בציריך יסדתי את מדינת ההרואין

בסוף שנת 1968 סולק סידי מבית הספר בשל בעיות משמעת, סמים וציונים נחותים. רק אז החל להתנסות בכל מה שהיה סביבו. הוא הקים להקה ועבר לדירת שותפים מטונפת, שהתיימרה להיות קומונה. באותה תקופה התקרא סידי פיצלי-פוצלי, על שם האל האצטקי נוטף הדם ועטור הנוצות הויטצילופוצ׳לי. הוא דימה שהוא יודע הכול על סמים משום שקרא בעיון ספרים אחדים ששאל מהספרייה העירונית ומספר מתכונים מתוך ספר הכשפים והאלכימיה ״מליאוס מלפיקרום״ ("פטיש המכשפות"). הוא היה מוקף בראשוני הנרקומנים. היום כולם כבר מתים. כדי לא לאבד לחלוטין את האחיזה בקרקע הוא השלים את הבגרות בכוחות עצמו, ומשום שתמיד התעניין במוח, בעיקר בגלל הסמים, הוא פנה ללימודי רפואה. כשסידי למד לקראת בחינות הסיום, ביתו היה פתוח לכל.

אוּזֶה היה בן זוגה של אפי, שותפתו לדירה. ערב אחד, שעה שצפה בחדשות הערב, הבחין סידי שאוּזֶה, השרוע לצדו על המזרן בחשיכה לא רק שאינו אומר דבר, אלא גם אינו נושם. הוא הדליק את האור. אוזה היה כחול. סידי החל בהחייאה על פי כל הכללים ובמשך התהליך המבהיל התרוצצו בראשו כותרות עיתוני יום המחרת: ״נרקומן מת, רופא שישב לצדו לא נקף אצבע״. למזלם זה לא קרה. כשאוזה שכב בבית החולים קילל אותו סידי במרץ עד שהתעורר. ״האידיוט חשב שיוכל להכניס לעצמו כמה חומר שרק ירצה, כי סידי יושב לידו וכבר יציל אותו״. ככל הידוע, אוזה מת כעשר שנים מאוחר יותר כתוצאה מאיידס. סידי סיים בהצלחה את למודי הרפואה זמן קצר לאחר אותו ערב גורלי.

סידי הוא אני. במשך ארבעים שנה הייתי רופא בציריך. כמחצית הנרקומנים בעיר, כ-3500 איש, הגיעו אליי לפגישות ייעוץ. עם אחדים מתוכם התראיתי במשך שנים, רובם קראו לי בשם החיבה: סידי.

רפואה ומוות, רעל וגאולה, ידע ומסתורין: נחש אצטקי דו-ראשי, המוזיאון הבריטי. תצלום: ניל הנדרסון.

ההיסטוריה נשכחת

אז מתו מסמים ואיידס בכל שנה בשוויץ לבדה מספר כפול של בני אדם מאלה שנהרגו בהתקפות טרור בכל אירופה מאז 2010. לא רק האיום היה גדול יותר, גם השלכותיו ממשיות ומורגשות יותר: המוות והסבל היו כאן ברחובותינו, לנגד עינינו

למה להתעסק היום שוב בפלאטשפיץ [פארק בלב ציריך, שהיה בשנות משנות השבעים ועד שנות התשעים אחת מזירות הסמים הגדולות והידועות לשמצה באירופה- א.מ.] ובמדיניות הסמים? בפברואר 2017 מלאו 25 שנה לפינוי הפארק, הנמצא בלב העיר ונושק לתחנת הרכבת, אזור אשר זכה לפרסום בינלאומי כ"פארק המחטים".

באותה תקופה היו סמים ואיידס איום על החברה השוויצרית שלידו מחווירים הפחדים והאיומים של היום. אז מתו מסמים ואיידס בכל שנה בשוויץ לבדה מספר כפול של בני אדם מאלה שנהרגו בהתקפות טרור בכל אירופה מאז 2010. לא רק האיום היה גדול יותר, גם השלכותיו ממשיות ומורגשות יותר: המוות והסבל היו כאן ברחובותינו, לנגד עינינו. לפני זמן לא רב ניצבה שוויץ בפני פרשת דרכים: ההחלטה נפלה לצעוד לכיוון שיקולים הגיוניים ולהימנע מהרחקה, הדרה וחיסול המכורים. הצלחת מדיניות הסמים השוויצרית היא דוגמה להצלחה של דרך זו, דרך של ליברליות ופתיחות. לטעמי, זוהי מדיניות בעלת משמעות מכרעת עבור שוויץ גם היום. הקשיים בפניהם חברה המתנגדת לשילוב והכללת האנשים החיים בשוליה מציבה את עצמה נראים היום בבירור במגיפת ההתמכרויות באזור המכונה "חגורת החלודה" בארה״ב. בחלקים נרחבים של ברית המועצות לשעבר או של אירן, בהם אחוז ההתמכרויות גבוה מאד, לא מתפרסמים נתונים מדויקים על מספר ההדבקות באיידס, צהבת ושחפת.

