גברים לבנים טועים תמיד

תיאוריה, ביקורת וצנזורה: סיפורו של מאבק שרחוק מלהסתיים
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ישנן תרבויות המסוגלות לחיות זו לצד זו. תיירים נהנים לחשוף את עצמם לתרבות שונה של אוכל, לבוש, אמנות ואווירה. אלה פנים של תרבות הקשורים ליצירה בעולם וכן ליצירה של חוויות פנימיות. חשיפה אליהם עשויה להעשיר את האדם וגם לתת לו כלים חדשים לראות את עצמו ואת התרבות שבה הוא חי. אבל תרבות כרוכה גם בערכים ובחובות מוסריות, וכאשר באותו מרחב מתקיימות תרבויות בעלות דרישות ערכיות שונות, עלולה לפרוץ ביניהן מלחמת תרבות. במאמר זה אעסוק באחת ממלחמות התרבות של זמננו: מלחמה בין הליברליזם לתיאוריה הביקורתית – ואנסה להבהיר את ההבדלים בין ערכי היסוד העומדים בבסיס המאבק המתחולל ביניהם.

ליברליזם

במדינה הליברלית ישנו מנגנון פוליטי האמור להיות ניטרלי ככל האפשר ולאפשר יישוב מחלוקות וקבלת החלטות בנושאים שכלל האזרחים צריכים להסכים עליהם

במדינה הליברלית ישנו מנגנון פוליטי האמור להיות ניטרלי ככל האפשר ולאפשר יישוב מחלוקות וקבלת החלטות בנושאים שכלל האזרחים צריכים להסכים עליהם, כמו באיזה צד של הכביש לנהוג או מה יהיה גובה המיסים.

כל החלטה שאינה חייבת להיות משותפת נותרת בתחום החופשי, שבו אנשים יכולים לחיות את חייהם. מעבר לחירות בבחירת תעסוקה לשם פרנסה, כלולים בתחום זה כל הדברים שבזכותם אנשים מוצאים משמעות בחיים – דת, מוזיקה, אמנות, תרבות, תחביבים, פילנתרופיה, קהילה, משפחה וכדומה.

אחד העקרונות הבסיסיים המאפשרים מנגנון פוליטי ניטרלי הוא הפרדת דת ומדינה. כשהאוכלוסייה אינה הומוגנית מבחינה דתית, מערכת פוליטית המחוברת לדת לא תוכל להיות ניטרלית. באנגליה, למשל, כשדתו של המלך השתנתה מן הקתוליות לפרוטסטנטיות ולהפך, התרחשו רדיפות דת מרות ועקובות מדם.

ימין ושמאל שאינם קיצוניים עשויים להסכים על המבנה הכללי של המדינה הליברלית, אבל ייוותרו חלוקים לגבי תחומי האחריות של המנגנון הפוליטי בהקשר לפעילות כלכלית ולערכים מסורתיים. מחלוקות אלה עשויות להיראות הרות גורל, ובכל זאת לאפשר חיים ביחד בלי לשבור את הכלים.

מנקודת המבט – הרחוקה מספיק – של התיאוריה הביקורתית אין הבדל משמעותי בין שמאל וימין נורמטיביים

לעומת זאת, מנקודת המבט – הרחוקה מספיק – של התיאוריה הביקורתית, אין הבדל משמעותי בין שמאל וימין נורמטיביים.

התיאוריה הביקורתית

קרל מרקס טען שקיים רצף היסטורי דטרמיניסטי, שבסופו מעמד הפועלים במשטר הקפיטליסטי יבצע מהפכה סוציאליסטית. היה מצופה שמהפכה זו תתקיים בגרמניה – במיוחד לאור המשבר הכלכלי לאחר מלחמת העולם הראשונה. אבל המהפכה לא התרחשה. קבוצת אינטלקטואלים שהתכנסו בפרנקפורט, ולימים נקראה אסכולת פרנקפורט, ניסתה להסביר את הכשל: למה מעמד הפועלים לא היה צמא למהפכה? התשובה שלהם הייתה שאופי הדיכוי השתנה מדיכוי כוחני לצורת דיכוי ערמומית יותר.

במקום מהפכה ממשית, שהייתה מחלקת את המשאבים כך שלפועלים יהיה זמן פנוי לעיסוק בתרבות אמיתית, ניתן להם תחליף זול – תרבות הצריכה. המעמד העליון קנה לו שקט בזול, על חשבון השלמות הנפשית של הפועלים שהוסללו לצורת קיום רדודה. התיאוריה הביקורתית התפתחה להתבוננות ביחסים נוספים בין קבוצות בחברה האנושית דרך משקפיים של פעולת הדיכוי: יחסי דיכוי בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים ועוד.

