גברים ובוכים

ההיסטוריה מלאה באבירים מדוכדכים, נזירים מתייפחים ומאהבים מייבבים. לאן נעלמו דמעותיו האציליות של הגבר?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אחת ההנחות המושרשות ביותר לגבי גבריות היא שגברים לא בוכים. אמנם לגבר אמיתי מותר להזיל דמעה או שתיים בלוויה, ועיניו עלולות להתלחלח אם הוא טורק את דלת המכונית על אצבעותיו, אבל אנחנו מצפים ממנו שייקח את עצמו בידיים במהירות. רק בנות מייבבות ומתייפחות בגלוי. זוהי אינה ציפייה חברתית ותו לא; זו עובדה מדעית. כל המחקרים שנערכו עד כה מצאו שנשים בוכות משמעותית יותר מאשר גברים. מחקר-על שערכה האגודה הגרמנית לאופתלמולוגיה ב-2009 הראה שנשים בוכות, בממוצע, בתדירות גבוהה פי חמישה מגברים, ושכל התקף בכי ארוך בממוצע פי שניים. ההבדלים האלה נפוצים כל כך שאנו מניחים כי הם מקודדים במבנה הביולוגי שלנו; שגם אם לא נעים לשמוע את זה, מדובר בהבדל מגדרי שלא עומד לחלוף מן העולם.

כל המחקרים שנערכו עד כה מצאו שנשים בוכות משמעותית יותר מאשר גברים. מחקר-על שערכה האגודה הגרמנית לאופתלמולוגיה ב-2009 הראה שנשים בוכות, בממוצע, בתדירות גבוהה פי חמישה מגברים, ושכל התקף בכי ארוך בממוצע פי שניים

אבל, למעשה, נראה שההבדל המגדרי הזה התפתח רק לאחרונה. ראיות היסטוריות וספרותיות מוכיחות כי לא רק שגברים בכו בעבר בפומבי, אלא שאף אחד לא תפס זאת כתופעה נשית או מביישת. לאורך מרבית ההיסטוריה המתועדת, בכי גברי נתפס כדבר נורמלי ברוב העולם. היזכרו באיליאדה של הומרוס, שבה צבא יווני שלם פורץ יחד בבכי בשלושה מקרים שונים; לא זו בלבד שהמלך פריאמוס ממרר בבכי, אלא שהוא גם תולש את שיערו ומתפלש בעפר מרוב צער; זאוס מזיל דמעות של דם, ואפילו הסוסים בני האלמוות של אכילס מתייפחים על מותו של פטרוקלוס. מובן שאי אפשר לראות באיליאדה תיאור מהימן של אירועים היסטוריים, אבל אין ספק שהיוונים של העת העתיקה ראו בה מודל להתנהגותם של גיבורים.

מעמדו של הבכי הגברי לא הידרדר בימי הביניים – הוא מופיע בתיאורים היסטוריים וספרותיים גם יחד. במקורות מימי הביניים אנו מוצאים שגריר שפורץ שוב ושוב בבכי בשעה שהוא פונה לפיליפ "הטוב". אנו קוראים כיצד כל הנוכחים בקונגרס שלום משליכים את עצמם ארצה וגועים בבכי כשהם מאזינים לנאומים. באפוס הצרפתי מהמאה ה-11, "שירת רולאן", מתאר המשורר את התגובה למותו של הגיבור: "אדוני צרפת ממררים בבכי / ו-20,000 מתעלפים בצערם ונופלים ארצה". אפשר להיות בטוחים שהאירוע המתואר לעיל לא קרה בדיוק כך, ובכל זאת מדהים שהתעלפות המונית של 20,000 אבירים נחשבה דבר אצילי, ולא מגוחך.