ב-5 בפברואר 1992 פונה הפלאטשפיץ ונסגר על ידי המשטרה. במשך שנים זה היה המקום שאליו הגיעו כדי לרכוש סמים שלדים מהלכים אבודי מבט ועל סף מוות, אך גם אזרחים בעלי חזות נורמטיבית ואנשי עסקים מטופחים מרובע העסקים הסמוך. זה היה במשך שנים המקום שבו כאלפיים מכורים רכשו הרואין וקוקאין, ועוד כאלף מכורים באו לקנות קנאביס וסמים אחרים. כמעט כל שירות וכל חפץ אסור היה בר השגה בפלאטשפיץ. יושבי המקום סחרו, השתמשו, זנו, סרסרו ולעתים קרובות מתו. איך הגיע המצב לכדי כך, ואיך הצליחה עירי להתמודד עם המצב ולשנות אותו? כשסידי שהזקין לוקח היום את כלבו לטייל במקום, הוא רואה את רוחות העבר. רגשות מן העבר משתלטים עליו כמו בעת ביקור בבית קברות. בכיכר הקטנה היו שרועים גם בחורף, בטמפרטורות נמוכות בהרבה מאפס, הקשים והעלובים שבמכורים, עטופים ומכורבלים בשמיכות ושקי שינה מטונפים, שלא הסתירו את צחנת גפיהם הנמקים. עד מותם הם היו עסוקים בלסחור, ״לבשל״ ולצרוך. הם היו משלחים מעליהם את הרופא, משום שמרופאים הם כבר לא ציפו לשום דבר טוב. היום כלבי משתין לרגלי פסל העופר העשוי ברונזה שבפארק. באותה התקופה הייתה עינו השמאלית של הפסל צבועה צבע דם, כאילו ניסה האמן האלמוני לתת ביטוי לזוועות.

ביתן בפארק פלאטשפיץ, ציריך. תצלום: Roland zh, ויקיפדיה

בביתן השירותים שכנה“zipp-aids” , תחנת חלוקת המזרקים של עמיתי פטר גרוב. הזיכרונות עולים בתמונות: התור הצפוף לפני האשנב, מכורים בעלי מבט פראי עם מזרקים נגועים באיידס בידיהם, אנשים עם פנים חלולים פוסעים ומכריזים: ״קוק, סוכר, ההההכל״. אוושה בעלים שמעלי, צעד בעשב היבש, הקולות האבודים של בזאר הסמים מהדהדים עדיין באזני ואני מדמה להריח עוד היום את סירחון האשפה הפזורה על הרצפה. מבטי חולף על פני ספסל האבן של האנדרטה לווילהלם באומגרטנר, שם ישב דרך קבע אותו בחור, במכנסיים מופשלים, כשהוא דוקר את עצמו ללא הרף בירך בעזרת המזרק שבידו בחיפוש מתמיד אחר וריד שעוד מוליך דם. סוחרי הבדלים צעדו הלוך ושוב מתחנת הרכבת עם עגלות הקניות הגנובות שלהם, עליהן הניחו לוח עץ שסחבו מאתר בניה, כבסטת שוק מאולתרת שעליה סידרו את שלל כלי ההזרקה שהציעו: נרות, מזרקים, כפות להמסת ה״סוכר החום״ (הרואין הרחוב הלא מזוקק) באסקורבין או במיץ לימון מעל להבת נר, חוסמי עורקים, מים, לעתים אף חומרי חיטוי ותמיד, מעל הכול, פילטרים משומשים וחדשים של סיגריות. שכר טרחתם של סוחרי הבדלים היו השאריות שבפילטרים המשומשים, שהכילו שרידי הרואין: מעשרה עד עשרים פילטרים ניתן להכין מנה ראויה לשמה. בדרך זו נדבקו כל סוחרי הבדלים באיידס או בצהבת.

חמש שנות שוק הסמים

בסוף שנות השישים הועסקו בציריך שני שוטרים במשרה מלאה לטיפול בעבירות סמים, ורבע מאה מאוחר יותר היו בעיר יחידות שלמות, ובהן מאות שוטרים, שהקדישו את זמנן ל״מלחמה בסמים״, אותם סמים שהיו אז גם בשוויץ הסיבה המובילה לעבירות פליליות במדינה. מאז 1967 נרדפו והוענשו בשיטתיות צרכני סמים בכל העיר ועשרות ברים, מועדונים ומסעדות נסגרו על ידי המשטרה. גנים ומקומות ציבוריים פונו מיושביהם על ידי יחידות משטרה חמושות ואובטחו במשך מספר ימים או שבועות, שלאחריהם התמלאו שוב בנרקומנים.

