בראשית היה הרגש

כיצד התפתחו הרגשות? תגליות חדשות על בעלי חיים מאתגרות אותנו שכלית וגם רגשית
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

"אם הוא תופס אתכם, פשוט תעמידו פני מתים ותנו לו לטלטל אתכם קצת, כי אם תנסו להתנגד הוא יחשוב שזו קריאת תיגר".
"אהה... אוקי".

אחיי ואני הבטנו זה בזה. זו הייתה עצה של הרגע האחרון. באותה שעה היינו תלויים בזווית של 45 מעלות מצלע הר הגעש בִּיסוֹקֶה, לאחר שבמשך שלוש שעות פילסנו לנו דרך בין סרפדים, לעתים בזחילה. התחלנו ברואנדה, וכעת היינו בקונגו. אמנם לא היינו אמורים להיות כאן, אבל הגורילות שחיות בהר לא מייחסות חשיבות רבה לגבולות לאומיים. יחד עם המדריכים נושאי המצ'טות שלנו מצאנו את קבוצת הגורילות המכונה "אָמָהוֹרוֹ" – "שלום" בקיניַרואנדה, השפה המקומית. קיוויתי שהקופים אכן יתגלו כשוחרי שלום.

הישרדותנו התאפשרה בעיקר בזכות המיומנויות הרגשיות שהחלו להתפתח ביונקים

לפני שבאתי לאפריקה סיימתי לכתוב סקירה של שתי תערוכות מוזיאוניות גדולות באמריקה: Koch Hall of Human Origins בסמיתסוניאן בוושינגטון די. סי., ו-Spitzer Hall of Human Origins במוזיאון האמריקני לתולדות הטבע בניו יורק. כמו כל מיצג אחר של ההיסטוריה הקדומה שלנו, התערוכות המצוינות האלה התמקדו באבולוציה של המוחות הניאו-קורטיקליים הגדולים של בני האדם – יכולת השימוש בכלים, היכולת הלשונית, התחכום התרבותי הגובר והולך, וחשיבותם של כל אלה לכושר ההסתגלות שלנו. אני מניח שטבעי מבחינתנו להלל את המיומנויות הקוגניטיביות הייחודיות שפיתחנו, מכיוון שהן הדבר שמבדיל אותנו מקרובינו היונקים.

גורילה הררית

גורילה הררית, בהרים של אוגנדה-רואנדה-קונגו. תצלום: פיליפ מילן

אבל כאן, בטבע, התחלתי להבין עד כמה התמונה הקוגניטיבית שאנו מציירים היא משוחדת. אמנם אנו חבים לא מעט לניאו-קורטקס הגדול שלנו, אבל הישרדותנו התאפשרה בעיקר בזכות המיומנויות הרגשיות שהחלו להתפתח ביונקים זמן רב לפני שהניאו-קורטקס של ההומו ספיינס התפתח וגדל. אנו חולקים חיי רגש עשירים עם קרובינו בעלי החיים מכיוון שרגשות סייעו לכולנו לשרוד בעולם עוין. ככל שאנו מיטיבים להבין מה משותף לכל היונקים, אנו נאלצים לבחון מחדש דברים רבים, ובהם האינטליגנציה האנושית עצמה.

על צלע הר הגעש נחנו מעט, אחיי ואני. "אוקי", אמר המדריך בחיוך. "בואו נלך לפגוש את בני הדודים שלנו".

שבוע לפני מסע הגורילות ישבתי מחוץ לאוהל שלי בסֶרֶנְגֶטִי והתבוננתי בשביל החלב. הוא נראה בבירור בשמיים, אלוהי ממש. בבית, בשיקגו, השמיים ריקים מכוכבים. הייתה זו אותה חופת כוכבים שאבותינו, ההומו ספיינס, הביטו בה לפני 200,000 שנה. אחיי ואני יצאנו לקמפינג בערש האבולוציה ההומינינית. צבועים צחקו במרחק.

במשך ימים התפלפלנו והתבדחנו על "2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק, המתרחש לכאורה כאן בעמק הזה. דמיינתי ללא הרף מונולית חייזרי מסתורי במרחק, ושרתי גרסאות גרועות של נעימת הפתיחה של הספר, "כה אמר זרתוסטרא" לריכרד שטראוס. אחיי ענו לי במטח של ציטוטים מסרטי מדע בדיוני כגון The Land Before Time, Quest for Fire, 10,000 BC וכן Altered States, מעשיית רגרסיה הומינידית קלאסית בכיכובו של וויליאם הרט. זו הייתה דרכנו המטופשת לעבד את האקלים הרגשי של הנוף הקדמוני האנושי.

