ברגע אחד, כל החיים

מה אנחנו עושים כאן? מדוע יש לנו תחושה מוזרה ועיקשת של זרות ואי-נוחות? יש רגעים שבהם הפחד, החרדה והניכור נשמטים. ואז הכול מתבהר ונגלה לנו, והוא מביט בנו.
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

ידעתי ברגע שהטלפון צלצל. ידעתי, איכשהו, גם בלילה שלפני כן.

עמדתי במקום שאני עומד תמיד בימי ראשון, עושה מה שאני עושה תמיד. לוגם מהקפה, מעשן סיגריה אפופה ברגשי אשם, מוחי רוחש מחשבות, קבוצות התיירים חולפות על פניי בלי להפנות אלי תשומת לב. "הנה כאן Diagon Alley, ממש כאן צילמו את זה!" חייכתי משועשע מעבר לרחוב. צלצול. ואז, הבטתי בטלפון שלי והעוויתי את פניי.

זאת הייתה בת-הזוג שלי. בוכה, מתקשרת אלי מן העבודה בשעה מוקדמת מדי. אתם יודעים לאיזה סוג של שיחות טלפון אני מתכוון, אני בטוח בכך. היא התייפחה, מייבבת ונסערת, בדמעות נוראות. "הדוד ג'ורג' מת", היא אמרה. ואני אמרתי: "תחזרי הביתה. בואי נזמין טיסה".

עמדתי שם, הצער שלה פעם בסמטאות ובשדרות של העיר התוססת, ומצא את דרכו אלי. ואז, באורח לא צפוי, נזכרתי בימי האביב המתוקים, המשונים, כשנפגשנו לראשונה

עמדתי שם, הצער שלה פעם בסמטאות ובשדרות של העיר התוססת, ומצא את דרכו אלי. ואז, באורח לא צפוי, נזכרתי בימי האביב המתוקים, המשונים, כשנפגשנו לראשונה. עמדתי שם כמו רוח רפאים. נער שלמעשה מעולם לא הפך לגבר, ושכבר היה אמור להיות מת. היא, כמו מישהי שנרדפה זמן רב מדי על ידי שדים. ומיד, כל אחד משנינו ידע את האמת על האחר, לחלוטין. בום! לא היה שום צורך לומר שום דבר, אם כי רגעים מעטים לאחר מכן, בעודנו צוחקים, הרבה מאוד נאמר. אך בהתחלה, הייתה בינינו רק דממה חשמלית של תדהמה, דממה בלתי אפשרית. דממה מושלמת.

רכבת תחתית, לונדון, Sloane Square

תחנת הרכבת התחתית ב-Sloane Square, לונדון. תצלום: תומס אנטון אסקובר

ורק מאוחר יותר התחלתי להבין מה הייתה הדממה הזאת.

כשאנחנו מדברים על החיים, אנחנו נוטים לדבר זה אל זה במשפטי ציווי: "החיים קצרים! תיהנה כל עוד אתה יכול!" לא אנהג כך איתכם. במה זה מועיל? פשוט אהיה איתכם כן וישר ככל יכולתי. אדבר איתכם על מה זה לדעתי לחיות ולמות, באמת.

רובנו, כך אני חושב, חיים במצב של פחד אומלל. פחד מן המוות, שיוצר סבל חריף, שמחלחל מצדו בכל שכבות חיינו. הפחד הזה משנה צורתו לזעם, לקנאה, לחמדנות, לתשוקה. מעגל האלימות סובב.

למה אנחנו כאן? מי שם אותנו כאן? מדוע אנחנו עתידים למות? לאן נלך? שום דבר מזה לא נראה הגיוני

אך בהתחלה, אם אנחנו בוחנים את עצמנו, יש מצב של זרות. תחושה שמשהו לא ממש בסדר. למה אנחנו כאן? מי שם אותנו כאן? מדוע אנחנו עתידים למות? לאן נלך? שום דבר מזה לא נראה הגיוני. ולכן אנחנו ממלאים לעצמנו את הראש בהיגיון, או אולי בדת. אלו דברים בעלי ערך, שכן הם מדריכים אותנו מבחינה מוסרית. אך אף אחד מהשניים לא ממש מספק תשובה ממשית לבעיה, לאתגר של הזרות שלנו, לא באמת. כי העולם מעולם לא הפסיק לפעום באלימות שבו, נכון? אף לא לרגע.

