בשם האב הביולוגי

אחוזים גבוהים של ילדים שנולדו מתרומת זרע אנונימית חשים מצוקה בעקבות נסיבות הולדתם. האם קבלת זרע מתורם עלום שם פוגעת בצרכים קיומיים בסיסיים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הוא גרוש בן 45, אב לשלושה, אבל הוא חי בשביל הסמ"ס שיקבל מאישה המודיעה לו שתוצאת בדיקת ההיריון שלה היא BFP – big fat positive ("חיובי גדול ושמן") בעגת הפוריות. בסוף תופיע גם שורה של סימני קריאה.

בשלב זה, ההיכרות שלו עם האישה תהיה בדרך כלל בת כמה חודשים, החל מתכתובת ראשונית במייל, לשיחות טלפון ועד לפגישה פנים אל פנים. הוא בחן עד כמה היא מושכת ווידא את היציבות הכלכלית והרגשית שלה. הוא הראה לה את התיקים הרפואיים שלו. ולאחר שהכול נבדק, הוא דאג שהאישה תעבור ליד ביתו או משרדו ותאסוף חבילה קטנה.

"היא אפילו לא צריכה לצאת מהאוטו," הוא מתאר את מעמד מסירת החבילה המכילה את הזרע הטרי שלו. סביר להניח שהוא כבר הדריך את האישה במכניקה של ההזרעה המלאכותית והנחה אותה כיצד למקסם את הסיכויים להתעברות. כמובן שהוא חתם על חוזה שבו הוא מוותר על זכויות הוריות וגם פוטר את עצמו מאחריות. בשיחות קודמות עם האישה הובטח לו שאם התהליך יתממש בהצלחה, הילד יהיה רשאי לחקור לגביו או לפגוש אותו כשירגיש מוכן לזה, אבל אין שום ציפייה למערכת יחסים או כל קשר קבוע.

אנדרו מסר את הזרע שלו ל-85 נשים וכעת יש לו 24 ילדים מהן, ועוד חמישה בדרך

אנדרו – כך נקרא לו, כדי להגן על פרטיותו – התחיל לתת את הזרע שלו לפני כחמש שנים. הוא אומר שהוא אוהב לעזור לאנשים להשיג את הדבר שהם רוצים יותר מכול. אבל הוא מונע גם על-ידי התשוקה להפיץ את זרעו. מבחינתו זו תשוקה מולדת, בדיוק כמו תשוקתן של נשים רבות להרות. "הריגוש שמתלווה לדחף ההתרבות הוא כמו סם," אומר אנדרו. "כשאתה נבחר על-ידי מישהי להיות אב לילד שלה, זה נכנס עמוק לגנים שלך. אין ספק שפועלים פה כמה אנדורפינים. לכן אני חוזר ועושה את זה שוב ושוב."

"שוב ושוב" אינו סתם ביטוי. אנדרו מסר את הזרע שלו ל-85 נשים וכעת יש לו 24 ילדים מהן, ועוד חמישה בדרך. בין הנמענות יש נשים נשואות עם בעלים עקרים, נשים רווקות שלא פגשו את הגבר הנכון וזוגות של לסביות. רובן רוצות להשתמש בזרע של מישהו שהן מכירות כי זה פחות מנוכר מאשר לקנות זרע קפוא מבנק. כך גם יוכלו הילדים שלהן להיות בקשר כלשהו עם התורם. הוא נהנה לקבל עדכונים מהנשים על התקדמות ההריונות שלהן. הוא שמח לקבל תמונות אולטרה סאונד ולאחר מכן גם תמונות של התינוקות, שבהן הוא יכול לזהות את תווי הפנים שלו.

אנדרו מונע על-ידי שילוב אלטרואיזם ונרקיסיזם, והוא מבלה עד שלוש שעות ביום בהתכתבות מקוונת עם נשים שצדות תורמי זרע. חביב עליו במיוחד אתר שנקרא Known Donor Registry, שמאז 2010 משמש כמסלקה לנשים המחפשות גברים שמציעים זרע בחינם. לפי האתר, רשומים בו קרוב ל-13,00 אנשים, כולם חברים מרצון במה שאפשר לכנות מחתרת הזרע החינמי. זו מעין תגובת נגד עצמאית למערכת הוותיקה של בנקי זרע, אותם מוסדות פרטיים שמציעים זרע קפוא, לרוב מתורמים אנונימיים, תמורת תשלום לא מבוטל. הכותרות באתר, למשל "הכניסי גנים טובים לרחם שלך", או "תני לי להפוך אותך לאימא", מקשרות נשים לתורמים בעלי מניעים מגוונים, מנרקיסיזם או אלטרואיזם ועד לתימהונות.