וינה, מהפכה, 1848, בריקדות, אוניברסיטה

בריקדות ליד האוניברסיטה בווינה, במהפכת מאי 1848. ליטוגרפיה מאת פ. ורנר, אוסף אוניברסיטת בראון. תצלום: ויקיפדיה

משמעות הדיכוי

אם נבקש מהוגי הליברליזם ומהוגי התיאוריה הביקורתית לתאר את תפישותיהם בשתי מילים, ייתכן שנענה באותה הגדרה: התנגדות לדיכוי. ההבדלים בין התפישות יתבהרו כאשר נבין את משמעות המילה "דיכוי" עבור כל אחד מהמחנות.

התפישה של התיאוריה הביקורתית, לעומת זאת, היא שהחירות המוענקת על ידי המדינה הליברלית הוא חירות מדומָּה, הונאה המונעת יצירת חברה המאפשרת חיים אנושיים שלמים יותר

התפישה הליברלית מאמינה שהחירות והדיכוי הם הפכים. היא משוכנעת שהיא מציעה מנגנון שנותן לאזרחים חירות מקסימלית. התפישה של התיאוריה הביקורתית, לעומת זאת, היא שהחירות המוענקת על ידי המדינה הליברלית הוא חירות מדומָּה, הונאה המונעת יצירה של חברה המאפשרת חיים אנושיים שלמים יותר. התיאוריה הביקורתית מנסה לחשוף את מנגנוני הדיכוי הנסתרים, שייתכן כי גם המדוכאים וגם המדכאים אינם מודעים להם.

האם יתכן מיזוג?

אילו מהותה של התיאוריה הביקורתית הייתה ביקורת על תרבות הצריכה, הרי שהיא יכלה להתקיים במסגרת המדינה הליברלית, שבה אין מניעה לקדם תפישות תרבויות אמנותיות ראויות ועמוקות יותר מאמנות ממוסחרת המקדמת צריכה, למשל, או לעזור לחלקים בקהילה שמצבם הכלכלי והחברתי גרוע משל אחרים.

גם בתחום הפוליטי, המדינה הליברלית מאפשרת לגופים שונים לנסות לקדם חקיקה שלדעתם תהפוך את החברה לצודקת יותר. הרברט מרקוזה, מן ההוגים המרכזיים של התיאוריה הביקורתית, אמר בראיון בשנות השישים, שבעיניו מרטין לותר קינג אינו מהפכן. לפי מרקוזה, התנועה לזכויות האזרח, שפעלה בארצות הברית בשנות השישים, השיגה הישגים משמעותיים מאוד בחקיקה ובתרבות, אבל לא חוללה מהפכה, כיוון שכל השינויים התחוללו עדיין במסגרת המבנה הליברלי ותוך מימוש ערכיו המוצהרים.

זוהי טענה שחשוב מאוד לשים לב אליה. ישנו הבדל עמוק בין הצבעה על פער בין ערכים מוצהרים לבין מימוש אותם ערכים בפועל, לעומת ביקורת על הערכים עצמם. במקרה הראשון מתחייבת רפורמה בתוך המערכת הפוליטית, הממשיכה לשרת את אותם ערכים. במקרה השני, הפתרון הוא ניתוץ המערכת מהיסוד.

אף שהמערכת הליברלית הוכיחה יכולת דינמית מרשימה, התיאוריה הביקורתית מתייחסת אליה כאל סטטוס קוו חולני שאותו יש לעקור מן השורש

אף שהמערכת הליברלית הוכיחה יכולת דינמית מרשימה, התיאוריה הביקורתית מתייחסת אליה כאל סטטוס קוו חולני שאותו יש לעקור מן השורש. לכן התיאוריה הביקורתית טוענת שהיא אינה יכולה להתקיים בתוך המערכת הליברלית.

מרטין לותר קינג ביקש להשיג זכויות במסגרת המערכת הקיימת.

הצו המוסרי

אספקטים שונים של התיאוריה הביקורתית נראים מקבילים לתפישות דתיות נפוצות. ההתנגדות לתרבות מזכירה את הציווי לא להיכנע לפיתויים חומריים, ותשומת הלב לדיכוי מזכירה את "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות, כ״ב).