יחד עם זאת, האלימות האנושית היא דבר מיוחד. מדובר באלימות אלימה במיוחד. אנחנו היחידים שהורגים מסיבות הקשורות לאידאולוגיה, לשייכות, לספורט ולנחמה – בעיקרו של דבר, למטרות הנאה. בעלי חיים הורגים, זה נכון. אבל הם לוקחים את מה שהם צריכים כדי לשרוד. זהו עלבון לטורפים לכנות את בני האדם האלימים בשם "טורפים", כי טורף פשוט חי – אך הטורף האנושי מבצע סוג מיוחד של אלימות: אלימות שאין בה צורך, וכך, הוא טועה פעמיים, הוא עושה דבר לא צודק, מטופש ושקרי.

ובכן, בעיית האלימות הזאת, אשר נובעת מן החרדות שלנו מפני המוות, מתפשטת ברחבי העולם. עם כישלון הקפיטליזם, כשבני אדם חיים כל יום כשהם כורעים תחת נטל של פחד תמידי וחודר-כל, הפחד שמא לא יצליחו לשרוד, הפחד הממלא אותנו בניסיון פשוט להמשיך הלאה, לא למצוא את עצמנו שבורים ובחוסר כל, מה שקורה בעצם הוא שפחד המוות מתגבר. והאלימות, מצדה, גם היא מתפשטת ברחבי העולם. לא רק אלימות כמו בפשיעה קטנה, אלא גם הדבר האמיתי, הדבר עצמו: פשיזם, קיצוניות, שנאה, טינה, פגיעה, התעללות ועוד. אם לא ניזהר, עד מהרה האלימות הזאת תהפוך לאלימות "אמיתית": מלחמה, השמדה וחורבן.

פחד, גרפיטי, פינלנד

פחד: ציור קיר בפינלנד. תצלום: ארון בלנקו טחדור

אבל בשורש העניין טמונה הבעיה הגדולה שהזכרתי. הפחד האומלל שאנו חיים בו. כפי שאמרתי, הוא מוביל אותנו למקום של זרות, וכך אנחנו מנסים לקחת את כספו, ביתו, בן זוגו, רכושו, מעמדו, כבודו העצמי וערכו של הזולת – אולי כך, אנחנו מניחים בלבנו, ניפטר מן הפחד הנורא הזה, מהתחושה הלא נוחה הזאת, מהבחילה הזאת, כפי שסארטר היטיב לכנות זאת, המכים בנו. האם המרשם הזה אי-פעם פעל? האם הוא הועיל?

במקום זה, מה שאיננו עושים לעולם הוא לשאול את עצמנו את השאלה ההפוכה. איך מרגישה הזרות הזאת? איך מרגיש הפחד הזה? לאן הוא עלול להוביל אותנו? אם נבחן זאת בקפידה, מדובר בתחושה שהדברים לא בדיוק בסדר. תחושה המלווה אותנו תמיד, שיש חלק בנו שאינו שייך לכאן. חלק בנו שאומר תמיד שהוא לא באמת שום דבר ממה שמלמדים אותנו שהוא. חומר, עשוי מאטומים, בן תמותה, מוגבל וכן הלאה. "אני לא שום דבר מכל זה", הוא מתנגד, "אל תצחיקו אותי!" האם אין זה כך? האם הוויכוח הפנימי הזה אינו מתנהל בתוככם תמיד, באיזושהי רמה?

החלק הזה בנו הוא למעשה הסיבה לפחד שלנו מן המוות.

