בשבח הדממה

כשהייתי בן עשרים ושלוש, איבדתי את השקט שלי. לאבד משהו שלא היה שם קשה הרבה יותר מן הצפוי. חוסר המשקל של השקט הוחלף בצליל של מטבעות וחריקות מתכת. במקום הריקנות היה צליל בלתי פוסק, מהדהד ומתמשך שלא היה לו מקור אבל הייתה לו נוכחות.

לפני שהשקט נעלם, הוא ריווח תמיד בין צלילים שהיה להם הקשר. הצעדים הקטנים הממהרים של כלב המקבל את פניו של מישהו. הצחוק הצווחני של השכן ההוא, המעצבן מעט. הרחש שאחריו גרגור עמוק אחרי צלילה לבריכה. השקט תמיד נכנע לרעש התופס את מקומו. זהו הריקוד הבלתי פוסק שהם חולקים.

חמש שנים מאוחר יותר אני עדיין שומע אותו כפי ששמעתי בפעם הראשונה: צלצול, שלמרבה האירוניה, אינו נגרם על ידי דבר בעולם שמחוץ לי, ובכל זאת הנוכחות הבלתי פוסקת שלו מרמזת על משהו אחר

אבל בבת אחת, כשהשקט המצופה אמור היה לחזור, קיבלתי במקומו צלצול. חמש שנים מאוחר יותר אני עדיין שומע אותו כפי ששמעתי בפעם הראשונה: צלצול, שלמרבה האירוניה, אינו נגרם על ידי דבר בעולם שמחוץ לי, ובכל זאת הנוכחות הבלתי פוסקת שלו מרמזת על משהו אחר.

טנטון (טיניטוס) – כך קוראים לזה. הוא דומה לרעש ששומעים אחרי קונצרט או מסיבה ממושכת, אבל במקרים מסוימים, כמו במקרה שלי, הוא לא נעלם אחרי יום או יומיים. זה בדיוק מה שהופך אותו למתסכל כל כך בעיניי. זה לא שהצליל נורא במיוחד, ואני בר מזל כי השריקה המסוימת שאני שומע עדיין מאפשרת לי לשמוע את מה שסביבי. בין עשרה לעשרים אחוזים מן המבוגרים סובלים מטנטנון, וכל אדם חווה אותו בצורה אחרת, בגובה אחר ובסוג צליל שונה. עבור אדם כמוני, הטנטון אינו מלווה בכאב שאחרים עשויים לחוש, אלא בתחושה של חוסר אונים שמקשה על ההתמודדות איתו. העובדה שהוא מיד אורב בין הרווחים שבין צלילי העולם האמיתי, שהוא תמיד שם.

אין דרך ספציפית לטיפול בטנטון, וגם אין לו סיבה ברורה. הוא עשוי להתעורר מגוון דרכים, ובהן אובדן שמיעה, הצטברות של שעווה, לחץ, פציעות בלסת או בצוואר, זיהום באוזניים ומחלות כרוניות, ועם זאת לא לגמרי ברור מה גורם לחושים שלנו לתפוש רעש שאינו שם.

במקרה שלי, מדובר היה בזיהום חמור באוזן שהותיר אותי עם גרסה אקוסטית של כאבי פנטום, בתוך ראשי. במקרה של טנטון כרוני, חלק מן הנתיבים העצביים במערכת הלימבית של המוח ובאזורים סמוכים כנראה הסתדרו בצורה אחרת. חלקם מעוּרָרים מדי ואחרים כנראה מדוכאים ובגלל שאזור זה במוח אחראי למודעות ולוויסות רגשי, התוצאה היא קושי בהערכת אותות אקוסטיים פולשניים ובהחלטה אם יש לשים אליהם לב או להניח להם להתפוגג אל הרקע.

