בת-מצווש

חגיגת הבת-מצווה בתהליכים של גיבוש: בין טקס דתי, טקס לציון התבגרות וסיבה למסיבה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

במחשבה ראשונה, נטייתי היא לומר כי טקס בת המצווה, או "בת מצווש" בשמו השגור, הוא טקס מעבר קלאסי לכל דבר, כלומר, טקס המלווה שינוי בגיל, במקום או במעמד חברתי. במובנו המסורתי, נחשב טקס זה לנקודת המפנה שלאחריה מקבלת הנערה אישור חברתי – מצד הקהילה אליה היא שייכת ומצד משפחתה – לכך שהיא כעת אחראית על מעשיה וניתן להחשיבה כאדם בוגר. אך האם הוא אכן כזה? אילו משמעויות אנו מייחסים לטקס בת המצווה כיום?

בבת המצווה שלי עליתי לתורה בבית כנסת קונסרבטיבי. ה"טקס" ארך כיממה בה ניהלתי את התפילה בשישי בערב ובשבת בבוקר, וכן קראתי בתורה ובהפטרה. הובלתי את התפילה של הקהילה כולה, של בני משפחתי שהגיעו מקרוב ומרחוק ושל מספר חברות טובות. המשפחה שלי, הוריי, סבתי והמשפחה המורחבת כולה היו מעורבים לאורך כל הדרך  בארגונים לקראת האירוע וגם במהלכו. הם התבקשו לומר מספר ברכות, להעניק לי את הטלית שלי ולסייע בנשיאת ספר התורה. המשמעות הסימבולית שהקהילה ייחסה לאירוע הייתה גדולה. המבוגרים סביבי, ותיקי הקהילה, לחצו את ידי ומלמלו לעברי "יישר כוח". נהייתי אחת מהם, נספרת במניין.

טקסי עלייה לתורה של בנות אינן אירוע סטנדרטי ומובן מאליו, גם לא כיום, מעל מאה שנים אחרי הגל הראשון של הפמיניזם

טקסי עלייה לתורה של בנות אינן אירוע סטנדרטי ומובן מאליו, גם לא כיום, מאה שנים ויותר לאחר הגל הראשון של הפמיניזם. סקירה היסטורית קצרה מגלה שטקסי בת מצווה קבוצתיים, במתכונת שונה מזו המוכרת לנו, התקיימו במקומות שונים בעולם לאורך ההיסטוריה, אך לא היו מקובלים ולא התקיימו באופן רציף. בשנת 1922 נערך טקס בת המצווה הראשון (המתועד) בארצות הברית. היה זה הטקס  של ג'ודית קפלן איינשטיין, בתו של הרב מרדכי קפלן. היא מספרת כי החלטתו של אביה לקיים את הטקס הכתה בתדהמה לא מעט אנשים, כולל בני משפחתה. לקח זמן רב מאז ועד הרגע שבו הטקס אומץ על ידי רובן המכריע של הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות בארצות הברית, בשנות ה-70 וה-80. הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות בישראל מציעות טקסי בת מצווה ותוכניות לימוד עבור בני ובנות מצווה הדומות לזו שבה אני לקחתי חלק בעצמי.

נערה אוחזת בספר תורה. USCJ, התנועה הקונסרבטיבית

נערה אוחזת בספר תורה. תצלום: USCJ, התנועה הקונסרבטיבית

אך נתונים מסקר שערך מכון סמית ב-2015 עבור עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון מראים שרק 59% מהיהודים במדינה חושבים שיש להעניק לרבנים ורבות רפורמים וקונסרבטיביים יחס שווה ליחס שמקבלים רבנים אורתודוקסיים. ומה בנוגע לטקסי בת המצווה אותם הם מקיימים? הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2009, אשר נושאו היה דתיות ומשפחתיות, הציב בפני נבדקיו היהודיים שאלות רבות הנוגעות לאורח החיים המשפחתי והדתי שלהם. בין היתר הם נשאלו עד כמה חשוב להם שיתקיימו במשפחתם טקסי מעגל החיים הבאים: ברית מילה, עלייה לתורה בבר המצווה, טקס נישואין בברכת רב, טקס קבורה דתי ושבעה. 68% מהנבדקים העידו שחשוב להם מאוד לקיים טקס בר מצווה. טקס בת המצווה כלל לא הוזכר בסקר.

אם הקהילה לא מכירה בנו כנשים בוגרות המקבלות על עצמן את המצוות, באופן בו אנו רואות לנכון, וכשוות ערך לגברים, מה האלטרנטיבה שלנו?