יתר על כן, הגיבור הגברי המתייפח לא היה תופעה מערבית בלבד; הוא מופיע גם באפוסים יפניים. ב"סיפורו של הייקה", שמוזכר לעתים קרובות כמקור להתנהגות אידיאלית של סמוראי, אפשר למצוא גברים בוכים במופגן ללא הרף. הנה תגובה טיפוסית למותו של מפקד צבאי:

"וכל מי ששמע, בין שהיה ידיד ובין שהיה יריב, בכה עד ששרווליו נספגו דמעות".

יש מי שיטען כי ההתייפחויות הפומביות האלה אינן אלא ביטוי טקסי לאבל. גברים יכולים לבכות בכי טקסי כשמדובר בסוגיות של מוות, מלחמה ופוליטיקה, אך לבטח דמעות הזולגות מסיבות אישיות כמו אהבה ותסכול הן עניין השמור לנשים, לא?

ברומנסות של ימי הביניים אנו מוצאים אינספור אזכורים של אבירים הבוכים רק מתוך געגועים לאהובותיהן. ב"אביר העגלה" של כרטיאן מטרואה, הגיבור הידוע לנסלוט בכבודו ובעצמו מייבב בגלל פרידה קצרה מגווינביר

ובכן, במילה אחת, לא. ברומנסות של ימי הביניים אנו מוצאים אינספור אזכורים של אבירים הבוכים רק מתוך געגועים לאהובותיהן. ב"אביר העגלה" של כרטיאן מטרואה, הגיבור הידוע לנסלוט בכבודו ובעצמו מייבב בגלל פרידה קצרה מגווינביר. בשלב מסוים הוא בוכה על כתפה של גבירה כשהוא חושב שלא יזדמן לו להשתתף בטורניר הגדול. יתרה מזו, הגבירה לא נגעלת מיבבותיו כלל וכלל, אלא מתרגשת ומציעה את עזרתה, ובזכותה מצליח לנסלוט להגיע לטורניר. האבירים של המלך ארתור, המלך מארק, או כל מלך אחר, פורצים בבכי כל אימת שהם שומעים סיפור קורע לב. קשה למצוא מצבי עניינים ייחודיים שבהם הדמעות היו נחלתן של נשים בלבד.

ולא זו בלבד, אלא שהגברים בכל הסיפורים האלה כלל לא מנסים לרסן או להסתיר את דמעותיהם. אף אחד לא מעמיד פנים שיש לו משהו בעין. אף אחד לא ממציא תירוץ כדי שיוכל להסתלק מהחדר. הם בוכים בראש מורם באולמות הומים. וחבריהם לא לועגים להם על רגישותם; הבכי נתפס, באופן גורף, כביטוי ראוי להערכה של רגש.

התנ"ך והברית החדשה מלאים באזכורים דומים של בכי מופגן של מלכים, עמים שלמים ואף אלוהים עצמו (בהתגלמותו כישו). אם כך, אפשר להבין מדוע במשך מאות שנים נהגו אנשים לקשר בין דמעות לאדיקות דתית. "וידויים" של אוגוסטינוס מלא בתיאורים שבהם פורץ הקדוש ביבבות. במכתבו של הירונימוס לאוסטוכיום יש שמונה אזכורים שונים של בכי; הוא מתאר את עצמו כאדם הנמצא בתוך "שטף של דמעות", "ספוג דמעות", ובסוף אף מעודד את המאמינים: "מדי לילה רחצו את מיטותיכם והשקו את ספותיכם בדמעות". איגנטיוס מלויולה, מייסד מסדר הישועים, מתאר 175 מקרי בכי שונים בפרק בודד בן 40 עמודים ביומנו.

לבכי יש תפקיד מרכזי כל כך בפולחן הדתי, עד שהוא שולב בכללים הכתובים של מסדרים נזיריים כחלק הכרחי מן התפילה והכפרה

לבכי יש תפקיד מרכזי כל כך בפולחן הדתי, עד שהוא שולב בכללים הכתובים של מסדרים נזיריים כחלק הכרחי מן התפילה והכפרה. לאורך ימי הביניים, הדמעות היחידות שזכו לגינוי היו דמעות תנין, שהיו נפוצות כביכול בקרב גברים ונשים גם יחד. במילים אחרות, עד לאחרונה נהגו גברים לבכות בכוח בפומבי כדי להרשים את הסובבים אותם.

