בשביל מי אנחנו מתלבשים?

סגנון הלבוש העכשווי הוא המשך ישיר של המשברים בשנות ה-30. מאז, נשים החלו לספור קלוריות, גברים ניפחו חזה וכולנו התחלנו ללבוש שחור
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

אם תגיעי למסיבה בשמלת פרנזים או חצאית חישוקים, תיראי מחופשת. אך אם תגיעי לבושה בסגנון קתרין הפבורן או ברברה סטנוויק בשנות ה-30 – שמלה צמודה ממשי פריך ושיפון בעלת מחשוף בגב – תיראי מושלם. וזה נכון גם לגברים, מינוס השיפון: אם תגיעו לפגישה בחליפה לא מחויטת מסוף המאה, תיראו לא פחות מיושנים מאדם עם מעיל פראק מעידן מלחמת האזרחים ופאות לחיים גדולות. אך אם תופיעו בחליפה המחויטת לעילא שנהג ללבוש נסיך ויילס שובר הלבבות בסביבות 1933, אתם בשיא האופנה.

הצהרות האופנה הידועות ביותר לשמצה של שנות ה-30 הן החולצות השחורות והחומות של הפשיזם. אך עידן זה של עריצים ושפל כלכלי עולמי הוריש לנו גם את מרכיביו של הסגנון המודרני. זה המסר של "אלגנטיות בעת משבר" (Elegance in an Age of Crisis), הספר הנאה שמתלווה לתערוכת האביב ב- Fashion Institute of Technology(FIT) שבניו יורק. אותו לקח מתגלה גם ברטרוספקטיבה הנוצצת של מעצב העילית צ'רלס ג'יימס שתוצג במוזיאון המטרופוליטן הקיץ, ובקטלוג התערוכה המהודר, "צ'רלס ג'יימס: מעבר לאופנה".

ההתמוטטות הכלכלית והחיפוש אחר אחדות חברתית – אותם תנאים שהכשירו את הקרקע ל"ניו דיל" – חוללו יישור קו מפתיע בטעמים

סגנון הלבוש העכשווי שלנו התגבש במהלך שנות ה-30. גברים לבשו ז'קטים עם כריות כתפיים גדולות ופנסים במותן. נשים רכשו ביגוד ספורטיבי בבדים ועיצובים שהבליטו את הגזרה: בגדים שעוצבו לשם נוחות וקלות התנועה – וכללו גם כיסים. הם סימלו את הבריחה מהתלות בתיק היד (או בכיסיו של הבעל). החזייה, המצאה שהייתה אז בת כמה עשרות שנים בלבד, החלה להרים את החזה והפכה לפריט לבוש סטנדרטי. ואיפה היינו ללא מכנסיים? לפני 80 שנה עדיין נחשבו הנשים שלבשו אותם לנועזות, אך לא היה ספק שהשימוש בהם יתפשט.

עיצובים של קלייר מקרדייל.

עיצובים של קלייר מקרדייל.

אם נבחן בקפידה את התפתחות הסגנון המודרני, נזהה את הפוליטיקה המתחבאת בתפרים. ההתמוטטות הכלכלית והחיפוש אחר אחדות חברתית – אותם תנאים שהכשירו את הקרקע ל"ניו דיל" – חוללו יישור קו מפתיע בטעמים. הסגנון המפושט משך את אלה שהצליחו לשמור על עושרם והשתוקקו להסתירו, אך גם את אלה שירדו מנכסיהם וקיוו להסוות את נפילתם. המראה המחויט והמלוטש הגיע מפריז, שם דור חלוצי של נשות קריירה פלש לסצנת האופנה-בהתאמה-אישית. הקווים הנקיים התפשטו עד השדרה השביעית בניו יורק ואומצו על-ידי אוסף של מעצבות אופנה חלוציות, ובראשן קלייר מקרדל, שהיו אחראיות לעלייה האדירה בפופולריות של הביגוד הספורטיבי. לכולן היה אותו חזון נועז: לנצל את רעיון הנשיות והמשיכה המינית כדי לייצר אופנה טבעית יותר שאינה כבולה למוסכמות המשתנות - סגנון על-זמני.

וכך נולדה גם אובססיה על-זמנית. היצירות הפשוטות והאלגנטיות שנבעו ממיזוג זה של מתחים וטעמים חברתיים, הסוו מעמד כלכלי אך חשפו הרבה מאוד דברים אחרים. לא היה אפשר להסתיר את הגזרה בבגדים האלה. גוף חטוב העיד על עושר והפך לסמל סטטוס שנעשה נוצץ עוד יותר במשך השנים. עלינו להודות לשנות ה-30 על הפרדוקס המוכר: בגדיהם של האמריקאים הלכו ונעשו דומים יותר, אך בה בעת גדלו הפערים הגופניים בין המעמדות השונים.