טיילת האגם וכיכר הצבאים בעיר שימשו פעמים רבות זירות למשחקי התופסת והמחבואים חסרי הטעם הללו. הדילרים הקטנים נותרו מכורים ולאחר כל פשיטה שבה והתכנסה סצנת הסמים במקום אחר בעיר. צרכנים חדשים, בגיל הולך ויורד, גויסו, והשוק גדל והלך כמו כדור שלג עד לשלב שבו נמאס למשטרה, שהרימה ידיים והבזאר הגדול בפלאטשפיץ הותר על כנו. באמצע שנות השמונים איידס החל להוות איום קטלני על אנשים נורמטיביים יותר ויותר ולא רק על הנמצאים בשולי החברה, ואיש לא ידע הרבה על המחלה החדשה. מי עשוי להדבק ומתי? באיזו קלות? באילו מקרים ובאיזו תדירות המחלה קטלנית? מהר למדי זוהו התנהגות מינית מסוכנת וצריכת סמים בהזרקה כגורמים מרכזיים בהתפשטות המחלה. 80-90 אחוז ממזריקי הסמים שהגיעו להתייעצות רפואית באותה התקופה נשאו את הנגיף. בשום מקום במערב אירופה לא נדבקו רבים כל כך באיידס.

אף שוטר או איום, נורא ככל שיהיה, ואפילו המוות עצמו אינם מסוגלים למנוע ממכורים להרואין לחפש אחר המנה הבאה

הפחד והחששות הפכו לעתים קרובות לפאניקה, החשד והשנאה בחברה הופנו אל חוסר האחריות של היחידים והפכו להאשמות. בדיונים פוליטיים פרטיים ואף בפרלמנט ביקשו רבים לקעקע את הנשאים נגד רצונם, היו אף מי שרצו לרכזם במחנות ייעודיים. באותה התקופה (שנות השמונים המוקדמות) הומוסקסואלים ולסביות רק החלו להתקבל בחברה באופן חלקי, והתנגדו קשות לאזכור שמם באותה נשימה עם הנרקומנים. מסיבה זו נזקקה אז ציריך לשתי מרפאות איידס. למרבה המזל הפחד ניצח. למרות זאת ניתנה אז עזרה אך ורק למתנזרים. אלו שלא הצליחו להימנע מצריכת הרואין לא זכו לעזרה או לטיפול רפואי. תסמיני הגמילה הבלתי נמנעים של המכורים היו קשים: כאבים איומים בכל הגוף, תחושת קור בלתי נסבלת, שלשול חמור, פחד משתק. הסימפטומים שככו מעט רק לאחר ימים ולעתים כלל לא נפסקו לחלוטין. מכורים בקריז נדדו – בחולצות בית חולים נפתחות מאחור ששוליהן מתנופפים, כשהם מגלגלים ביד אחת את עמוד האינפוזיה ובשנייה סיגריה – מבית החולים שליד האוניברסיטה (במרכז העיר) אל הסמטאות והגנים בחיפוש אחר ה״מכה״. אף שוטר או איום, נורא ככל שיהיה, ואפילו המוות עצמו אינם מסוגלים למנוע ממכורים להרואין לחפש אחר המנה הבאה.

"פרנויה בציריך", תמונה ממצעד רחוב (2011), תצלום: jomme

בשנים 1983-1984 הייתי רופא חירום נייד בעיר. על גדת הסיל, ליד הפלאטשפיץ, שכנו נרקומנים בבקתות ארעיות עשויות קרטון ופח גלי. אחד מהם סבל מפצעים מוגלתיים ברגליים ובאצבעות. ההיו אלה נמקים הקשורים לשימוש בקוקאין או טיפוס שהועבר בנשיכות עכברושים? רפואת התמכרויות הייתה מאז ומעולם הרפתקה ובשוויץ של אותה תקופה לא ידע כמעט איש דבר על הנושא ובוודאי לא על איידס. החל משנת 1984 ערכתי ללא תמורה, יחד עם אנדריאס רוּזֶה, ביקורים במקלטי החירום לחסרי בית. שם הועברו מיד ליד מזרקי הרואין נגועים כאילו היו סיגריות חשיש, ונשמעו קריאות תכופות בנוסח "אל תשב על הג'וינט ידידי, העבר אליי!". האיום על בריאות הציבור היה ברור מאליו ואנו עברנו ממקלט למקלט, הדרכנו את הצוותים ואת מתנדבי העמותה  העירונית לנוער בסיכון וחילקנו אמצעי הזרקה (מזרקים ומחטים סטריליים).