כי בלעדיו, היינו בטוחים בהחלט שאנו כאן רק כדי למות – ולעולם, אף לא לרגע, לא היינו שואפים לדבר-מה טוב יותר מאלימות, שמטרתה האמיתית היחידה היא הרס-עצמי. אבל אנחנו לא רק שואפים לכך. במקום זאת אנחנו נתונים ב"קונפליקט", כך לפי המונח המודרני המקובל.

אתה צודק. אתה לא שייך לכאן. המצב שאתה נמצא בו הוא מוגבל וזמני וחלקי. וכך, באורח טבעי בהחלט אתה מרגיש לא בנוח, משונה, לא במקום

ובכן, הדבר המגוחך הוא שאנחנו נאבקים נגד התחושה הזאת שבנו, תחושה שנמצאת בתוכנו תמיד, כיוון שהיא גורמת לנו לפחד מן המוות – אך למעשה מדובר בדבר האחד שמנסה ליטול מאיתנו את הפחד הנורא הזה, והוא בעצם הדבר היחיד שיכול לעשות זאת. אנחנו מרגישים שברגע שניכנע לו, מי יודע מה יקרה? אנחנו עלולים אפילו לאבד את תחושת הזרות, שהיא אמנם אינה נוחה לנו, אבל היא לפחות משהו להיאחז בו, לעגן בו איזה "אני". בבחינת "תפסיקו לומר לי שאני כאן כדי לעשות משהו חוץ מלמות!", אנחנו צועקים. וכך אנחנו נקרעים. ואנחנו גם נעשים מלאי טינה, כעוסים וחלשים, ככל שאנחנו גדלים.

האם אתם רואים את הפרדוקס? החלק העמוק והאמיתי ביותר בנו צוחק בכל פעם שאנחנו – באיזו שחצנות! – אומרים לו מי אנחנו, במקום להקשיב לו, לתת לו לומר לנו מי אנחנו, להרשות לו לומר: "אתה צודק. אתה לא שייך לכאן. המצב שאתה נמצא בו הוא מוגבל וזמני וחלקי. וכך, באורח טבעי בהחלט אתה מרגיש לא בנוח, משונה, לא במקום. בדיוק כמו ילד שנושם את נשימתו הראשונה. הילד אינו יודע מה הוא, היכן הוא, מדוע הוא. הנה, בוא איתי. תן לי להראות לך מי אתה באמת".

אך איננו מקשיבים. כמו יצורים משועבדים, מושלים בנו הפחדים שלנו, והם מותירים אותנו בחשיכה. ומתוך אותה הבורות, שהיא הבורות מהסוג העמוק ביותר, מזנקת אלימות, שהיא סבל שנטל לעצמו שם אחר. אשמה ובושה וזעם וקנאה וכן הלאה – כולם נולדים מבורוּת, ממש כך, מזנקים אל הקיום כשאנחנו מתעלמים מן התחושה הבסיסית ביותר שיש בתוכנו.

תוהו ובוהו, סלעים, אש, צמר פלדה

תוהו ובוהו. תצלום: סמנת'ה קנדי

אז מה קורה אם אנחנו מקשיבים בזהירות לתחושה הזאת – במקום להילחם בה? היא לוקחת אותנו למקום שונה בהחלט. ואז, לפתע פתאום – בום! – יש דממה. הכול שקט. יש רק מין קרינה, טוהר, קבלה, חום. הגלים הובילו אותנו אל האוקיינוס. הרוח הובילה אותנו אל החוף. אנחנו מדברים בשפה שמעבר למלים. אנחנו כבר מצויים בגבולות החוויה הרציונלית, החומרית – והנה עדיין אך בקושי הלכנו לאיזשהו מקום.

במצב הזה, במקום הזה, הכול מובן. אין דבר שנותר ללא הסבר. אין כל צורך בתשובות, כי הבנתי את השאלה, סוף סוף. מי אתם? השאלה לא נכונה. מי שואל את השאלה? אם מישהו שואל את השאלה הזאת, אז מי שומע אותה? בום! אנחנו פנים אל פנים מול המתבונן, החושב, המהות. שלנו. זה בדיוק מה שפיזיקאים העוסקים בתורת הקוונטים מתחילים לגלות כבסיס של המציאות – שכל טהור – אך זה גם מה שבני-אדם הבינו לפני זמן רב, פשוט על ידי הימנעות ממלחמה בזרות ובפחד שלהם.

