ברירה טבעית או מקרית?

מסע אל איים רחוקים לבדיקת הביולוגיה המוזרה של תושביהם מצביע על גורם חשוב נוסף באבולוציה -- מקריוּת. תוכלו להבין זאת אם אתם כרגע שוקלים הגירה, כפי שנהגו מעת לעת אבותיכם הקדמונים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מספרים כי הביולוג הנודע, איש האשכולות וחובב הפאבים, ג'ון ברדון סנדרסון הלדיין, נשאל על כוס של בירה האם היה מקריב את חייו כדי להציל את אחיו מטביעה. הוא השיב: "לא, אבל הייתי עושה זאת כדי להציל שני אחים או שמונה בני דודים." תשובתו מתייחסת לאחת מתעלומות האבולוציה: מדוע בעלי חיים (ובני אדם בתוכם) עוזרים זה לזה? על פי עיקרון הברירה הטבעית של דרווין, נדמה שפרטים אמורים לנהוג תמיד באנוכיות במטרה להגדיל ככל האפשר את סיכוייהם להתרבות. הלדיין היה אחד הביולוגים הראשונים שחיפשו הסבר לאלטרואיזם, החל משנות ה-30' של המאה ה-20. הוא עשה כן באמצעות רעיון שזכה לשם "ברירת שארים" (kin selection). על פי רעיון זה, פרט המסייע לשארי בשרו פועל באנוכיות מנקודת מבט גנטית, היות והוא מסייע בהגדלת סיכויי הרבייה של המטען הגנטי המשותף שיש לו איתם. בממוצע, כל אחד חולק עם אחיו מחצית מהגנים ושמינית עם בני דודיו, ומכאן הבדיחה החנונית המיוחסת להלדיין.

על אף שהלדיין הבין את עקרון ברירת השארים, עברו 30 שנה עד שביולוג אבולוציוני אחר, ויליאם דונלד המילטון, הציג את המתמטיקה של התיאוריה במאמר שכותרתו "האבולוציה הגנטית של ההתנהגות החברתית" (1964), אחת העבודות החשובות ביותר בתחום האבולוציה אי פעם. "הגן האנוכי" (1976), ספרו הידוע של ריצ'רד דוקינס, וספרי מדע פופולרי רבים אחרים, התבססו על תיאורית ברירת השארים, אשר חשפה את האינטרסים והחישובים האנוכיים הטבועים בכל התנהגות אלטרואיסטית לכאורה.

אם כך, מדוע הלדיין, שהיה ביולוג מבריק ויצירתי, לא לקח את הרעיון של ברירת שארים צעד נוסף קדימה, עד למסקנה המתבקשת ממנו? בראיון כנה ביותר שנערך עבור אתר האינטרנט Web of Stories בשנת 1997, העיד ג'ון מיינרד סמית', ביולוג אבולוציוני בעל שם ותלמידו לשעבר של הלדיין, כי הסיבה היתה נעוצה, בין השאר, בדעות פוליטיות:

עליי לייחס את זה, במידת מה, למחויבות פוליטית ואידיאולוגית... אני מאמין שבהיותנו מרקסיסטים, מאוד לא רצינו להודות כי ייתכן שדבר מה גנטי משפיע על ההתנהגות האנושית. ואני חושב שלא אמרנו לעצמנו באופן מודע כי הדבר יהיה לא-מרקסיסטי ולפיכך לא נעשה זאת - המוח לא עובד ככה. אך ניתן לומר כי בחשיבתנו לא היתה את הנכונות לפסוע בנתיב זה, באופן בלתי מודע בסך הכול, בשונה מביל [המילטון] שהיה נכון ביותר לפסוע בו... כדי להשיג פריצות דרך גדולות במדע, כפי שהיו להמילטון, ההבנה הטכנית של נקודה מסוימת אינה מספקת, עליה גם להתאים לתפיסת העולם שלך על מנת שתבחר להמשיך ולהתקדם בדרך זו.