ישנו יוצא דופן בולט אחד להילולת הדמעות הכלל-עולמית הזו. כפי שמציינת סיף ריכרדסדוטיר (Rikhardsdottir), היסטוריונית של ימי הביניים מאוניברסיטת איסלנד, הסקנדינבים הקפידו לשמור על עיניהם יבשות לאורך התקופה הבכיינית הזו. בספרה "Medieval Translations and Cultural Discourse", ממחישה ריכרדסדוטיר את הנקודה הזאת בעזרת שתי גרסאות של אפוס ימיביניימי המספר על נער שהולך לאיבוד ביער. הגיבור הצרפתי שוקע ביבבות של רחמים עצמיים; מקבילו האיסלנדי מתפעל בסטואיות מהנוף ושוקל את צעדיו.
התיאור בטקסט האיסלנדי עליז ממש: "הישיבה שם הייתה מקסימה ומענגת. בו במקום הוא ירד מסוסו בקפיצה והשקיף על הים והתכוון לשבת שם עד שיעלה במוחו רעיון כלשהו". ריכרדסדוטיר מעירה: "הבכי, ועל אחת כמה וכמה הבכי הגברי, לא היה מקובל בסקנדינביה של ימי הביניים. למעשה, האשמת גבר בבכי הייתה עילה לנקמה, להרג". אמנם נדמה שמדובר בתגובה קיצונית, אבל התחושות שמנחות אותה מוכרות לנו היטב כיום.

מחוץ לסקנדינביה שרד הגבר המתייפח עד לתקופה המודרנית המוקדמת. לא רק אבירים ונזירים בכו, אלא גם פרלמנטרים

מחוץ לסקנדינביה שרד הגבר המתייפח עד לתקופה המודרנית המוקדמת. לא רק אבירים ונזירים בכו, אלא גם פרלמנטרים. ב-1628 תיאר תומס אלורד, פוליטיקאי אנגלי, את תגובת בית הנבחרים למכתב שהתקבל מהמלך, שבו הוא מאיים לפזר את הפרלמנט: "סר רוברט פיליפס נאם, ומילותיו היו מהולות ביבבות... סר אדוארד קוק נאלץ להתיישב כשהתחיל לנאום, בגלל עודף דמעות: אכן, הדובר... לא הצליח להימנע מלהתייפח ולהזיל דמעות".

טום האנקס בוכה מהתרגשות בהצגת הפרמיירה שלו ל- The Broadhurst ב-2013 בניו יורק. צילום: גטי אימג׳ס

טום האנקס בוכה מהתרגשות בהצגת הפרמיירה שלו ל- The Broadhurst ב-2013 בניו יורק. צילום: גטי אימג׳ס

אז לאן נעלמו כל הדמעות הגבריות האלה? למען האמת, אנחנו לא יודעים בוודאות. לא הייתה תנועה שיצאה נגד בכי. לא נחתמו אמנות נגד דמעותיהם של גברים, ושום מנהיג דתי או פוליטי לא נקט צעדים שירפו את ידיהם של המייבבים. דעיכת הבכי התרחשה לאט כל כך, באופן שקט כל כך, עד שנראה כי אף אחד לא שם לב. אבל במאה ה-18 החלו חסידי "כת הרגישות" לעודד גברים להיות רגישים יותר, בדגש על בכי חופשי, מה שמרמז כי כבר אז נתפסו הגברים כמי שמתקשים לבכות. עד שהגיעה התקופה הרומנטית הפכו דמעות הגבר לנחלתם הבלעדית של משוררים. מכאן הייתה הדרך קצרה לגיבוריו קפואי הפנים של ארנסט המינגוויי, שלמרות נטיותיהם הפואטיות, מסוגלים להביע את יגונם רק בעזרת אלכוהול וירי מזדמן בבופלו חסר מזל.