הטכנולוגיה מקלה על התורמים והמחפשים לתקשר ביניהם ישירות, ללא מתווכים יקרים. יתרה מזו, היא מאפשר להם להחליף ביניהם מידע על עצמם, ולשלוט בתנאים שבהם מתבצעת ההזרעה

תרומות זרע קיימות בצורה כזו או אחרת כבר יותר ממאה שנה, אבל השינויים המתמשכים בדפוסים הדמוגרפיים, מבנה המשפחה והגישות החברתיות עשו אותן יותר ויותר פופולאריות. לפי ההערכות, יותר ממיליון ילדים נולדו בזכות תרומות. רובן תווכו על-ידי בנקי הזרע, אבל המצב הזה הולך ומשתנה. הטכנולוגיה מקלה על התורמים והמחפשים לתקשר ביניהם ישירות, ללא מתווכים יקרים. יתרה מזו, היא מאפשר להם להחליף ביניהם מידע על עצמם, ולשלוט בתנאים שבהם מתבצעת ההזרעה.

בה בעת, כמה תיקים משפטיים בולטים התמקדו בשיטות פסולות בתעשיית הפוריות, כגון שימוש בלתי מוגבל בזרע של תורם יחיד. באופן אירוני, הצלחתן של תרומות הזרע מעלה שאלות מהותיות לגבי ההשלכות המוסריות והרגשיות של התהליך הזה, שבו נעשה שימוש בתאי הרבייה של מישהו שאינו מחויב להורות.

חלק גדול מהשאלות האלה שואלים הילדים עצמם. הגל הגדול הראשון של ילדים שנולדו מתרומת זרע הולך ומתבגר, ורבים מהם חשים לא בנוח לגבי האופן שבו הובאו לעולם. חלקם מתקשים לעכל את העובדה שנולדו מהיריון שנבע לא מאהבה, אלא מתמריצים כלכליים – והמילה "תורם" טורדת את מנוחתם במיוחד. אחרים דואגים שמא יש להם בעיה רפואית בלתי ידועה. ורבים מתוסכלים מחוסר יכולתם לדעת מי אבותיהם ה"אמיתיים" או ליצור איתם קשר; האנונימיות היא ערך מקובל בתעשייה, ולמעשה היא מהווה חלק מתנאי החוזה שאפשר את הבאתם לעולם. לבסוף, יש גם מי שחרד מהאפשרות להתאהב בבלי דעת באח למחצה.

מבחינת הילדים האלה, יש בעיה מהותית במערכת שהשריצה אותם, מילולית. נראה להם שאין מנוס מלנטוש את האנונימיות, אם כי לא בטוח שזה יפתור את כל הבעיות. האם תרומת זרע פוגעת בצרכים קיומיים בסיסיים, או שמא היא רק דורשת התאמות פרוצדורליות כגון חיסול האנונימיות? תלוי את מי שואלים.

נס ההתעברות

מבחינתם של הורים לעתיד שנעזרו בשירותיהם של בנקי זרע, התרומה היא נס. לא פחות ולא יותר. היא מעניקה חיים כשהשיטות הוותיקות כושלות, או במקרים שהן אינן אפשריות. מרפאות הפוריות ובנקי הזרע נהנים מאוד מהעלייה במספר התרומות. לפי דו"ח תעשייה שערכה בשנת 2012 חברת IBIS World, בנקי זרע מייצרים 321 מיליון דולר בשנה, נתון שאמור לעלות עד ל-436 מיליון דולר לשנה ב-2017 מכיוון ששיעורי הקבלה הגדלים של תחום הפוריות, לצד הצמיחה הכלכלית הכללית, יאפשרו לעוד ועוד אנשים להקים משפחה.

כיום עשויים התורמים לבנקי הזרע להרוויח עד 12,000 דולר לשנה עבור שלוש תרומות בשבוע. מחקרים מראים בעקביות שהרווח הכספי הוא המניע העיקרי בתרומת זרע

מדענים עובדים על הזרעה מלאכותית כבר כמעט 300 שנה. הם התחילו עם חיות. הניסוי המוצלח הראשון בהזרעה בבני אדם התרחש בשנת 1884 והניב תינוק זכר. במשך עשרות שנים ההליך נותר כמעט סודי, ובוצע בשקט במשרדיהם של רופאים. גברים צעירים – רובם סטודנטים לרפואה – גויסו כדי לספק זרע, שאותו הזריקו הרופאים בחשאי לנשים שבעליהן התגלו כעקרים. הרופאים היו מתווכים רבי עוצמה, היחידים שידעו מאין בא הזרע ולאן הוא הולך.

בשנות החמישים של המאה העשרים התחוללו התפתחויות בטכניקות להקפאת והפשרת זרע. הן הביאו עמן את ההבטחה הגדולה להזרעה מלאכותית והובילו להקמת בנקי הזרע המסחריים הראשונים בשנות השבעים. בחירת התורמים נותרה נחלתם הבלעדית של הרופאים, שנטו לקבל החלטות על בסיס דמיון פיזי כללי לגברים העקרים שאיתם עבדו – לבנים בעלי שיער שחור ללבנים בעלי שיער שחור. הזוגות נאלצו לקבל את מה שהוחלט בשבילם.

עם התחזקות תפיסות ההגדרה העצמית וזכות הבחירה ברפואה בשנות השמונים, החלו מקבלי התרומות לדרוש עוד מידע לגבי התורמים שבקטלוג הבנק. רובם היו סטודנטים צעירים ורבי און בשנות העשרים לחייהם שתרמו זרע כהשלמת הכנסה. כיום עשויים התורמים לבנקי הזרע להרוויח עד 12,000 דולר לשנה עבור שלוש תרומות בשבוע. מחקרים מראים בעקביות שהרווח הכספי הוא המניע העיקרי בתרומת זרע.

