ברלין, רצפת הזיכרון

יש דברים שיכולים לקרות לישראלים רק בברלין. ככה זה כשמהגרים אל מרכז העולם שהיה, ואיננו עוד
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אין שוויון-נפש בין ברלין והישראלים. שוויון-נפש כזה גם לא יהיה מן האפשר, אפילו אם ברלין תחליט לשכוח, כל עוד הישראלים ידעו לזכור. והזיכרון יהיה מן האפשר גם אם לא תהיה עוד ברלין, אבל כל עוד יהיו בעולם ישראלים. העיר הזאת בכל אחד מגלגולי הזיקית שלה – ברלין הקיסרית, הווימארית, הנאצית, המחולקת, המאוחדת – צרבה דברים בתולדותינו. ממנה בא לירושלים הקייזר וילהלם השני כדי שתיאודור הרצל יפגוש אותו וידבר אליו מלמטה, בלא שיטרח הקייזר לרדת מסוסו, ליד חומות העיר העתיקה. אליה הזמין אריך הונקר לוחמי חופש פלסטינים כדי לבדוק כמה מהר ישחררו נצרות של נשק גרילה סובייטי במתחמי האימונים שירש הצבא המזרח גרמני מן הוורמאכט. ממנה כתב משה מנדלסון שמותר ליהדות לעלות בקנה אחד עם הנאורות החדשה. אליה הלכו עגנון וטשרניחובסקי, מוקסמים וחצויי-לב, בדרך אל המולדת שבמזרח.

יש דברים שערים יכולות לספר לך באשר הן ערים, לא ארצות. ישראל וגרמניה הן עניין רחב מאוד; ברלין ממקדת אותו דרך פריזמה מטרופולינית חדה. אם יש אמיתות שאפשר לראות אותן מראשו של הר, מג'יפ משייט במדבר, מתוך שדה חרוש או כפר חרב – לא את האמיתות האלה ברלין יכולה לחשוף לעיניך, אלא את סוג האמיתות שרואים מתוך בית-קפה בכיכר הומה. מכאן, מבית-קפה בכיכר הומה, ראתה לאה גולדברג אנשי אס.אה. חומי חולצות צועדים במורד הרחוב. ובחלל בית-הקפה, בין העיתונים וצלחות העוגה וגביעי היין, היא ראתה שחבריה הרדיקלים, המשוררים לעתיד, המהפכנים בכוח, נעלמו ואינם. השנה היתה 1934, וברלין הווימארית ההיא כבר התפרקה מנכסיה. וגם לאה גולדברג עצמה, ברוב תבונתה, לא בגופה היתה שם. רק גיבורה דמיונית שלה עוד ישבה בקפה קוויק ובהתה לרחוב, אשה פוליטית, תיאורטיקנית של אמנות, שבורת לב מאהבה נכזבת.

 

אירופה יודעת טוב מכולן את האמנות הזאת של געגועים מעיר לעיר, מעל לראשיהן של ארצות

כך שהנאצים שצעדו שם בחוץ, עם כל עוצמתם ההולכת וממריאה, עם רעם מגפיהם שעתידים עוד מעט לרמוס ארצות ולצלוח ימים, כבר לא יכולים היו לגעת בסופרת האירופית עצובת הקלסתר הזאת. כי לאה גולדברג עקרה לתל אביב. אם אינני טועה, לרחוב ארנון היא עקרה. ומקפה כסית, גם אם מעולם לא הרגישה בנוח בתוך חבורת משורריו, יכולה היתה לכתוב לאותם ילדים – הילדים דוברי העברית שברלין לא הצליחה להגיע אליהם – את שיריה על פרחי יקינתון ועל חלומותיהן של איילות.

קפה קוויק איננו עוד, אבל בבתי-קפה ברלינאים מתקיימת מרבית פגישותיי עם ישראלים: עם דורית שטירמר בקפה המהודר בהאגנפלאץ, עם מישל עסלי על האגם בטירגארטן, עם גיא בראונשטיין בקנטינה המרושלת של התזמורת הפילהרמונית, עם גיא סחר בקפה ברחוב בלייבטרוי, עם משה צוקרמן בליטרטורהאוס, מעוז הסופרים והאמנים, עם מ. וח. בקפה בריו הסמוך ל"סצינה" הלילית של מוצשטראסה, עם ערן טיפנברון בסאלה א טאבאקי ברחוב קוך, רחוב מערכות העיתונים. מכאן, ממקום המפגש שבחר לנו, הגיע כל אחד מבני-שיחי לדבר על מקומות קודמים: ירושלים, עכו, חדרה, תל אביב, חיפה, רמת אפעל. מכאן הם מביטים אל המרחק המוזר שנפער בינם לבין עיר נעוריהם.