המתבונן הוא "שכל טהור" במובן זה שהוא חומר הקיום, החומר הראשוני שלא עבר כל שינוי. הוא מודעות, במובן זה שהוא השמש החודרת מבעד לעצים. הוא החושב, במובן זה שגלים נופלים בחזרה לאוקיינוס. בהגיענו למצב הזה, שאינו מצב, למקום הזה, שאינו מקום – בואו פשוט אמר שבהגיענו לכאן – אנחנו המודעות עצמה. איך זה מרגיש? זה מרגיש בדיוק כפי שאתם מדמיינים שתרגישו לאחר שהגעתם ליעד שלכם. אתם בבית. אתם שייכים לכאן. זהו המקום שבו הייתם תמיד, למעשה, ומעולם לא עזבתם. לאן היה צריך ללכת בגלל, אם כל הדברים הם הדבר האחד הזה, מלכתחילה?

הדבר הטוב יותר שאנחנו יכולים לעשות הוא, אולי, לדעת שכבר הגענו למקום שאנחנו מנסים להגיע אליו, אלא שאנחנו לא באמת מודעים לכך, ולא בחרנו אותו וגם לא הבנו אותו

יתכן שאתם חושבים שמעולם לא הייתם שם. ש"בוא הנה, כל זה סתם קשקוש!" הדבר המצחיק – ואני מתכוון בדיוק לכך, מצחיק – הוא שבכלל לא חשוב מה מישהו חושב, כי הדבר האחד שכולם צריכים לדעת הוא שהם כבר היו שם, אלא שיתכן שהם אינם יודעים זאת עדיין. ובכן... אני לא מתאר לעצמי ולו לרגע שנפתור את בעיית האלימות האנושית על ידי כך שנלמד אנשים מי הם במובן העמוק, האמיתי והיפהפה הזה. בודהה ניסה, ישו ניסה, לאו-טצו ניסה. כולם נכשלו. הפחד השוכן בבני-האדם עמוק מדי, עדיין. עמוק מכדי שנעמוד בפני עצמנו, בשלב זה. אני חושב שהדבר הטוב יותר שאנחנו יכולים לעשות הוא, אולי, לדעת שכבר הגענו למקום שאנחנו מנסים להגיע אליו, אלא שאנחנו לא באמת מודעים לכך, ולא בחרנו אותו וגם לא הבנו אותו. אלא רק שאנחנו מוקירים אותו.

הדממה המושלמת שלי. ממה היא הייתה מורכבת? היא הייתה מורכבת מלא-כלום. שום דבר. בום! ריק. גורדי השחקים, המוניות, הצופים מהצד, נעלמו כולם. שני בני-אדם הביטו זה בזה, ושניהם לא ראו אלא את האמת של עצמם, משוקפת להם בדיוק. הבטתי בה, וראיתי את הפצעים שלי. היא הביטה בי, וראתה את השבריריות שלה. בום! חוסר אפשרות. דממה. מה יכולות מלים לומר? מה הן צריכות לומר? אבל אם אני מביט בך ורואה את עצמי, אז מי אני, ומי את? אנחנו אחד. ואם אנחנו אחד, מיהו האחד הזה? האם הוא אני, או את, או שנינו, או אף אחד משנינו? הוא הדבר האחד שרואה – וגם נראה. הגענו לעמוד פנים אל פנים עם המתבונן.