יכולנו לחוש כאן את הפחד. לא במובן מופשט או פילוסופי – הפחד חלחל כמעט לכל רגע בסרנגטי: אם אצא ממשאית הספארי, האריות האלה יאכלו אותי. אם אנסה לחצות את הנהר הקטן הזה, הקרוקודילים יקרעו אותי לגזרים תוך דקות. אפילו ההיפופוטם הקומי, השמנמן, מפחיד מאוד מקרוב. היפופוטמים הורגים יותר בני אדם מכל בעל חיים אחר באפריקה. צפינו בקרב היפופוטמים פורץ לנגד עינינו, והיה נדמה שהאדמה רועדת.

כשגְנו צורח, האם הוא חש פחד כמונו? האם הוא חש הקלה כשהוא משתחרר לפתע? האם הקרוקודיל מתמלא בחרטה?

בסביבה הקדמונית הזו מתחילים להפנים אט אט שהמוות הוא בלתי נמנע. הטֶבח הוא עניין שבשגרה, וסייר מיומן מסוגל לשפוט את מסלוליהם של טורפים ונטרפים ולהחנות את משאית הספארי בנקודה שממנה אפשר לראות היטב את ההתרחשות. זה לא טריק. קרוקודילים צריכים לאכול. גְנוּ צריכים לשתות. עובדות החיים האלה מובילות בהכרח למחזה עקוב מדם.

בוקר אחד פירקנו את המחנה בשעה מוקדמת, עלינו למשאית ונסענו במהירות דרך הסבך אל נחל שהלך והצטמק במהירות. מוחמד, הסייר שלנו, קיבל טיפ במכשיר הקשר מסייר אחר שעדר של גנו עומד לחצות אותו. מוחמד ידע שקרוקודילים משתזפים להנאתם בקרבת מקום. דרמה עמדה להתחולל. יחסית למי שעוקב אחר החיות האלה כבר 15 שנה, מוחמד נראה נלהב לא פחות מאתנו. חנינו על גדת המים וצפינו בדממה בגנו המרחרחים את הנחל. הם נאנחו וצעדו מצד לצד בחוסר מנוחה. בינתיים, עוד ועוד עיני זוחלים החלו לצוץ מעל פני המים.

מסתבר שגנו היא חיה טיפשה מאוד. מוחמד הסביר לנו שאם זברות יחצו את הנחל ויאבדו אפילו זברה אחת, ברוב המקרים הן יכריזו על נסיגה, יצאו מהמים ויחפשו מעבר חלופי. הגנו, לעומתן, ימשיכו לזרוק את עצמם למים השורצים קרוקודילים. כאשר עדר מגיע לנקודת מפנה רגשית קולקטיבית הוא מתחייב, בפועל, לחצות את הנחל, ונדמה שמאותו רגע הגנו אינם מסוגלים להתאים את עצמם למצב החדש. בהלה מתפשטת בקרבם והם מאבדים שליטה, חובטים ברגליהם, שוברים את גבם, מטביעים זה את זה.

בשעה שצפינו החלה אחת מחברות הקבוצה שלנו לצרוח. גנו בודד התרחק מחבריו – מטר אחד בלבד מהמים הרדודים – ואז קרוקודיל זינק לעברו. העדר החל להשתולל. תוהו ובוהו פרץ. רק כששאר הגנו נעלמו במרחק הפסיק הקורבן המסכן ליילל. הוא גרר את עצמו לגדת הנחל בדממה לא טבעית, וכשיצא מהמים התגלה קרוקודיל עצום מהודק לאחוריו. אחת מרגליו כבר נעלמה בתוך גרונו של הקרוקודיל, ושיניים חדות היו נעולות על ישבנו.

"עכשיו נשאר רק לחכות", הסביר מוחמד. "הקרוקודיל אף פעם לא ישחרר". הגנו היה חזק יותר משציפיתי, אבל לא היה לו סיכוי לגבור על הקרוקודיל. קרוקודילים נוספים החלו להתקדם לעברו. ואז קרה דבר מפתיע שהדהים אפילו את מוחמד המנוסה. לאחר כחמש דקות ניסה הטורף לשנות מעט את אחיזתו בגנו. באותו שבריר שנייה השתחרר הגנו באחת ומצא את עצמו – מופתע ככולנו – מתנודד על גדת הנחל. האישה שזיהתה אותו ראשונה פלטה אנחת רווחה. כולנו חשנו פרץ של ניצחון ותמיכה באַנְדֶרְדוֹג. סוף טוב הכול טוב.

גנו, תנין, אפריקה

צמד גנו חוצים נהר ומותקפים על ידי תנין. תצלום: Jeaneem

מוחמד הוציא לנו את הרוח מהמפרשים. "הבוקר הוא היה מזון לקרוקודילים, אבל הלילה הוא יהיה ארוחת ערב מהלכת לצבועים". רגלו של הגנו השתלשלה מרוסקת מאחוריו. מטרה קלה. החבורה העירונית שלנו מיהרה לשמוח. הטבע אינו רחום וחנון.