ייתכן שיותר מכל ענף אחר, ביולוגיה אבולוציונית היא יצור פוליטי. בניסיונם להסביר את האופן שבו צמחו החיים, מתמודדים ביולוגים אבולוציוניים עם השאלה הלא פשוטה כיצד – ומדוע – אנו קיימים. מכאן שאין זה מפתיע כי עם התקדמות התחום, הוא זוכה לבחינה מדוקדקת ולביקורת קפדנית בכל שלב ושלב, עד לרמתו היסודית ביותר. כולנו מכירים קבוצות דתיות מסוימות המתנגדות לאבולוציה ומאמינות בבריאה מילולית, תנ"כית. אחרים מתנגדים להשלכות החברתיות והאתיות הנובעות מתיאור בני האדם כמין נוסף של בעל חיים ותו לא. אך קיימים גם המאבקים הפוליטיים הפנימיים, המתקיימים הן בתוכם של ביולוגים אבולוציוניים והן ביניהם. כפי שזיכרונותיו של מיינרד סמית מהלדיין מעידים, התמודדו המדענים עם קונפליקט פנימי, מודע או בלתי מודע, בין נקודת המבט הפוליטית לבין זו המדעית. לאחר שצפיתי בראיון עם מיינרד סמית' (שבמקרה נערך על ידי ריצ'רד דוקינס), תהיתי האם תפיסות העולם שעמדו בדרכם היו בסך הכול תסמין של האקלים הפוליטי הטעון שהשתרר באירופה בשנות ה-40' וה-50'. או שאולי הן חלק בלתי נפרד מן הביולוגיה האבולוציונית עצמה. כך שעם מילותיו של מיינרד סמית' מהדהדות בי, התחלתי אני, מדען צעיר ונתון להשפעה, להטיל ספק בחלק מן הממצאים שלי עצמי.

ציפורי פִּפְיוֹן

ציפורי פִּפְיוֹן

במשך כמה חודשים בשנת 2009, עסקתי בתפיסת ציפורים הקרויות פִּפְיוֹן (Berthelot’s pipits) באיים שונים בצפון האוקיינוס האטלנטי. כל ציפור שתפסתי הייתה יחידת מידע יקרת ערך, ומדדתי כל אחת מהן בקפדנות – ממקור ועד זנב. הודות למחקר ארוך טווח על פרושי דרווין (Galapagos finches) מאיי הגלאפגוס, הפכו ציפורי האיים לדוגמה ומופת לרעיון הברירה הטבעית. בכל ספר לימוד בביולוגיה תמצאו את ההסבר לאופן שבו מינים אלה מופיעים באיים שונים, כל אחד מהם שונה במקצת מרעהו, עם מקור בעל צורה שונה המותאם בדיוק למזון שהוא אוכל. כל תלמיד לתואר ראשון יודע כי שוֹנוּת זו בין הפרושים החיים באיי הגלאפגוס היא שהעניקה לדרווין כמה מהתובנות החשובות ביותר שהיו לו ביחס לסוגיית הגיוון והשינוי באוכלוסיות לאורך זמן.

עמיתיי ואני ידענו כי באוכלוסיות הפִּפְיונים קיימים הבדלים בין אי אחד למשנהו, לא רק בצורת המקור אלא גם בגודל הגוף, באורך הרגליים ובמוטת הכנפיים. מדובר בהבדלים משמעותיים: פִּפְיונים על אי אחד היו בעקביות גדולים מאלה שבאי אחר בשיעור של עד 10 אחוזים. בהשוואה, מדובר בהבדל המקביל לכך שלבני האדם במדינה מסוימת היו ראשים הכבדים בחצי ק"ג לעומת ראשיהם של האנשים במדינה השכנה. כיצד דחפה הברירה הטבעית להיווצרות ההבדלים הללו בין הפִּפְיונים? האם נעוץ ההבדל בהיצע המזון השונה או שמין, טורפים וטפילים משחקים תפקיד? חיפשנו התאמה טובה בין האתגרים הסביבתיים שעמדו בפני הציפורים במקומות ספציפיים ובין האדפטציות בפועל, אותם מאפיינים מיוחדים שהתפתחו כמענה לאתגרים אלה. התוצאה אמורה היתה להיות סיפור יפה ונקי המדגים את פעולתה של הברירה הטבעית. אך כשבחנתי את הנתונים, דומה היה שאף אחד מן הגורמים הללו איננו האחראי לשוני. למעשה, נדמה היה כי ההבדלים בין מיני הפִּפְיוֹנים השונים הם תוצר של היסטוריה ושל מקריות.