התיאוריה הביקורתית מכוונת לתחום הפוליטי. היא סבורה שהרוע שיש להילחם בו נמצא במערכת הפוליטית או בקבוצות המדכאות

אבל ישנו הבדל בסיסי. דתות דורשות מהאדם הפרטי להתגבר על ״יצר הרע״ שלו עצמו, ולשים לב לבריאות נשמתו, אולי בתקווה להוביל אותה לגאולה. התיאוריה הביקורתית, לעומת זאת, מכוונת לתחום הפוליטי. הרוע שיש להילחם בו נמצא במערכת הפוליטית או בקבוצות המדכאות.

אלכסנדר סולז'ניצין הצביע על ההבדל כשכתב ב״ארכיפלג גולאג״: ״הגבול המפריד בין טוב ורע אינו חולף בין מדינות, לא בין מעמדות וגם לא בין מפלגות פוליטיות – הוא חוצה את הלב האנושי״.

עמעום האינדיבידואל

אין אדם שסיפור חייו פשוט. הבה נמציא ילד בשם נועם. יש לו אח אוטיסט, שזקוק לתשומת לב רבה מהוריו, אבל היה לו מורה שתמך בו ועודד אותו. הוא אינו ספורטאי מצטיין, אבל הוא התברך ביצירתיות במתמטיקה ובציור. הוא בן למשפחה אמידה שחיה בפרבר, אבל כדי לפגוש חברים הוא זקוק להסעה וההורים לא תמיד זמינים לכך, שכן עליהם לעבוד שעות ארוכות גם כדי לממן את העזרה שאחיו של נועם זקוק לה.

בהגיעו לגיל עשרים, כיצד נועם מצטייר בעיני התיאוריה הביקורתית? הוא גבר לבן, הטרוסקסואל, ממשפחה אמידה. נועם מעולם לו דיכא איש, אבל התיאוריה הביקורתית מעמעמת את ההבדלים בין הפרטים בכל קטגוריה וכן את ההבדל בין פריבילגיה ודיכוי.

בעיני התיאוריה הביקורתית, נועם ייחשב למדכא. גם אם הוא ינסה להוכיח, בעזרת סיפור חייו, שהוא עבד קשה ועזר לרבים, מהותו כגבר לבן, הטרוסקסואל ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, היא המכריעה.

דיאנג'לו אינה חושבת שעליה להכיר את הדובר אישית כדי לדעת אם הוא גזען. לבנים, על פי תפישתה, הם גזענים מלידה ואין שום דרך למחות כתם זה

למשל, אחת הדמויות הבולטות בתחום התיאוריה הביקורתית, פרופסור רובין דיאנג׳לו מאוניברסיטת וושינגון מציגה את מה שהיא רואה כמגוון תירוצים שאנשים לבנים מעמידים כדי להתחמק מההתמודדות עם הגזענות שלהם. אחת הטענות הללו היא "צעדתי למען זכויות האזרח של השחורים בשנות ה-60". אחר אומר: "אם היית מכירה אותי, היית יודעת שאני לא יכול להיות גזען". דיאנג'לו אינה חושבת שעליה להכיר את הדובר אישית כדי לדעת אם הוא גזען. לבנים, על פי תפישתה, הם גזענים מלידה ואין שום דרך למחות כתם זה. ההתקדמות המוסרית היחידה שהיא מציעה היא העמקת המודעות לכתם המולד שהגורל טבע בהם.

התפישות הללו המאפיינות את התיאוריה הביקורתית והן אינן מוגבלות לאקדמיה בלבד. ספרה של דיאנג׳לו White Fragility (משנת 2018) היה רב מכר בארה״ב, ורעיונותיה מצוטטים בהרחבה.

אפריקנית, שחורה, נערה

נולדה מדוכאת, בהכרח? תצלום: Wadi Lissa

עמעום החמלה

עמעום האינדיבידואל מעמעם בהכרח את היכולת האנושית לחמול. חמלה אנושית דורשת התייחסות לאדם כפרט ייחודי, ואילו התיאוריה הביקורתית הופכת את הפרט לנציג של קבוצה, בהכרח ותמיד. לא רק שפניו של היחיד נמחקות, אלא שהיכולת האנושית לחמול אפילו פועלת נגדו, אם הקבוצה שאליה הוא משויך נתפשת כבעלת יתרון, פריבילגית, ולכן כמדכאת.