כי המשפחה שלנו, נירית אומרת לי על כוס גבוהה של קפה בחלב, המשפחה שלנו לא מחזיקה ממיתוסים

אירופה יודעת טוב מכולן את האמנות הזאת של געגועים מעיר לעיר, מעל לראשיהן של ארצות. כי בית הקפה, כמו העיתון, הוא המצאה אירופית, אחת מן הגדולות והיפות שבהמצאות האירופיות. לא בברלין המציאו אותו, כי אם בווינה ובלונדון. לפני כשלוש מאות שנים. אבל אין עוד עיר אירופית שלא סיגלה לה את החלל הציבורי-הפרטי הזה, אפוף הריחות והעשן והדיבורים אוושת העיתונים והצטלבויות המבטים, ושכללה אותו בדרכה המיוחדת שלה. כישוף מוטל על בית-הקפה: הוא מקום נטול ארץ. הרי למדינות אין ולא ייתכן שיהיו בתי קפה; רק לערים יש.

***

בברלין עולה על כולם קפה איינשטיין המהולל. אבל רק זה המקורי בקורפוסטנשטראסה, לא הסניף החדיש והממוסחר באונטר דן לינדן. החלונות הגבוהים מסננים אור של בוקר חורפי. שלווה גדולה נחה על השולחנות, עיתון מרשרש, כלי חרסינה נוקשים, קולות מדברים רגוע-רגוע. נירית בן-יוסף מגיעה באיחור קל, שיינקינאית למראה, לבושה שחור מעודכן ומרכיבה משקפיים אליפטיים. היא נולדה בחדרה ולמדה קולנוע בתל אביב. את היינץ הומל פגשה בפסטיבל לסרטי סטודנטים במינכן ובאה לחיות אתו בברלין. כאן נולדו ילדיהם רובין, בן 8, ויואל, בן שנה. היום היינץ עובד כפרי-לאנסר בעריכת וידאו, ונירית מדריכה תיירים בעברית. מקרויצברג האופנתית עברו לשטגליץ הרוגעת, שלילדים יהיה מרחב. נירית מכירה את ברלין לא רע. היא חיברה את מדריך "ברלין מאלף ועד תו" של עיתון העיר, מדריך התיירים העברי היחיד לעיר ברלין שהוא גם נבון, גם רגיש וגם מעודכן, לפחות מעודכן לתקופה זו: ברלין הרי משתנה בקצב של תל אביב ואולי עוד יותר מהר.

סבא של נירית היה אברהם בן-יוסף. הוא לחם לצידו של טרומפלדור בחצר תל חי. בערוב ימיו היה סבא אברהם סוחב בכל י"א באדר את כל שש הנכדות לשם, לחאן האבנים באצבע הגליל, והיה מתאר להן את פרטי הקרב ההוא ומזהיר אותן חזור והזהר: מאל תאמינו לאף מילה מהספרים ומהטקסים ומבית-הספר. לא כך זה היה. וכשטרומפלדור גסס, הוא רק קילל. זה הכול. והגאונים שם אמרו על גופתו, בואו נתאבד כולנו, אבל סבא של נירית אמר למתבצרים לא. בואו ניכנע ולא נתאבד.

כי המשפחה שלנו, נירית אומרת לי על כוס גבוהה של קפה בחלב (משקה ברלינאי מובהק, כך כתבה במדריך העיר שלה), המשפחה שלנו לא מחזיקה ממיתוסים. קראתי הרבה על יהודי גליציה, בעברית וגם ביידיש קראתי. הם עשו מה שהם רצו. ובענייני גליציה, תשמעי סיפור. הייתי בהריון עם רובין. בחרנו לו שם כזה, היינץ ואני, לא עברי ולא גרמני ולא תנ"כי כמו שזוגות מעורבים אוהבים. אלא רובין.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

בקיצור, הסתובבתי בקרויצברג והכרתי בחנות תה בחורה אמריקאית. שושנה קראו לה. גם היא היתה בהריון, מבחור איטלקי. יצרנו קבוצה של אמהות צעירות. כשרובין היה בן חצי שנה אמא שלי באה לביקור והתחילה לשאול את שושנה שאלות. מאיפה המשפחה הגיעה לאמריקה? מגליציה. מאיפה? מהעיירה זבורוב. משונה, אומרת אמא, גם אנחנו מזבורוב. ומה היה שם המשפחה? פויירינג. אמא הלבינה. זה היה שם המשפחה שלנו. צלצלה לסבתא בחדרה: מי נסע לאמריקה? אה, סבתא זכרה הכול: טאנטע זאת וטאנטע ההיא עם חמישה-עשר ילדיה. בקיצור,שושנה ואני בנות דור מדרג חמישי. ילדינו בני דור מדרג שישי. עשינו יחד עץ משפחה של ארבעה מטר מרובע. פתאום התחלתי לשאול שאלות, נסעתי לארץ לראיין את סבא וסבתא. איזה דברים ששמעתי. שמה שהייתי בורה. ואפילו אמא שמעה דברים חדשים על מה שקרה שם למשפחה. שבוע שלם אמא לא ישנה. ואמרתי לעצמי: זה היה יכול לקרות לי רק פה. בברלין. כך ברלין תפסה אותי מתחת לחגורה.