חברת המועצה העירונית אמילי ליברהר הממונה על מחלקת העבודה הסוציאלית חששה מקשיים בעקבות פעולת מתנדבים עצמאיים המזוהים עם השמאל ורצתה לאסור את חלוקת המזרקים במוסדותיה. אנו השבנו שהורינו על החלוקה מתוך צורך רפואי והגב׳ ליברהר הודיעה על כך לרופא המחוזי פרופ׳ גונזגה קיסטלר. כלי התקשורת החלו לדווח על ״מלחמת המזרקים״ ואש המחלוקת שאיימה גם בעבר על הקריירה שלי, התלקחה.

זמן קצר לאחר מכן חלה תפנית לא צפויה במצב, הודות לצירוף מקרים מפתיע. בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהתקיימה במקום פגישת תיאום עם מפקדי המשטרה, הוזעק רופא חירום למלון טרומפי. הרופא מצא את אמילי ליברהר שלא הרגישה טוב ובסיוע המלצרית נשא אותה אל המעלית. בתא הצפוף נעצה חברת המועצה מבט מלא משמעות ברופא החירום ואמרה ״אתה הרופא החצוף שממרה את הוראות משרדי״. כך ניתנה לרופא החצוף – אנוכי – ההזדמנות לשטוח את טענותיו בפני נבחרת הציבור. הגב׳ ליברהר הקשיבה רוב קשב ולבסוף השתכנעה וחרתה את מדיניות צמצום הנזקים על דגלה, ואף הצליחה למצוא לכך רוב במועצה.

במאבק על חלוקת המזרקים איימו הרופא המחוזי קיסטלר ומנהל מחלקת הבריאות פטר וידרקר בשלילת רישיונותיהם של רופאים שלא יצייתו להם. במכתב חריף אלי טען קיסטלר שיש ״להגן על מעגל האזרחים הטובים״. בתגובה חתמו יותר מ-300 רופאים מורשים על הצהרה שלפיה ימשיכו לחלק מזרקים נקיים למכורים, וארגון הרופאים המחוזי עמד אף הוא לצידנו. האיסור על חלוקת המזרקים נבע מהחלטה שרירותית של הרופא המחוזי, ללא הצדקה משפטית או עובדתית, והוא לא אושר על ידי ועדת הסמים המחוזית. בהחלטתו הסתמך הרופא המחוזי על קביעתו של הפרופסור לפסיכיאטריה חברתית אמברוס אוכטנהאגן, כי מטרת הטיפול היא קודם כל להביא להתנזרות מסמים.

איום על הגוף והחיים

ביולי 1986 פרסמתי מודעה בעיתון טאגבלאט בזו הלשון: "שוטר יקר, אני מבקש ממך להימנע מנטילת מזרקים נקיים מידי נרקומנים. נטילת מזרקים סטריליים נוגדת את החוק ועשויה אף להיות בת ענישה. היא עלולה לאיים על גופו וחייו של הנרקומן ובגלל וירוסים מדבקים גם להוות סיכון ממשי לבריאות הציבור". למשטרה לא הייתה זכות חוקית להחרים מזרקים ממשתמשים בסמים ומפקדיה החליטו לשנות את המדיניות, מה שהביא להחלשה משמעותית של האיסור על חלוקת המזרקים. ראשי מחלקת הבריאות, לעומת זאת, עדיין ראו בחלוקת מזרקים נקיים מכשול בפני המטרה העליונה: התנזרות מוחלטת מסמים. למעשה, חוסר בקיאות בנושא ועירוב שיקולים אידאולוגיים היו הסיבות היחידות שעשויות להסביר את החלטתו של אוכטנהאגן, שהנחה את משרד הבריאות לחלק למכורים רק מזרק ומחט אחת בכל שבוע, וגם את אלה אך ורק כנגד טופס רשמי חתום.

די יום חולקו כעשרת אלפים מזרקים סטריליים וכנגדם נלקחו מזרקים משומשים, נגועים באיידס ובצהבת והושמדו בבטחה. בנוסף לכך ניתנה בתחנת החלוקה האפשרות לקיים בדיקות איידס אנונימיות בחינם

בפלאטשפיץ אורגנו על ידי העמותה לנוער בסיכון, איגוד הרופאים העצמאיים והצלב האדום מבצעי חלוקת מזרקים מתוך טנדר, והמשטרה העלימה עין. האימונולוג פטר גרוב ארגן מתחילת שנות השמונים מבצעי חיסון נגד צהבת ומחקרי שדה בקרב סצנת הסמים הפתוחה ועכשיו, עם תמיכה מטעם העיר, יכול היה לפתוח בביתן השירותים הציבוריים את תחנת הקבע לחלוקת מזרקים. מדי יום חולקו כעשרת אלפים מזרקים סטריליים וכנגדם נלקחו מזרקים משומשים, נגועים באיידס ובצהבת והושמדו בבטחה. בנוסף לכך ניתנה בתחנת החלוקה האפשרות לקיים בדיקות איידס אנונימיות בחינם. המקלטים לחסרי הבית היו מוצפים ואני התחלתי לארגן עזרה רפואית גם בקרוואנים של העמותה ע״ש הכומר ארנסט סיבר [העוסקת בעזרה לנזקקים ומפעילה מקלטי חירום- א.מ]. מאוחר יותר, ב-1988 הקימה העמותה את סונה-אקה מרפאת החירום למכורים לסמים ברחוב קונראד. אף על פי שהעמותה שמה לעצמה כמטרה לדאוג בראש ובראשונה לשלמותו הרוחנית של האדם, ראו בה בבהירות את הצורך במתן מענה לצרכי הגוף ובצמצום נזקים. ביוזמת הגב׳ ליברהר זומנו השופט המחוזי פטר אלברכט ואנוכי לשימוע בפני מועצת העיר, שנושאו היה מדיניות הטיפול במכורים לסמים והדרך היעילה לצמצם את נזקי הסמים ליחיד ולחברה.