עם הזמן התחילו בנקי זרע לבקש מהתורמים לספק עוד מידע על עצמם – עדיין בלי להזדהות: היסטוריה משפחתית, הישגים בלימודים, חיבורים שכתבו על עצמם, הקלטות של קולם, תמונות ילדות, אפילו שירה או ציורים שמדגימים את היצירתיות שלהם. בנקי זרע טוענים שרק 2-1 אחוזים מהמועמדים עוברים את כל משוכות הקבלה, כולל בדיקה שמטרתה לוודא שקיימת ספירת זרע גבוהה ביותר. ומחפשי התרומות נהנים ממגוון רחב יותר של קריטריונים לבחירת עתידו של הילד.

אבל גם תמונה רחבה יותר של התורם אינה מפצה על העדר הפיקוח על בנקי הזרע. הורים, ילדים ותורמים גם יחד מעלים עוד ועוד שאלות לגבי העדר המגבלה על כמות הלידות מזרע של תורם בודד. יש חשדות שבנקים מסוימים יצרו ביודעין עשרות ואף מאות צאצאים מתורם אחד.

יתרה מזו, אין דרישה חוקית לבדיקה גנטית של הזרע, ויש הבדלים גדולים בין הפרקטיקות הגנטיות שבשימוש. אין גם חובה חוקית על ההורים לדווח את הלידות או את מצבם הבריאותי של הילדים. ותורמי הזרע אינם מחויבים לעדכן את תיקיהם הרפואיים. בעשרות מקרים מתועדים – שרבים מהם רשומים ב- Donor Sibling Registry, אף על פי שאף אחד לא יודע מה היקפה האמתי של הבעיה – ילדים שנולדו מתרומות זרע פיתחו מחלות גנטיות (כולל מומים בלב, ניוון חוט השדרה וסיסטיק פיברוזיס) אך הזרע החשוד נותר בשוק, ואולי ביותר מבנק אחד.

המבקרים טוענים שהתעשייה חולבת את כל מה שהיא יכולה מדגימות הזרע המאוחסנות, חלקן אולי בנות עשרות שנים, ומתנגדת לאסדרה שעלולה לפגוע בשורה התחתונה שלה. "זה עניין של כסף על פני אתיקה," אומרת דיאן טובר, מנהלת עמיתה של המרכז לגנטיקה וחברה בסן פרנסיסקו, מלכ"ר שמנטר יישומים של טכנולוגיות בתחום הגנטיקה והפוריות. "אין אסדרה, אין מערכת ריכוזית לדיווח, אין מדיניות פדרלית כללית. כמו רופאי שיניים, כל בנק זרע שומר את הרשומות של עצמו."

פרסומת לבנק הזרע ברכבת התחתית בלונדון. צילום: סטפן מוסי, פליקר

פרסומת לבנק הזרע ברכבת התחתית בלונדון. צילום: סטפן מוסי, פליקר

אנונימיות תחת מצור

ייתכן שהמחלוקת הגדולה ביותר נסובה על נושא האנונימיות. לרוב נתפסה האנונימיות כדבר טוב לכל המעורבים; היא הגנה על תורמים מפני אחריות הורית והבטיחה שלא יתדפקו על דלתם זרים שרוצים מערכת יחסים או תמיכה כספית בהמשך הדרך. מבחינתם של הורים לעתיד, האנונימיות שיככה את הפחד שילדם ילך יום אחד לחפש את אביו ה"אמיתי", ונתפסה כדבר שיגן על הבעלים מתחושות נחיתות הנובעות מעקרותם. במשך עשרות שנים, רוב הזוגות ההטרוסקסואלים שנעזרו בתורמי זרע שמרו זאת בסוד ולא היו מעוניינים בכל קשר עם התורם.

מבחינת רוב הזוגות הנעזרים בתרומה, "מפחיד" לחשוב שהילד עלול לרצות בתורם כהורה, אומרת פטרישיה מאלסדט, פסיכולוגית מיוסטון שמייעצת לעקרים. אך מסתבר שזה בדיוק מה שחלק מהילדים רוצים. "הפחד הוא: 'איך זה ישפיע על הקשר של הילד איתנו? האם הוא יאהב את ההורה האחר יותר?' זה מאוד מאיים."

הזרעה מלאכותית היא טכניקה שפותחה כדי לתת מענה לצרכיהם של בוגרים עקרים. אבל אף אחד מעולם לא הרהר בצרכיו של הילד – או תיאר לעצמו שנקודת המבט שלו עלולה להיות שונה מזו של ההורים. מכיוון שיותר ויותר הורים חושפים את עניין התרומה בפני ילדיהם – מחקרים מוכיחים עד כמה החשיפה הזו חשובה – מתחילה להתעורר בילדים סקרנות לגבי התורמים, אך מתעוררות בהם גם תחושות עמוקות של אובדן ובלבול על כך שהם לא מסוגלים לראות את התמונה המלאה של המורשת הביולוגית שלהם. "בלבול גנטי" או "גנאלוגי" הוא מונח שמתאר את בעיות הזהות האלה.