אצל גברים ונשים כאחד התחוללו תמורות מדהימות באופנה. החליפות החדשות הוסיפו נפח לגבר. הז'קט של החליפה הלא מחויטת, השמוטה, חשף כתפיים נופלות; מכנסיים החליקו להם מתחת לכרסים בולטות. אבל החליפה המחודשת, שנולדה בלונדון ונפולי, חיסלה את התופעות האלה. ברחוב סאביל רוֹ בחר לו פרדריק שולטה, חייט ממוצא הולנדי, מודל חדש - מעילי הארגמן שלבשו חברי "בריגדת השומרים", סמל ידוע לגבריות (בו בזמן היו חבריה ידועים לשמצה כמושא תשוקתם של הומואים, דבר שנחשף בסדרה של סקנדלים מיניים).

קוקו שאנל

קוקו שאנל בדירתה, 1954. צילום: גמא, מוזיאון האופנה והטקסטיל, פריז.

שיטת הדיגום החופשי של שולטה לחיתוך בד הרחיבה את הכתפיים, הצרה את המותניים, ושיוותה לגבר מראה גבוה, רזה ושרירי יותר. לפתע יכלו כולם לעטות חזות מרשימה של איש בריגדה. ב-1933 הצליח מגזין "אסקווייר" – מוצר שפע באורך 116 עמודים ובעלות של 50 סנט (בתקופה שבה ההכנסה השבועית הממוצעת למשק בית הייתה 29 דולר) – למכור את כל מהדורתו הראשונה. המגזין, שנולד כרבעון, הפך לירחון כבר בשנייה.

מטרתן של הנשים הייתה הדגשת הנשיות. השמלה הישרה ובעלת קו המותן הנמוך של שנות ה-20 – בגד רפוי כל כך שהיה אפשר למשוך אותו מעל לראש – נעלמה. שמלות נתפרו מחומרים נצמדים בגזירה אלכסונית של הבד; הטכניקה הזאת ניצלה את כושר המתיחה של הבד כדי להדגיש את חיטובי הגוף. שיטות אריגה חדשות הולידו בדים אידיאליים לעיצובים עקלקלים: מוסלינים וקטיפות רכות, משי פריך ושיפונים. בכל שנה נחשפו טפחים נוספים בגוף. בחוף הים ובבריכה העזו נשים לחשוף את הבטן בבגדי ים בשני חלקים. שמלות הערב, שכללו מחשופים עמוקים מאחור, הציגו לראווה בשר נשי. כותנות הלילה היו צמודות וחלקלקות. בשנות ה-30 היה קשה להבדיל בין הבגדים שלבשו נשים לגאלות לבין אלה שלבשו לקראת שינה.

הוליווד הקרינה את המראה החדש לעשרות מיליוני האנשים שנהרו בהמוניהם לבתי הקולנוע האמריקאיים מדי שבוע בזמן השפל הגדול. אבל החידוש באופנת הנשים היה בעיקר פריזאי. הצלליות החדשות הגיעו מעולם של מעצבי עילית שכמוהו לא נראה לפניו או אחריו. יותר ממחצית בתי האופנה המובילים בפריז נוהלו על-ידי נשים – בהן דמויות מעוררות השראה כקוקו שאנל או מדלן וִיוֹנֶה, אך גם מעצבות נשכחות כלואיז בולנז'ה ואוגוסטה בֶּרְנָר. בדומה לוויונה, שעבדה כתופרת מאז גיל 11, הנשים האלה לא נולדו לאליטה; הן הגיעו לפסגה בעזרת כישרון ונחישות אדירים.

הסגנון המפושט של שנות ה-30 היה תפור למידותיו של עידן המודעות העצמית. זאת הייתה אלגנטיות בשביל אנשים שלא רוצים להתבלט

ויונה ניצבה בפסגה, ויחד עם בנות זמנה היא הלבישה מהפכה. הדיגום הנוזלי של עיצוביה – זה שאפשר לראות בעיצוב הגמיש, המטעה בפשטותו, של שמלה נטולת שרוולים עשויה בד לאמה זהוב מ-1938 – עטף את מתאר הגוף. אך לא רק יופי עניין אותה. ויונה, שכינתה את עצמה "אויבת האופנה," דגלה בשחרור האישה וברפורמה חברתית. היא רצתה לשפר את תנאי העבודה בבית המלאכה שלה וסיפקה לעובדיה טיפול רפואי וטיפולי שיניים, חופשות לידה ושירותי שמרטפות, וכן חופשות בתשלום.