לא הייתה תנועה שיצאה נגד בכי. לא נחתמו אמנות נגד דמעותיהם של גברים, ושום מנהיג דתי או פוליטי לא נקט צעדים שירפו את ידיהם של המייבבים. דעיכת הבכי התרחשה לאט כל כך, באופן שקט כל כך, עד שנראה כי אף אחד לא שם לב

סביר להניח שההתפתחות הזאת התרחשה בעקבות השינויים שחלו כשעברנו מחברה פיאודלית חקלאית לחברה עירונית תעשייתית. בימי הביניים, רוב האנשים בילו את חייהם בקרב אנשים שהם הכירו מינקות. הכפר הטיפוסי כלל 50-300 איש בלבד, שבין רובם היו קשרי דם או נישואין; כמו משפחה מורחבת שתקועה יחד באמצע שום מקום, במפגש משפחתי שאין לו סוף. גם חצרות ימי הביניים היו סביבה המתאפיינת באינטימיות קיצונית, כיוון שאנשי החצר בילו ימים שלמים זה בחברת זה, שנה אחרי שנה. מלכים נהגו לנהל את עסקיהם היישר מן המיטה, שלמרגלותיה היו ישנים המשרתים המועדפים עליהם. את הפמיליאריות הזו אפשר לזהות גם בפרטים שונים ומשונים מחיי המלכים, כמו למשל אצילים מסוימים מחצרות אירופה שהתענגו על זכותם לסייע למלך בעשיית צרכיו.

אך בין המאה ה-18 ל-20 הלכה האוכלוסייה ונעשתה עירונית יותר ויותר; במהרה החלו אנשים לחיות בין אלפי זרים. יתר על כן, שינויים כלכליים אילצו את הגברים לעבוד במפעלים ומשרדים שבהם ביטויים של רגש, ואף שיחות פרטיות, נחשבו לבזבוז של זמן. כפי שכותב טום לאץ (Lutz) בספרו "Crying: The Natural and Cultural History of Tears", מנהלי המפעלים הכשירו את עובדיהם להדחיק רגשות במטרה להגביר את הפרודוקטיביות: "לא רצוי שרגשות ישבשו את פעולתו התקינה של המפעל".

אף על פי שגם נשים עבדו לעתים במפעלים, רובן נשארו בבית. הן תפרו, כיבסו והשכירו חדרים; או השכירו את שירותיהן כמנקות או מטפלות בבתים אחרים. כשעקרת בית או עוזרת פרצה בבכי, היחידים שראו אותה היו בני הבית האחרים, ולעתים גם הם לא. במקום לחטוף צעקות ממנהל העבודה, היא יכלה לייבב כאוות נפשה בעודה רוכנת מעל גיגית הכביסה.
ידוע כיום כי להקשרים כגון אלה יש השפעה רבה על הסיפוק שהבכי מעניק לנו. מחקר של לורן בילסמה (Bylsma), אד פינחרהוטס (Vingerhoets) וג'ונתן רוטנברג (Rottenberg), שהתפרסם ב-Journal of Social and Clinical Psychology ב-2008, מצא שאנשים מרגישים טוב יותר אחרי התקף הגון של בכי – אך רק אם הם בכו לבד, או בחברת אדם תומך. אם הם בכו בפומבי, או בנוכחות אדם בלתי תומך, הבכי רק גרם להם להרגיש רע יותר. תמיכה באה לידי ביטוי במחוות פשוטות כגון "מילים מנחמות" ו"זרועות מנחמות" – זה לא נשמע כמו מאמץ גדול מדי, אבל אלה לא דברים שהיו מקובלים בין כותלי המפעל.