נירית בן-יוסף, ישראלית בברלין, היא אחת מאלה שחיים פה מתוך בחירה שהיתה פרי אהבה. יש בהם אנשים שנולדו וגדלו סמוך מאוד לליבת המפעל הציוני, על פי משפחתם ועל פי ילדותם ועל פי זיכרונותיהם. בני משוררים חיים כאן, בני עיתונאים ואמנים, בנים ובנות של ההתיישבות העובדת, נכדים של חלוצים. הם באו לכאן בעקבות אהוב או אהובה, או כדי לעסוק באמנות.

שתי הסיבות האלה, שעם הזמן נראות לי דומות מאוד זו לזו, מעניקות לחייהם בגרמניה איזה חישוק של "לא יכולתי אחרת", וגם רגישות גדולה, וגם איזו התרסה זקורת ראש: כי לאהבה אין מדינה. והיופי לא יודע גבול ולא יודע חרם. הישראלים האלה חיים כאן חיים מודעים מאוד, חיים בעור סמור. כמו נירית, שהפכה לקוראת כפייתית – לאחרונה היא בולעת כל מה שאפשר על הארכיטקטורה הנאצית של אלברט שפר ועמיתיו – הם אנשים עתירי זיכרון. הם מהגרים, אבל הגירתם איננה הגירה של השכחה. הם לא היגרו לעולם חדש, למושבה בקצה תבל, אלא אל הכור שממנו ניתכו: אל מרכז העולם שהיה ואיננו. אמנותם המורשת, שלהם ושל ילדיהם אחריהם, תהיה אמנות אי-השכחה.

***

בנובמבר מאדים ומזהיב היער הירוק. אחר כך נושרים העלים מהר, ומה שנשאר צהוב, פריך ושקוף. עד שמעל לרצפת היער עומד רק מבוך של גזעים רזים, זקופים. שקט ביער. בתוך השקט מתקבע הרעם האחיד והעמום של האוטובאן חוצה-היער. ציפורים קוראות זו לזו, נקר, אולי קוקייה.
אבל ציפורים ביער הן לא רק ציפורים ביער. הן גם שיר ידוע מאד של גתה, וגם שיר תשובה עצוב של ברכט. גתה כתב את שיר הלילה השני של הנודד, שיש לו לפחות תריסר תרגומים לעברית, והנה עוד אחד:

על כל הגבעות
דממה
בכל הצמרות
אין כמעט
משב רוח:
הציפורים הקטנות שותקות ביער.
חכה. עוד מעט
גם אתה תנוח.

גתה בעצמו עשה בשיר הזה מעשה תרגום נועז. הוא תרגם אהבה גרמנית עתיקה, אהבת הנדודים ביערות הטבטוניים, לעניין גדול בהרבה, עניין שחל גם על מי שאין לו יערות-עד ללכת בהם. ההליכה וכיסופי המנוחה הן כמעט כל הסיפור כולו, יהא אשר יהא הנוף שהנודד נודד בו. אבל גתה גם ידע מה שהבינו תנועות הנוער הגרמניות ההן, וידעו גם ממשיכותיהן העבריות (כי אכן הם, הלאומנים הגרמנים הרומנטיים, הם שהורישו לנו את תנועות הנוער שלנו, את כתובות האש, מחנות החורף, שירי המדורה). באמת יש משהו משכר בהליכה מהירה בשביל יער צר בנעליים גבוהות וטובות. ושלווה גדולה צונחת על מי שמניח ראשו על הארץ המרופדת קליפות עצים ועלי שלכת, להביט בנצנוצי השמש ובמשחקי העלווה גבוה גבוה מעל.

יפה משחק האור בבדי העצים. והרי כבר כתב אחד ממדעני הגזע של היטלר – האם היה זה אלפרד רוזנברג? – שיהודי המטייל ביער מתבונן רק למטה, אל השרכים. ואילו ארי אמיתי נושא את עיניו מעלה, אל הצמרות הגבוהות. המשפט הזה נחקק בי פעם כמו סימני שיניים של ערפד. לעולם לא אשתרע על רצפת יער קרירה בלי שיעלה הדבר הזה עמוק מרצפת הזיכרון. כי היער הגרמני, יותר מכל יער אחר בעולם, מלא טקסטים. מלא בתי שיר ושברי שורות. כאילו כל העצים כבר הפכו לנייר ושרף הגזעים לדיו שחור. עוד שירו של גתה צף בתודעה, וכבר הוא נדחק מפני שיר התשובה האירוני של ברטולד ברכט. שמספר איך שתקו הציפורים הקטנות ביער, ושתקו ושתקו, ואטמו אוזניים לכל המתרחש ביער, עד שבא דוב גדול וטרף גם אותן.