זוג, שקיעה

זוג, שקיעה, נצח. תצלום: סטיבן סו

וכך, האהבה מלמדת אותנו שלפי הגדרה, הידיעה של מי אנחנו באמת חייבת להיות כבר בתוכנו – אלא שאנחנו לא בדיוק יודעים זאת. אנחנו רק נושאים אותנו בתוכנו באשר נלך. אנחנו מביטים בבני הזוג שלנו, בילדינו, בהורינו – ואנחנו אומרים שאנחנו אוהבים אותם. מה שאנחנו מתכוונים לומר, למעשה, הוא שהיה רגע – רק רגע – שבו באמת ראינו מי הם, מאחורי הכול. האמת שלהם. זיהינו את עצמנו בהם, ואותם בנו, ואולי גם את כל הקיום במעשה הזיהוי הזה. ואותו רגע, רגע בן חלוף כמו האביב, המם אותם עד לדממה מוחלטת.

כי שם, מתחת לכל הפיתיונות והמשחקים והתכסיסים – שום דבר לא היה יכול להיות מפתיע יותר – לא ראינו איזשהו אוצר נוצץ או סוד חבוי, אלא את האמת שלנו עצמנו. ראינו את הכאב שלנו, את הבורות שלנו, את האשליה שלנו, את חוסר הידיעה שלנו. ובאותו רגע עצמו, כל אלו נשמטו וגילו חמלה, חסד, רוך, אומץ, חוכמה ויופי. אבל מנין באו לפתע כל אלו? הם בוודאי היו שם תמיד. חוויית האני הנשמט, המגלה את המתבונן, את הזוהר והאמת שלו, הוא כל מה שאנחנו מכנים בשם "אהבה". האהבה היא פשוט ההתגלות של עצמנו, כפי שאנחנו באמת. לא יותר ולא פחות מכך. לכן אנחנו מוקירים אותנו כל כך.

אולי ראייה מהסוג הזה קרתה לכם יום אחד, בפעם הראשונה. אולי לא הייתם מוכנים לראות את האני האמיתי שלכם כשהוא חבוי בתוך מישהו אחר. זה בכלל לא חשוב. באותו רגע, נוצרת ברית, מיוסד קשר, כזה שלעולם אינו יכול להישבר, לא עם מוראות הזמן, לא בגלל אבק מצטבר, ולא בגלל אלימות. שניים הופכים לאחד. אך מיהו האחד? הוא האחד הרואה את עצמנו, ובא הביתה, באותו רגע בדיוק, מזהה שהוא מעולם לא הלך לשום מקום. האהבה היא המתבונן, בתוך שני אנשים המזהים את עצמם כאחד.

זוהי העוצמה של הראייה מבעד לעיני המתבונן – לא עיני הצורך או התשוקה או השאיפה או הדאגה לעצמך. ברגעים שבהם אנחנו משיגים את זה, כשאנחנו מרשים לעצמנו לעשות זאת, אנחנו מכנים זאת בשם אהבה. והיא אינה באמת אהבה עד שרגע כזה מתרחש.

אני חושב שבת-הזוג שלי ראתה את הדוד שלה באופן הזה. וזאת הדרך הטובה ביותר שאני מכיר. לא לתת למישהו ללכת. אלא להבין שהם שם איתך, תמיד, כי מעולם לא היה לאן ללכת, חוץ מאשר ללכת הביתה, שזה המקום שבו גם אתה נמצא.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם שלספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי.

תמונה ראשית: מתוך "תנוחת כריעה" (פריס, 1886), וינסנט ואן גוך. תצלום: מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על ברגע אחד, כל החיים

אפרופו "מה אנחנו עושים כאן?"
אתם בוודאי מכירים את השאלה המרגיזה שאמנון יצחק אהב לומר תמיד: "אני רוצה תשובה חילונית למה באנו לעולם?"

ואמת עד גיל 18 לא ידעתי את התשובה. אבל באותו יום של החופה שלי התגלה לי התשובה על ידי מדריך החתנים.
מן הסתם אתם יודעים כמוני את התשובה. אבא ואימא פשוט עשו מה שעשו. והנה אני כאן.