ההצעות שעלו כללו חלוקת מזרקים, חדרי צריכה מוסדרים, חלוקת מתאדון ואף מתן הרואין על ידי רופאים. כמו כן עלו לדיון חוסר היעילות של מדיניות הדיכוי והצורך לתת למשטרה ולמערכת המשפט כלים יעילים לשמירת הסדר הציבורי. המועצה קיבלה ליישום חלק מההצעות ופרסמה תכנית עבודה שכללה עשר נקודות. מחלקת הבריאות מפעילה מאז 1988 את המרפאה לחסרי בית בקאנונגאסה והעירייה פתחה שורת בתי קשב וצריכה מוסדרים למכורים לסמי הזרקה תושבי המקום. עד לא מכבר הופעלו גם מספר מכונות ממכר לסיגריות שהוסבו לחלוקת מזרקים.

לוויה מדי שבוע

בציריך ובקרב העם השוויצרי החלה לחלחל ההבנה שצריכת סמים, לא רצויה ככל שתהיה, לא תיעלם מן העולם. העובדה שלא רק המכורים עשויים ליהנות ממדיניות של צמצום נזקים, אלא שהחברה כולה נשכרת לא הייתה ברורה מאליה

בציריך ובקרב העם השוויצרי החלה לחלחל ההבנה שצריכת סמים, לא רצויה ככל שתהיה, לא תיעלם מן העולם. שינוי הפרדיגמה מן הדוגמה של התנזרות אל מדיניות צמצום הנזקים לקח זמן רב. העובדה שלא רק המכורים עשויים ליהנות מכך, אלא שהחברה כולה נשכרת לא הייתה ברורה מאליה. חלוקת המזרקים צמצמה את הסיכון להדבקה באיידס, אך פרט לכך, בתחילת הדרך חלה הדרדרות במצב. משנת 1985 ניהלתי יחד עם שותפי כריסטיאן לה-רוש מרפאה ברובע אלטשטטן, שבה טיפלנו בכ-200 חולי איידס. כמעט מדי שבוע נערכה לוויה לאחר המטופלים. באותם ימים, תוצאה חיובית של בדיקה לגילוי נגיף ה-HIV הייתה גזר דין מוות, ואיש לא ידע כמה זמן יחלוף עד שהמחלה תתפרץ.

אנריקה ישב מדי יום על ספת ההמתנה במרפאה משום שלא ידע לאן ללכת. כולו עור ועצמות, עיניו שקועות עמוק בראשו, ריסי הג׳ירף הארוכים שלו ממצמצים לאיטם את חיוכו העדין: הוא נראה כבר כמו המוות. מדי פעם שתה מעט בקשית מכוס מים ואז גרר את עצמו שוב לשירותים. השלשול הרג אותו תוך זמן קצר. מארי, שגם אצלה כבר התפרצה המחלה גידלה לבדה ילדה עדינה בגיל הגן. עקב היחלשות המערכת החיסונית היא נדבקה בווירוס ה-CMV והייתה כמעט עיוורת ודרך קבע על סף חנק. מארי נזקקה מדי יום לשתי מנות גנציקלוביר שהוזרקו לשלפוחית גומי תת-עורית. הילדה הלבבית, הלבושה בשמלה קלילה, הובילה בידה את אימה העיוורת למחצה וקשת הנשימה ברחבי דירתן המחניקה. מארי נכנעה כעבור זמן מה לדלקת ריאות. גונדולה הועסקה כסוכנת מכירות, ונזקקה אף היא לצנתר תת עורי שהושתל מתחת לעצם הבריח. לשם היא הזריקה לא רק תרופות אלא גם קוקטיילים של קוקאין וסוכר. על בטנה התחתונה נשאה קעקוע עדין של המלים ״בשבילך. לחיים ולמוות״ מוקפות עלי קיסוס. גונדולה הייתה נשאית ועבדה עד יומה האחרון; את ימיה העבירה במשרד ואת לילותיה בשיכרון הקוקאין, עד שמתה מזיהום ויראלי בשסתומי הלב.