כדי להתנער מגתה ומרוזנברג ומברכט, צריך לקום ולהמשיך ללכת. ללכת מהר. אבל אפילו אז לא חוזרים הניירות להיות עץ. כי ההליכה המהירה מאיצה את המחשבה, ממריצה את הדם, וכמו הרבה טיילים לפני, גם אני שרה שיר צעידה ביער. כיוון שאני לבדי, ובן-לוויתי היחיד הוא הכלב השועט בחדווה, אני שרה רק בלב, מתחת לגרון. שיר הצעידה שלי הוא לא גרמני. שיר הצעידה שלי, שעולה באקראיות גמורה ממגירה נשכחת במוח, נשמע כך:

היעדים מטוהרים והרוסים
שלגים על החרמון מול שמש נמסים
ובעיירת רפאים על הרמה
חמור בודד נוער כבטרם מלחמה
הקיץ שב למשלטיו הישנים –
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

קשה לדעת, מה בדיוק עושה להיט של להקת הנח"ל משנת תשכ"ז בגרונוואלד של ברלין בסתיו 1999. אולי מתהלכת ביער הזה רוח רפאים של מלחמה עתיקה. לא מלחמת ששת הימים. גם לא המלחמה האירופית שאינה מרפה מאיתנו, אלא מלחמה עתיקה יותר. שירי הרג ושכול קדומים משירינו מתחילים לפלס דרך אל קדמת התודעה.

גיאורג טראקל האוסטרי כתב בשיר "גרודק", בגרסה השנייה, קצת לפני שהתאבד, כך:

בערב מהדהדים היערות הסתוויים
מכלי נשק משחית, מישורי הזהב
והאגמים הכחולים, שמעליהם השמש
מתגלגלת, חורשת רעה; הלילה חובק
לוחמים גוססים, הקינה הפרועה
של פיהם המרוסק.

זה היה קרב בגליציה בספטמבר 1914. קצת לפני שהסבא של נירית בן-יוסף עזב את הארץ ההיא כדי ליישב את הגליל. טראקל בכה על המתים הראשונים של המלחמה הגדולה, ושירו הוא אחד מהיפים שבשירים שקראתי מימי. נסו ותראו, אמרתי פעם בחדר הרצאות רחוק מכאן, שכל קובץ שירה גרמנית יציע לכם שירי קינה על מלחמות ישנות, ובהם שירים יפים ועזים מכל מה שהכרנו. וכשקראתי מתוכם לסטודנטים שלי בחיפה, ישראלים צעירים ובהם יהודים וערבים, שכל דבר גרמני היה זר למרביתם, ראיתי שהם מתרגשים. הם התרגשו גם בלי שהזכרתי להם שבמלחמה של טראקל הרבה חיילים יהודים שכבו בתים בשני צדדיה של החזית. את הפרט הזה הכנתי ליתר ביטחון, למקרה שמתים מרוסקי-פה ששותקים בשפה הגרמנית לא יוכלו לגעת בכוחות עצמם בלב תלמידי.
אבל הם נגעו.

מינה לא מצליחה לשחרר את ידה, ועיניו בעיניה. פרצוף גבר כזה חרוש פסים, עכשיו עוברת עליהם רכבת, תראו איך יוצא עשן, איך שזה נוסע, אקספרס ברלין-המבורג-אלטונה, 18:05 עד 21:35, שלוש שעות ושלושים דקות, אין מה לעשות, זרועות גבר כאלה עשויות ברזל, ברזל. אני אצעק הצילו. היא צעקה. היא כבר שוכבת על השטיח. לחיו הזיפית על לחיה, פיו מחפש אחר פיה, היא מפנה את ראשה. "פראנץ, אוי אלוהים, רחם עלי, פראנץ." [...] היא מרגישה לפי הפנים שלו, מהשכיבה עליה, שהיא מוכרחה להיכנע, היא מתגוננת, אבל משהו כמו שינוי עובר עליה, פניה מאבדים את מתיחותם. זרועותיה כבר לא מצליחות להדוף אותו מעליה, פיה חסר אונים. האיש לא אומר דבר, היא מניחה מניחה מניחה לו את פיה, היא מתרככת כמו באמבטיה, תעשה בי מה שאתה רוצה...

וכשקראתי מהשירים לסטודנטים שלי בחיפה, ישראלים צעירים שכל דבר גרמני היה זר למרביתם, ראיתי שהם מתרגשים

כך אונס פרנץ ביברקופף את אחותה של אשתו המתה, אשתו שהרג במכה על עצמות החזה, כשהוא משתחרר מכלא טגל בהתחלה של הרומן ברלין, אלכסנדרפלאץ של אלפרד דבלין.  ובינתיים, באותה ברלין עצמה, בין המלחמות, אולי באותה שנה עצמה, זוג אחר עושה את זה אחרת.

משכה והלך עימה כשהוא שותק ועלה עימה ונכנס עימה לתוך קרון של רכבת ונסעו לאחד מאותם המקומות הנאים שבסביבות ברלין. יערות ונחלים ואגמים ונהרות סמוכים אלו ולאו ובנחלים ובנהרות ובאגמים סירות קטנות עם גדולות שטות על פני המים וכולן מלאות אנשים ונשים נערים ונערות והשמש מאירה להם פנים מלמעלה והאהבה מאירה להם פנים מלבם. והם הנריאט ופרד השמש והאהבה מאירות להם פנים כפלי כפליים. לסוף יוצאים הם מתוך הסירה ומטיילים והולכים ביערות ובאים אצל נהר והואיל ואין שם אדם אלא הם בלבד פושטים הם את בגדיהם וקופצים לתוך המים, צפים על פני המים ומקרטעים כדגים. ואחר כך, אחר כך שכרו להם סירה והפליגו בנהר כשהם לבדם על פני המים, רחוקים מכל אדם וקרובים זה לזה כמות שלא היו מעולם.