"זה לא, 'אני צריך הורה אחר,'" אומרת מאלסדט. "אלא, 'אני פשוט סקרן.'" בסקר שהיא ערכה בשנת 2010 והתפרסת בכתב העת Fertility and Sterility, כ-76 אחוז מהילדים שנולדו מתרומת זרע אמרו שהם רוצים לפגוש ולהכיר את התורם שלהם, או לפתח איתו מערכת יחסים; 80 אחוז אמרו שהם חיפשו אותו. מערכת היחסים שהם מחפשים, אף על פי שאינה הורית, היא הכרחית מבחינתם, ואף אינטימית. היא מצביעה על צורך יסודי בקשר עם הורה ביולוגי. "מה שמתסכל אותם הוא שלא מתחשבים בהם," אומרת מאלסדט, "אלא רק ברופאים, בתורמים ובהורים. במשך שנים תפסתי את התורם כמישהו שרק עוזר. אבל למדתי שהקשר יותר אישי מזה. הילדים האלה חושבים על האבות שגידלו אותם כעל אבא, ועל התורם כאבא הביולוגי."

"נולדתי מתוך נוחות"

יש לא מעט תורמים לשעבר שלא רוצים שיאתרו אותם – הם היו סטודנטים תפרנים כשהם מסרו את הזרע שלהם תמורת 35 דולר לכוס, פחות או יותר, וכעת הם מבוגרים עם ילדים משלהם

אלנה ניומן, בת 27, ידעה כל חייה, בעצם, שנולדה מתרומת זרע אנונימית. "יש לי זיכרון מעורפל מגיל ארבע או חמש, שאימא שלי אומרת לי: 'לא יכולנו להביא ילדים לעולם ומאוד רצינו אותך, אז זה מה שעשינו,'" נזכרת ניומן, שגדלה בסן פרנסיסקו.
"ה"אנחנו" הם אמה ובעלה הראשון. בינו לבין ניומן מעולם לא היה קשר של אבא ובת; הוא ואמה התגרשו כשהיא הייתה בת שמונה, וניומן מעולם לא ראתה אותו שוב. אמה התחתנה שוב במהרה, וניומן זוכרת את מערכת היחסים שלה עם אביה החורג כקשר צונן המאפשר לשניים לשאת זה את נוכחותו של זה.

באוניברסיטה התחילה ניומן להרגיש מוטרדת. היא עברה כמה מערכות יחסים בלתי מספקות וגילתה שהיא אכולת שנאה לגברים. היא הבריזה משיעורים כדי לקרוא ספרי עזרה עצמית. בסופו של דבר היא נשרה מהלימודים. היא האמינה שהבעיות שלה קשורות לנסיבות לידתה – היא הרגישה מבועתת מהאפשרות שיישאלו אותה במצבים חברתיים על המשפחה שלה או על הרקע האתני שלה, והשתוקקה לראות תמונה של אביה הביולוגי.

ולכן היא פתחה במחקר. היא הצטרפה ל- Donor Sibling Registry, פורטל מקוון שקם בשנת 2000 כדי לעזור לילדים כמוה ולהוריהם ליצור קשר עם ילדים אחרים שנולדו מאותו זרע. היא הגישה את הדנ"א שלה לניתוח. היא אפילו שכרה חוקר פרטי המתמחה בהגשת עזרה לילדים שנולדו מתרומה ומעוניינים למצוא את הוריהם הגנטיים. "אני חושבת שבתוך תוכם, כל הילדים שנולדו מתרומת זרע רוצים לדעת שהוריהם גאים בהם ומקבלים אותם," אומרת ניומן. "זאת הילדה הקטנה שבי מדברת. אבל אני לא מצפה לשום דבר מעבר לכוס קפה ו'נחמד להכיר אותך.'"

היא מודה שהעדר קשר אוהב עם "אב חברתי" – מונח שמיוחס לעתים לאבות לא ביולוגיים – תרם למצוקה שלה. ובכל זאת, היא מאמינה שיש משהו בלתי מוסרי ואכזרי ברמה יסודית בניתוק אנשים משושלתם הגנטית. לכן היא מתנגדת בצורה גלויה וישירה לכל תרומות הזרע, ומשווה את קניית ומכירת תאי הרבייה לסחר בבני אדם.

"תעשיית הפוריות וההורים שמקבלים תרומות מנסים להציג את זה כדבר חיובי, אבל את יודעת, זה גבר שמאונן לתוך כוס ומוכר את ההורות שלו," היא אומרת. "אני חושבת שקשה להורים להיות כנים באמת לגבי מידת הכאב שעלול להיגרם לילד שלהם, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם העובדה שהם גרמו לו כאב." בשנת 2011 הקימה ניומן אתר, The Anonymous Us Project, הקורא ל"דעות כנות בנושא טכנולוגיות של פוריות ופיצול משפחתי." עשרות ילדים שנולדו מתרומה מתארים רגשות של אבל, בלבול ובושה לגבי הרקע שלהם. "קשה לי מאוד לקבל את העובדה שנולדתי מתוך נוחות ולא מתוך אהבה," כתב ילד לאם חד-הורית. "אני רק רוצה שהוא יידע שאני קיים," כתבה ילדה אחרת על התורם שלה.