סביר להניח שכבר שמעתם בעבר כי "מדענים השתמשו בבדיקות דנ"א (DNA) על מנת להוכיח כי מוצאו של המין האנושי באפריקה". כיום דומה שאין ספק כי מקורם של בני האדם המודרניים באפריקה, ובדיקות דנ"א תומכות בטענה זו ברמת ודאות כמעט מוחלטת. אנו יודעים על האופן שבו דנ"א עובר בתורשה וכיצד הוא משתנה במשך הזמן, ולפיכך ביכולתנו לחזות את מידת השונות הגנטית הצפויה בקבוצת פרטים מסוימת. השימוש במודלים ממוחשבים מורכבים יותר ויותר, מאפשר לנו להשתמש בנתוני החיזוי הללו על מנת לקבוע את החתימה הגנטית המדויקת שמסלולי נדידה והתיישבות שונים הותירו בגנים שלנו. בשילוב עם הטכנולוגיה המודרנית לזיהוי רצף בסיסים, באפשרותנו להשיג כמויות עצומות של מידע גנטי מפרטים במקומות שונים בעולם, ואפילו לעשות את זה במהירות ובזול (באופן יחסי).

השפה שאנו מדברים, צורת הגולגולת שלנו, ואפילו יכולתנו להילחם במחלות מסוימות, ניתנים לחיזוי כמעט במדויק אך ורק בהתבסס על המרחק שלנו מאפריקה

באמצעות השוואה בין תוצאות החיזוי של המודלים באשר לדפוסי השונות הצפויים בדנ"א ובין הקיים בפועל, הצליחו ביולוגים למפות את הגירתם של אבות אבותינו אל מחוץ לאפריקה בפירוט מדהים. לפני כ-60,000 שנה, החלו בני האדם לנדוד מאפריקה אל המזרח התיכון, ובמהלך 30,000 השנים הבאות, המשיכה ההתפשטות על פני אירופה ואסיה, לכיוון דרום-מזרח דרך תאילנד ווייטנאם, על פני אינדונזיה ועוד דרומה אל אוסטרליה. לפני 15,000 שנה בלבד, קבוצה מצפון-מזרח רוסיה חצתה את מצר ברינג, והתיישבה באמריקה - מן הצפון אל הדרום. עשרות אלפי שנות היסטוריה מוצפנות בגנים שלנו.

אולם מתן תשובה לסוגיית המקום ממנו באנו היא רק ההתחלה. מה שאנחנו באמת רוצים לדעת הוא האם מסעות העבר של אבות אבותינו עיצבו את מה שאנחנו היום, ואם כן – באיזו מידה. והתשובה חיובית - כן, יש להם חלק משמעותי בעיצובנו. השפה שאנו מדברים, צורת הגולגולת שלנו, ואפילו יכולתנו להילחם במחלות מסוימות, ניתנים לחיזוי כמעט במדויק אך ורק בהתבסס על המרחק שלנו מאפריקה.

כדי להבין איך זה קורה, עלינו לחשוב על האופן שבו אותם בני אדם קדמונים עברו ממקום אחד למשנהו. המסע על פני שטחים בלתי מוכרים הוא עסק מסוכן, כך שסביר להניח שאבות אבותינו נמנעו ככל יכולתם מיציאה למסעות ארוכים, למעט מקרים הכרחיים, וסביר גם להניח שהם לא נעו בקבוצות גדולות. כשבני אדם התיישבו במקומות חדשים, היו אלה ככל הנראה רק קומץ חוקרים נועזים שיצאו בחיפוש אחר דשא ירוק יותר. בדיקות הדי-אן-איי מצביעות גם הן על דפוס זה. ברמה הגנטית, קיימים במקומות שונים בעולם "צווארי בקבוק" – חתימות גנטיות המעידות על כך שקבוצה קטנה, הנושאת מספר קטן יחסית של משתנים גנטיים, ייסדה התיישבויות במקומות חדשים. זה המפתח לשאלה מדוע באפריקה נמצאת האוכלוסייה האנושית המגוונת ביותר מבחינה גנטית, בעוד שבני האדם במקומות רחוקים יותר הם צאצאים לקבוצה קטנה הרבה יותר של מהגרים אמיצים (או נואשים).