זוג חוצה גשר, לילה בציריך. תצלום: דניאל דרבניאק.

לנגפינגר (אכן, ארך אצבעות, כפי שאומר שמו) היה בעצם פסנתרן. בשלב מסוים החל להגיע לפגישות אצלי אך הכרנו מימינו הפראיים והמאושרים בדירת השותפים ברובע היוקרתי אֶנגֶה. בדירה חיו עשרה פסנתרנים וצ׳לן. הפסנתרנים חיו בסלוני ענק, ולכל אחד היה פסנתר משלו. אני הייתי הצ׳לן, והסתפקתי בעלית הגג הצפופה. מובן שלנגפינגר טרם זכה אז לכינוי הזה. הוא היה הצעיר שבחבורה וחי עם פסנתרנית מבוגרת יותר שדמתה בעינינו לפיה. היא הייתה בעלת שיער ארוך וגולש, בת 21, וחלקה עימו פסנתר ומיטה. כשהחל להזריק היא לא שמה לב וכשלבסוף הבחינה רצתה לזרוק אותו מחייה אבל בסופו של דבר היא התחילה להשתמש בעצמה. במהרה החל הפסנתרן לנצל את זריזות אצבעותיו כדי לפעול כגנב, או ליתר דיוק כפורץ בתי-מרקחת, וחלפו 12 שנה עד שנתפס. לנגפינגר לא היה נשא, משום שהשתמש רק במשובח שבחומרים, נקי וטהור. לאחר ריצוי גזר דינו נאלץ לנגפינגר לצרוך את החומר שהצליח להשיג ברחוב ובא למרפאה לטיפול במתאדון. הכרתי את פניו מיד והופתעתי לשמוע שהוא משתמש ושהחל בכך עוד בדירה שחלקנו. לנגפינגר בא ברגע הנכון, משום שזמן קצר לפני כן אושרה סוף-סוף חלוקת מתאדון, לאחר מאבק משפטי עם רופא המחוז. לנגפינגר שרד באמצעות מתאדון, אך איבד את הפסנתרנית היפה. היא נעלמה בשבילי גן העדן של הסמים בדרכה אל האבדון. הייתי המום כשלנגפינגר הסביר לי לאחר השנים שחלפו מאז מותה, שגונדולה, המטופלת שלי, הייתה הפיה שלו. לא זיהיתי אותה מאותה התקופה. אני זוכר את אנה-ליז, את בנה פינו ואת התאומים שלה. את מרקו, מונה, בודו, איטי, יוזי, ליזה. למעשה, יש מאות סיפורים לספר.

התבטאויות קטלניות

תרופה יעילה לאיידס לא נמצאה עוד זמן רב. העובדה שמכורים להרואין עונו על ידי המוסדות בגלל מבנה החוק נותרה בעיתית, אף על פי שנמצאה עזרה רפואית אפשרית ומהירה בתחליף הסם מתאדון: לא פתרון, אך הקלה וצמצום נזקים. למרות שכבר בתחילת שנות השמונים, בדו״ח לארגון הבריאות העולמי של האו״ם, הכיר פרופ׳ אמברוס אוכטנהאגן במתאדון כתחליף היעיל ביותר בטיפול במכורים לאופיואידים, הוא המשיך לראות בשימוש בו איום על מטרת ההתנזרות. עד 1987 נאלצו אף מכורים על סף מוות להמתין מעל שלושה חדשים לקבלת האישור לטיפול במתאדון. לרבים זו הייתה תקופת ההמתנה ארוכה מדי והם מתו לפני קבלת התחליף לסם.

עד היום, למרות זקנתי, לא עולה בידי להתגבר על הכעס שבי על חוסר המושג והבורות העקשנית של הממונים על הבריאות באותה התקופה שמונו ומומנו על ידי המדינה