רחצת העירום הקיצית הזאת היא מתוך שירה של עגנון. עגנון, שהמיניות שלו והאירוניה שלו הם רכושנו שאנחנו חופשיים, אם נרצה, לרשת. עגנון, שאיש מלבד קורא עברית לא יכול, כך מתברר, לגמוע את הטקסטים שלו עד שיבוא על סיפוקו, עד שיחשוב שירד אל סופם הנהדר. כאן, בברלין, עברו עליו שנים שהיו כנראה גדושות גם ארוטיקה וגם אירוניה. עמוק בחורף הברלינאי, כמה מוזר לקרוא ולהשוות את שני קטעי הסקס האלה, של דבלין ושל עגנון. הביטו בשתי הפסקאות האלה, שבאות משני קטביה הנגדיים של אהבת גברים לנשים, אבל חוטים סודיים קושרים ביניהן. שני הזוגות. שתי הרכבות. שני הגברים השותקים. פעמיים כפל-פנים. פעמיים גוף במים. ושניהם נכתבו בהשראתה החד-פעמית של אותה עיר גדולה: ברלין הכפולה.

***

יש משהו מטעה בגעגועים הים תיכוניים שלנו לחורף צפון אירופי. אפילו לאה גולדברג הטעתה אותנו. הארצות ההן הצטיירו תמיד בצבעי יער ירוקים רטובים מגשם, עם דומדמניות וגרגרי יער אדומים-סגולים ופטריות מנוקדות לבן. או גבעות עוטות שלג רך ושקט תחת שמים כחולים רחוקים. אבל לא: אפור כאן ורטוב, וצבעים אין. עציה של ברלין נשירים ברובם, האלונים והערמונים גבוהים ועירומים והנוף אפור, לא ירוק ולא אדום ולא מנוקד. היערות עומדים עכשיו כמו לבירינתים של עמודי גזע, רצפת היער לבנה משלג או אפורה מבוץ, אין פטריות ואין גמדים ואין פרחים שכיפה אדומה תוכל ללקט במצוות הזאב, כדברי התרגום העברי המיושן, "זעיר פה, זעיר שם". הגרונוואלד דומה יותר לעבודתו של פסל-צלם פוסטמודרני שחתך בעץ ובמתכת עולם סטודיו נטול פוקוס, נטול שמחה.

חבורתנו בלטה בפניה השזופות ובראשיה החשופים עד מאוד. ישראלים חילונים בריש גלי

אולי בשל כך חג המולד שלהם אסרטיבי כל כך, צבעוני ומתריס כל כך. בשוק החג שלאורך האונטר דן לינדן, אחד משווקים רבים שדוכניהם עמוסים קישוטים וממתקים ועצי אשוח ננסי, על כוס יין חם מתובל, אני חושבת פתאום על אבות אבותיי ואמות אמותיי קשי העורף, בחורף. איך בעצם הצליחו דורות ודורות של יהודים לעבור את החורפים הצפוניים העצובים האלה, לעבור יום יום על פני שוקי חג המולד האלה, על פני עצי המחט ירוקי העד המקושטים לתפארת, על פני המתנות והממתקים, לעבור, כשילדיהם אוחזים בידם, על פני אידיהם ומשתאותיהם של הגויים, ולא להתפתות? וילדי היהודים, האם במשך אלף שנה הם לא אמרו פעם אחר פעם, אבא, גם אני רוצה? האם היו שונים כל כך מילדי הישראלים" והשכנים הגויים: אולי דווקא, כטוב לבם במשקה החריף, חייכו אל היהודים מוזרי הלבוש, והזמינו אותם בהינף יד להצטרף לחגיגת בואו של הגואל, או סתם למשתה רעים בני אדם?

שהרי היה כאן משהו עמוק מחגיגת לידתו של כריסטוס, משהו קדום בהרבה, הצורך האנושי, הפגני, עתיק היומין, להדוף את חשכת החורף בחום של התקהלות ובשיר ובמחול ובקירוב לבבות זרים. מה החזיק אותנו לעצמנו בחורף הצפון אירופי הקר: נרות החנוכה הקטנים, מכמירי הלה? עיקשותנו שלנו? איך שכנענו את הילדים הגדולים, בני העשרה שהיו גם אז בני עשרה – שיישארו, שלא ינהו את האורות ואל השיכר ואל בני העיר המנגנים והרוקדים? כנראה שהיה לנו משהו משכנע מאוד, משהו לוכד לב ילדים בחשכת החורף הליטאי והגליצאי והגרמני. אבל מה?

