע לכותרות החדשות. לא התגלו עובדות חדשות או מרעשיות, אבל הסיפור סופר בצורה אחרת: איפה היו השכנים? איך יתכן שהם התעלמו, בקור לב, מזעקותיה לעזרה? מה שהיה רק עוד פשע אלים בשרשרת של פשעים כאלה, הפך למקרה רצח שכולם דיברו עליו. ג׳נובזה הפכה לשם המוכר לכולם, במה שצמח להיות סיפור המתמקד בעומדים מן הצד ובשתיקה, שהפכה אותם למשתפי פעולה. דיירי מוברי, מתחם הדירות בקווינס שמול זירת הרצח, מצאו את עצמם בעמדה שאין לקנא בה: הם נאלצו להתגונן מפני ביקורת בינלאומית. הם טענו שאחרי הכול, התקיפה התרחשה בשלוש לפנות בוקר, בשעה שהם ישנו – ויתרה מזאת, החלונות שלהם היו סגורים בשל הקור. חלקם טענו כי אפילו אילו היו מזעיקים את המשטרה, זו לא הייתה מגיעה כדי לטפל בעוד מקרה פשע המתרחש ברחובות העיר.

קווינס, ניו יורק

"קווינס כל כך משעממת, שהיא נורמלית", תצלום: Nick Normal

זו הייתה ראשיתה של האשמת העומדים מן הצד. עם הזמן, אלה זכו לתוכחה פומבית. האקטיביסטית אבי הופמן (Hoffman) העירה: ״אז אתם שואלים, ׳ומה עם עוברי אורח תמימים?׳ אבל זוהי עת מהפכה. אם אתם עומדים מהצד, אתם לא תמימים״.  הפילוסופית הפוליטית חנה ארנדט (Arendt), שגם היא כתבה בשנות השישים, הקפידה לנסח את מחויבות ההתנהגות האזרחית: ״האחריות העקיפה שלנו למעשים שלא עשינו, האחריות לתוצאות של מה שאין לנו בו כל חלק, הוא המחיר שאנו משלמים עבור העובדה שאיננו חיים את חיינו לבדנו, אלא בין [אזרחים] כמותנו״.

האחריות לכאורה של העומדים מהצד צברה כוח מוסרי כזה, שמבקרים החלו מתגוננים בפניו

האחריות לכאורה של העומדים מהצד צברה כוח מוסרי כזה, שמבקרים החלו מתגוננים בפניו. ויקטוריה ברנט (Barnett), מחברת הספר Bystanders: Conscience and Complicity During the Holocaust (משנת 1999) שאלה: ״מה נמצא מתחת לפני השטח [של השתיקה]?״ והעלתה את האפשרות כי פחד או הזדהות עם הפושע מסבירים את שתיקתם של צופים מהצד. הנריק אדגרן (Edgren), חוקר נוסף שכתב על הנושא, נוטה להנחות מקלות דומות, ומסביר כי לעתים קרובות העומדים מן הצד מאולצים שלא להתערב באירועים אלימים. תיאוריה מבוססת ראיות על אודות אפקט העמידה מן הצד – המציעה הצדקה מהותית לאדישותם של מי שאינם מתערבים – הוצעה בשנת 1968 על ידי הפסיכולוגים החברתיים ג׳ון דארלי (Darley) וביב לאטנֶה (Latané). הם טוענים כי הצופים מן הצד אינם מתערבים כשהם בטוחים שאחרים יתערבו.

קיטי ג'נובזה

קיטי ג'נובזה, יכלה להיות היום אמא וסבתא, לעשות קריירה, לטייל ברחובות קווינס. תצלום: משטרת ניו יורק, ויקיפדיה

תמונות מסוימות מן התקופה הנאצית מאשרות כי הצפייה מן הצד הייתה התנהגות מקובלת, אם לא ממש חוויה מהנה, ולעתים שימשה כדי להפוך את הצופים לקהילה של שייכים פריווילגים