זה היה העולם הפריזאי שאליו נכנס המעצב האנגלו-אמריקאי צ'רלס ג'יימס באמצע שנות ה-20. בעקבות עבודתה של ויונה הוא למד לעצב בדיגום חופשי, ישירות על הגוף; הטכניקה שלו הייתה נדבך יסודי בגישה הפיסולית שנודע בה לאחר מכן. בשנות ה-30 הציג ג'יימס שמלה שהביאה את הסגנון הצמוד למחוזות חדשים. העיצוב הספירלי שלו – האב הקדמון של שמלת המעטפת - נכרך סביב הגוף ונרכס בירך בשלושה תפסים. ג'יימס לא הותיר את הארוטיקה של האופנה לדמיון: הוא מיתג את יצירתו בשם "שמלת טקסי," כלומר בגד שאפשר ללבוש (ולפשוט) במונית.

הסגנון המפושט של שנות ה-30 היה תפור למידותיו של עידן המודעות העצמית. זאת הייתה אלגנטיות בשביל אנשים שלא רוצים להתבלט: צריכה מוסווית בשביל המיעוט העשיר וטעם טוב וזול בשביל מעמד הביניים הנואש להסוות את דעיכתו. בין 1929 ל-1932 התקרבה הכלכלה האמריקאית לקיפאון בכל החזיתות: הכנסה, תעסוקה, תפוקת ייצור ומכירות קמעונאיות. כשהסוציולוגים רוברט והלן לינד חזרו באמצע שנות ה-30 למאנסי, אינדיאנה, המקום שקראו לו "מידלטאון" (העיר הממוצעת) במחקרם הקלאסי על החיים בערים אמריקניות קטנות בשנות ה-20 המשגשגות, הם שמו לב למצב הרוח הזהיר המאפיין את התקופה. אנשים שעדיין היו בבעלותם יהלומים הסתירו אותם בכספות. "הם לא מעזים להציג אותם לראווה בימינו," אמר איש מבוגר לחוקרים. תושבים אמידים העדיפו "פחות יומרנות בלבוש."

דיור

צילום אופנה לדיור, פריז, 1950. צילום: מרק שאו, מוזיאון האופנה פריז.

ביגוד ספורטיבי סימל יותר מכול את "דרך החיים האמריקאית," ביטוי שהפך שגור בזמן השפל. הבגדים החדשים היו דמוקרטיים ומאחדים, מעשיים וורסטיליים. בשדרה השביעית יישמה קלייר מקרדל את הדיגום החופשי של ויונה בבגדים בייצור המוני, וזמן קצר לאחר מכן הרשימה גם בסגנונה הייחודי בפשטותו. גרסת המכונות של שמלת הטקסי של ג'יימס נמכרה באריזות צלופן בחנויות הכולבו של Best & Co.. והודות למימון שהחלה הממשלה להזרים לחינוך מקצועי ב-1917, הוכשרו גדודי נשים בכלכלת בית; וכשאלה ראו שמלה שהן אוהבות במגזין או בסרט, הן ניגשו ישר למכונות התפירה. המומחים לעגו, אך העין הבלתי מזוינת התקשתה לזהות את ההבדל בין בגדי המעצבים המקוריים לחיקויים.

האופנה המודרנית של הבגדים המחויטים הפכה לכלי מאזן, אך הסגנון המינימליסטי לא הצליח להסוות את כל ההבדלים. בשעה שחליפות הגברים החדשות בדיגום חופשי חוללו פלאים בגזרות עגלגלות, אופנת הנשים – אותן "שמלות אכזריות חדשות," כפי שנכתב במגזין "ווג" – הסגירו כל פגם. המשפט המיוחס לעתים קרובות לווליס סימפסון, "לעולם לא תוכלי להיות עשירה מדי או רזה מדי", הלם היטב את רוח התקופה. דיאטות לא היו תופעה חדשה. "סלון ההרזיה" הראשון נפתח בשיקגו ב-1914, והנשים הצעירות של שנות ה-20 היו המשתתפות הראשונות במרוץ אל הרזון. אך בבגדים של שנות ה-30 כבר לא היה אפשר להסוות את הגוף. קו המותן, שהסתובב במחוזות לא מוגדרים בשנות ה-20, עלה בחזרה למקומו הטבעי. חזיות הפרידו בין שדיים, הרימו כל אחד למקומו הוא וחיסלו את החזית המאוחדת של המאה הקודמת. ירכיים צרות, כתפיים רחבות וחזה רזה אך חטוב היו דרישות חובה במראה החדש.