אם כך, בקרב הבנים בישראל עדיין נהוג לקיים את הטקס המסורתי של עלייה לתורה בבר המצווה, אצל דתיים וחילוניים כאחד. אך כשזה נוגע לבנות, נוצר ואקום, אשר סופו להתמלא. אם הקהילה לא מכירה בנו כנשים בוגרות המקבלות על עצמן את המצוות, באופן בו אנו רואות לנכון, וכשוות ערך לגברים, מה האלטרנטיבה שלנו? הפופולרית ביותר היא כמובן מסיבת בת המצווה כפי שאנו מכירים אותה כיום, זו שאנו כל כך נהנים לצחוק עליה ולהגחיך אותה. הפופולריות של דמותה של קשת ליבליך ממערכוני ארץ נהדרת אינה מפתיעה. שני כהן הביאה בפנינו ייצוג מוקצן אמנם, אך לא בהרבה, של תופעה אותה כולנו מכירים – אירועי בת מצווה ראוותניים, מוגזמים וריקים מתוכן.

כשהגעתי באותו ערב למועדון ההופעות "הצוללת הצהובה", בו אני עובדת, היה לי ברור שהאירוע בו אני עתידה לנכוח יהיה שונה לחלוטין מבת המצווה שלי. ציפיתי שהוא יהיה פחות או יותר זהה למסיבות בת המצווה בכיתה ו', בהן כל תלמידי השכבה הגיעו באוטובוס מאורגן לאחד המועדונים בבאר שבע. הבנות היו ממלאות את הרחבה, במיוחד כשהתנגן "לטינוס", והבנים הנבוכים היו מצטרפים מדי פעם בעידודן של הבנות. התכנסנו כל הצוות (המצומצם יחסית) במשרד – "לצערנו הילדה מקובלת", הודיעה שירה האחמ"שית שלי. באירוע היו עתידים להשתתף כ-150 ילדים, כאשר לרוב מגיעים בסביבות 80. קשה לומר ששמחנו מהעדכון.

נקרא לכלת השמחה טל (שם בדוי). מיד כשהגיעה המשפחה, החלה אמה של טל לחלק הוראות, בצורה נעימה אמנם, אך עדיין ניהולית למדי. "תביאו עוד שולחנות", "תוציאו את השולחן הזה מפה", "הבלונים האלה לא מתאימים בצבע, תמצאו להם מקום אחר". בכניסה לצוללת היא העמידה שולחן ארוך עמוס בקאפקייקס ושלל ממתקים, בחמישים גוונים של ורוד. האב היה בעיקר בתורנות סחיבה. "איפה אבא? תביאו אותו, נעשה תמונה", צעקה האם לעבר בנותיה מספר פעמים, לאחר בואו של הצלם כמובן. "יש אפשרות לפרוש כאן שטיח אדום, לכניסה של טל לאולם?", שאלה אותי האם. הצוללת התמלאה בנערים צעירים, קולניים ונרגשים. ואז ההורים נעלמו וגם האחיות. על הרחבה מספר חד ספרתי של בנות, רובן בוהות בסמארטפונים שלהן. הבנים זורקים זה על זה סוכריות בעטיפות מרשרשות ומנסים להזמין בירות מהבר – "אפשר חצי טו̇בּו̇רג!" – הם צועקים לעברי ומסתכלים על החבר'ה, שיראו כמה שהם מגניבים. אני לא מתרגשת ועונה: "בטח, אני רק צריכה לראות תעודת זהות". פסגת האינטראקציה החברתית הייתה סלפים.

ילדות בבת מצווה, בת-מצווש

"הבת מצווה של זואי", תצלום: כריסטה גנין

"בואו נקבל את טל", הכריז הדיג'יי. לרגע זה התנקזה כל הכריזמה שהייתה לו. בן רגע התמלאה הרחבה, הניגוד היה דרסטי מאוד. טל פסעה לאיטה לעבר הרחבה על פני השטיח האדום, חבריה לשכבה מקיפים אותה. ליד הבר ישבו שני ילדים, פורעי חוק קטנים. הישיבה המתריסה שלהם בסמוך אלינו הברמנים העצימה את חשיבות הרגע. הם היו היוצאים מן הכלל שמעיד על הכלל. הכלל הוא שיש דבר אחד בעל חשיבות באירוע הזה – וזו טל. היא עלתה לבמה ונשאה נאום קצר – "אני רוצה להודות לאמא, עמוד הטֶֶבַח של המשפחה".