אנשי בריאות הנפש מכירים בכך שחלק מהילדים האלה חווים מצוקה בעקבות נסיבות הולדתם וחשים שנסיבות אלה מתנגשות בצורה מהותית עם הצורך שלהם באב ביולוגי. מאלסדט גילתה כי ל-33 אחוז מהם יש גישה "רעה" או "רעה מאוד" לגבי אופן הולדתם. כ-25 אחוז ניטרליים לחלוטין לגביו, וכ-40 אחוז נוטים לדעה חיובית, אף על פי שלעתים קרובות הם סקרנים מאוד לגבי הרקע הגנטי הבלתי ידוע שלהם.
האם אנונימיות היא הבעיה?

קרול ליבר וילקינס, מטפלת משפחתית מלוס אנג'לס שמתמקדת בעקרות, אומרת שהורים רבים חוששים שהילד יחפש את התורם ויאהב אותו יותר מאשר אותם, וקורה שמתבגרים כועסים מטילים פצצות רגשיות כמו "אתה לא האבא האמיתי שלי!" אבל באופן כללי, היא אומרת, העניין של הילדים בתורמי הזרע שלהם לא פוגע בקשר משפחתי בריא.

"הם לא מתאבלים על העדר הורים, אלא שואלים, 'מי אני? האם אני בגובה שלו? גם הוא אוהב מתמטיקה?'" היא אומרת. "זו סקרנות עזה מאוד המהווה חלק מתהליך יצירת הזהות הגנטית. בסופו של דבר, ככל שאנשים גדלים עם יותר מידע על קשריהם הגנטיים, כך הם מרגישים שלמים יותר."

בהתחשב באנונימיות שעוטפת כבר זמן רב את תרומות הזרע, אנשים מגלים מעקפים חדישים לגילוי המידע המשפחתי. ונדי קריימר הקימה את ה-Donor Sibling Registry בעקבות רצונו העז של בנה ריאן, אז בן עשר, לגלות דברים על אביו, שאת זרעו קיבלה קריימר ממרפאת פוריות בקולורדו כשעוד לא הייתה ברירה אלא לקבל תרומה באנונימיות. יותר מעשור אחר כך, לארגון יש יותר מ-40,000 חברים, ומעל ל-10,000 זוגות של חצאי אחים ותורמים-ילדים מצאו זה את זה בעזרתו.

"מבחינת הורים מסוימים, זה היה בסך הכול תא שהתקבל בתרומה," אומרת קריימר. "אבל ילדים רבים שנולדו מתרומה אומרים, 'אולי מבחינתך זה היה רק עוד תא, אבל מבחינתי זה האבא הביולוגי שלי.' למה אין להם זכות לצאת ולחפש את ההורה הביולוגי שלהם? איפה עובר הגבול שמגדיר מהי משפחה?"

יש לא מעט תורמים לשעבר שלא רוצים שיאתרו אותם – הם היו סטודנטים תפרנים כשהם מסרו את הזרע שלהם תמורת 35 דולר לכוס, פחות או יותר, וכעת הם מבוגרים עם ילדים משלהם. מחקרים מראים שרבים מהם מתביישים בכך שנאלצו לתרום זרע. אבל חלקם מקבלים בברכה קשר עם הילד. מעבר לסיוע שהיא מספקת בחיפוש הקרובים הגנטיים, קריימר גם מעבירה ביקורת בוטה על "מערכת שבורה". כשהיא הרתה בשנת 1990, עדיין לא היה ידוע עד כמה בדיוק המערכת הזו שבורה. כיום היא קוראת לעדכון תיקים רפואיים של תורמים, בדיקות גנטיות לתורמים, דיווח חובה על לידות, תיעוד לאומי של לידות כדי להגביל את מספר השימושים בזרע של תורם מסוים, ומעל לכול - סוף לתרומות האנונימיות. לאחר שראתה את התסכול והנזק שהאנונימיות גורמת לילדים, היא דוחקת בהורים לעתיד להימנע מתרומה אנונימית.
"אולי האנונימיות של התורם גורמת לכם להרגיש טוב יותר ומוגנים יותר," היא אומרת. "אבל הבחירה בסוג התורם לא צריכה להיות מבוססת על האינטרסים שלכם. זו בחירה שהילד שלכם יחיה איתה עד סוף חייו." בינתיים נראה שתרומת ביציות, טכנולוגיה חדשה יותר, מעוררת פחות חרדות זהותיות.

בשביל הורים לעתיד שלא רוצים להשתמש בתורם אנונימי אבל מעוניינים בביטחון החוקי והרפואי שבעבודה עם המערכת, מרפאות פוריות ובנקי זרע רבים מציעים כעת תורמים שזהותם גלויה. תורמים אלה מסכימים לרוב לחשוף את זהותם כשהילד מגיע לגיל 18, אך הם עוברים סינון רפואי כבר מהתחלה ומוגנים חוקית מחובות הוריות. זוהי פשרה בין הפתיחות הבוטה של מחתרת הזרע החינמי והסתרת הזהות המסורתית של בנקי הזרע.