לדידי העניין הזה נשאר בלתי מפוענח. בקצו של חורף אחר, בעיירה שוויצרית שרחובותיה מלאו גולשי סקי שבאו לחתום את העונה על מדרונות ההרים, עשיתי פעם סדר פסח מוזר במלון אדלוויס, שכבר מאה שנה נמצא בבעלותה של משפחה יהודית חרדית. בין עשרות המשפחות הגדולות, הלבושות הדר, מאנטוורפן ומלונדון ומבני ברק, בלטה חבורתנו בפניה השזופות ובראשיה החשופים עד מאוד. ישראלים חילונים בריש גלי. למחרת ראינו את אחינו לסדר מטיילים ברחובותיה של העיירה, עוקפים את תחנת הרכבל, משקיפים בחלונות הראווה ובעוגות האסורות של בית הקפה בכיכר. לבושי שחורים וחיוורי פנים, ילדותיהם מקושטות בסרטים כמו פעם, עשו אחינו את דרכם בין ילדי סקי שוויצרים שזופים בנעלי שלג קטנות, אבותיהם השריריים נושאי המחליקיים ואמהותיהם במשקפי שמש איטלקיים. גולשי הסקי הם אנשים נטולי תעלומה: כל פועלם הוא בציות דייקני לכוח הכבידה. אבל היהודים החרדים מחזיקים בתעלומה גדולה מני חקר: מהם הכוחות שמרחיקים אותם מן ההמון צמא האוויר הצח והשמש, שמאפשרים להם להתחמק כך מחוקיו של הטבע עצמו? מהם החוקים החלופיים, אלה שמלכדים את האנשים האלה, עצמי ובשרי, סביב מסורת וספר ושולחן? והאם כוח ההישארות בעת מצוקה דומה או שונה מכוח העמידה בעידן של שפע? האם קל יותר להתייצב מול חרמות ורדיפה, או מול חופש, ריבוי ופיתוי?

שהרי ממש בסוף הדרך הארוכה ההיא, יהודי ברלין נשברו. במשפחת שולם כבר חגגו את חג המולד, עם "צלי ארנבת או אווז", ועץ מקושט מהשוק שליד הכנסייה. חג עַם גרמני, שחוגגים אותו לא כיהודים אלא כגרמנים. את הנעימה הנוצרית היפה "לילה שליו, לילה קדוש" ניגנה דודה אחת בפסנתר "למען הטבחית והחדרנית". אמנם במרחק לא רב משם, אצל הדוד הציוני בפרידנאו, דווקא חגגו את חג החנוכה בקול תרועה ובמופגן. אבל את המתנות לשתי הבנות הביא, באישון ליל, "איש חנוכה", החביב. האם גם מרכבתו של "איש חנוכה" היתה רתומה לאילי צפון עטורי פעמונים? שוב סותם חוקר הקבלה הדגול ולא מפרש.

אבל בכך לא נגמר הסיפור. כי גרשום שולם דיבר בקול צלול בעניין אחר. אולי הוא לא התכוון לזה, אבל הוא וביאליק ועגנון דאגו לכך שיהודים תועי דרך כמוני שוב לא יוכלו להיבלע ולהיעלם, כמו כל קודמיהם המתנצרים, באפלת סמטאותיה של העיר האירופית ובצהלת שווקיה ובצלילי פעמוניה, להיעלם ולא לשוב עוד לעולם. כי שולם וביאליק ועגנון עשו כישוף זדוני כזה בנו המתפקרים,שגם אחרי שתעינו אל העולם ההוא, והתפתינו אל שוקי חג המולד ואל מדרונות הסקי ואל חוף הים, ואחרי שנעשינו פגנים וכנענים וסתם חילונים, בכל זאת לא נוכל להיפטר לעולם מתרמיל הספרים שעל גבנו. שהרי גם אחרי שהתנערנו בבוז מן היידיש עודנו אסיריהם של העברית, ודרך העברית נהיה אסיריו של הזיכרון. ודרך הזיכרון נהיה שבוייה של השניות, של כפילות העולמות. אפילו כשנצעד עם כלבנו בבילי היער הגרמני, עדיין אפשר שיקרה לנו מה שאירע לאותם חסידים ראשונים שעליהם סיפרו לנו בבור ושולם. אותם אנשים שבמעבה היערות מצאו סימנים סמויים, פענחו צפנים, וכביכול ללא כל הכנה שמעו דווקא שם את קול השכינה. כי תמיד נישא על גבנו ספרים.

המאמר מבוסס על הפרק ״סקס, אירוניה ורצפת הזיכרון״ בספרה של פניה עוז-זלצברגר ״ישראלים, ברלין״, שרואה אור בימים אלה במהדורה מחודשת בהוצאת כתר ספרים. הציטוט של ש״י עגנון באדיבות הוצאת שוקן. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על ברלין, רצפת הזיכרון

01
נעמי מורג

חבל מאוד שהטקסט לא עבר הגהה ראויה - כבר מזמן לא קראתי חומר עם כל כך הרבה שגיאות הקלדה מביכות בכל פסקה. המאמר עצמו כפי שמעידה הכיתובית בסוף - מבוסס על הספר של זלצברגר אבל משום מה אני מרגישה שלא עבר עריכה כלשהי - קטעים פואטיים ושפה גבוהה בתוך תאורי טבע "עכשוויים"; הרבה שמות ידוענים, ידועים ולא ידועים; נאצים; שואה; בתי קפה; יערות; חורף; סקס - כל הסטראוטיפים ה"מתבקשים" מהמקום.