סביר להניח שהנטיות האנתרופומורפיות שלנו הן מוצדקות: לבעלי חיים יש חיי רגש מורכבים.

כשמבלים זמן מה בסרנגטי מתחילים להרהר בחייהם הפנימיים של בעלי החיים. כשגנו צורח, האם הוא חש פחד כמונו? האם הוא חש הקלה כשהוא משתחרר לפתע? האם הקרוקודיל מתמלא בחרטה? אף על פי שלבעלי חיות המחמד נראה מובן מאליו שלחיות יש רגשות, המדענים אינם ממהרים להכיר בכך. עם זאת, יאק פָּנְקְסֶפּ (Panksepp), מרצה לאנטומיה וטרינרית מהקולג' האוניברסיטאי וושינגטון סטייט, אומר שבעניין זה, בניגוד לתחומים אחרים, סביר להניח שהנטיות האנתרופומורפיות שלנו הן מוצדקות: לבעלי חיים יש חיי רגש מורכבים.

פנקספ ייסד תחום מחקר חדש תחום המחקר ה"נוירו-רגשי" (Affective Neuroscience). מחקריו מרתקים במיוחד כיוון שהוא גילה כיצד להפעיל ולכבות מערכות רגשיות מרכזיות בנבדקיו בעלי החיים. בעלי קיבה רגישה לא יאהבו את ניסוייו – הם כוללים הסרת חלקי מוח ממכרסמים חיים ותפירת שני עכברושים יחד – אבל הנתונים שהוא אוסף חשובים. הוא הוכיח, בעזרת גירוי חשמלי, שתגובות רגשיות/התנהגותיות מובנות בחלקים התת-קורטיקליים והלימביים במוחותיהם של יונקים.

פנקספ חיבר אלקטרודה להיפותלמוס המדיאלי של חתול. בתחילה החתול נותר שָׁלֵו לחלוטין, אבל כשפנקספ העביר לו זרם חשמלי, הוא זינק בתוקפנות לעברו בשיניים חשופות וטפרים שלופים. ברגע שהוא כיבה את הגירוי, החתול נרגע והרשה לפנקספ ללטף אותו ללא סימן לסכנה. גם בני אדם שקיבלו זרם חשמלי באזורי מוח מקבילים דיווחו על זעם עז. המחקרים האלה מעניקים תוקף לאפשרות קיומה של סובייקטיביות חייתית.

ביהביוריסטים שמרנים המתנגדים למחשבה על קיומם של רגשות בבעלי חיים עשויים לומר שהחתול חווה "זעם מדומה", אבל פנקספ עומד על שלו ואומר שהחתול חווה בדיוק מה שנראה שהוא חווה – זעם פשוטו כמשמעו. ואתולוגים שחוקרים התנהגות בעלי חיים מוכנים יותר מתמיד לקבל את המחשבה שפחד הוא שמרחיק בעלי חיים מטורְפים, שתשוקה היא שמושכת אותם זה לזה, שבהלה היא שמעודדת אותם להתקבץ בעדרים ושדאגה היא הבסיס לקשרים הנרקמים בין בעלי חיים לצאצאיהם. בדיוק כמונו, גם להם יש חיים פנימיים שעוזרים להם להתמודד עם החיים החיצוניים.

נתקלנו באריה עצום בעיצומו של טקס הזדווגות עם לביאה. בעזרת שימוש בדרכים צדדיות הצלחנו להתגנב עם הרכב מרחק כמה מטרים בלבד מקן האוהבים שלהם – קן המשתגלים, יש לומר. הם נפרדו מהלהקה ופצחו בחגיגת עילוסים בת שלושה ימים. כשהלביאה מיוחמת, האריה ישכב אתה ביום הראשון כל עשר דקות, כמו שעון. ביום השני הם יזדווגו מדי רבע שעה, ובשלישי מדי חצי שעה. בין המשגלים הזריזים האלה השניים מתנמנמים בשמש. האריה מטפס על הלביאה מאחור ומתחיל לכרסם בעדינות בצווארה עד שהוא מגיע לאורגזמה בשאגה קטנה. המחזה אינו חמוד או ענוג בשום צורה. למען האמת, במקרים רבים האריה הורג את גוריה של הלביאה כדי להביא אותה למצב של ייחום. כשגורים מרומן קודם נהרגים הלביאה מפסיקה לייצר חלב וחוזרת למצב של ייחום. כך יכול זכר חדש להחליף את השושלת הגנטית הקודמת בשלו.