כשירד גשם, שמחתי ביותר. החבטות הבלתי פוסקות של טיפות הגשם על הקירות והחלונות היו כמו תזמורת לכת של רעש לבן שעמעמה את חושיי

אני זוכר מתי הבנתי שהטנטון שלי לא ייעלם. הפכתי למבועת ממקומות סגורים. לא יכולתי להרכיב שוב את האוזניות, והשינה הפכה לקשה במיוחד. בלילה, כשהכול היה שקט, נהגתי לפתוח את כל החלונות שליד החדר שלי ולנסות להתמקד ברעשי המכוניות והכלבים כדי שהזמזום הפנימי שלי לא ינצח. וכשירד גשם, שמחתי ביותר. החבטות הבלתי פוסקות של טיפות הגשם על הקירות והחלונות היו כמו תזמורת לכת של רעש לבן שעמעמה את חושיי.

זאת הייתה תרפיה אקוסטית טבעית. צליל קבוע, החוזר על עצמו, שקל להתעלם ממנו, כפי שפסיכולוגים ממליצים כדי להקל על אי הנוחות הנגרמת בגלל טנטון כרוני.

התגעגעתי ממש לרגעי השקט, כאילו איבדתי מישהו שהיה לי קרוב.

אני לא מנסה למזער אובדן ואבל אמיתיים, אבל חלק מתהליך האבל סובב סביב השלמה עם כך שאדם קרוב ומיוחד לא יחזור, ואני לא הייתי מוכן להתמודד עם העובדה שמכאן והלאה, זאת המציאות שלי.

פיתחתי קיבעון לקולות, בניסיון לזהות אם גובה הצליל או הגוון שלו משתנים במהלך היום, ואפילו חיפשתי אותו כשרעש חיצוני לא הרשה לי לשמוע אותו. כשהטנטון מתקבע, מחקרים גילו אצל חלק מהמטופלים ירידה בפעילות החומר האפור ובעוררות יתר בגרעין האקומבנס. חלק זה במוח, הממוקם בגרעיני הבסיס (וקשור ישירות למערכת הלימבית), מקושר הדוקות עם התמכרות ודיכאון. הדבר מוביל לתגובות עזות ומעורבות רגשית לגירוי אקוסטי. מובן שאיני יכול לומר בוודאות שזה קרה במקרה שלי, אבל החששות שלי אינם מסתיימים שם.

באורח מזוכיסטי, התחלתי לחפש שתיקות בכל מקום שבו יכולתי למצוא אותם. כפי שכתבה סוזן סונטג ב״האסתטיקה של השקט״ (משנת 1969):

״׳שקט׳ לעולם אינו מפסיק לרמז על ניגודו ולהיות תלוי בנוכחותו: ממש כפי שלא יתכן ׳למעלה׳ בלי ׳למטה׳ או ׳שמאל׳ ללא ׳ימין׳, בין ברירה אלא להכיר בסביבת הצליל או השפה כדי לזהות את השקט״.

וכך, הייתי נחוש לחפש בכל כיוון כדי למצוא את ההיעדר והריקנות, שמצאתי בעיקר בזיכרונות מהוללים.

אני זוכר סיור שטח שהשתתפתי בו כשהייתי סטודנט לביולוגיה, שנתיים לפני שהזמזום התקבע בי. הלכנו למאלינצ׳ה, הר געש רדום בין המדינות טלסקלה ופואבלה במקסיקו. ערכנו מסע עד לאחד ממדרונותיו הגבוהים, התקדמנו אל עומק היער בחיפוש פטריות, חזזיות ונבגים. חיפשנו בין השורשים, מתחת לעצים שנפלו ובתוך קליפותיהם. האוויר היה קריר ולח, ומדי פעם ירד גשם עדין, שדמה יותר לערפל דחוס, והסתיר את הר הגעש הרדום. ככל שטיפסנו מעלה, נעשה שקט יותר. חלקית בגלל שהיינו עייפים וחלקית בשלל שזה מה שעושים באופן לא מודע בנוכחות משהו כל כך מרשים כמו הר געש רדום, בגובה 4.5 קילומטרים, בתוככי המסורת וההיסטוריה האצטקית. צעדנו על גבו של ענק ישן, וכאילו גילמנו את מהותו, הצעדים שלנו נדמו ענקיים. כל צעד שלנו השמיע קול רם כאילו מקדחת סלעים חודרת שריון של עלים וענפים, ואפילו האצטרובלים התפוצצו כמו רימוני יד כשנפלו. בלי ששמנו לב, היער מיתן את כל הצלילים שלנו.