02
זהר ארנון

כתוב יפה מאוד. אבל חשבתי, בגלל הצגת הכתבה, שהיא על "הנחשול" של ישראלים צעירים בברלין והשתקעותם בה, ולא סיפור נוסטלגי (למעט לאה גולדברג), על גרמניה הקיסרית, הוויימרית, הנאצית והעכשווית. למרות שנהניתי מאוד מהקריאה, "לא לילד הזה פיללתי".

03
פניה עוז-זלצברגר

הספר עצמו, שעוסק בעבר ובעיקר בהווה הישראלי בברלין, נדפס כפי שנכתב ב-1999/2000 ונוספה לו הקדמה חדשה על הברלינאים הישראלים היום.
אני מקווה שטעויות ההקלדה יתוקנו כאן בקרוב. ותודה ל׳אלכסון׳ ולקהלו המשובח.

למרות שיבושי ההגהה, הקריאה מהנה מאד. כברלינאי שעלה בגיל שלוש לארץ ומאז חזרתי לבקר בברלין פעמים זכיתי הפעם, בעת קריאת הכתבה, להסביר את רגשותיי האמביוולנטיות כלפי העיר.

05
כרמלה קיט

קראתי את הספר בנשימה אחת, עם חזרתי לפני כשבוע מברלין. הוא הצליח לגעת עמוק בחוויה המטלטלת שלי, להעשירה ולהרחיבה. החידה אודות היכולת להחזיק בו בעת את זעקות העבר עם צלילי ההווה נותרה בעינה, והיא לא ספק משמשת מקור משיכה שלא לומר כמיהה אל הצל על ריבוי פניו ומעלליו... תודה פניה.

06
עשי וינשטיין

מצטרפת לתהייה למקור כוחם של יהודים להתעלם מהעולם שבו חיו ומן האנשים סביבם, להתכנס בינם לבין עצמם ולהמשיך הלאה. הרי זה לגמרי לא מתקבל על הדעת שאנשים יבחרו במודע להיות "אחרים" על פני "כמו כולם". זהו נושא שאני מתלבטת בו כבר שנים והוא נכון לברלין המעתירה כמו לתחום המושב והעליבות במזרח אירופה. כאן ושם - יהודים נשארו יהודים. ואולי, הרהור תועה, אולי זה משום שלא היו רצויים. שנדחו. כנראה גם וגם.

07
רעיה הרניק

ברלין במיוחד.כמו גרמניה כולה,עם היערות ובתי המכשפה...מריך להזהר.ברלין מקשטת את עצמה כמעט בכפיתיות באתרי הנצחה,במוזאונים,בשלטי זיכרון על הבתים, במדרכות,כמו המכשפה שקישטה את ביתה בממתקים צבעונים קורצים-וכך, גם עם ההסברים של נירית ואחרים היא שבה ומעמידה פנים ומושכת אליה את ה"ילדים" מוזקאים מבריקים,אמנים, סופרים,והמוני צעירים ישראלים שאינם נזהרים מהיערות עליהם שר גטה (שגר בווימאר ע"ד מקום ששמו בוכנוולד....)
היערות עדיין שם, וגם בית המכשפה ובו תנור,ומוטב שלא להתפתות ביפי הממתקים...

08
גלעד גרינבאום

מאמר מצויין, תודה. ראוי לזכור שגם ביאליק חי בברלין תקופה וכך גם איינשטיין.

בתגובה לרעיה הרניק - אינני מסכים עם מסקנתך, אולם נזכרתי בדברים של אלכסנדר מאן על חשיבות היער בתרבות הגרמנית, וספציפית בתפקיד שהאינדוקטרינציה של אגדות האחים גרים מילאו בתעמולה הנאצית.

זכור לי שראיתי את תחריט הפחם של סצינת התנור מתוך המהדורות המקוריות של הספר, שלא ממש היה מיועד לילדים בלבד. ראיתי גם תצלומים של התנור ביער בו נבנו סצינות מהאגדות שנים רבות לפני מלחמת העולם השניה. פתח התנור אכן דומה מאוד לתנורי אושוויץ.

כך כותב מאן:

״הדבר שאותי ריתק מבחינת סיפורי האחרים גרים, הוא החיבור אל תת המודע הקולקטיבי והתפרשותו בפשעים של ממש, שכן המכשפה באמת אוחזת באף עקום להחריד, והתנור אליו היא עפה דומה באופן מבהיל לתנור שריפת הגופות.״

http://www.aplaton.co.il/thread_4891

09
זהר ארנון

לא רק הם. התברר שמלבד ביאליק ואיינשטיין חיו עוד כמה מיליוני בני אדם בברלין.
לא רק בגרמניה, היערות הם חלק מתרבות העמים שארצותיהם מיוערים. מלבד מכשפות, היער מספק חומר גלם למגורים, לחימום ולבישול.
ומן הבישול, אל דלתות התנורים: תנורי כול התנורים, דומים, פחות או יותר, בגלל תיפקודם. דלתות המשרפות באושויץ דומות, בהכרח, לדלת תנור אחר, כמו גם לדלת תנור מטבח. יש מקרים בהם מותר לא להזכיר את אושויץ.