זוג אריות במשגל

זוג אריות. תצלום: פים סטאוטן

המדריך שלנו הסביר כי אריות אינם מקיימים יחסי מין לשם הנאה. בעלי חיים אחרים כן עושים זאת, אבל מנקודת מבטנו במשאית הספארי, הסקס של האריות נראה אדיש ותועלתני, כמו חובה שיש לבצע בלית ברירה. אלה יחסי מין בצורתם ההסתגלותית התכליתית ביותר: פעולה הנובעת מתגובה כימית, מתבצעת מתוך הכרח ונשכחת מיד. בסרנגטי, גם האלימות מתנהלת באותה דטרמיניסטיות. הטורפים נמצאים במצב של מנוחה או משחק עד שטריגר כלשהו (ריח, תנועה) מכניס אותם למצב ציד. כך קורה גם עם חיות העדר: מצב ברירת המחדל שלהם הוא עצבנות בלתי פוסקת, אבל הם עוברים לבהלה קבוצתית ברגע שהם מזהים ולו את האות הקטן ביותר.

אין משמעות הדבר שחיות פועלות כמו מכונות. זוהי דעה קדומה ותיקה, החל מה"מכונה החייתית" (bête machine) של דקארט וכלה במחקרי ההתניה של פבלוב. לא, בעלי חיים בטבע אינם מכונות, אבל אפשר לומר שהם דטרמיניסטיים כיוון שהם פועלים בלי לחשוב. התנהגויות רבות של בעלי חיים נראות כאילו הן תוצאה של ניתוח תבוני, אך אין זה המצב. שאלתי את מוחמד כיצד לביאות ואריות יודעים אילו גורים הם שלהם. היה נדמה לי שיש כאן טריק מחוכם כלשהו. הוא נתן לי הסבר על "איבר יעקובסון".

איבר זה, הממוקם בין האף לפה, נקרא על שם לודוויג לוין יעקובסון, שגילה אותו ב-1811. מדובר בקולטן המצוי בגג הלוע של יונקים רבים ונחשים אחדים. פרומונים וכימיקלים אחרים חודרים לפה, נקלטים על-ידי איבר יעקובסון ונשלחים ליעדים עצביים באמיגדלה ובהיפותלמוס. לפעמים תראו את חיית המחמד שלכם מעווה את פניה בפה פתוח – היא משתמשת באיבר יעקובסון כדי להעריך מצב חדש. כשאריות מנקים את גוריהם מיד לאחר הלידה, כימיקלים עוברים מהתינוקות אל איבר יעקובסון של ההורים, ומשם למוחם. כך מתועדת טביעת אצבע כימית. מוחם של ההורים מגיב לכימיקל של הגור באופן ייחודי לכימיקל של הגור. כך יודעים הזכרים הבוגרים לא להרוג את גוריהם, והאימהות "יודעות" אילו גורים עליהן לגדל. זוהי מערכת מתוחכמת, אבל היא אינה מתבססת על הסקת מסקנות רציונלית.

רצח גורים אינו התנהגות חריגה בקרב יונקים. אמנם היא נראית לנו מחרידה, אך מדובר בתופעה המושרשת באסטרטגית הרבייה שלהם. ביולוגים אחדים מאמינים שזוהי התנהגות ברירת מחדל שמודחקת או נבלמת באמצעות איתותים כימיים מסוימים. ההורמון אוקסיטוצין, המיוצר במוח, מעודד יונקים לגדל את צאצאיהם ולדאוג להם. בדרך כלל לנקבות יש יותר אוקסיטוצין מאשר לזכרים. אך כשזכרים מקיימים יחסי מין האוקסיטוצין מציף את המערכות שלהם והופך אותם לגרסאות מרוככות ועדינות יותר של עצמם. ביונקים רבים (בייחוד במכרסמים), רמות האוקסיטוצין מגיעות לשיא אצל זכרים בשעת לידת צאצאיהם. למעשה, ההשפעה המרוככת של הסקס מבטיחה שזכרים תוקפניים לא יהרגו את הגורים שלהם עצמם. אולי הביטוי הידוע "עשו אהבה, לא מלחמה" מבוסס על אמת כימית.

אם תבלו זמן מה בקרב חיות הבר במערכת האקולוגית הקדמונית שבה התפתח מוחנו לראשונה, תתחילו לבוז קלות לגישה המקובלת שמדמה את המוח למחשב. רוב חוקרי הקוגניציה, החל מהלוגיקן אלן טיורינג וכלה בפסיכולוג ג'יימס לויד מקלֶלֶנד (McClelland), התמקדו בחשיבה לשונית והתעלמו מהאורגניזם השלם. הם ראו במוח מערכת בינארית של אלגברה בוליאנית, כזו שפועלת בשיטת "1" או "0", "פועל" או "כבוי". הגישה שלהם הייתה יעילה ברמה המתודולוגית, ובהחלט תרמה רבות לבינה המלאכותית שבה אנו משתמשים בטכנולוגיה הדיגיטלית כיום, אך היא אינה אלא חיקוי של המוח הביולוגי. גם אם חיקוי מרשים. המוח הביולוגי האמיתי מחובר למנגנונים האורגניים של המערכות הרגשיות האנושיות – שבהן דפוסי פעולה הם תגובות להצטברות של חומרים כימיים.