ג׳ורג׳ אורוול מציין בספרו The Road to Wigan Pier, למשל, כי חמלה מוצהרת לעניים עלולה להיות מסווה לשנאת עשירים: ״אף שהוא מפגין אך לעתים רחוקות אכפתיות כלפי המנוצלים, הוא מסוגל בהחלט להפגין שנאה – מין שינאה משונה, תיאורטית, חסרת כל הקשר – למנצלים״.

אמא דובה חשה חמלה גדולה כלפי הגור  שלה – אבל לא כלפי מי שנתפש בעיניה כפולש המאיים על הגור. זהו הצד השני של החמלה. עמעום הפרט ועמעום ההבדל בין פריבילגיה לדיכוי פעיל, יוצרים מנגנון שבו החמלה האנושית עלולה להיות מנוצלת לאלימות. הדבר מזכיר את מה שברטרנד ראסל מתאר, כשהוא מדבר על שיחה שניהל ברוסיה עם לנין. ראסל מציין את הסתייגותו מן האופן שבו לנין מסביר איך הוא מעורר תפישת דיכוי בקרב האיכרים העניים נגד העשירים מהם, עד שהם תולים אותם על העץ הקרוב – ומממשים בכך את הרצון והאינטרס שלנין מייצג.

פגיעה בשיח מבוסס על רעיונות

המנגנון לשיוך אדם לקבוצה הופך בקלות למנגנון של שיוך רעיון לאדם המשויך לקבוצה

המנגנון לשיוך אדם לקבוצה הופך בקלות למנגנון של שיוך רעיון לאדם המשויך לקבוצה. כך ניתן לבטל רעיון שמגיע מחבר בקבוצה המוגדרת כקבוצה מדכאת ואין צורך להתייחס אליו כלל כאל אדם בעל דעה עצמאית. לעומת זאת, רעיונות שמקורם במי שמוגדר כשייך לקבוצה מדוכאת נקראים ״חוויות חיים״, ויש להם מעמד המקביל למעמדן של ראיות אמפיריות במתודה המדעית – כל עוד הם תואמים את תפישות התיאוריה הביקורתית. כשאדם השייך לקבוצה מדוכאת טוען טענה הסותרת את התפישה של התיאוריה הביקורתית, המסקנה היא שהוא הפנים את הדיכוי שלו. הדבר הופך את התיאוריה הביקורתית לבלתי ניתנת להפרכה: הרי הפרכתה היא סימן מובהק מאין כמוהו לפעולה הסמויה של מנגנוני הדיכוי שהיא עצמה יוצאת נגדם.

ביטול "התחום הניטרלי"

התפישה של קיום "תחום ניטרלי" היא בסיסית למבנה הליברלי. התיאוריה הביקורתית, לעומת זאת, אינה מאמינה שקיים מכנה משותף אנושי המסוגל לייצר תחום כזה. נורמות חברתיות מערביות, שאפשר היה לצפות כי ישמשו מקום מפגש ניטרלי, נתפשות ככלי נשק בידי המעמד המדכא, מעצם מהותן וזהותן התרבותית.

נורמות כאלה מוצגות בכרזה שהופיעה באתר של ה-Smithsonian. אלה נורמות שעל פי התיאוריה הביקורתית, הלבנים בארה"ב משליטים על השחורים: אינדיבידואליזם, תחושת מסוגלות אישית ואוטונומיה, אופטימיות, דחיית סיפוקים, עמידה בלוח זמנים, את ערך המשפחה הגרעינית, חשיבה רציונאלית, חשיבה כמותית, חשיבה סיבתית ונימוס. אדם שחור המקבל אותן הוא מתבולל ומדוכא ללא ידיעתו.

בעקבות זעקה ציבורית, הכרזה הורדה מאתר המוזיאון, אבל אלפי המאמרים שעליהם היא מבוססת נחשבים עדיין לטקסטים הראויים ללימוד וציטוט, בלי מתן תשומת לב מספקת, בלשון המעטה, למהות הדברים, כשמכל העניין עולה שחשד כבד של הנחת המבוקש.

לימוד בין תרבויות כדיכוי

כל עיסוק ביוגה, טענו אנשי התיאוריה הביקורתית, הוא ניכוס קולוניאליסטי של התרבות ההודית לדורותיה

כלי נוסף המאפשר זיהוי של דיכוי שאינו קיים הוא המושג "ניכוס תרבותי". קחו למשל את סגירתו של מקום שבו נמכר אוכל מקסיקני על ידי מי שאינם מקסיקנים, או את המקרה שבו אישה לבנה מתנצלת על אימוץ תסרוקת ראסטות. אפשר היה לראות בכל אלה השפעה תרבותית או למידה, אבל התיאוריה הביקורתית תמיד תעדיף את הפרשנות הדורסנית. כך למשל בוטלו שיעורי יוגה באוניברסיטה בקנדה, כיוון שכל עיסוק ביוגה, טענו אנשי התיאוריה הביקורתית, הוא ניכוס קולוניאליסטי של התרבות ההודית לדורותיה.