עדיין לא הצלחנו להבין אם היעלמותו של הבכי הגברי מזיקה או מועילה לנו. מחד גיסא, רובנו שמחים שאנחנו לא צריכים להתמודד באופן קבוע עם עמיתים מתייפחים. בכיים של אחרים מעורר בנו אי-נוחות. זוהי השלכה בלתי נמנעת של האמפתיה האנושית

אבל עדיין לא הצלחנו להבין אם היעלמותו של הבכי הגברי מזיקה או מועילה לנו. מחד גיסא, רובנו שמחים שאנחנו לא צריכים להתמודד באופן קבוע עם עמיתים מתייפחים. בכיים של אחרים מעורר בנו אי-נוחות. זוהי השלכה בלתי נמנעת של האמפתיה האנושית. אנחנו לא יכולים שלא לכאוב את כאבם של אחרים; אך לעתים קרובות, בדיוק מסיבה זו, אנו נוטרים להם טינה. אינטימיות בלתי רצויה היא המקבילה הרגשית של יד ממששת. התגובה האינסטינקטיבית של רוב האנשים היא לעשות כל מה שנדרש כדי לעצור את הדמעות.
יתרה מזו, לא צריך להיות פרנואיד כדי להבין שדמעות טומנות בחובן פוטנציאל למניפולציה. פסיכולוגים מבינים את תפקידן של דמעות מניפולטיביות, ואף מאמינים שמדובר בתופעה מולדת. תינוקות בוכים באופן טבעי כשהם רעבים, וכשהם חשים כאב או אי-נוחות; הבכי שלהם מפעיל את האינסטינקט הטיפולי של המבוגרים. ובמקרה שתהיתם, מחקר של מירנדה ואן טילבורג (Van Tilburg), מריאל אונטרברג (Unterberg) ופינחרהוטס, שהתפרסם ב-British Journal of Developmental Psychology ב-2002, הוכיח שילדים וילדות בוכים בשיעורים זהים עד שהם מגיעים לגיל ההתבגרות.

מובן שבשלב כלשהו בהתפתחותו של ילד, הבכי שנובע מרעב מתחלף בבכי על כך שהוריו לא קונים לו משהו שהוא רוצה. הדמעות האלה יכולות להיות יעילות ביותר; מכשירי פלייסטיישן רבים נרכשו רק כדי להרגיע ילדים מתייפחים. וכל מי שהתמודד עם דמעותיו של קרוב משפחה יודע שגם מבוגרים יכולים לפתוח את הברזים כדי להשיג את רצונם. לו היה מקובל להשתמש בבכי כטקטיקה מניפולטיבית במקום העבודה, הרי שהעובדים הבכייניים ביותר היו בעמדת יתרון על פני עמיתיהם יבשי העין. אך במצב העניינים הנוכחי, סביר להניח שבכי מופרז במקום העבודה רק יוביל לפיטורים במייל.

אם כך, אפשר לטעון שיש תועלת באיסורים החברתיים על בכי. הם מגבירים את הפרודוקטיביות של כוח העבודה; הם חוסכים לנו דרמות של אנשים זרים; והם מגבילים את יכולתם של גברים (וגם נשים, במקום העבודה) לבצע מניפולציה רגשית. עם זאת, בני האדם לא נועדו לשמור הכול בבטן, ויש סיבות לחשוב שהדחקת הדמעות עלולה להזיק לרווחתנו. במחקר שערכה בשנות ה-80 מרגרט קרפו (Crepeau), שלימדה באותו זמן בבית הספר לאחיות של אוניברסיטת מרקט במילווקי, היא מצאה קשר בין התדירות שבה אדם סובל ממחלות הנובעות מלחץ לבין בכי בלתי הולם. עם זאת, מפתיע לגלות שיש גם מתאם בין בכי לאושר. פינחרהוטס, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת טילבורג בהולנד, מצא שבמדינות בעלות שיעורי הבכי הגבוהים ביותר, אנשים מדווחים על רמות שביעות הרצון הגבוהות ביותר. לבסוף, הבכי הוא כלי חשוב להבנה שלנו את רגשותינו. מחקר מ-2012 שנערך בקרב מטופלים הסובלים מתסמונת שגרן – כלומר, אנשים שאינם מסוגלים לייצר דמעות – מצא שהיה להם קשה הרבה יותר לזהות את רגשותיהם מאשר נבדקי קבוצת הביקורת.