חוקרי מוח החלו להראות כיצד הצד הרציונלי, הלשוני שלנו תלוי במוח הלימבי הקדום שבו מושלים הרגשות והכישורים החברתיים, ומחקריהם עוזרים לנו לתקן את המודל הממוחשב הקיים. למעשה, מסתבר שהמוח הקוגניטיבי פועל רק כאשר רגשותינו משפיעים על השיקולים שלנו בהתאם להעדפותינו האישיות. חוקר המוח אנטוניו דַמסיו (Damasio) עבד עם מטופלים הסובלים מתקשורת פגומה בין המוח הקוגניטיבי למוח הרגשי. הנבדקים הצליחו לחשב היטב את כל המידע הרלוונטי להחלטה, אך לא הצליחו לקבל החלטה בפועל. ללא ערכים לימביים ברורים (קרי, רגשות), הנבדקים של דמסיו לא הצליחו להחליט דבר לגבי לוח האירועים החברתי שלהם, לתעדף משימות בעבודה או אפילו לקבל החלטות התואמות את האינטרסים שלהם. החשיבה הרציונלית שלנו תלויה בגוף וברגשות שהוא מייצר, ובלי הקשר הרגשי הזה אין לנו העדפות משלנו. אנו זקוקים לרגשות כדי שמוחנו יהיה מסוגל לעבור מהתחביר לסמנטיקה. והמוח האנושי הקדום היה גדוש ברגשות זמן רב לפני שהוא נעשה מיומן בחישובים.

הניאו-קורטקס האנושי הגיע לגודלו הנוכחי לפני פחות ממיליון שנה. זוהי התפתחות חדשה למדי, בהתחשב בכך שהקבוצה הטקסונומית שלנו נפרדה מקופי האדם באפריקה לפני 7 מיליון שנה בסך הכול. הקורטקס החדש הזה, שידע לתכנן קדימה, לייצר כלים ולהשתמש בסמלים, התפתח על-גבי המערכת הלימבית. ישנו חלק קדום עוד יותר, "מוח הזוחלים" (הכולל את גזע המוח והמוח הקטן) – שבו מאוחסנים האינסטינקטים המוטיבציוניים המולדים שלנו, כמו הימנעות מכאב, חקירה, רעב, תשוקה, תוקפנות וכולי. השיטוט (הזהיר) בסרנגטי הוא כמו ביקור בחדר הילדים של מוחנו.

באותם ימים מוקדמים שלטה המערכת הלימבית בחיינו. המערכת הזו קיימת אצל מרבית היונקים: מעבד משולב של זיכרון ורגש הכולל את ההיפוקמפוס, האמיגדלה, פיתול החגורה הקדמי ועוד. המוח ה"חברתי" הזה מתאפיין בגמישות ופתיחות לחוויות, אך לפי המחקר של יאק פנקספ הוא מחובר גם לתחושות ותופעות כגון חיבור רגשי בין הורה לילד, בהלה, זעם, חרדה, בדידות ומשחק. כפי שהסביר פנקספ בספרו Affective Neuroscience (ראה אור ב-2004), בזכות המערכות הלימביות האלה "מסוגלות חיות שזה עתה נולדו להתחיל להגיב בקוהרנטיות לסביבה שבה הן מוצאות את עצמן". המוח ש"מרגיש" קודם למוח ש"חושב".

גזלה וגור

גזלה וגור שזה-עתה נולד. תצלום: מאוזר ויליאמס

יתרה מזו, מסתבר כי התהליך שבאמצעותו אנו מייחסים פחד, כעס ותשוקה ליצורים המתאימים, הוא גמיש למדי. בני אדם מפחדים מהחושך, אבל עכברושים – קרובים-רחוקים-יותר של בני האדם – מפחדים מהאור. זו אותה מערכת רגשית, אך היא מותאמת לסביבה שונה בזכות הנוירופלסטיוּת, קרי הגמישות המוחית.

הגמישות הזו מחוללת שינוי מהותי בכל הקשור לתיאוריות עכשוויות של מוח האדם. עד לאחרונה, פסיכולוגים אבולוציוניים כגון ג'ון טוּבּי (Tooby), לֶדָה קוסמידס (Cosmides) וסטיבן פינקר (Pinker) אפיינו את המוח כשורה של מודולים עצמאיים לפתרון בעיות, בדומה לגלגלי שיניים נפרדים בשעון. לטענתם, כל אחד מהמודולים האלה עוצב על-ידי הברירה הטבעית בתקופת הפליסטוקן במטרה להתגבר על אתגר הישרדותי מסוים. כעת אנו יורשים אותם כעסקת חבילה. אחד המודולים האלה, אולי המפורסם שבהם, הוא מודול "מבנה העומק" שהשפיע רבות על תיאוריית הדקדוק האוניברסלי של נועם חומסקי. חומסקי טען כי קשה מדי ללמוד שפה מאפס בעזרת האינטליגנציה הכללית בלבד, ולכן סביר להניח שאנו נולדים עם תוכנית מוחית החקוקה בגנטיקה שלנו, שתפקידה רכישת שפה והשימוש בה. כדי להפעיל את המודול הזה יש צורך בשפה תרבותית ספציפית, אבל מבנה העומק הוא מולד.