דממת הר הגעש פואס, קוסטה ריקה. תצלום: מתייה שוטטן

כשהגענו למישור הגבוה ביותר, התפזרנו כדי לכסות אזור רחב יותר. תוך זמן קצר, הערפל, שהיה כמו וילון עבה, גרם לנו לא לראות זה את זה והמרחב שנפער בינינו הפך לחלל המהדהד עמוקות. המשכתי לחקור את הסביבה במשך זמן מה, עד שהחלטתי ליהנות מהנוף. ניצלתי את העובדה שאיש אינו יכול לראות אותי והחלתי לשחק בערפל הצונח. עם כל צעד כבשתי פסגה גבוהה יותר במרחב, עד שבין אנחה מקוטעת, רגל שהחליקה ומספר זרועות המושטות כדי להיאחז במשהו, צלליתו של ביולוג-לעתיד חסר זהירות השתטחה על גבי גזע עץ רטוב בליווי אסופת הרעשים העזים ביותר שהשמעתי אי פעם. ומן הצלילים הללו לא הייתה תשובה. דבר לא השיב אותם אלי כי היער והערפל הסמיך כבר בלעו את כולם. פתאום איבדתי את האחיזה בקרקע שתחתיי ובעננים שמעליי, ואת פני קידמה שלווה אדירה. רק רעש קלוש של ערפל נע נשמע, ומדי פעם עלים נושרים ונשימתי. וזה הכול.

חוויה כזו כבר איני יכול לחוות. אילו היה לי אז טנטון, הייתי שומע את הצלצול שבראשי במקום את מרחבי החלל הריק. כעת, לאן שאביט, אני מודע לגמרי לכל רגע של שקט שאיני יכול לתפוש. זהו מעשה מוזר. הניסיון למצוא שום דבר.

שקט הוא הרווח שבין הצלילים. הוא מה שמאפשר לרעש אחד להישאר נפרד מאחר. אנחנו מכירים בצלילים בכל מקום, אבל למעשה, צליל הוא היוצא דופן

חשבתי שבגלל שהתייחסתי לשקט כאל מובן מאליו, הרגעים המיוחדים הללו הפכו לנדירים יותר ויותר – ובנוסף הרעש המעצבן הזה הוא שמפריע. מאחר שהצליל לעולם אינו פוסק באמת, כיצד אוכל לקוות למצוא במקום כלשהו שקט מוחלט, עם או בלי טנטון?

שקט הוא הרווח שבין הצלילים. הוא מה שמאפשר לרעש אחד להישאר נפרד מאחר. אנחנו מכירים בצלילים בכל מקום, אבל למעשה, צליל הוא היוצא דופן. סונטאג אומרת ש״לא רק שהשקט קיים בעולם מלא דיבור וצלילים אחרים, אלא שכל שקט נתון הוא בעצם רצף זמן שמדי פעם נקטע על ידי צליל״. כשחיפשתי שקט, בעצם הזנחתי אותו.

ישנה יצירה של ג׳ון קייג׳, משנת 1952, ששמה 4’33” , והיא אורכת בדיוק ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות אשר במהלך התזמורת חייבת להישאר דוממת. הציון היחיד בעמודי התווים של הנגנים הוא tacet [בלי לנגן]. ההוראה מציינת מנוחה שבה המוזיקאים אינם משמיעים רעש. חשבתי שהטנטון שלי הרס לי את הסיכוי לחוות את היצירה מעוררת המחשבה והשנויה במחלוקת הזו, אבל למעשה, אפילו אם הייתי נוכח בביצוע שלה בעבר, הייתי מחמיץ את העניין. ברגע שהקונצרט מתחיל והמוזיקאים נשארים בכיסאותיהם, הקהל הופך לחלק מהתזמורת. שיעול, חריקת מושב, פיהוק, תנועה של מאזין שלא נוח לו. כל אלה הם פרקי הזמן שעליהם מדברת סונטאג, הנקטעים על ידי צליל, וכל דבר אחר הוא החשיכה שבתוכה אנחנו מתגלים מבחינה קולית.