עם זאת, ההנחה כי העומדים מן הצד נושאים באחריות, התגבשה והפכה להיות הדעה השלטת. חוקי ״השומרוני הטוב״ מעודדים התערבות ומגנים על מי ש״קמים לעזור״ מפני אפשרות של תביעה. התערבותם של צופים מן הצד היא כעת אקסיומטית, דוגמה ומופת להתנהגות אזרחית ראויה. חשבו, לעומת זאת, על תמונה מתוך המהומות האלימות שפרצו על רקע גזעי בטולסה שבאוקלהומה בשנת 1921: דברים ונשים ממשיכים בשגרת יומם בעוד העיר סביבם בוערת. גם בתמונות של מעשי לינץ׳ אפשר לראות את מי שעומדים וצופים מן הצד, ולא באדישות אלא ממש בשמחה. הנאצים הקפידו לכלול צופים בתיעוד מעשיהם האלימים. אדגרן ללא ספק צודק באשר לסיכונים שבהתערבות, אבל סביר שהגרמנים שצפו מהצד במעשי הנאצים חשו בני מזל על שהם עומדים בצד הנכון של ההיסטוריה, ואולי אפילו התפעלו מן הבהירות שבה הנאצים הכריזו מי שייך לגרמניה החדשה ומי לא. תמונות אחרות מן התקופה הנאצית מאשרות כי הצפייה מן הצד הייתה התנהגות מקובלת, אם לא ממש חוויה מהנה, ולעתים שימשה כדי להפוך את הצופים לקהילה של שייכים פריווילגים. תמונות מליל הבדולח, למשל, מראות צופים בוהים באדישות בבית כנסת בוער, ועוברי אורח שאינם שמים לב למעשי הוונדליזם הגזעניים.

אנשלוס, נאצים, וינה, יהודים, צופים מהצד

מיד לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית (1938), יהודים אוסטרים אולצו למחוק סיסמאות למען עצמאות אוסטריה מרחובות וינה. נאצים ושכנים צופים מהצד. תצלום: USHMM, ויקיפדיה.

למרבה הפלא, לתקופה הנאצית היה תפקיד מרכזי בשינוי שהפנה את דעת הקהל נגד העומדים מן הצד. קורבנות החלו משמיעים את קולם. בשנת 1935, יואכים פריץ (Printz), שעמד בראש אחת הקהילות היהודיות בגרמניה, כתב מאמר מוקדם וקלאסי, המפליל את העומדים מן הצד עם עלייתה המחודשת של הגזענות אחרי תקופת רגיעה של שנתיים בפעולות הממשל שנועדו לעודד אנטישמיות. חוקי נירנברג הידועים לשימצה, שנחקקו בהמשך אותה שנה, קבעו את התנאים לאפרטהייד הלאומי. יהודים, כתב פרינץ, הם פגיעים במידה מסוכנת, אבל שתיקת בני ארצם מבשרת רעות לא פחות: ״היהודים בעיירות קטנות, החיים בכיכרות השוק ללא שכנים, שהילדים שלהם הולכים לבתי ספר ללא ילדי שכניהם, מרגישים את הבידוד...״ זה ״כנראה הגורל הקשה ביותר״ – קשה כמו הרדיפות עצמן.

יהודים, שהשמדתם הואצה במהלך מלחמת העולם השנייה, מחו בקול נגד אדישותם של הצופים מן הצד, לא פחות מכפי שמחו נגד תוקפיהם. טדיאוש אוברצקי (Obręski), שכתב ממקום מחבואו בוורשה בשנת 1944, תקף את הממשלה הפולנית הגולה:

״למה... לא הורתה לפולנים, כבר בשנת 1939, לעזור ליהודים להסתתר מפני הרוצחים הגרמנים? למה הם שמרו על שתיקה? למה הם הניחו, ולמה הם עדיין מניחים, לנו להיות מושמדים, כאן, בצד הארי?... הפולנים בגדו בשלושה וחצי מיליוני יהודים. זוהי עובדה והיא תידון [בעתיד] בהיסטוריה״.

אוברצקי, שאיבד כל תקווה להינצל, הקפיד לשמור את מילותיו האחרונות והמרירות למען נציגי ממשל נרפים ואזרחים מן השורה.