בזמן סרטון בת המצווה, מספר קרובים של טל מציצים מבעד לדלת לעבר הבמה, מנסים לקחת חלק באירוע, לשמוע את מה שיש לה להגיד. ברגע הזה אני מבינה שהאירוע הזה לא מיועד עבורם. בני המשפחה הם באופן המילולי ביותר צופים מהצד. המראה הזה מעלה בי אסוציאציה של נשים המגניבות מבטים מעזרת הנשים בבית הכנסת, או מהצד שלהן בכותל, שולחות מבטים כמהים לטקס שהן מנודות ממנו, שהוא בעל חשיבות עבורן אך הן אינן מורשות לקחת בו חלק. במסיבה לא ראיתי סבים וסבתות, ומעט מאוד ילדים קטנים נכחו שם. להורים היה שולחן קטן בחדר האומנים האחורי ובו נפרסה עבורם ארוחה שונה מזו שהוגשה לילדים.

בעיני, טקס זה, שהוא במקורו טקס דתי, יצא מהספרה הקהילתית והמשפחתית וחדל לסמן בגרות ונשיאת אחריות. הוא הפך להיות  מבחן פופולריות מסוים, חגיגה של הקיום שלנו. ללא יציקת תוכן חלופי מתורגם הוקס למסיבה גרנדיוזית שבה כלת השמחה מרגישה ליום אחד כמו כלה אמיתית או נסיכה. היא מבקשת למלא את ייעודה כאישה צעירה – להיות יפה ולהיות אהובה על חבריה. התנהלותם של הילדים בני ה- 12 שנכחו באירוע הזכירה לי במידה רבה את מחקרו של ויקטור טרנר, האנתרופולוג הבריטי, שחקר טקסי מעבר (תוך התמקדות בעלייה לרגל). טרנר הרחיב את המונח "לימינליות" (אותו טבע ואן גנפ), שהוא אותו שלב ביניים בו העוברים את הטקס מאבדים את זהותם הישנה ואת השתייכותם לקבוצה מסוימת בסדר החברתי, אך עדיין אינם משתלבים במקומם החדש באותו סדר חברתי. לקבוצה הנמצאת יחד בשלב הלימינלי טרנר קורא "קומיוניטס" (Communitas), זוהי קהילת השווים, קבוצה המאוחדת מכורח הנסיבות, ומנוהלת בתקופה זו על ידי "זקני השבט" (ממש כפי שהייתי אני בטקס העלייה לתורה שלי).

הנוכחים במסיבה הם הקומיוניטס בשלב הלימינלי. ההבדלים ביניהם מטשטשים בתקופה זו בחיים. השאיפה היא "להיות כמו כולם", "להיות כמו המקובלים" (טל ככל הנראה), לחגוג בת מצווה באולם, להגיע למסיבה כי כולם באים ולתת צ'ק או שטר כי כולם נותנים. מנקודת המבט שלי מהצד, בתוך הבר, לא יכולתי שלא לשים לב לכך שמבחינה פיזית לפחות, המאפיין היחיד שהבדיל בין  הבנים היה כיוון הפוני שלהם. לכולם הייתה תספורת זהה (מגולח בצד אחד של הראש, וארוך יותר בצדו השני). הם מבקשים להיות מיוחדים, כמו כולם. להיות אינדיבידואלים, כמו כולם.

טקס מעבר "מסורתי" כלל לא חייב להיות אירוע בעל אופי דתי. פרופ' יערה בר-און, היסטוריונית ונשיאת מכללת אורנים, מתארת את שנת בר המצווה בקיבוץ רביבים בה בני גילה – קבוצת השווים – התבקשו למלא מספר משימות שמטרתן הייתה לשמור על תחושת אחדות ואחווה בין חבריה, וכן לפתח עצמאות בקרב חברי הקבוצה והתנתקות הדרגתית מהתלות במבוגרים. מדבריה של בר-און עולה כי רעיון הקומיוניטס היה חזק למדי בשנת בר המצווה הקיבוצית. ההבדלים בין חברי הקבוצה היטשטשו, באופן שנועד לקיים ישות קולקטיבית. אם ברוב טקסי ההתבגרות הדתיים ההבחנה בין בנים ובנות היא מהותית וישנה סגרגציה מוחלטת, מתיאורה של בר-און עולה כי בקיבוץ היה ניסיון להעלים גם את ההבדלים המיניים שמתחילים להתעצם עם ההגעה לגיל ההתבגרות, מתוך אותה שאיפה לאחווה.

בין היתר, התבקשו הנערים להכין ארוחה לכלל חברי הקיבוץ, להגיע באופן עצמאי ליישובים שונים אליהם הם נשלחו בקבוצות קטנות ולהתארח שם במשך שבוע בלי ליווי מבוגרים. אבל המעבר לעצמאות נעשה בהנחיית חברי הקיבוץ – שבמשך כמה שבועות הכינו את הילדים לנסיעה. התהליך דומה ללימוד רכיבה על אופניים עם גלגלי עזר, הרי בלעדיהם תיפול בניסיון הראשון. גם כיום קיבוצים רבים מקיימים אירועים דומים בשנת בת המצווה. בקיבוץ חולדה למשל, ילדי בת/בר המצווה של שנת 2016 בחרו בעצמם מספר משימות רשות מתוך יג' המשימות שלהם לשנה זו. כך למשל הם בחרו להתנדב בקיבוץ ומחוץ לו, לקחת עליהם את נושא מחזור הבקבוקים בקיבוץ, לתכנן ולהפיק את טקס יום העצמאות בקיבוץ ועוד.