בתחילה היה השקט. כשאנחנו נולדים, אנחנו מכריזים על הגעתנו לחיים בזעקה רועמת. לא מפתיע שקראנו למקור היקום בשם המפץ הגדול (ובאנגלית, השם האונומטופאי Big Bang). וכשהחיים מסתיימים, אנחנו חוזרים אל השקט עד שאנחנו מפרים אותו כדי לזכור את האדם. אולי זו הסיבה לכך שיש לנו בתרבויות המערב דקות שתיקה, כדי שהמילים לא יפריעו למה שאנחנו מרגישים, כדי להזדהות עם מי שלא יאמרו עוד מילה, ואולי בגלל הגוש בגרון שאינו מרשה לקול לבקוע.

בצפון מזרח וואחאקה שבמקסיקו, קהילת המיקסֶה מתייחסת למוות בצורה שונה. הם מדקלמים את הרגעים האחרונים בחייו האדם באוזני כל מי שניגש אל האבלים. באופן כזה, כותבת הסופרת והבלשנית יסנאיה אלנה אגילר חיל (Yásnaya Elena Aguilar Gil) בכתב העת Gatopardo, ״ההיכחדות משולבת אל תוך סיפור חייהם״. אנשי המיקסה ״בונים משמעות למוות, נותנים לו מובן, הופכים אותו לקוהרנטי, שולפים אותו מעולם הדממה והשכחה, ומעניקים לו מקום בחיים״.

נאלצתי לאבד את השקט שלי כדי להבין את המשקל העצום שאנו מייחסים לדברים שאינם מוחשיים. כפי שאמר פעם קייג׳: 'אין דבר כזה מרחב ריק או זמן ריק. תמיד יש מה לראות, מה לשמוע. למעשה, גם אם ננסה ליצור שקט, איננו מסוגלים'

נאלצתי לאבד את השקט שלי כדי להבין את המשקל העצום שאנו מייחסים לדברים שאינם מוחשיים. כפי שאמר פעם קייג׳: ״אין דבר כזה מרחב ריק או זמן ריק. תמיד יש מה לראות, מה לשמוע. למעשה, גם אם ננסה ליצור שקט, איננו מסוגלים״. מה שאנו מכנים בשם שקט הוא מה שליאם הנגהאן, מרצה למדעי הסביבה באוניברסיטת דה-פול בשיקגו מכנה בשם avoesis – כלומר, היעדר רעש שמקורו באדם. עלים נושרים, אדמה שצעדינו מסיטים, הנפילה שגרמתי לעצמי בגמלוניות: שקט הוא מה שעיצב את כל אלה.

באמצעות מוזיקה ודיבור, אנחנו מזהים את השקט, אבל השקט מגביל ועוטף כל צליל. לאחר מכן, הבד שעליו אנחנו מתקשרים את מצבנו, תשוקותינו ואת אי ההתאמות שלנו הופך לרגע המדויק שבו אנחנו שוברים את השקט במשמעות.

אמילי דיקנסון אמרה זאת בשיר: ״יש כופר בקול / אבל השקט הוא אינסוף״. שקט כולל איכשהו את הלא כלום ואת כל האפשרויות בו זמנית. כפי שהפילוסוף לואי וייורו (Villoro) ניסח זאת בצורה יפהפייה בספרו משנת 1996 The Meaning of Silence: ״על מוות, על סבל, על אהבה, על עצם העובדה שמשהו קיים איני יכול לומר דבר במילים, אני יכול רק להראות את נוכחותה הבלתי ניתנת להבנה״.

ניסוי שנערך באוניברסיטה של פאביה באיטליה הראה כי נבדקים, שמוצגים להם שירים מרגיעים או שירים מסוגים שונים שביניהם משתרר שקט, רגועים יותר בתגובה למוזיקה המעורבת. קצב הלב שלהם, לחץ הדם ונפח הנשימה נרגעו כולם. החוקרים משערים שאפילו מוזיקה מרגיעה דורשת תשומת לב, אבל רגעי שקט דורשים מנוחה – והדבר מסייע לאנשים להירגע.

אלדוס האקסלי הוא שאמר כי ״אחרי השקט, מה שכמעט מצליח להביע את מה שאינו ניתן להבעה, הוא המוזיקה״. אולי זה מאחר שאף כי המוזיקה היא כנראה ניגודו של השקט, היא חיה באותה ממלכה מעורפלת של הרב משמעי והלא מוגדר.