מרטין לותר קינג, כתב בשנת 1963 כי אף שסיוע או טיפול ביהודי בגרמניה של היטלר היה ״מעשה ׳בלתי חוקי׳... אילו חייתי בגרמניה באותם ימים הייתי מסייע ומטפל באחיי היהודים״

המעבר מתפישת העומדים מן הצד כתמימים לתפישתם כאשמים לא החל, כנראה, בימי הנאצים. אנחנו זקוקים למחקר מעמיק יותר בתולדות מעמדם של העומדים מן הצד כדי להבין בבירור כיצד צמחה הדעה המקובלת. האם שחורים בארצות הברית, למשל, התחננו בפני שכניהם הלבנים שיגנו עליהם כנגד המערכת שהתירה עבדות וחוקקה את חוקי ג׳ים קראו? יש בידינו רק מעט ראיות לכך עד ראשיתה של התנועה לזכויות האזרח בשנות החמישים והשישים, ושחורים עשו זאת בעיקר בגלל השואה ומורשתה, שחשפה את שיתוף הפעולה של העומדים מן הצד. מרטין לותר קינג, כתב בשנת 1963 כי אף שסיוע או טיפול ביהודי בגרמניה של היטלר היה ״מעשה ׳בלתי חוקי׳... אילו חייתי בגרמניה באותם ימים הייתי מסייע ומטפל באחיי היהודים״. באותה עת, כתב העת השחור המיליטנטי The Liberator התייחס תכופות להשלכות של הפסיביות בתקופת השואה, כדי לעורר השראה לפעולה, ולהפנות לנושא את תשומת לבם של השחורים עצמם.

מבחינה היסטורית, יהודי אירופה לא יכלו לדמיין ששכניהם לא יספקו להם הגנה מפני איום קולקטיבי. חשוב לשים לב לדבריו של אוברצקי על אודות בגידה. עבור יהודים, המערכת הייתה מטיבה. האמנציפציה החוקית שלהם מן הגטאות של ימי הביניים, במאות ה-18 וה-19, הבטיחה להם הכרה כאזרחים והעניקה להם הגנה על פי חוק כמו לכל אזרח אחר. הציפייה שלהם להגנה לא הייתה בלתי סבירה – אם לא מן המדינה אז מגרמנים אחרים. כפי שכתב פרינץ: ״לא היינו כואבים כל כך [את הבידוד] אלמלא היינו מרגישים שהיו לנו פעם שכנים״.

ורשה, שלולית, השתקפות

ורשה. מה ראו השכנים? על מה הם שתקו? תצלום: ואליק צ'רנצקי.

לשחורים באמריקה, לעומת זאת, לא הייתה ברירה אלא לסמוך על אמריקנים שחורים אחרים. חלקם אף טענו, באורח משכנע ביותר, שכך נבון יותר לעשות מאחר שלסמוך על עזרתם של אחרים פירושו להיות נתונים לחסדי שכניהם הגחמניים, תפישה שהכזיבה את היהודים. במבט לאחור, יהודים התחרטו על תמימותם. הם סבלו מנטישה בלתי צפויה של בני ארצם. נטישה שהייתה, כפי שכתב שורד השואה ולדימיר ינקלביץ (Jankélévitch), ״אחד ההיבטים המבעיתים ביותר בחוויה הקשה כל כך״. שמעון ויזנטל, גם הוא שורד שואה, הוסיף: ״אבותינו התגנבו אל מחוץ לגבולות הגטו [הפרה-מודרני] אל העולם הפתוח. הם עבדו קשה ועשו הכול כדי שיוכלו לזכות בהכרה על ידי בני אדם כמותם. אבל הכול היה לשווא״. בדומה לפרינץ, ויזנטל חש את צריבת הבגידה הנתעבת.

בעוד שצופים מן הצד ואחרים הציעו מגוון תירוצים לאוזלת ידם, הקורבנות סירבו לסגת מעמדתם הנחרצת: העומדים מן הצד הם משתפי פעולה

השיח העוסק בהאשמת העומדים מן הצד התגבר בשנות השישים [של המאה ה-21]. העומדים מן הצד זכו לגינויים נוקבים בשל אדישותם. בעוד שצופים מן הצד ואחרים הציעו מגוון תירוצים לאוזלת ידם, הקורבנות סירבו לסגת מעמדתם הנחרצת: העומדים מן הצד הם משתפי פעולה. קינג, שכתב מתא כלאו בבירמינגהם, ציין: ״ניאלץ לכפר בדורנו לא רק על מילות השנאה ועל מעשיהם של אנשים רעים אלא גם על השתיקה המזעזעת של אנשים טובים״. שורדי שואה יהודים גם הם השמיעו את קולם. במצעד המחאה הגדול לוושינגטון, שנערך באותה שנה [1963], פרינץ, שעזב את גרמניה והיה באותה עת אזרח גרמני, נשא דברים ברוח אותם דברים שכתב שלושה עשורים קודם לכן:

״כשהייתי רבהּ של הקהילה היהודית בברלין תחת משטרו של היטלר... הדבר החשוב ביותר שלמדתי... הוא שגזענות ושנאה אינן הבעיות הבהולות ביותר. הבעיה החשובה מכל, המבישה מכל, המשפילה והטראגית מכולן היא השתיקה. עם עצום שיצר תרבות גדולה הפך לאומה של צופים מהצד... אמריקה חייבת להימנע מלהפוך לאומה של צופים מהצד. אסור לאמריקה לשתוק״.

שנות השישים היו העשור שבו שורדי השואה החלו לפרסם את זיכרונותיהם, בפני קהל שרובו לא אהד אותם: ינקלביץ׳ עשה זאת ב-1967, ויזנטל ב-1969, ובין ספרי הזיכרונות העמוקים ביותר היה זה של ז׳אן אמרי בשנת 1966. אמרי כתב באירוניה מרירה כי: ״הציפייה לקבל עזרה, הביטחון שעזרה תגיע, היא אכן את החוויות המהותיות של בני אנוש...״ העיתונאי האמריקני ארתור מורס (Morse) קבע גם הוא כי מדובר בשיתוף פעולה, במחקרו משנת 1968 הנושא את הכותרת While Six Million Died: A Chronicle of American Apathy: ״אנחנו חייבים להבין כיצד [השואה] התרחשה בעבר – לא רק במונחי הרוצחים והנרצחים, אלא גם במונחי העומדים מן הצד״. על רקע ההתרחשויות בשואה, מי שעומדים מן הצד הפכו לשותפים לפשע, אשמים במחדל קטלני.

מרטין לותר קינג

"ניאלץ לכפר בדורנו לא רק על מילות השנאה ועל מעשיהם של אנשים רעים אלא גם על השתיקה המזעזעת של אנשים טובים": מרטין לותר קינג. תצלום: wiredforlego

ברקע סיפורה של ג׳נובזה ניכרת השפעת זיכרונות השואה על תפישת העומדים מן הצד כשותפים לפשע. הפיכת מקרה הרצח לסיפור על אודות העדים שלא עשו דבר היה רעיון של א.מ. רוזנטל (Rosenthal), שהיה אז עורך בניו יורק טיימס. במשך למעלה משנה הוא פרסם מאמרים שנזפו במי שעמדו מן הצד, בעוצמה שהאפילה על סיפורי הפשעים עצמם. מתברר שרוזנטל, אשר שימש כתב הטיימס בוורשה בשלהי שנות החמישים, ביקר באושוויץ ודיווח כי ״לא לומר או לכתוב דבר״ בנושא יהיה מבחינתו ״מעשה חמור ביותר״.

הטלת האשמה על העומדים מן הצד מקורה ברגש עמוק יותר – תשוקה משמעותית, אם כי מעוררת חשש, לעזור לאחרים במצוקה, תשוקה שהייתה מתגברת על אי העשייה אלמלא הזהירות שגורמת לנו להימנע מסיכונים

אנחנו חייבים להתחשב בנקודת המבט של הקורבנות כשאנחנו בוחנים את ההימנעות ממעשה של העומדים מן הצד, כפי שטענתי בספרי Survivor Transitional Narratives of Nazi-Era Destruction: The Second Liberation (משנת 2018). לא רק שהם מפנים את תשומת לבנו לנטישה המוחלטת של מי שעומד מן הצד, הם גם כותבים בהרחבה על שכנים שבעבר הם סמכו עליהם, וחשוב מכל – עדיין כמהו אליהם. הכמיהה, באורח פרדוקסלי, קיימת גם מבחינת העומדים מן הצד עצמם. חשבו על המכתבים בתגובה להספד שפורסם בניו יורק טיימס לאחר מותה של סופיה פָראר (Farrar), שהלכה לעולמה בראשית השנה. פראר הייתה תושבת קווינס, ששמעה את הצרחות של ג׳נובזה באותה שעת בוקר מוקדמת ב-1964, ובאה לעזרתה. ג׳יימס סולומון, במאי הסרט התיעודי The Witness (משנת 2015), העוסק במקרה, העיר: ״מעשה הגבורה של סופיה פראר מסבכים את הסיפור, הפשוט מדי לכאורה, על אדישות בעיר הגדולה״.