בארצות הברית גוברת במהירות ההעדפה לתרומה גלויה. בעוד שהתפתחויות רפואיות המאפשרות לגברים עקרים להפרות את בת זוגם עם הזרע שלהם, מצמצמות את כמות הזוגות ההטרוסקסואליים שפונים לבנקי זרע, יותר ויותר זוגות לסביים ונשים רווקות מחפשים תורמים. לסביות ונשים חד-הוריות לא יכולות להחביא את האמת כמו זוגות הטרוסקסואליים, אומרת ליבר וילקינס. וגם אין בחייהן גברים שצריך להגן על סמכותם ההורית ועל האגו שלהם. "הן מרגישות יותר בנוח עם פתיחות ועם הגנה על אפשרויות הבחירה של הילד שעדיין לא נולד."

California Cryobank, בנק הזרע הגדול בארה"ב, הציע בתחילת שנות התשעים אך ורק תרומות זרע אנונימיות, ו-90 אחוז מלקוחותיו היו זוגות הטרוסקסואליים. כיום 70 אחוז מהקליינטורה שלו הן זוגות של לסביות ונשים רווקות, ותורמים בזהות גלויה הם שליש מקטלוג הבנק. ב-Sperm Bank of California, מוסד חלוצי בתחום התרומות הגלויות ובנק הזרע היחיד במדינה שאינו למטרות רווח, כמעט 80 אחוז מהלקוחות הם זוגות של לסביות ונשים רווקות, ו-85 אחוז ממקבלי התרומות בוחרים בתרומה גלויה.

המערכת מתקדמת אט אט לעבר שינוי פרוצדורלי, אך רבות מהרפורמות שהילדים רוצים עדיין אינן מיושמות. עם זאת, המודעות לטובתם של הילדים גוברת. חלקם עדיין רדופים על-ידי הפער שבסיפור הגנטי שלהם, ואחרים פשוט סקרנים לגביו. אבל אם ההורים יתעקשו להשתמש בתרומה גלויה, הם לפחות יעניקו לילדיהם את האפשרות למלא יום אחד את החסר. "תרומת זרע היא אפשרות שנבחרת במודע, ואנשים חושבים עליה, מדברים עליה, דואגים לגביה, ואפשר לקוות שכאשר הם מחליטים להתקדם, הם גם שלמים איתה," אומרת מאלסדט. "כעת ההורים מכירים בכך שהילדים חווים לעתים חרדה בגלל המסתורין שאופף את הרקע שלהם, ומנסים לעזור להם לסלק החרדה הזו. זה דבר חיובי."

כל הזכויות שמורות לאלכסון. 

Reprinted from Psychology Today. ©2013 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ניפר בלייר, Psychology Today .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על בשם האב הביולוגי

האנונימיות בה נוקטים בנקי הזרע באשר לזהות התורמים היא שורש הרע והכתבה החשובה הזו הציגה זאת. העדר אב הוא מכה כואבת לזהות האישית של הילד וילווה את חייו לכל אורכם.
כאשר לילד יש אב נעדר או אביו נפטר, ישנם זיכרונות, תיעוד, ידע נוכח, אך בנק הזרע מונע כל זאת באכזריות בחסות החוק.
הכתבה לא פירטה את החלופה הממשית למצבים הרבים והיא אתר להורות משותפת כאתר בייבי לי, באתר רשומים אלפים, נולדים ילדים, תוך הורות אוהבת, משקיעה, נוכחת, כפי שכל אחד מאיתנו מאחל לעצמו ולילדיו.
האם הרופא בבנק הזרע היה מוכן להיוולד למבחנה אנונימית?
בהעדר חקיקה, בהעדר שיח חופשי וער תקשורתית, ימשיכו לפנות נשים רבות לאופציה הקלה הזו, שמחירה הרגשי כבד.

    02
    leo

    לא אנונימי!! שלום לכולן. אני גבר בשנות ה-30 לחיי, מוכן לתת זרע לכל המעוניינת, ובעצם להקנות מודעות אב לילד/ה, אך רק במובן החלקי של האבהות כגון: יעוץ, ביקורים וכד'. הנני בריא לחלוטין, עם גנטיקה מעולה, משכיל, נאה, די גבוה, יוצא יחידה מיוחדת ועוד.. כמו כן הנני בעל כישורים רבים ומעניינים-פרטים נוספים יינתנו בעת הצורך. למען הסר ספק, אם את מחפשת שותף מלא אני לא הכתובת! לכן, כל המרגישה מתאימה, מוזמנת לשלוח לי מייל (שפתחתי במיוחד עבור זה) ואחזור אליה בשמחה. ובכלל, גם אם לא במשרה מלאה-עדיין עדיף לאדם לדעת משורש קיומו, לטובתו ולטובת הכלל.
    avyeladay@walla.com