נשות ה"בֶּל אֶפּוֹק" האופנתיות ריפדו את בגדיהן כדי ליצור תחושת כובד ולייצר ירכיים ברוחב הכתפיים, אם לא יותר. אך במהלך השפל הגדול העניים רעבו והגברות העשירות רעבו מבחירה

המעצבים חשבו ששחרור האישה מהמחוך מעניק חירות לגופה. "שרירי האישה," אמרה ויונה, "הן המחוך הטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת." אך האסתטיקה החדשה סימלה תפנית בתולדות האידיאל הגופני. רק כמה עשרות שנים קודם, בחסות העוני שיצרה המהפכה התעשייתית במערב, התגבש סטנדרט גופני שביכר גודל. נשות ה"בֶּל אֶפּוֹק" האופנתיות ריפדו את בגדיהן כדי ליצור תחושת כובד ולייצר ירכיים ברוחב הכתפיים, אם לא יותר. אך במהלך השפל הגדול העניים רעבו והגברות העשירות רעבו מבחירה.

Girdle, חלק תחתון של מחוך, הכולל מותניים וירכיים

Girdle, חלק תחתון של מחוך, הכולל מותניים וירכיים

השחרור מהמחוך השלם יצר שעבוד למכוני ההרזיה, לסיגריה מדחיקת התיאבון, ול-girdle (חלק תחתון של מחוך, הכולל מותניים וירכיים), שנעשה פופולרי בזכות המצאתם של חומרים אלסטיים כמו "לסטקס" (מאבותיה של הלייקרה, נרשם כפטנט ב-1931). בניגוד לימינו, גוף דק ואתלטי זוהה לעתים קרובות עם האמריקנים: כיום הצרפתיות הן אלה שלא משמינות, אבל אז הגאליות היו ידועות בעגלגלותן. ובכל זאת, כפי ש"ווג" הזכיר לקוראיו, דקיקות מושלמת אינה זכות יסוד אמריקנית: "לא מספיק להכיר בכך שיש לך גזרה. אלא אם את אחת מבין שלושת אלפים, תאלצי להודות שהיא לא אידיאלית."

כדי להתאים את עצמם לסגנון הספורטיבי החדש, החלו האמריקאים להתעמל יום-יום. מִנהל העבודות והקדמה בנה בריכות שחייה ומגרשי טניס ציבוריים, מגרשי גולף ואולמות התעמלות עירוניים, שהביקור בהם הפך לפעילות פנאי פופולרית באותו עשור של ספורטיביות ומודעות בריאותית רבות מתמיד. אבל משחק עצל של גולף או ביקור קצר במגרש הטניס לא עזרו רבות להשלת הקילוגרמים העודפים. בגדי הים החדשים חשפו את חזם של הגברים, ומפתח הגוף צ'רלס אטלס נתן להם את העצה הבאה: אם תפתחו קוביות בבטן, תהיו מלכי החוף. ולנשים הציעו "ווג" וחבריו טקטיקה התקפית: הקפצת הישבן על הקרקע לשם פירוק הרקמות באחוריים, מתיחה מאומצת של הזרועות להרמת החזה.

שיעור שחייה בגרין לייק שבארה"ב 1936. צילום: הארכיון העירוני של סיאטל

שיעור שחייה בגרין לייק שבארה"ב 1936. צילום: הארכיון העירוני של סיאטל

היה גם מי שפקפק במהפכה נטולת המחוך. בתקופת מלחמת העולם השנייה כבר ויתר צ'רלס ג'יימס על הגוף הנשי המשוחרר. מעולם לא היה לו הביטחון של ויונה ביופי הנשי: "הגזרה הנשית שגויה במהותה," הוא התלונן ב-1933. ג'יימס, שמאז ומתמיד היה מוכשר אך בלתי צפוי, – הוא רדף אחר התהילה וברח מפני הנושים – חתר כעת לנצחיות בעזרת שינוי רדיקלי. הבגדים שהוא עיצב בשנות ה-40 וה-50 היו מהונדסים ביותר ונתמכו בגאונות על-ידי שלד של כותנה נוקשה וחוטי מתכת. החליפות והמעילים שעיצב לאחר המלחמה התרחקו מהגוף: הם היו גבוהי-מותן ומעוצבים כפעמון, ויצרו סביב הגזרה פקעת שהסתירה את ממדיה. שמלות הנשף שלו היו בעלות מאפיינים פנטסטיים, עם חצאיות נוקשות שלעתים הגיעו לרוחב של שני מטרים. לקוחותיו של ג'יימס היו עשירות ורזות, אך הוא הציע להן צורה נשית חדשה ומשוכללת. "השמלות שלי עוזרות לנשים לגלות גזרות שהן לא ידעו שיש להן.