פסיכולוגים אבולוציוניים ניסו ליישם את המודול של חומסקי כמעט בכל פעילות שכלית אחרת. סוגי המזון שאנחנו אוהבים, סוגי בני זוג שאנו מחפשים, הפוביות שלנו מנחשים ועכבישים, הנטייה שלנו להעדיף סיפורים מסוגים אחדים על פני אחרים, אפילו היכולת שלנו לזהות רמאים בקבוצה: כל הדברים האלה יוחסו לתוכניות ייחודיות במוח. ההסבר הנוסחתי הנקי הזה עובד היטב בעיתונות הפופולרית, אבל הוא נשמע הרבה פחות משכנע כשבוחנים לעומק את התפתחות המוח ואת האקולוגיה האנושית המוקדמת.

התיאוריה המתחרה העיקרית מגיעה מאסכולת ה"אינטליגנציה הכללית". לפי תפיסה זו, הניאו-קורטקס הוא מכשיר כללי וגמיש ביותר לפתרון בעיות. הסביבה של בני האדם בררה עבורם מוח עם יכולות של זיהוי דפוסים וחיזוי, אבל היא לא נתנה לנו מודולים שונים לאתגרים שונים. ככל שהמחקר בתחום ה"נוירו-רגשי" מתקדם, התרחיש הזה נראה סביר יותר, אם כי ישנה תפנית מפתיעה. כעת נדמה שאפילו הרגשות הקפיציים של המערכת הלימבית – פחד, דאגה, זעם וכולי – הם גמישים יותר משחשבנו. אם אנו יכולים לאמן ולתכנת מחדש גם את הרגשות האינסטינקטיביים שלנו, כמה פלסטיוּת בדיוק יש למוח הניאו-קורטיקלי? מערכות רגשיות, כפי שפנקספ רואה אותן, אינן מוקדשות להתנהגות אחת או שתיים בלבד: הן משמשות כמכשירים כלליים לפתרון בעיות רגשיות, והן בעלות פונקציות הסתגלותיות רבות.

גם מחקרי אקלים חדשים מאותתים על מותה המתקרב של האסכולה הישנה בפסיכולוגיה האבולוציונית. אחת ההנחות היסודיות של התיאוריה המודולרית היא שמוחותינו התפתחו בסביבה יציבה ביותר. אם המוח המודרני הוא תערובת של אדפטציות מתקופות הפליסטוקן, הרי התנאים שעיצבו אותו לבטח היו עקביים מאוד, אחרת הברירה הטבעית לא הייתה מסוגלת לפסל כל מודול כך שיתאים להתמודדות עם אחד האתגרים הסביבתיים הקבועים שלנו. אך כעת, הודות למחקריהם של פליאואנתרופולוגים כמו ריק פוטס (Potts), נראה שהסביבה האנושית כלל לא הייתה יציבה בתקופת הפריחה המוחית. למעשה המוח הפך למכשיר רב-תכליתי לפתרון בעיות בזכות התוהו ובוהו האקלימי של אותה תקופה. מודולים קשיחים המותאמים לפתרון אתגרים ספציפיים אינם יעילים במיוחד כשמזג האוויר משתנה ללא הרף ומשנה את התנאים שבהם אנו צדים ומלקטים מזון. בני האדם של אותם ימים היו זקוקים לאינטליגנציה רב-תכליתית המסוגלת לזהות אתגרים חדשים ולהחיל חוקים לוגיים ותרבותיים כלליים כדי לפתור אותם. שרידים מהומינינים קדומים, ובייחוד מהסוג הביולוגי "אדם", התגלו במגוון בתי גידול בעלי אקלים בלתי יציב. האופן שבו התפתח המוח תואם את תיאוריית הגמישות השכלית.

אם החשיבה הקונספטואלית האנושית היא תוצר של התפתחות השפה, אזי ניתן להעריך מתי נולדו המיומנויות הקוגניטיבית שלנו. אבל מדובר בחלון תאריכים גדול – לפני 30,000 עד 200,000 שנה. זמן מה לאחר לידת האדם בצורתו האנטומית המודרנית, לפני 200 אלף שנה, הגֶן FOXP2 עבר מוטציה שהכשירה את הקרקע להתפתחות השפה (לפי ניתוח עדכני של דנ"א ניאנדרתלי, ייתכן שהדבר קרה אף מעט קודם לכן). משמעות הדבר היא שהחיים הקוגניטיביים העשירים שלנו התפתחו רק לאחר היכחדות ההומו ארקטוס. השוו 200 אלף שנות קוגניציה המבוססת על שפה ל-200 מיליון שנות רגש (החל מהחלק המאוחר של תור הטריאס). לפני 200 מיליון שנה הופיעו היונקים הראשונים, וזו התקופה שבה החלו למשול בחיינו מערכות רגשיות יסודיות כגון תשוקה, תוקפנות, חתירה, חיפוש ממוקד מטרה, דאגה, בהלה ועוד.