03
אשה בתרומת זרע

אני לא מסכימה עם הנאמר. זו שנאת נשים. אתה יודע כמה נשים כמהות לזוגיות ולא מוצאות פרטנר ובהיעדר אופציה פונות לבנק הזרע? לא לכל אחת מתאים הורות משותפת בוא לראות כמה עורכי/ות דין מתפרנסים מתביעות וסכסוכים של זוגות כאלה. ילד/ה שאוהבים אותו יחיה גם עם הידיעה שאין אבא. לא הכל גנטי. ותפסיקו לעשות פרסומות לאתר בייבי לי. חוצפה

    04
    ילדה מתרומת זרע

    יש הבדל בין מצוקה שאפשר למנוע לבין מצוקה שאפשר למנוע. אי אפשר מראש לדעת על מחלות וגירושין, אבל כן אפשר למנוע הולדת ילד יתום מאב שיחיה עם חור שחור לנצח.

    באיזו זכות את מבטלת את המצוקות של אנשים אחרים?

    דווקא ההתייחסות לסבל שלנו, הילדים שנולדו מתרומת זרע, היא ההתייחסות המודרנית. כמעט תמיד מתייחסים רק לרצון של האמא להוליד ילדים, כאילו מדובר במשהו קדוש. אז לא, לא לכל אחת מגיע להיות אמא, ולא כל אחת צריכה להיות אמא, ולא, ממש לא בכל מחיר. לפני שמביאים ילד לעולם, צריך לחשוב על טובת הילד, ולא על הצורך האגואיסטי להוליד ילדים.

    לא מדובר פה על רצון בקשר נורמטיבי עם אבא רגיל, אלא פשוט ברצון לדעת. יש לכן מושג, כמה זה קשה וכואב לא לדעת מאיפה באת? מה ההיסטוריה המשפחתית?

    חשבו רגע, כמה פעמים אתן מדברות על ההורים שלכן, או מה סבא וסבתא שלכם עשו פעם, מהלך החיים שלהם. כמה זה מהווה חלק מכן. למה אנשים עושים מסעות שורשים? למה אנשים מתגאים במי שהיו הסבים שלהם? אז לא הכל גנטי, אבל זה חלק מכריע מהחיים של כל אדם ואדם.

    ואגב, גם במגילת זכויות האדם של האו"ם הזכות לדעת מהו המוצא שלך הינה זכות בסיסית.

05
אשה עבריה

נכון. ילד יכול לחיות גם בלי עין או רגל...מה הקשר לשנאת נשים?
לא כולם צריכים לעשות ילדים. את מתעלמת במכוון ובזדון מההשלכות שיש לסיפור על זה על נפשותיהם של הילודים-מתוך אגואיזם טהור. איכס