"שום דבר לא נראה כמו העיצובים האלה, לא לפני כן ולא מאז," כותב המעצב ראלף רוצ'י ב"צ'רלס ג'יימס: מעבר לאופנה". אך זה לא נכון לגמרי, מכיוון שג'יימס של אחרי מלחמת העולם השנייה פלרטט ללא הרף בצורה מרשימה עם ההיסטוריה. היו שם הריפוד של תור הזהב, חצאיות החישוקים של מלחמת האזרחים, קו המותן הגבוה של אימפריית נפוליאון. במהלך הקריירה שלו השתמש ג'יימס כמעט בכל חידוש שהמין האנושי רקח כדי לגונן על הגוף הנשי ממבט, והוסיף גם כמה תכסיסים משלו.

ג'יימס רצה למכור להמונים, אך זכה דווקא להערצתם של המומחים. מספרים שכריסטיאן דיור אמר שג'יימס העניק לו את ההשראה ליצירת ה"ניוּ לוּק" של 1947. אבל ג'יימס מעולם לא זכה להצלחה קמעונאית. היו לו כ-200 עיצובים, אך "שמלת הטקסי" הייתה בין הבודדות שיש להן פוטנציאל מסחרי. מרבית ניסיונותיו לתרגם את סגנונו האידיוסינקרטי והמורכב לאופנה להמונים, נכשלו. וכדי להוסיף חטא על פשע, הוא היה איש עסקים גרוע ואדם שקשה להסתדר איתו. "חבל שהוא אדם קשה כל כך, כי הייתי רוצה לחבב אותו ולחשוב שהוא גאון שלא הגשים את עצמו," אמר הצלם ססיל ביטון, חבר ילדות של ג'יימס. ב-1964 כבר הגיע ג'יימס לסף עוני והפסיק לעבוד כמעצב. הוא בילה את 14 השנים האחרונות לחייו סגור במלון צ'לסי כשמיטתו מכוסה ברישומים וכריכים אכולים למחצה.

צ'רלס ג'יימס היה מעצב העילית הגדול ביותר, ואולי היחיד, בתולדות אמריקה. אך החידושים שלו לא שינו את מסלול האופנה. הגוף לא עמד להסתלק לשום מקום. ליתר דיוק: הגוף הטיל צל כבד מתמיד, כפי שאבחן בפיקחות הפסיכיאטר הווינאי פאול שילדר ב-1934. לאחר כמה שנים שחי ועבד בהן בניו יורק, רצה שילדר להבין את הניתוק בין תחושת גופו של אדם לבין תחושתו של האדם לגבי גופו. ריתקה אותו תפיסת הגוף שלנו – הקלות שבה היא משתנה, התלות שלה בדעות חיצוניות. "הגוף שנראה לנו קרוב כל כך, מוכר כל כך ומוצק כל כך, הפך לרכוש בלתי ודאי." שילדר טבע מונח לתיאור ההתעסקות האובססיבית: דימוי גוף. עריץ נוסף בעידן של עריצים. ואף על פי שאי אפשר להשוותו לרודנים האחרים של התקופה, הוא ממשיך לרדות בנו עד היום.

תודה לאילה רז על סיוע בתרגום מונחים מתחום האופנה.דבורה כהן היא מחברת הספר  Family Secrets: Shame and Privacy in Modern Britain (2013).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דבורה כהן, Atlantic .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על בשביל מי אנחנו מתלבשים?

02
יורם הורוביץ

ישנה אמירה הומוריסטית שאומרת: מיהו הראשון שאישה מראה לו/לה את השימלה החדשה שלה, והתשובה היא: לא לבעלה, אלא לחברה שלה. בלבוש, אופנה, תסרוקת, משקפיים וכו' וכו' יש קודם כל, ובעיקר, צרכים חברתיים.

03
ספורטי ספייס

כתוב נהדר. מרתק ומעניין.
דימוי גוף צץ בעברנו עוד קודם לכן. אריסטופאנס כותב את דבריה של ליזיסטרטה ללמפיטו אשת ספרטה שכנראה נהגה לבקר בגימנסיום רבות.