האם אפשר לדמיין עולם שבו גברים ונשים גם יחד פורצים בבכי במהלך ישיבת בעבודה כשהם מגלים שנתוני המכירות שלהם בלתי מספקים?

גם מי שבוחר להסתיר את דמעותיו - (הרי כך מצפים כיום מגברים לנהוג) - עלול לסבול. ראינו כבר שבכי עשוי להיות התנהגות חברתית שמטרתה לעודד את האנשים סביבנו להעניק לנו יחס חם. אמנם זו טקטיקה בלתי מקובלת במקום העבודה, אך ייתכן שהיא חיונית במצבים שבהם אנו רוצים להודיע לחברים, קרובי משפחה ואף עמיתים שאנו זקוקים לתמיכה. בגלל הטאבו הקיים נגד הבעת רגשות גברית, יש סיכוי קטן הרבה יותר שגבר יקבל את העזרה שהוא זקוק לה כשהוא סובל מדיכאון (בהשוואה לאישה). וישנו גם מתאם בין תופעה זו לשיעורי התאבדות גבוהים יותר; הסיכוי שגבר יתאבד גבוה פי שלושה או ארבעה מהסיכוי שאישה תתאבד. ישנו גם סיכוי רב יותר שדיכאון גברי יבוא לידי ביטוי באלכוהוליזם או בהתמכרות לסמים, תופעות בעלות שיעור מוות גבוה בזכות עצמן. חשבו על מדינות סקנדינביה הסטואית: הן בעלות שיעורי פרודוקטיביות גבוהים – אך מובילות את העולם בשיעורי האלכוהוליזם וההתאבדות.

לכן יכול להיות שהגיע הזמן שהגברים ישובו לבכי החופשי והמשוחרר של העבר. אמנם אנחנו לא יכולים לשוב לכפרים הקטנים של ימי הביניים, אבל אנחנו יכולים לנסות להחיות את רוח האחווה ששרתה בהם. תרבות המשרד הולכת ונעשית פחות ופחות רשמית, ולכן אולי כדאי לנו להוסיף לימי הכיף של החברה גם ימים מיוחדים שיוקדשו להבעה חופשית של רגשות? האם אפשר לדמיין עולם שבו גברים ונשים גם יחד פורצים בבכי במהלך ישיבת בעבודה כשהם מגלים שנתוני המכירות שלהם בלתי מספקים? הרי עלולה להרתיע המחשבה על לנסלוט מודרני שבוכה ובוכה כשהוא מגלה שלא רוצים לשלוח אותו לכנס גדול, עד שהבוס נשבר ונענה לבקשתו. אבל החיסרון הזה נראה פעוט בעולם שבו אנו מדחיקים את רגשותינו עד שאנו כבר בקושי יכולים לזהות אותם.

הגיע הזמן לפרוץ את סכר הדמעות. הגיע הזמן שגברים יפסיקו לחקות את הגיבורים קשוחי ההבעה של סרטי הפעולה ויישאו עיניהם אל גיבוריו הרגשניים של הומרוס, אל המלכים, הקדושים והפוליטיקאים המייבבים שהאנושות ידעה לאורך אלפי שנים. כשהגורל מתאכזר אלינו, הבה נחבור יחד – גברים ונשים כאחד – ונבכה עד ששרוולינו ייספגו דמעות. כפי שנכתב בתהילים: "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו".

סנדרה ניומן היא סופרת אמריקאית. בין ספריה הרומן “The Country of Ice Cream Star” (2014), וספרי עיון כגון “How Not to Write a Novel” (2008) ו-“The Western Lit Survival Kit” (2012). היא מתגוררת במנהטן.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סנדרה ניומן, Aeon.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על גברים ובוכים