עד היום, למרות זקנתי, לא עולה בידי להתגבר על הכעס שבי על חוסר המושג והבורות העקשנית של הממונים על הבריאות באותה התקופה שמונו ומומנו על ידי המדינה. כן, אני אותו רופא קטן שנלחם כנגד כל אותם חוקים מטופשים מטעם הרופא המחוזי ומשרד הבריאות, וניצח. את התואר לא עלה בידם לקחת ממני, ובסופו של דבר הם נאלצו להרשות לי לחלק מתאדון. כעבור זמן לא רב התחלתי להופיע בקביעות בתקשורת, וכן, נהניתי מאד להביא את יריבי לענות שם בפני הציבור. נשארתי אותו תלמיד תיכון חצוף והם היו נותרים מוגחכים עם התבטאויותיהם החלולות. אלא שהתבטאויות אלו לא היו סתם חלולות: לעתים הן עלו בחיי מטופליי. לרופאים רבים יש מאז שנות השמונים מספר מטופלים במתאדון במרפאותיהם. במרפאה הציבורית באלטשטטן היו לעמיתי כריסטיאן לה-רוש ולי, חוץ משאר הפציינטים, כ-50 מטופלי מתאדון. עקב מספר המכורים הגדול לא הצליחו המרפאות העירוניות לתת מענה לכולם ובשנת 1992 הקמנו כתגובה לכך את האגודה לטיפול במכורים לסמים בסיכון נמוך (בשם ARUD) ופתחנו את מרכז החלוקה למתאדון בתהליך מקוצר. התעלמנו מהנחיות משרד הבריאות, שהורו לתת מתאדון אך ורק לאחר ניסיונות גמילה כושלים, למספר חודשים קצוב, רק כפתרון חירום ורק כעזר לגמילה. גם לאחר סגירת הפלאטשפיץ בפברואר 1992 לא נעלמה סצנת הסמים הגלויה. שוטרים חמושים באלות, גז מדמיע ומגנים רדפו אחר המוני המכורים במרכז העיר, אפילו בבאנהופשטראסה. בתחנת הרכבת הנטושה לֶטֶן ובסביבתה המשטרה נאלצה שוב להתמודד עם סצנת סמים גלויה. השוטרים ניסו לשווא לתחום את הסצנה לשם. הרובע החמישי השכן איים להפוך לשכונה מצוקה מוזנחת, התושבים ובתי הספר בשכונות הסמוכות היו על סף קריסה ומשפחות עם ילדים החלו לעזוב.

תיבת דואר בציריך. תצלום: ריקרדו גומס אנחל, unsplash.com

סוף סוף סדר

כיום נמצא הרוב המכריע של המכורים בטיפול במתאדון. רוב המטופלים מנהלים אורח חיים נורמטיבי או מתקרב לכך, מעטי מעט נגמלו מסמים

על גשר קורנהאוס ניהלו אנשי המאפיה האלבנית והניגרית את הסוחרים ואת צרכני הסמים, שהסתובבו מתחת לגשר בין מסילות הרכבת שיצאו משימוש, בעיסה של אריזות מזרקים, מחטים וצואה, באור פנסי הרחוב הקלוש, בחיפוש מתמיד אחר וריד. שוב קשה היה להעניק סיוע רפואי ועזרה סוציאלית. מרכז השיקום ששכן אז במחנה הצבאי לשעבר נתן מענה לכעשרים איש בלבד. תחת פיקוחה החוקי של היועצת המשפטית ברברה לודוויג הוגלו פעם אחר פעם אותם מאתיים עד שלוש מאות המסוממים למקומות מוצאם בפרברי העיר האמידים או במחוזות השכנים. לאחר שלוש שנות זוועה נוספות נסגר לבסוף ב-14.2.1995 גם האזור הזה וסצנת הסמים הפתוחה נעלמה מן העיר, הפעם לתמיד. בפרק הזמן שבין סגירת הפלאטשפיץ וסגירת תחנת לטן הוקם, כאמור, המרכז המספק פתרונות לשיקום ושילוב המכורים בחברה. המודל לחלוקת מתאדון בהליך מזורז הוכיח את עצמו והועתק ברחבי שוויץ. עתה, הנהלות המחוז העשירות, רובן ככולן בשלטון שמרני, אולצו וגם יכלו לטפל בתושביהן וכך הוקל העומס על מערכת השלטון הפדרלית. במהלך מספר שנים הלך ונבנה מערך טיפול רפואי וסוציאלי העונה לצרכי המכורים. כיום נמצא הרוב המכריע של המכורים בטיפול במתאדון. רוב המטופלים מנהלים אורח חיים נורמטיבי או מתקרב לכך, מעטי מעט נגמלו מסמים. לפני 25 שנה מתו בשוויץ כאלף איש מדי שנה מסיבות הקשורות לצריכת סמים. כ-400 מתוכם מצריכת יתר של הרואין, השאר מתו בעיקר מאיידס, צהבת וזיהומים חיידקיים. רוב מקרי המוות של צעירים בגיל העבודה היו קשורים לצריכת סמים. היום לא רק שמקרי נטילה של מנת יתר הם נדירים, כבר למעלה מעשרים שנה שניתן לטפל ביעילות בנשאי וירוס האיידס, וצהבת מסוג סי ניתנת לטיפול ואולי אף תיכחד מהעולם.