הומו ארקטוס הדמיית פנים

הדמייה מדעית של פניו של הומו ארקטוס, John Gurche, Smithsonian Museum of Natural History. תצלום: ויקיפדיה

האם רגשות באמת הופיעו בעולם במקביל להופעת היונקים? לכאורה הגיוני שגם דינוזאורים חשו פחד ותוקפנות. אלה רגשות יעילים שמתאימים לכל בעלי החוליות. אבל האם הם "דאגו" לצאצאיהם כמו יונקים? האם להורה הדינוזאור היה חיבור רגשי לילדיו? איננו יודעים בוודאות. מדענים בימינו בוחנים את מוחותיהם והתנהגותם של זוחלים מודרניים בניסיון לפתור אחדות מהשאלות הפרהיסטוריות האלה. רוב הזוחלים אינם זקוקים לדאגה הורית: הפיקו מספר ביציות גדול מהנדרש, הפרו אותן והמשיכו הלאה. זוחלים מעולם לא פיתחו דאגה כי אין להם כל צורך בה. אבל הם כן זקוקים לתגובת "הילחם או ברח", ועל כן הם פיתחו אותה: היא ממוקמת בחלק הפנימי והקדום ביותר של המוח, בניגוד לאינסטינקט הדאגה, שנמצא אצל היונקים במערכת הלימבית, שמיקומה חיצוני או "גבוה" יותר.

עם זאת ידוע לנו שדינוזאורים אחדים קיננו. במובן זה הם דומים יותר לציפורים של ימינו. אולי הייתה להם מין מערכת רגשית כימית ראשונית. ואולי היו להם אינסטינקטים התנהגותיים שאינם אלא חיקוי של המערכת ההוריות שלנו. ההתנהגות ההורית של הדינוזאורים וההתנהגות ההורית של היונקים עשויות להתכנס, קרי להיראות דומות, בלי "להרגיש" דומות. בניגוד לרוב בעלי החוליות האחרים שאינם יונקים, ההתנהגויות ההוריות של הציפורים דומות להפליא לאלה של היונקים. כלומר האבולוציה מלאה בנתיבים מקבילים אפשריים. אנחנו רק מתחילים לפצח את הגרעין הרגשי של הנתיבים האלה.

לעתים, כשאנו נמצאים בחברת בני המשפחה הקרובה, אנו זקוקים רק לאמפתיה בסיסית כדי לדעת איך הם מרגישים. כשאחיי ואני צפינו בגורילות ברואנדה, ראינו אימהות מסורות המטפלות, מיניקות ונושאות את תינוקותיהן הקטנטנים. היה עלינו להיות זהירים במיוחד כדי לא לבצע תנועות מאיימות, וצמד המדריכים שלנו הרגיע את הזכר המאיים בעזרת הֶמיות ומחוות מיוחדות. בו בזמן, הילדים הקטנים והמתבגרים שיחקו והשתוללו יחד. אחד הקטנים אף התגלגל על אחי. אלה לא היו מחוות מזויפות – לא הדאגה ההורית ולא משחקי הילדים. וכשהזכר הבוגר לפת מתבגר סורר סביב צווארו, לא רק הפרימט הלכוד התמלא פחד, אלא גם הפרימט הכותב את מילים אלה.

נהוג לחשוב שהתפתחות הקוגניציה הרציונלית העניקה לבני האדם את הגמישות שהעלתה אותם מעל לדרגת האינסטינקט הטהור, אבל סביר להניח שדווקא התפתחות מוקדמת יותר היא זו שהעניקה לנו את יתרוננו האמיתי. ההומינינים המשיכו את מסלול ההתפתחות של קודמיהם הפרימטים: הם נהנו מילדות ארוכה יותר ותלות גדולה יותר באימהותיהם. בסופו של דבר התהליך הזה הוליד את היכולת לדאוג לפרטים מעבר לחוגים הביולוגים המצומצמים שלנו.