ישנן שתיקות לא ברורות ושתיקות סוגסטיביות. יש שתיקות של אי נוחות או של אינטימיות, ושתיקות המקדימות ליטוף או התפרצות. אמפתיה עשויה להיות חסרת קול, אבל היא מובנת במבט ושתיקה. מקטעים אלה של היעדר הופכים לרגעים שהמילים עצמן מקשות עליהם.

דממה. תצלום: הנרי בורוז

ואת כל זה, היה אומר האקסלי, ניתן רק לחוות ולא להביע. ואנו אפילו לא מביטים למרחק כדי לראות כמה רלוונטי ומרשים יכול השקט להיות. לא רק כמנוחה מן העולם שיצרנו, אלא כאחד העונשים האיומים והנוראיים שלנו. עבור ילדים, השקט עשוי להיות פסק זמן. בבתי כלא, בידוד נחשב לצורה מודרנית של עינוי, ובשנים האחרונות עליית תרבות הביטול הראתה באיזו קלות דעות יכולות להיתקל בהתנכרות או השתקה. לבודד מישהו, גופנית או נפשית, זוהי בוודאי אחת הפגיעות הקשות ביותר.

סופרים ואמנים רבים הפכו את השקט לדבר מה שלהם. עבור המנצח לאופולד סטוקובסקי, זה היה הבד שעליו צוירה המוזיקה. עבור וילורו, הוא רימז על מה שלא נאמר. בעיני סונאג, השקט הוא האמן שהפסיק ליצור אמנות. עבור גוסטב מאהלר, הוא היה הנצחיות והאופן. עבור בלז פסקל, הוא היה האימה בחללים האינסופיים.

היה זה הפחד מלא לשמוע דבר מלבד הצליל הזה של אלפי ציפורים מצייצות. אני יכול לראות כעת מה מאהלר ראה או שמע – את הריקנות והנשגבות של האופק המשתיקה אותך וגורמת לך לחוש שאתה ניצב מול מה שאינו ניתן להבנה

אני מסוגל להבין את פחדו של פסקל משום שגם אני חשתי אותו. היה זה הפחד מלא לשמוע דבר מלבד הצליל הזה של אלפי ציפורים מצייצות. אני יכול לראות כעת מה מאהלר ראה או שמע – את הריקנות והנשגבות של האופק המשתיקה אותך וגורמת לך לחוש שאתה ניצב מול מה שאינו ניתן להבנה.

כשלקיתי בטנטון, הוא כאילו לקח חלק מהאישיות או המהות שלו ביחד עם השקט שלי. לא בגלל שאני התגלמות השלווה או השקט (אם כי יש מי שאומרים שאני מסוגל להיות שקט מדי), אלא בגלל שמוזיקה הייתה חלק מהותי ממני. יש חברים החושבים שאני ביישן; אחרים רואים בי אדם אנרגטי ולעתים קולני מדי; אחרים חושבים עלי משהו אחר לגמרי. אבל לכולם הייתי תמיד ״איש המוזיקה״. בכל פעם שמישהו רצה לדבר על מוזיקה או לחלוק חוויות מהופעה, יותר משמחתי להקשיב ולהשתתף בשיחה. כעת, אחרי שלקיתי בזמזום בלתי פוסק, אני מפחד להקשיב למוזיקה. אני לא מסוגל לסבול את ההתכנסות עם עצמי בתוך האוזניות ואת הצורך להאזין במשך זמן מה אך ורק לדבורה הבלתי נלאית והמונוטונית שמקפצת לי בתוך הראש. וגם רמקולים אינם באים בחשבון. כל צליל רם עשוי לגרום לי כאב. בגלל אותה דלקת אוזניים חריפה, הפכתי לרגיש מדי לרגיזטר הגבוה של התדרים הקוליים. הרגשתי שחלק ממהותי, ממה שהופך אותי לאני, איננו. לכן, במשך שנה שלמה, לא האזנתי לאלבום שלם. כמעט לא האזנתי למוזיקה. הפסקתי להיות ״דייגו, איש המוזיקה״ והפכתי להיות סתם :דייגו״, ותאמינו לי, כאן במקסיקו, יש יותר מדי דייגואים.