לסיום:

השאלות מהסוג הזה הם דמגוגיות זולות בכדי להוריד מעצמינו את אחריותינו על הסבל האנושי.
אנו עמוק עמוק יודעים שכל הסבל בא מאתנו, אבל אנו אוהבים לחיות בהכחשה ולכן אנו תמיד רוצים להרגיש כאילו אנו רק ילדים שבכפיה אנו כאן ולא יודעים למה אנו כאן וכו' וכו' וכו'
אז זהו שאנו יודעים למה אנו כאן (כי ההורים שלנו וכו'), ואנו יודעים מה לעשות (ואם לא, אז בואו נלמד\נחקור וכו') בכדי שהסבל האנושי יפסק לתמיד. אבל נוח לנו לאחוז בקרני המזבח (וכל אחד עם המזבח שלו) ולעשות פרצוף של תמים,,, למה אנו כאן ?!

    03
    Mosheshy

    אהבתי.
    החיים הם סבל מתמשך.
    זה מה יש,ויש להשתדל להקל על הסבל כמה שאפשר.
    אבל... נראה לי שרבים מחפשים יותר ממה שהצעת.
    רבים מחפשים משמעות.מעוניינים לדעת אם יש להם,ל...יצור המתכלה, יותר משמעות מגרגר האפונה המתכלה.רבים מחפשים את מיקום הGPS שלהם בייקום הכאוטי.חייבים למצוא משמעות ותכלית לעצמם.(ואמנון יצחק השרלטן מציע להם דרך ) לא יכולים להשלים עם הכיליון .ולכן שואלים ... "מה אנחנו עושים כאן?"

      Mosheshy היקר תודה

      ובכן שיודעים ממה באנו ואייך בנו, אז דבר ראשון יש לשאול את ההורים למה ?
      כלומר זה חובה על ההורים לומר ולהסביר = חינוך טוב ולצקת בהם משמעות חיים.

      על פניו כל זמן שיש סבל, ובמיוחד שאנו מבינים שזה באשמתינו (התרופה לסרטן שתמצא מחר, יכולנו למצוא כבר אתמול או לפני מיליוני שנים), אז אין לנו משמעות חיים יותר גדולה מיזה.

      אנחנו גם יודעים מהמחקרים שהאושר בא מנתינה. כלומר אפי' אם נניח שמשמעות חיים זה אושר, אז הנה גם השגנו את האושר. וידוע גם שאהבה מגיע מנתינה, והנה השגנו גם את אהבה.

      בכל אופן, האדם הוא זה שצריך להמציא לעצמו את משמעות חייו. ההורים יכולים רק להציע ולחנך כמובן = להכין אותו, לתת לו את הכלים, כי כנודע את הכלים הכי קריטיים מקבלים בינקות.

      אין לאדם לחפש משמעות מחוץ לו, כי קודם אין מחוץ לו רק עבדות. וזה גם מסוכן מאוד.
      שאדם מחפש משמעות מחוץ לו, הוא מחפש אדון לעצמו = עבדות.
      שיש לו אדון דמיוני, הוא מוריד מעצמו את האחריות על הסבל ואחריות על מעשיו.
      האופיום הזה שנקרא ישות דמיונית מעלינו, אם זה אלוהי הבייביסיטר הנוצרי והאיסלמי, ואם זה לאום או אפי' מדינה\חברה, ואם פילוסופית אנו מחפשים את הדבר כשלעצמו של קאנט ?! כל אלה באים לתת לנו אדון לעצמינו ככה אנו מרגישים עוד ילדים שלא צריכים לתת לעצמינו דין וחשבון ולקחת אחריות על מעשיהם ועל סבל זולתם.
      הסכנה בכך היא שתבונת אנוש לא מתפתח כפי שראינו במערב באלפים שנות נצרות, וכפי שאנו רואים במזרח באלף שנים אחרונים.
      כלומר זה לא רק שיש לך אדון דמיוני = עבדות, אתה גם מפסיד את התפתחות התבונה האנושית שזה קריטי בשבילך ובשביל נצחיותך שזה צאצאיך לדורי דורות.