"אני נקי!", מכור לשעבר להרואין מראה זרועות נקיות מסימני הזרקה. הוא מטופל במתאדון. תצלום: The Naked Ape

רעיונות ישנים בנוגע לקביעת מדיניות סמים מתעלמים לעתים מהגורם המרכזי לאסון: המכורים עצמם ומצוקת הקיום שלהם. מכור להרואין חייב להזריק לפחות פעם ביום, ברוב המקרים פעמיים או יותר, ושום כוח בעולם לא ימנע זאת ממנו. מדיניות הסמים השוויצרית – המושתתת על ארבעת המרכיבים: מניעה, טיפול, דיכוי וצמצום הנזקים – הייתה פשרה ממלכתית טובה והוכיחה את עצמה. האלמנט היחיד שהיווה חידוש היה המחויבות לצמצום הנזקים. את שאר האלמנטים יש לבחון בעין ביקורתית: עדיין אין בידינו הוכחות מדעיות ליעילות המניעה והטיפול שמטרתו התנזרות. חזרה לשימוש מתרחשת כמעט בכל מקרי הגמילה ולעתים קרובות מסתיימת במוות ממנת יתר. בדרך זו, אפילו היום, גורם טיפול מבוסס התנזרות לפי שניים עד פי ארבעה מקרי מוות ביחס לטיפול ארוך טווח במתאדון.

בשנת 1994 הייתי ראש צוות רפואי בתחנת חלוקת ההרואין הראשונה במרפאת הארגון Arud ברחוב שטאמפנבאך. בטקס הפתיחה הצגנו בגאווה רבה בפני עיתונאים מכל העולם אמפולות דיאצטיל-מורפיום שהכילו בסך הכול כחצי קילוגרם הרואין טהור ביותר שסופק על ידי המדינה. מאז, אני נהנה לכנות את עצמי בסתר גדול סוחרי ההרואין הקטנים. חלוקת ההרואין הוכיחה את עצמה ואפילו הבעייתיים שבמכורים ויתרו על אורח החיים המסוכן, הכרוך בפשע או חיים בשוליים, באופן כמעט מידי, ועיקר התפנית – רובם המכריע שרד. למרות ההצלחה לא הפך מתן ההרואין ליותר מניסוי מוגבל בהיקפו ונשאר גורם לא משמעותי בהקלת סבלם של המכורים. היום מטופלים פחות משלושה אחוזים מהמכורים בהרואין.

במשך שנים עלה הזעם שבי על כל פחד. באופן חוזר ונשנה הצבתי את עצמי ואת משפחתי בפני קשיים ואי נוחות. ספגתי קללות בטלפון, יריקות ואף תקיפות ברחוב ולא פעם איימו על חיי. פעמים רבות נפצעתי במגע עם חפצים נגועים בווירוס ובכל פעם נאלצנו, אשתי ואני, להמתין שלושה חודשים לתוצאות בדיקות המעבדה. האם כל זה השתלם? לעניות דעתי כן. בכל מקרה לא היה משעמם לרגע וכולי תקווה שהצלחתי לעזור למספר מטופלים, שהם אנשים כמוני, שכמוני, מתמודדים בחייהם עם קשיים.

הערת המחבר לגרסה העברית:תרגומו לעברית ופרסומו של סיפור הסמים שלי משמח אותי מאד, אף על פי שהעברית שנשארה בפי מתקופתי בגנון קיבוץ מעלה החמישה אינה מספיקה להבנתו. אף שביקרתי בה תכופות, לא גרתי בישראל מאז אמצע שנות החמישים ואיני מתיימר לדעת מה טוב עבור המדינה. גם ארצי, שוויץ, היא מדינה קטנה הרוצה ללכת בדרכה שלה, ודומה לי שניתנה בידי הזכות לסובב ולו במעט את גלגלי הקִדמה, משום שהייתי במקום הנכון בעת הנכונה. לפני שלושה עשורים עמדה שוויץ בפני פרשת דרכים וקיבלה החלטה ברורה. ישראל ניצבה, אז ומאז, ללא ספק בפני אתגרים קשים ומשמעותיים מאלה שניצבו בפני שוויץ, ודווקא בשל אתגרים אלו אני סבור שהשמירה על אחדות המרקם החברתי היא גורם קיומי. דרך פרגמטית של צמצום נזקים ושילוב האדם החי בשולי החברה היא פתרון קל ומתבקש בהתמודדות עם בעיות סמים. קבלת החלטה בנושא היא עניין של בחירה אנושית, ולא של גזירה על-אנושית.

תורגם מגרמנית במיוחד ל"אלכסון" על ידי אמיר מודעי

אנדרה סיידנברג נולד בציריך ועבד בה כרופא רוב חייו. בינקותו בשנות החמישים עלה ארצה עם משפחתו ושהה כשנתיים בקיבוץ מעלה החמישה לפני שחזר לשוויץ.

המתרגם, אמיר (מודי) מודעי יליד קריית טבעון, מתגורר בציריך משנת 2010 ומרצה באוניברסיטה לאמנויות.

שכר התרגום נתרם ל״ מרכז הישראלי להתמכרויות״

תמונה ראשית: בניין בציריך. תצלום: ריקרדו גומס אנחל, unsplash.com

Photo by Ricardo Gomez Angel on Unsplash