10
גלעד גרינבאום

זהר, לא הבנתי את עמדתך. הדברים שמנית מובנים מאליהם.

יצירתו של ביאליק, כולל ״קן לציפור״ ועוד, נשענים על האידיאות האירופיות בהם גדל. ובכן, עוד מיליוני אנשים גדלו שם, אבל הם לא השפיעו על הדימויים עליהם גדלו ישראלים רבים.

כנראה שהיו עוד מקרים רבים בהם אגדת עם מאויירת לילדים, בה נדחפת למשרפה מכשפה מעוקלת אף (ובכך נפתרים כל צרות הנזל וגרטל - מוסר ההשכל והתוצאה) הופכת למציאות מזוויעה. אולי אושוויץ לא נמצאת כלל בין ישראלים וגרמנים, וזה רק בדימיון שלי.

11
רעיה הרניק

לזהר-לא הזכרתי את אושוויץ כלל,למרות שבנגוד לאיזכורים פוליטים שכיחים בימנו, דווקא כשמדובר בגרמניה,אולי מתבקש...
עלינו להיזהר במיוחד מגרמניה, משום שארצות כמו פולין ואוקראינה,למשל, שגם בהם יש יערות, ולא מעט מכשפות, אינן "מפתות" כמו ברלין- ולכן דווקא משם הפיתוי, וגם הסכנה, גדולים יותר.
העובדה שיהודים רבים, ובחלקם ידועים מאד, חיו בברלין לפני המלחמה, אינה משנה דבר. (אפילו אני נולדתי שם)...רעיה הרניק

12
זהר ארנון

כבר אמר הרופא: "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" וזה נכון גם לגבי ביאליק, בלי קשר בעובדה שחי תקופה מסוימת בברלין.
באגדות שלהם שורפים מכשפות, פעולה מומחשת בציור פחם, אצלנו, כנראה בגלל הדיבר השני (מתוך העשרה) שמצווה: "לא תעשה לך פסל וכול תמונה", אין תמונה פיגורטיבית ולא שורפים מכשפות, אצלנו מספרים לדרדקים שאת מענים ושורפים את החוטאים באש גיהינום. ולא סתם, אלא בשבעי מדוריו של התופת הזאת. למבוגרים יש "ארבע מיתות בין דין", אף לא מיתה אחת מהן מלבבת.
לא צריך להרחיק לגרמניה וליערותיה.
מסופר במקורותינו על אלישע הנביא שנערים קטנים התגרו בו בקריאות "עלה קרח, עלה קרח". אלישע קילל אותם "ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". הנה, לא צריך להרחיק ליערות גרמניה.
אפשר לנחש שהאחים גרים קראו את "הספר הטוב" בתרגום גרמני.
נכון, רעיה הרניק לא הזכירה את אושויץ וההערה שלי כוונה לגלעד. הוא צודק אונם שיש קשר בין חלקנו ובין אושוויץ, אבל זה הפך "צפוף" מדי.

13
גדעון ארליך

אני שוחחתי אישית עם הד"ר אברהם בן יוסף תושב פרדס חנה בעת שהיה ורטרינר בכפר פינס והסביבה. השיחה היתה בערך בשנת 1963 .
הוא אמר לי באופן ברור לחלוטין ששמע את טרומפלדור אומר: "טוב למות בעד ארצנו".

15
גדעון ארליך

מכיון שכפי שכתב יורם אמירת "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" זוכה לתשומת לב חוקרים, אעיר לחוקר העתידי:
על שיחתי עם הד"ר אברהם בן יוסף כתבתי לעיתונות כבר לפני שנים רבות. שוחחתי אתו בעקבות הרצאה ששמעתי באונ' בר-אילן מפר' ליבוביץ' שבה מסר כעובדה את הסיפור על הקללה הרוסית. לי היה ענין רק בברור שינוי-עובדות-עבר, לכן שאלתי את ד"ר אברהם בן יוסף באוביקטיביות וכך השיב לי. נירית בן יוסף נולדה בערך אז לעולם שבו מיתוס הקללה הרוסית כבר היה נפוץ. הסבא שלה נפטר שנים לא רבות אחר כך. סביר על כן שהדברים שכתבה פנינה עוז זלצמן משקפים נאמנה את שקלטה נירית, בהיותה ילדונת, במשפחה ובחברה .
ואתרום כבר תרומה לענין אחר: זיקה(התנכרות) לעבר המשפחתי-יהודי של העולים לארץ ישראל (מהגרים לפשתינה) באותה תקופה. אברהם בן יוסף שעלה ארצה מרוסיה כנער בחר בשם משפחתו העברי לכבוד אביו יוסף בן אברהם פינגלר.
בהזמנת החתונה של הורי שנישאו בארץ ב1933 נזכרים האבות וערי מגוריהם בפולין. בהזמנת החתונה באותה שנה של ידידם נזכרים החתן והכלה בלבד.