כשאוכלוסייה חדשה נוצרת מתוך גרעין של כמה פרטים מייסדים בלבד, המזל העיוור תופס לפתע מקום חשוב בביולוגיה שלה. באי טריסטן דה קונה השוכן בדרום האוקיינוס האטלנטי, חיים פחות מ-300 תושבי קבע, וכמחציתם חולים באסתמה. חוקרים מאוניברסיטת טורונטו אשר חקרו את המחלה בקרב בני האיים בשנות ה-90', לא מצאו סיבות סביבתיות או היגייניות נראות לעין אשר יסבירו את שכיחותה הגבוהה של המחלה, והגיעו למסקנה כי יש לייחס את שכיחותה לגנטיקה. 282 התושבים שהם בדקו היו צאצאיהם של 15 מתיישבים מקוריים בלבד אשר, כפי שהתברר, סבלו מאסתמה בשכיחות גבוהה. היות והמייסדים נאלצו להתרבות בינם לבין עצמם, עלתה שכיחותה של האסתמה באוכלוסייה. מדענים מכנים תופעה זו בשם "אפקט המייסדים" (founder effect). במונחים טכניים יותר, המדובר בשינוי בשכיחותה של תכונה מסוימת כאשר אוכלוסייה חדשה נוצרת מתוך קבוצה בעלת פרטים מעטים. מקרים שונים של אפקט מייסדים הותירו את חותמם בגופנו ובגנים שלנו, ומשם הם מתפשטים כמו טביעות רגל עתיקות מחוץ לאפריקה ואל שאר העולם.

נאלצתי להסכים עם ביקורתו החריפה והשנונה של דוקינס על הספר "לא בגנים שלנו", היוצא נגד סוציוביולוגיה ודטרמיניזם ביולוגי

אם אפקט המייסדים משמש הסבר לשונות כה רבה בתוך אותו המין, אפשר גם שהוא אחראי להבדלים גדולים עוד יותר, אולי אפילו למין חדש? במאמר שכותרתו "שינוי בסביבה הגנטית ואבולוציה" (1954) טוען הביולוג האבולוציוני ארנסט מאייר כי אפקט המייסדים עשוי להביא גם להיווצרותו של מינים חדשים. מאייר, אורניתולוג בהכשרתו, עסק כמה שנים באיסוף ציפורים בגינאה החדשה למטרות מחקר טקסונומי. הוא הבחין בכך שמיני הציפורים שמקורם באיים המבודדים והמרוחקים ביותר היו לעתים קרובות שונים במידה רבה מקרובי משפחתם שביבשה. מאייר תהה האם ייתכן שהאבולוציה "מאיצה" כאשר פרטים מעטים מתיישבים בבידוד באזור חדש. לאחר מחקר נוסף, הוא טען כי באוכלוסיות קטנות, עשויים להיווצר צירופים חדשים של גנים הפועלים הדדית (באינטראקציה), אשר בתורם פועלים הדדית עם הברירה הטבעית ומביאים את האוכלוסייה למצב של "מהפיכה גנטית," כלשונו. במקרה זה, האבולוציה תפנה בנתיב חדש לגמרי, וענפים חדשים של עץ האבולוציה יתגבשו בסופו של דבר, מהר הרבה יותר לעומת מצב שבו הברירה הטבעית פועלת לבדה.

כיום, כמעט כל העוסקים בביולוגיה אבולוציונית מסכימים על קיומה של תופעת אפקט המייסדים, ועל כך שיש בכוחה להסביר שונות בין פרטים בתוך אותו המין. עם זאת, יש מחלוקת בשאלה האם הם מחזיקים מעמד לאורך זמן כפי שנדרש לאבולוציה, ובמיוחד בשאלה אם הם מעורבים בהיווצרותם של מינים חדשים. ניסויי מעבדה באוכלוסיות קטנות של זבובי פרות נכשלו כמעט כולם ביצירת השינוי האבולוציוני הצפוי. כמו כן, פורסמו מאמרי ביקורת על התיאוריה של מאייר, ותומכים אחרים בתיאוריה שלו. בנוסף, היה קושי במציאת ראיות לתיאוריה בטבע. אוכלוסיות בני האדם קרובות מאוד זו לזו מבחינה גנטית, וכל הסתעפות התרחשה בעת האחרונה במונחים אבולוציוניים. אלא שמינים ביולוגיים מופרדים לעתים קרובות במיליוני שנה, ואם התרחשו בהם אפקט מייסדים אזי בנקודה זו בזמן, טביעותיו כבר עשויות להימחק. ככלל, יש הסכמה על כך שלמעט דוגמאות מעטות, אפקט המייסדים לא היה כוח מרכזי בעיצוב עץ החיים.