ועדיין עבור רוב בני הנוער בישראל אין זו הנורמה. המסיבה של טל היא הנורמה. הנערים הצעירים, בשלב המבלבל הזה בחייהם, רק מתחילים לנסות להבין מי הם. אבל "זקני השבט" נעלמו וההנחייתם נעלמה אף היא. היא נעדרת מהטקס לחלוטין, וכך גם הם עצמם. נשאלת השאלה האם זהו עדיין "טקס מעבר"? בעיניי, בת המצווה המודרנית חדלה מלהיות טקס מעבר במובנו הקלאסי. ואולי היא מעולם לא הייתה כזו, לפחות עבור רוב האוכלוסייה. אני שואלת את עצמי מה מחכה לילדים מממסיבת הבת מצווה של טל בצדו השני של השלב הלימינלי? מי עוזר להם להבין אילו ערכים צריכים להנחות אותם במקומם החדש בסדר החברתי? מהו אותו מקום?

על  אף שטקס הבת מצווה מגלם בחובו מספר מאפיינים של טקס מעבר הוא אינו טקס מעבר קלאסי, בעיקר משום שנעדרת ממנו ההנחיה של "זקני השבט". מכיוון שמדובר בטקס שהחשיבות הרגשית שלו עבור אותן נערות וחבריהן היא עצומה, אי אפשר לבטלו בכזו קלות. ייתכן כי הנקודה המרכזית ביותר בהקשר זה היא העובדה שבערך בנקודת זמן זו בחייהן, מקבלות הנערות על עצמן את הזכויות והחובות החברתיים של נשים בחברה. הן יגיעו לאירוע בעקבים, בשמלה, מאופרות, שיערן יסודר בקפידה במספרה, הן יתחילו ללכת עם חזייה או טופ והן יגלחו את רגליהן. הן יבקשו להיות יפות, מארחות טובות, מקובלות ואהובות על כולם. הן עדיין לא נשים, הן עדיין לא אחראיות על עצמן והוריהן עדיין מכלכלים אותן ומפקחים עליהן. אבל באינטראקציה עם בני גילן הן כבר ישחקו את התפקיד הנשי שהן נדרשות לגלם. זו החשיבות הגדולה של הטקס במתכונת זו בעיניי. חלקם של המבוגרים בו קטן והוא מופנה בעיקר פנימה, לחברי הקבוצה עצמם. מעמד טקס הבת מצווה אינו משתנה בעיני "השבט", לא משמעותית לפחות, הוא משתנה בעיקר בעיני הקומיוניטס שרואים עתה בחוגגת בחורה צעירה. הבנים והבנות מתחילים לתקשר זה עם זה לאחר מספר שנים של ריחוק. הבנות נדרשות מעכשיו להיות מושכות ונשיות.

ומה הלאה? יתכן שמסיבת בת המצווה תמשיך לשלוט במגרש, ואולי הדברים ישתנו. ייתכן כי תימצא לטקס זה משמעות חברתית רחבה יותר. משמעות שאינה בעלת אוריינטציה דתית, שתכוון את בני הנוער לנתינה, לאהבה עצמית ואהבת הזולת. ישנן כל כך הרבה אפשרויות ליישום. מעניין אילו קבוצות שייכות חברתיות ייצרו טקסים חדשים שהרי טרם נמצאה אלטרנטיבה משמעותית לקהילות הדתיות.

האם צריכה להימצא כזו? אילו "מנהיגים" יקיימו טקסי מעבר שונים וחדשניים? מי ראוי לעשות זאת? מי מעוניין לעשות זאת?

תמר טיין היא סטודנטית לפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית

רשימה ביבליוגרפית:

ואן-גנפ, ארנולד. 1988. "טקסי התבגרות". רפפורט, תמר (עורכת). בתוך: בין שני עולמות. ירושלים: האוניברסיטה העברית. עמ' 107-112.
טרנר, ויקטור. 2004 (1996). "לימינליות וקומיוניטס" בתוך: התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה. תל אביב: רסלינג. עמ' 87-100, 112-115.
בר-און, יערה. "אחוות אחים: חיי יומיום וטקסי חניכה בקיבוץ". בתוך: אלפיים. גיליון 33. 2008.

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תמר טיין.


תגובות פייסבוק