עם הזמן, הרגישות שלי ירדה לרמות כמעט נורמליות. היום אני יכול שוב להעריך צלילים ושקט, ולקבל בברכה את הגשם הפורע את נוף הצלילים שלי. אני יכול להרכיב אוזניות שוב, להאזין למוזיקה ואפילו ליהנות מרגעים שבהם הצלילים פוסקים. מהמתח אחרי אנחת הפתיחה של ג׳ף באקלי ב״הללויה״. מפרץ השתיקה אחרי סוף השיר Motion Picture Soundtrack של רדיוהד. מההיסוס ב״טריסטן ואיזולדה״ של ואגנר. גיליתי שכל מה שנהניתי ממנו בעבר עדיין נמצא כאן. למדתי לשמוע את השקט – אבל הטנטון והזמזום נמשכים.

למרות כל מה שהטנטון הזה לימד אותי, הייתי נפטר ממנו לחלוטין אילו רק יכולתי. למדתי להשלים איתו, כי זאת הייתה האפשרות היחידה שעמדה לרשותי. אבל כעת, כשאני מבקש שקט, אני יודע לחפש אותו לא בדממה מוחלטת אלא בגשם ובצלילים אחרים שמציעים הפוגה מן הרעש הפנימי.

ניתן להשתיק שיחה, אבל לא ניתן להשתיק מסר דומם, כי במובן מה, הוא שר את עצמו בקול רם כשאיש אינו משמיע אותו

תהלוכות דוממות ונדרי שתיקה משמשים תכופות אנשים ברחבי תבל שישנה התעלמות גורפת מן התביעות שלהם. ניתן להשתיק שיחה, אבל לא ניתן להשתיק מסר דומם, כי במובן מה, הוא שר את עצמו בקול רם כשאיש אינו משמיע אותו.

מחקרים שנעשו בעכברים באוניברסיטה של אורגון גילו כי נוכח פרצי צלילים, רשתות עצביות שונות ועצמאיות זו מזו מופעלות בתגובה להתחלת הצלילים והפסקתם. כאילו העכברים תופשים את הצליל ואת השקט כאירועים נפרדים, ולא את אחד מהם כהיעדרו של האחר. כאותות מסוימים שיש לזהות ולפרש, אף שאיננו יכולים להיות בטוחים בכך.

בעולם הטבע, שקט עלול לסמן סכנה, כמו כאשר קבוצה של בעלי חיים מזמזמת באופן קבוע או משמיעה רעש במשך תקופה ארוכה, והרגע שבו היא מפסיקה מעיד כי משהו אינו בטוח. מסיבות דומות, אנחנו עשויים לחבב רעש רקע כשאנחנו אוכלים, צועדים או ממתינים. שקט עשוי גם להיות זמן להירגע או לנוח. מחקרים בעכברים הראו כי שעות של שקט מסייעות להתחדשות של תאי עצב אצל מבוגרים. אפילו בעולם ללא מילים, שתיקות עשויות לקבל משמעויות ויש להן השפעה משמעותית על הבריאות.

אריסטו התייחס לבני אדם כאל zoon logon echon או ״בעלי חיים בעלי דיבור״. ומאז שהתחלנו לדבר, לא ממש הצלחנו לחזור ולשתוק. יצרנו תרבויות, בנינו ערים והפכנו לחלק מחברות שיש בהן קרבה גדולה, באמצעות מילים. וכעת, העולם רועש יותר משהיה אי פעם, והזיהום האקוסטי הוא מן הסכנות הגדולות ביותר האורבות לבריאות בערים גדולות. לכן, השקט של ה- avoesisשל הנגהאן הפך לנדיר יותר ויותר.

באורח אירוני, הטנטון שלי, האורב הפסיבי, עזר לי להבין עד כמה השקט מוזנח

השקט שלי נטש אותי, אבל באורח אירוני, הטנטון שלי, האורב הפסיבי, עזר לי להבין עד כמה השקט מוזנח. בהתאם לטבעו, איננו מכירים בו כלל, ולכן אולי כמעשה של התמרדות, השקט האבוד שלי הפך לפרדוקס חי. בעיניי, זוהי ההתגלמות האמיתית ביותר של שירה של אדריאן ריץ׳ ״מיפויים של שתיקות״ (משנת 1975):

הצעקה
של קול שאינו לגיטימי
הפסיקה לשמוע את עצמה, ולכן
היא שואלת את עצמה
איך אני מתקיימת?
זה היה השקט שביקשתי לשבור בך...