וכאן אני חוזר לפִּפְיונים שלי, לג'ון מיינרד סמית' ולפוליטיקה. כאשר בחנתי את הנתונים שאספתי, נדמה היה לי שמקרים שונים של אפקט מייסדים הם שהיו המקור להיווצרות ההבדלים בין הציפורים שחקרתי. הרגשתי שיש בידי את אחת הדוגמאות הברורות ביותר של האופן שבו אפקט המייסדים מחזיק מעמד בטבע, לאורך אלפי שנים. אך בכל זאת ניקרו בי ספקות – ציפורי איים, יש לזכור, הן דוגמה ידועה לאופן שבו הברירה הטבעית מופיעה בטבע באופן חד וחלק. אפקט המייסדים עצמו אינו סתגלן, אלא הוא תוצאה של אוכלוסייה שמקורה בקבוצה המונה מעט פרטים. והייתה הודאתו של מיינרד סמית, אשר עוררה בי את השאלה האם הנטייה שלי היא שהובילה אותי למצוא תוצאות מסוימות.

המחלוקת הגדולה ביותר בביולוגיה אבולוציונית מודרנית החלה עם ספרו החשוב של אדוארד וילסון "סוציוביולוגיה: הסינתזה החדשה" (Sociobiology: The New Synthesis , 1975). בספר טען וילסון שאפשר להסביר היבטים רבים של ההתנהגות האנושית באמצעות ברירה טבעית. שנה לאחר מכן, יצא לאור ספרו של דוקינס, "הגן האנוכי", ותרם לפופולאריות של התפיסה המעמידה את הגנים במרכז האבולוציה. המבקרים, ובראשם סטיבן ג'יי גולד וריצ'רד לוונטין, מיהרו להגיב. הם האשימו את וילסון ודוקינס בקידום סדר יום ימני מבחינה פוליטית, בדטרמיניזם ביולוגי, הצדקת הסטטוס קוו ומתן תירוץ מדעי להתנהגות אנוכית ולאי שיוון חברתי.

משולשים הפוכים הנוצרים בין קשתות מקומרות בבזיליקת סן מרקו בוונציה

משולשים הפוכים הנוצרים בין קשתות מקומרות בבזיליקת סן מרקו בוונציה

אחת השאלות מעוררות המחלוקת ביותר עסקה בחשיבותה היחסית של הברירה הטבעית לעומת המקריות העיוורת בשינויים אבולוציוניים. גולד ולוונטין סיכמו את טיעוניהם בחיבור שנשא את השם "The Spandrels of San Marco and the Panglossian paradigm: A Critique of the Adaptationist Programme" 1979. הם טענו כי "סתגלתנים" דוגמת וילסון ודוקינס רצו לפרש כל דבר בעולם הטבע כאילו עוצב בידי הברירה הטבעית עד שהתאים לסביבתו התאמה מושלמת. בניגוד לכך, הדגישו גולד ולוונטין את ההטלאות המאולתרות המאפיינות את ההתפתחות האבולוציונית. הם טענו כי רבים מבין מאפייניו של אורגניזם דומים למשולשים ההפוכים הנוצרים בין קשתות מקומרות (spandrels באנגלית) במבנים דוגמת בזיליקת סן מרקו בוונציה: יפים בזכות עצמם, ונראים כאילו הם עוצבו להיראות כך. אלא שלמעשה, משולשים אלה הם תוצר לוואי של השימוש במבנה של קשת כדי לתמוך בגג מקומר בצורת כיפה. בדומה לכך, מאפיינים ביולוגיים רבים נראים כאילו נוצרו למטרה מסוימת, אך למעשה הם רק תוצרי לוואי. דוגמה נוספת היא המוח האנושי שעל אף שניחן ביכולת לפתור תשבץ מורכב, איש לא יטען ברצינות כי הוא התפתח כדי להגשים מטרה זו.