      מכאן נבין, שהאדם לא מתכלה.
      העונש הכי חמור שהמקרא תמיד מזכירה זה עונש "כרת". כלומר כבר בימי קדם הבינו מזה כיליון ומזה נצח\המשכיות\תמידיות\התפתחות.

      היום שהחשיבה האבולוציונית חוזרת לאנושות. כל בן אנוש מבין את זה מאליו, שהוא נצחי על ידי צאצאיו, ודרכם מתפתחת התבונה.

    05
    מחפש משמעות

    נכון, אנחנו כאן כי ההורים שלנו עשו אותנו. החינוך שקיבלנו מההורים ומוסדות חינוך והסביבה שבה גדלנו השפיעו מאוד על אופינו, על הערך העצמי שלנו ועל ראית העולם שלנו. כלומר גנים + סביבה יוצרים את אופיו של האדם. אנחנו יכולים לעשות ילדים ולחנך אותם לכיוון שאנחנו חושבים שהוא נכון ואז יש המשכיות. אבל עדיין, לי כאדם חילוני עם ילדים ממעמד הביניים חסר משהו. חסרה לי המשמעות. כמו שכתוב יפה במאמר, אדם מרגיש שיש בו יותר, שיש יותר בחיים האלה מכסף או הדוניזם. אפילו הקדשת החיים לעזרה לזולת כמו רפואה או מקצוע אחר מספק, ממלא אספקט מסוים בחיים ועדיין לא עונה על השאלה. למה אני כאן. אני האישי, לא האנושות כולה, אלא האני שלי, המודעות או ההכרה שהם אני. למה נולדתי דווקא להורים האלה בארץ הזו בזמן הזה? ויותר מיזה, למה הילד שלי הוא כזה ולא אחר. קל להבין את זה מדעית בהתבוננות מבחוץ. קל לשקוע בעבודה ובחיים והתעלם מהשאלה. אבל אצלי לפחות היא תמיד נמצאת שם. הידיעה שאני ממוצא ולא אשאיר אחרי משהו גדול, הידיעה שהכל שרירותי, אין יד מכוונת שיצרה אותי דווקא במקום ובזמן הזה ולמטרה מסויימת. אני צריך למצוא את המשמעות בעצמי.וזה הקושי בלהיות חילוני. לפי הדתות המונותאיסטיות אלוהים יצר אותי ויודע מה אני עושה ויש לי בייביסיטר. לפי הבודהיזם אני מודט כדי לאפשר לעצמי לקבל את מה שיש כאן ועכשיו. בשתי החלופות יש הבטחה סמויה לאושר אם תלך בדרכם. אבל לאדם חילוני המחפש תשובות במחקרים מאוד קשה למצוא סוג של אושר וסיפוק שאינו הנאה הדוניסטית.

      מחפש משמעות היקר

      איש הדת (הפנאט) לא נותן לך משמעות, הוא נותן לך אדון ואתה נהפך לו לעבד. הוא נותן לך פנטזיה ואשליה (שלא עומדת העיקרון ההפרכה של פופר).
      מה שאין כן היהדות נותן לך משמעות פלוס חירות אבסולוטית.
      היהדות מעמידה את המוסר על הבינה האחדותית. מה שאין כן הדתות השקריות והמשטרים מעמידים את המוסר מהבטן (= רוב דמוקרטי או דיבור בשם האלוהים לשווא).

      החילוני שפועל למען מין האנושי הדמיוני או למען הלאום שלו או למען הדגל שלו, הוא איש דתי לכל דבר. אין הבדל בין החילוני והדתי בעבודת אלילים. חילוני שמקריב את צאצאיו הרווקים\ות למען הדגל, הוא מעביר את צאצאיו למולך כמו שעשו כל הדתות השקריות בכל ימות ההיסטוריה.