יותר מכפי שהתנהגותה של פראר מסבכת את הנרטיב המקובל, היא מאירה את מה שהצופים מן הצד, על אף שהם שומרים מרחק, מרגישים לעתים קרובות. כפי שאחד הקוראים ציין: ״פסל של סופיה פראר בקיו-גארדנס [בקווינס] יעורר השראה ויזכיר לצופים את החמלה שבהושטת עזרה לאדם במצוקה״. קוראת נוספת כתבה: ״הדיווחים על כך שאיש לא עזר לקיטי ג׳נובזה שימשו עבורי לקח לכל החיים. נשבעתי שאם אי פעם אשמע את עצמי אומרת ׳מישהו צריך ל...׳, כדאי מאוד שהמישהו הזה יהיה אני. וכך אכן עשיתי״.

בימינו, כשאנחנו נסוגים בשמחה מן החברה האזרחית אל תוך מבצרינו השבטיים, נדמה לי שהטלת האשמה על העומדים מן הצד מקורה ברגש עמוק יותר – תשוקה משמעותית, אם כי מעוררת חשש, לעזור לאחרים במצוקה, תשוקה שהייתה מתגברת על אי העשייה אלמלא הזהירות שגורמת לנו להימנע מסיכונים. אותה תשוקה היא, אחרי הכול, ״אחת החוויות המהותיות ביותר של בני אנוש״.

דניס קליין (Klein) הוא מרצה להיסטוריה וראש המחלקה ללימודי יהדות בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת קִין בניו ג׳רזי. ספרו האחרון Survivor Transitional Narratives of Nazi-Era Destruction: The Second Liberation ראה אור ב-2017.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "הנזיר התלוי" (1810), פרנסיסקו גויא, The Art Institute of Chicago, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דניס קליין, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על בצד הבטוח של הדברים

01
אורית

בול בזמן, מאלכסון שקורא את המציאות כבר הרבה זמן. כל הכבוד לכם.
העומדים מהצד בוושינגטון ב-4 השנים האחרונות זה דבר שעוד ידברו עליו שנים.

    02
    מיקי

    מדהים איך הפוליטיקה משתלטת על כל השיח

    הבעיה בארה"ב אינה 4 שנים אחרונים
    הבעיה היא פערים מטורפים בין האוכלוסיות - שאגב, כפי הנראה הביאו את ה 4 שנים הללו

    כנראה שאף גמל לא רואה את הגבנת של עצמו

03
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

בשנים האחרונות יש התנהגות עוד יותר זוועתית מאדישות וחוסר רצון לעזור לאדם במצוקה וזה לעמוד מהצד ולצלם בטלפון את הזוועה המתרחשת. בוודאי שצריך להוקיע את .. הרוע הזה. אין לי מילה אחרת לתאר את האדישות /מציצנות/ הנאה אפילו למראה המצוקה של האחר בבחינת "אני כנראה גאון אם זה קורה לאחר ולא לי"......... אני מקווה שכל מי שחזה וראה ולא התגייס לעזור שיעבור על בשרו ניסיון דומה של חוסר אונים. על רקע זה יש לציין לשבח שוב ושוב את המשפחה המופלאה של השכנים במצפה רמון שסכנו עצמם כדי להציל האישה המוכה שירה איסקוב והצילו אותה ממוות בטוח. הם המודל הנכון והראוי להתנהגות אנושית בכל מקום בכל זמן.

06
ראי בוגד

מזה למעלה מ50 שנה שאנחנו בני ונכדי נרדפי השואה והפוגרומים בארצות ערב "מצליחים" לעמוד מהצד או אף לחפות (מילואים וכולי)בזמן שממש לידנו ,מספר קילומטרים בלבד, מתבצעת ההתעללות בערביי השטחים.
מה לנו כי נלין על אחרים. אנחנו "עם הסגולה והגויי הקדוש" לא שונים במאומה מהאחרים אבל בהטפת מוסר אין שני לנו.