הנה אני, מדען שמאלני, עם נרטיב מדעי המשקף את דעותיי הפוליטיות. האם ייתכן שבאופן כלשהו הטיתי את הפירוש שנתתי לשונות בין הפפיונים כדי שיתאים לדעותיי המוקדמות?

כשקראתי לראשונה את החיבור של גולד ולוונטין, במהלך לימודיי לתואר מתקדם, נדהמתי. הנה לפניי שני מומחים ידועי שם לביולוגיה אבולוציונית הקוראים תיגר על רבים מעיקרי האמונה שהטמיעו בי באוניברסיטה, ובפרט על מקומן המרכזי של הברירה הטבעית ושל הסתגלות ביצירת שונות בין אורגניזמים. זה היה מדע וזה היה מושתת על היגיון, אך זה היה גם חתרני. בתור שמאלני גאה, אהבתי את זה! קראתי עוד גולד, לוונטין וביולוגים נוספים שתמכו בעמדתם, והשכנוע שלי בנכונות טענותיהם הלך וגבר. תפקידו של שינוי ושל מקרה באבולוציה שחרר את חסידיו מתפיסה דטרמיניסטית ונוקשה של הביולוגיה. ההיסטוריה, לפי גולד ולוונטין, הייתה תהליך לא מוגבל אשר התאפיין בחוסר ודאות.

עם זאת, הייתי מודע לכך שהבסיס המדעי של תפיסה זו שנוי מאוד במחלוקת. הבנתי עד כמה שנוי במחלוקת כשהתחלתי לקרוא את הביקורת שהופיעה ב"ניו סיינטיסט" על ספרם של לוונטין, סטיבן רוז ולאון קמין, "לא בגנים שלנו" (Not in Our Genes, 1984). הביקורת, פרי עטו של דוקינס, הייתה מוחצת – הפרדיגמה של גולד ולוונטין מבוססת על כשל לוגי. נאלצתי להסכים עם ביקורתו החריפה והשנונה של דוקינס.
אפילו מעריציהם של גולד ולוונטין הצטערו על אופן הטיפול שלהם ברעיון של ברירה טבעית. ג'רי קוין, ביולוג שהיה סטודנט של לוונטין, כתב:

כשהייתי בהרווארד עם דיק (לוונטין) וסטיב (גולד), זה היה כמעט כאילו הברירה הטבעית היתה נושא אסור – הייתי רוצה לשמוע פעם אחת את אחד מהם מודה בגלוי, 'כן, ברור שהברירה הטבעית היא ההסבר ההגיוני היחיד למקרים של הסתגלות.' במאבקם נגד תפיסה הדוגלת תמיד בהסתגלות, ללא שיקול דעת, הם כמעט שפכו את התינוק יחד עם מי האמבטיה.

קוין צדק. דוקינס צדק. אבל עדיין הרגשתי כי גולד ולוונטין עלו על משהו. הייתי מבולבל.

בסופו של דבר, המחקר שלי זרק אותי היישר אל לב הבלגן. אפקט המייסדים מתאים בדיוק לנקודת מבטו של גולד (והוא טען להשפעתו במחקרו על חלזונות יבשה). הכול נמצא שם: מקריות לא מכוונת ומזל עיוור מול הישרדות הכשירים ביותר ומרוץ החימוש האבולוציוני של דוקינס ושות'. ועבודתו המקורית של מאייר בנושא "מהפכות גנטיות" שמשכה את תשומת לבו של גולד. למהפכות גנטיות היה מקום מרכזי בתיאוריה של שיווי משקל מקוטע (punctuated equilibria). על פי תיאוריה זו, שפיתחו גולד והביולוג ניילס אלדרידג', עץ החיים אינו מתפתח בהדרגה ובזרימה, אלא שמינים נותרים ללא שינוי לאורך זמן רב, הנקטע בתקופות קצרות ודרמטיות של שינוי. גם כאן, כמו בחלקים רבים מעבודתו של גולד, בולטת ההקבלה בין הסוגיות המדעיות ובין אלה הפוליטיות. חברה המתאפיינת בשינוי יציב תתנגד לשינויים גדולים כמו מהפכה. מאידך, שיווי משקל מקוטע מתאים לתיאוריה הפוליטית של חברות אנושיות שתיארו הוגים כמו מרקס, אנגלס והגל.