תקופת התלות של השימפנזים באימהותיהם ארוכה אף יותר מזו של הגורילות. בעזרת מערכת האוקסיטוצין הם מפתחים חיבור רגשי חזק עם אמם למשך שמונה שנים. אבל הם אינם משליכים את הרגש הזה על שימפנזים אחרים, ובתום שמונה השנים הראשונות הם אף מאבדים את החיבור עם אמם. בהשוואה למערכות היחסים שפיתחו ההומינינים, חבורות וחברויות של שימפנזים הן ארעיות. איננו בטוחים מתי הפכו ההומינינים ליצורים בעלי רגשות מודרניים – קרי בריות המסוגלות לקשור קשרים רגשיים הנמשכים כל החיים – אבל שרידים מהלוויות ניאנדרתליות מעידים על קיומה של יכולת לחוש אבל (קרי קשר רגשי) למשך פרקי זמן מוארכים. קברים ניאנדרתליים משמשים לעתים קרובות כראיה לשורשיה הרעיוניים של הדת. אבל יכול להיות שהם ראיה טובה יותר לאבולוציה הרגשית של אבותינו.

גמישות רגשית משמעותה שאנו מסוגלים לפזר את רגשותינו בנדיבות, להשליך אותם על כל בני האדם ולפתח נאמנויות מתמשכות. בהשוואה אלינו, נראה שבעלי חיים אחרים מתמקדים בתחום צר בלבד של אויבים וידידים. ייתכן שהגמישות הרגשית נוצרה, בין היתר, כי מוחותינו ממשיכים להתפתח זמן רב לאחר הלידה ולכן הסביבה החברתית משפיעה עלינו רבות מבחינה שכלית ורגשית - המערכות הרגשיות שלנו היו חייבות להיות גמישות וכלליות כי לא יכולנו להתאים אותן מראש לבעל חיים אחד בלבד או לדפוס פעולה בודד. אבל סביר להניח שהרגשות האלסטיים האלה השפיעו בעצמם על האבולוציה החברתית שלנו לא פחות מאשר השפה ויכולת השימוש בסמלים.

כשאחיי ואני חזרנו מאפריקה לא קרסתי, לא התפרקתי, לא מלמלתי לעצמי "הזוועה! הזוועה!" כמו קוּרְץ ב"בלב האפלה". אבל כן הרגשתי כאילו חזרתי מביקור במקום פנימי, ולא רק גיאוגרפי. עם זאת, ככל שהמדע מעמיק לחקור את המערכת הלימבית שלנו, "לב האפלה" נדמה אפל פחות, מסתורי פחות, זר פחות – אך על פי שהוא עדיין נראה מסוכן.

במאה האחרונה, סופרים השתמשו באפריקה כמין מטאפורה גיאוגרפית ל"איד". כעת המחקר הנוירו-רגשי הופך את המסתורין האופף את האיד, והאינסטינקטים שבו, לתוכניות מחקר מדעיות. לדוגמה, פרויד, שני דורות של פסיכואנליטיקאים ואלפי מטופלים התייסרו לגבי קיומם של דחפים מנוגדים כגון אֶרֹוס (אהבה) ותָנָטוֹס (מוות). מדוע תוקפנות והנאה קיימים זה לצד זה, מהי משמעותה הקיומית של התערובת הסאדו-מזוכיסטית הזו? לפי תובנות חדשות מחקר המערכת הלימבית, ייתכן שהחיווט הסינפטי של התוקפנות עובר דרך הנתיבים של מערכת התשוקה. נראה שהתשוקה והתוקפנות גם יחד "יורים" דרך החומר האפור שבמוח האמצעי. ייתכן כי רצף נוירו-כימי רגשי אחד מפעיל את הרצף הסמוך לו. אולי זו תקלה שגורמות אבני הבניין של המוח, ואולי זוהי תוצאה של הסתגלות. איננו יודעים עדיין.

דבר אחד ברור מתמיד: אנו זקוקים למדענים נוספים המוכנים לקשר בין המחקר הנוירו-רגשי לבין חקר תולדות החיים בסוואנה האפריקנית. רגשות לימביים העניקו לאבותינו עולם של חברים ואויבים ועזרו להם להבחין בין מזון טוב לחלופות קטלניות. הרגשות האלה גם הניעו אותנו ליצור את הקשרים החברתיים שהכשירו את הקרקע להתקדמות האדירה של ההומו ספיינס. אם ברצוננו להבין את עצמנו, זהו מרחב הפרא שעלינו לגלות מחדש.

סטיבן ט. אסמה (Stephen T. Asma) הוא מרצה לפילוסופיה בקולומביה קולג' בשיקגו. הוא חיבר, בין היתר, את הספרים Buddha for Beginners ו-Against Fairness.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן ט. אסמה, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על בראשית היה הרגש

01
בני קרוב

הטענה שפעולות שעושה אדם נובעות מ"חשיבה" ושל חיות היא "תגובה כימית" דטרמיניסטית היא טענה ילדותית שאין לה שום ביסוס או הגיון. תהליכים כימיים פועלים אצל מוחות בני אדם בדיוק באותה צורה שהם פועלים אצל כל שאר היונקים.
כדאי לתת את הבמה לדברים חשובים כגון אלה למדענים מתחום חקר המוח ולא מתחום הפסיכולגיה (מיתולוגית פרויד) שממזמן אבד עליה הקלח.