      ראה הפולמוס שלי בשם "עקדת יצחק"

      https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2017/05/30/%D7%A2%D7%A7%D7%99%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA/

      אנחנו חייבים להבין את ההבדל הקריטי בין היהדות לבין הדתות והמשטרים.
      אצל הדתות והמשטרים אתה תמיד עבד שאין לך זכות מוקנה לנשום וצאצאיך לא שלך (לדברי גיל סיגל, פרופ‘ למשפטים בקרייה האקדמית אונו וחבר המועצה הלאומית לביואתיקה, ”להורים אין בעצם זכות על הילד. הילד אינו קניין שלהם“ הם קיבלו מהמדינה את הזכות למלא חובות כלפיו בשל החיבור הביולוגי).
      אצל הדתות ומשטרים אתה תמיד תחת אליל הכסף והקניין שזה אומר אין לך זכות לדרוך ולישון בכדור הארץ בלי לשלם פרוטקשן לעיר ולבעל הדירה.

      מה שאין כן ביהדות, יש לך את כל העולם בשבילך. אתה לא שואל רשות מאף אחד לנשום או לדרוך על כדור הארץ.
      יש לך ירושה\קניין בארץ ישראל ויש לך חלק במשאבי הטבע של ארץ ישראל. אתה לא תחת אליל הכסף והקניין והמדינה הוא לא ההורה שלך ולא ההורה של ילדיך.

      ראה: "משאב טבעי – למי היא שייכת ?"

      https://socialrevolutioninhumanthinking.wordpress.com/2018/03/30/%D7%9E%D7%A9%D7%90%D7%91-%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99-%D7%9C%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9B%D7%AA/

      האם אני אמור להיות חרדי בשביל להיות בן חורין ? ליהודי חילוני יש את אותו חירות, כי יהודי הוא בן חורין כל זמן שהוא מל את עצמו וצאצאיו בני חורין כל זמן שהם נימולים.

      לסיום:

      לחילוני (יהודי) יש את אותו משמעות חיים כמו החרדי והדתי.
      החרדי שעובד אלילים והחילוני שעובד אלילים שניהם בהכחדה.
      מבחינת היהדות חילוני כמו החרדי והדתי כולם הם בני חורין ככה שהם יכולים להציב לעצמם משמעות חיים של בני חורין.
      מה שאין כן שאר בני הדתות או בני המשטרים, כולם בהכחדה אישית אבולוציונית. מה שצריך להתקיים בישויות הדמיוניות האלה היא הישות ולא הפרט אישית (ולכן לא פלא שכל בניהם נזעקים שאין להם משמעות חיים).
      ולכן שהחילוני כופר בישויות הדמיוניות (עם ברית המילה) הוא יהודי טהור = בן חורין.

09
מירב

פשוט מאוד. אנחנו פה בשביל להנות . יש כל כך הרבה מה להעריך סביבנו ולאהוב. על מנת להגיע לתובנה יש דרכים רבות אותן ליישם. אחת מהן היא מדיטציה והמרת מחשבות שליליות בחיוביות ולקבל את המוות כדבר הכי טוב שיכול לקרות.

    כן מירב היקרה, על המוות נאמר "טוב מאוד". מול שאר הבריאה שנאמר רק "טוב".
    ולמה זה כל כך טוב ? כי בלי המוות אין לנו משמעות חיים, כי אין עשיה ויצירה וכו' וכו', בלי מוות היקום הוא סטטי דומם מה שאין כן יקום דינמי אבולוציוני שיש תמיד התפתחות ומשמעות.

    נאמר ש"מיתת רשעים זה כמו להוציא צמר גפן מקוצים" שזה אומר לעומק שהרשע רואה בחיים עצמן כעיקר, מול היצירה ועשיית הטוב.
    ולכן קשה לו להיפרד מהחיים.
    על מיתת הצדיק נאמר "מיתת הצדיק זה כמו להוציא שערה ממים" שזה אומר לעומק שהוא נפרד מהחיים בחיוך ובקלות. כי הוא רואה מה הוא הספיק לעשות לנשארים. הוא זוכה לראות מאות ואלפים יוצא ירכו, כולם טובים וישרים כולם חכמים ונבונים וכו' וכו'.