ברגע ששמעתי את הראיון של מיינרד סמית', כל הקונפליקט והבלבול שחשתי כשקראתי לראשונה על המחלוקת הסוציוביולוגית – גולד, לווניטן, שיווי משקל מקוטע, פוליטיקה – כל מה שאחסנתי וכמעט שכחתי, צף ועלה. הנה אני, מדען שמאלני, עם נרטיב מדעי המשקף את דעותיי הפוליטיות. האם ייתכן שבאופן כלשהו הטיתי את הפרשנות שנתתי לשונות בין הפפיונים כדי שתתאים לדעותיי המוקדמות? גרוע מכך, האם באופן לא מודע הטיתי את התוצאות? בדקתי פעם אחת, ואז חזרתי ובדקתי, ובכל פעם מצאתי את אותו הדבר בדיוק. ניסיתי למצוא דרכים חדשות לפרש את הנתונים שבידי, אך עדיין הגעתי לאותה מסקנה. אפקט המייסדים נראה אמיתי. אם שגיתי במשהו, לא הצלחתי לגלות מהו.

אמונות פוליטיות משפיעות על המדע ברמות שונות, החל בהחלטה על המחקר שראוי שיזכה למימון ועד לדעות המוקדמות הבלתי מודעות של מדענים ספציפיים. עד כמה שזה נוגע לי, אני משוכנע כי דעותיי הפוליטיות השפיעו על המחקר המדעי שערכתי, אלא שלא היה לי מושג שכך הוא הדבר. בתפקידנו כמדענים, אנחנו מקבלים כל הזמן החלטות סובייקטיביות: אילו שאלות מלהיבות אותנו, מאילו שאלות אנחנו מתעלמים, ומתי אנו מאמינים כי תוצאה מסוימת ראויה לפרסום, כיצד אנחנו ניגשים לניתוח הנתונים, וכיצד אנו מפרשים את הממצאים שלנו. אנו שואפים לאובייקטיביות, אבל לעולם לא משיגים אותה במלואה. במקום, אנחנו יכולים רק לקוות כי תהליך התיקון העצמי של המדע יבער את הפסולת, ובמשך הזמן תצוץ האמת ותיחשף.

אז אולי מדענים קיצוניים אינם דבר רע כל כך אחרי הכול. אולי אנשים כמו גולד ולוונטין, המסוגלים לקחת צעד אחורה ולהתבונן בביקורתיות על תחום המחקר שהם עוסקים בו, ממלאים תפקיד חיוני בפיקוח על המדע, ובכך גם בהנעתו קדימה. אולי הם הרחיקו לכת לעתים, אך מאמר הביקורת שכתבו על רעיון ההסתגלות היה חשוב, והוא הוביל את כלל תחום המחקר של ביולוגיה אבולוציונית להקפדה רבה עוד יותר על פרמטרים מדעיים. כיום, ביולוגים נוקטים משנה זהירות בהסברת כל דבר שהם רואים כתוצאה של הסתגלות (אדפטציה), והם מקבלים ברצון רב יותר הסברים שאינם קשורים ברעיון ההסתגלות.

באשר למאמר שלי על פִּפְיונים, אני בשלב מורט העצבים של הגשתו לביקורת עמיתים. אחרי שבדקתי פעם, פעמיים ושלוש אני יכול רק להסיק בשלב זה כי אפקט המייסדים אמיתי, ולקוות כי ביקורת העמיתים וחשוב מכך, הביקורת בשבע עיניים שהמאמר יזכה לו ממדענים אחרים לאחר פרסומו, יציפו את כל הבעיות הנוספות שעשויות להיות בו. אולי התוכנית הטובה ביותר היא למצוא קפיטליסט צייתן שיבחן אותו עבורי.

לואיס ספרגין הוא ביולוג אבולוציוני מאוניברסיטת גרונינגן שבהולנד, וחוקר אורח באוניברסיטת איסט אנגליה. הוא כותב על מדע, פוליטיקה, תרבות וכתיבה.

© 2013 Aeon Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more from Aeon, follow them on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לואיס ספרגין , Aeon.


תגובות פייסבוק