06
אמא לגם וגם

לא יודעת אם מיזוגניה, אבל פוריטניות? - בלי ספק.
מדובר במאמר חשוב, שהשורה התחתונה שלו אומרת רק דבר אחד: טוב יותר לדעת, מאשר לא לדעת.
נכון, גם טוב יותר להיות עשיר ובריא.
אם רוצים לדייק, אפשר להרחיב: כיוון שבמדינות מסוימות (ובהן ישראל) האפשרות לקבל תרומת זרע גלויה אינה קיימת באופן מוסדי, יש לקדם את השינוי בחוק שיאפשר לילדים שנולדו בעזרת תרומה להכיר ולחקור את שורשיהם.
זו השורה התחתונה במאמר מאוזן ומעניין - אבל הכותרת וכותרת-המשנה אומרות דבר אחר - מגמתי, צעקני, עיתונות-ישנה במירעה:
בואו נתחיל מהעובדה שכותרת המשנה מטעה ומגמתית. כך כתוב במאמר: "מאלסדט גילתה כי ל-33 אחוז מהם יש גישה "רעה" או "רעה מאוד" לגבי אופן הולדתם. כ-25 אחוז ניטרליים לחלוטין לגביו, וכ-40 אחוז נוטים לדעה חיובית, אף על פי שלעתים קרובות הם סקרנים מאוד לגבי הרקע הגנטי הבלתי ידוע שלהם".
כלומר: ל-40 אחוז יש דעה חיובית, 35 אחוז ניטרלים, ורק ל-33 אחוז יש דעה רעה לגבי אופן הולדתם. הרוב המוחלט אינו "חש במצוקה עקב נסיבות הולדתו".
אבל בשם ה"עניין" - או מכל שיקול אחר עיתונאי-לכאורה - בחר העורך להדגיש את אלה ש"חשים מצוקה עקב נסיבות הולדתם".
זו גישה שמרנית במקרה הטוב וחשוכה במקרה הרע, המצטרפת לעמדה המלווה את העיתונות הישראלית זה כמה עשורים, בעשרות כתבות (בעיקר בעיתון של המדינה, אבל בהחלט לא רק בו). עצוב ומפתיע שכתב עת מקורי וחתרני כ"אלכסון" נתפס גם הוא למגמה.
כאמא לשני ילדים - לאחד מהם "אין אבא" (תרומת זרע), ולאחר יש אב, נוטש ופוגעני כמו לא מעט אבות גרושים - לא פעם שאלתי את עצמי מי מילדיי עתיד לסבול יותר מהיעדרו של האב. השנים הוכיחו כי הילד שאביו הביולוגי בחר שלא לגדל אותו וכמעט שלא להתראות איתו פגוע הרבה יותר, וקשריו עם גברים - מורים, מדריכים, ידידי משפחה - סבוכים ומסוכסכים לא פעם ומעיבים על היומיום והשגרה שלו.
אין ספק שילדים מתרומת זרע חיים עם שאלה, "חור שחור", שלנצח תעמוד ברקע - אבל הבלטה של מצוקתם מגוחכת, על רקע אינסוף מצוקות אחרות הקשורות לחיים המודרניים ולמשפחה המודרנית: הורים גרושים ונוטשים, הורים עסוקים מדי המגדלים את ילדיהם באמצעות קבלני משנה, הורים מבוגרים מדי שאינם פנויים לעולמה של הילדות, הורים ממין אחד בתוך קבוצת ילדים למשפחות הטרוסקסואליות, שילדיהם עלולים להתמודד עם הטרדות או עלבונות - ועוד ועוד. אחדים יסבלו, אחרים לא - הכל לפי המשפחה הספציפית, הסביבה הספציפית, החוסן הנפשי הספציפי של המבוגרים הספציפיים שסביבם, וכו'.
ועוד לא דיברנו על סתם מצוקות שנותנות את אותות עמוקים מני ים בילדים: מחלה, עוני, סביבה לא תומכת או העדר חברים.
המשפחה המודרנית מביאה איתה מצוקות חדשות - אבל כשמה כן היא: משפחה. ומודרנית. האפשרויות לקיים סוגים שונים של משפחות מהותית לקידמה ולמודרניות - וכל ערעור פוריטני על המגוון הזה עושה עוול עם מיליוני נשים, גברים וילדים החיים חיי משפחה שלמים ומאושרים; כואבים פה ושם, כמו בכל משפחה.
וכי ילדים לשני הורים הטרוסקסואלים, בעולם שבו ילדים נולדו אך ורק מתוך קשר זוגי חוקי - היו באמת מאושרים יותר? האם עולמם של ילדים במאות ובאלפי השנים שקדמו לדור הזה היה באמת "נטול מצוקות"?
טול קורה מבין עיניך, עורך יקר, וצא אל העולם שבחוץ - ואפילו, די אם תסתפק בעמודי המגזין הזה עצמו. אינסוף מצוקות, גדולות וקטנות, מלווים את הילדות. נו, אז מה? כותרת המשנה שנתת אינה קשורה למאמר - שעיקרו בקריאה לחשוף את זהות התורמים - אלא היא הנצחה מיושנת ומיותרת של ערכי המשפחה המסורתית.

    07
    אלימלך שטמפרברג

    תגובה רהוטה, מרשימה ומדויקת.
    משמח לראות שקיימים אנשים המצוידים בראייה כה חדה ומאוזנת, הנותנים דגש לחצי הכוס המלאה.
    שיהיה לך בהצלחה רבה ויישר כח!

    בניסוח רהוט ומלווה בכאב אישי פירטה "אמא גם וגם" את כל תחלואי העולם ונתנה לנו להבין כי יש כל כך הרבה קושי בעולם שעוד צרה אחת לא תעלה ולא תוריד.
    גם לדעתה "אין ספק שילדים מתרומת זרע חיים עם שאלה, "חור שחור", שנצח תעמוד ברקע ", אך זה בטל לדעתה. זניח.
    בשונה ממנה, אני סבור שנזק מהסוג הזה ראוי וחובה למנוע, יש לעשות הכל, להפוך כל אבן, כדי ללכת להורות משותפת ולא ליצור ילד חסר אב.
    נותר לי להצטער כי בחרה לומר על אבות גרושים את המשפט "לאחר יש אב, נוטש ופוגעני כמו לא מעט אבות גרושים" אשר מעיד כאלף עדים על תפיסת ההורות הגברית לפי ערכי עולמה.
    משפט לסיום: קיימות אמהות טובות, מצויות גם רעות, כך גם אבות, ואכן, החיים מזמנים קשיים אולם היכולת לחסוך כאב קיומי קשה, קריטי כל כך, חשובה בעיני והכתבה הזו האירה והעמיקה את השיח המתבקש בנושא.

12
אברהם בגדדי

בשנת 1975 בערך הייתי נער בן 15
והייתי נוהג לתרום זרע אולי 10 פעמים
בחודש אצל רופא נשים שקראו לו ד״ר כהנא
סטפן עד שנת 1985 ומאז אני לא ישן בלילות
וכל הזמן חושב על הילדים שנולדו
וכל החיים שלי אני חושב עליהם
הייתי ילד ולא הבנתי את הכאב שיהיה
שאני התבגר יש לי ילדים משלי והם יודעים
על זה אפילו אישתי יודעת
הייתי מאוד רוצה לראות אותם הכאב הוא
גדול מאוד לא חשוב כמה ילדים יש לך
ילד זה ילד והכאב גדול מאוד