מאחר שהוא נשבר בי, כעת אני שובר אותו בכם. משום שיש ערך להכרה במה שאנחנו נוטים להזניח, ולהכרה בנוכחותו ובהשפעתו.

בסיפור הקצר The Terrible Screaming מאת הסופרת הניו זילנדית ג׳נט פריים, מסופר על עיר שבה לילה אחד נשמעת צרחה נוראית ובלתי פוסקת. ״לא היה איש שלא שמע זאת״, כתבה פריים, מאחר שהצרחה הייתה כל כך עזה ונוקבת, ועם זאת איש לא אמר מילה. לא היה לצרחה מקור ברור ואיש לא רצה שיחשבו שהוא מטורף או חולה, ולכן איש לא הכיר בקיומה של הצרחה. יום אחד, ״זר מכובד״ הגיע העירה ומיד הכיר בצליל הנוקב, ושאלה את ״ועדת קבלת הפנים אם גם הם שומעים את הצרחה. אבל מאחר שאיש לא אמר על כך מילה עד אז, הם אמרו שאינם שומעים דבר. אנשים המשיכו לשמור זאת בסוד מחשש לחלוק על הבכירים מהם ועל עמיתיהם, והיה אפילו מישהו שתהה מה יקרה אם כולם יסכימו שהם שומעים את הרצחה – ובוודאי יתחולל בעיר כאוס. אז איש לא אמר מילה בנוגע לכך, והם המשיכו ליהנות מן האשליה. פריים ממשיכה:

״ומחוץ לעיר הצרחה הנוראה המשיכה את קיומה הנפרד, בלתי מוכרת. כי תבינו, מה היה שקט. שקט מצא את קולו״.

הסיפור של פריים מצביע על הפחד שלנו להכיר בעוולות שאנחנו והחברה שלנו מסוגלים לעשות. בעיות חברתיות, מעשים של שנאה, אפליה ולא פחות מכך, המידה שבה לא נוח לנו להודות שאנחנו חלק מכל זה. לכן, עדיף לא לומר דבר ולהמשיך ליהנות מחיינו הפריווילגיים. יתכן שהוא מדבר על השתקת הכוונות הפנימיות, התשוקות והיצירתיות מחשש שישפטו אותנו. אבל אני חשתי שהסיפור גלוי לגמרי.

איבדתי משהו אישי עד מאוד כשאיבדתי את השקט. אבל הצלחתי לבסוף לדבר על כך משום שבסופו של דבר, אני עדיין חושב שלשקט יש הרבה מאוד מה לומר

איבדתי משהו אישי עד מאוד כשאיבדתי את השקט, ומבחינתי, זה לא היה דרמטי מדי לחשוב על הטנטון כאילו הוא צורח בתוך ראשי.

הצרחה הנוראה הזו שרק אני יכול לשמוע, הייתה השקט שמצא את קולו.

באורח אירוני, נדרשתי לחוות את הטנטון כדי להבין באיזו קלות אנו עשויים להתעלם מן השקט כשהוא זמין לנו. וכיצד, כאילו נמאסה עליו ההתעלמות, השקט מחליט לשבור את עצמו, לגלם את הסתירה ולהנכיח את עצמו כצרחה נוקבת שלא ניתן להימלט ממנה.

אבל בשונה מגיבוריה של פריים, אני הצלחתי לבסוף לדבר על כך משום שבסופו של דבר, אני עדיין חושב שלשקט יש הרבה מאוד מה לומר.

דייגו רמירס מרטין דל קמפו (Diego Ramírez Martín del Campo) הוא ביולוג באוניברסיטה העצמאית הלאומית של מקסיקו (UNAM), כותב מדע פופולרי ובלוגר. הוא מתגורר במורלוס, מקסיקו.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לו

תמונה ראשית: שביל הדממה. תצלום: גבריאל קפארו