סושי

סכנה לניכוס תרבותי? תצלום: קווין זייטנג

החלפת המתודה המדעית

המתודה המדעית, כפי שהיא משמשת במדעים המדויקים, עשויה להיחשב לתחום הניטרלי האולטימטיבי, שבו תוצאות ניסוי אינן מושפעות כלל מזהותם של עורכי הניסוי וערכיהם. אבל תיאוריה הביקורתית טוענת שהמתודה המדעית אינה כלי ניטרלי אלא כלי פוליטי, כיוון שהיא נוצרה בעיקר על ידי גברים הטרוסקסואלים, לבנים, אירופאיים.

המתמטיקאי והפיזיקאי ג׳יימס לינדסי (Lindsay) נתקל במאמר על "חקר קרחונים פמיניסטי" והבין, לדבריו, שקיימת בעיה עמוקה באקדמיה, המפתחת מתודולוגיה אלטרנטיבית למתודולוגיה המדעית, וללא קריטריונים להפרכה. בתוך פחות משנה, לינדסי ושני שותפיו כתבו כעשרים מאמרים פיקטיביים, המפרים באופן בוטה נורמות אקדמיות, ושלחו אותם לכתבי עת מדעיים מובילים. שבעה מהם התקבלו, אחד מהם קיבל ציון לשבח וארבעה היו בדרך לפרסום, עד שהזהות האמיתית של הכותבים נחשפה והפרויקט נפסק.

הפרויקט, המכונה Grievance Studies, חשף את העובדה שניתן להוכיח לכאורה רעיונות מופרכים בעזרת מתודולוגיות שאינן מדעיות, כל עוד הרעיונות מנוסחים במונחים של דיכוי והמסקנה מתאימה לנרטיב של התיאוריה הביקורתית.

הפסד אסטרטגי של התפישה הליברלית

מאמרם של בריאני פאס (Fahs) ומייקל קרייגר (Krager) משנת 2016 מתייחס ספציפית לתחום לימודי האישה (Women Studies) כאל פתולוגיה, הדומה באופן פעולתה לווירוס:

״מאמר זה טוען כי לימודי האישה מטרתם להכשיר תלמידים לא רק בהכרת גוף הידע, אלא גם לשמש כ'ווירוסים' סימבוליים, המדביקים, מטלטלים ופורעים את תחומי המחקר המסורתיים... קודם נבהיר את מטפורת הווירוס... ולאחר מכן נחקור כיצד גם לימודי האישה והתפשטותם של וירוסים של ממש (למשל, אבולה או HIV) מייצרים תגובות רגשיות דומות באחרים. באמצעות הצבעה על הזלזול, הלעג, החרדה והכעס שלימודי האישה מעוררים".

לדבריהם, הדבר העיקרי המחליף את המתודה האקדמית המקובלת לקידום תיאוריות חדשות, הוא מתודה המתבססת בעיקר על הצפה ברגשות שליליים.

איך ניסה תחום לימודי האישה להגן על שמו הטוב לנוכח האשמות אלה? ובכן, הוא לא. פשוט משום שאפיונו כפתולוגיה המסכנת תחומי מחקר אחרים נעשה כדי להדגים את כוחו המהפכני של התחום –  כלומר את יכולתו לפרק את הסטנדרט האקדמי המקובל.

תומכי התיאוריה הביקורתית הצליחו להקים בתוך האקדמיה עצמה מוסדות אכיפה לאידאולוגיה שלהם, שלא פעם הובילו לפיטוריהם של חוקרים שקראו עליהם תגר

אם מתייחסים לאקדמיה כאל מקום מעט אזוטרי המלא ברעיונות משונים, אפשר להחמיץ את העובדה שמדובר בהפסד אסטרטגי לליברליזם. תומכי התיאוריה הביקורתית הצליחו להקים בתוך האקדמיה עצמה מוסדות אכיפה לאידאולוגיה שלהם, שלא פעם הובילו לפיטוריהם של חוקרים שקראו עליהם תגר.

מרטוריקה של ניתוץ לפרקטיקה של ניתוץ

לאחר שסטודנטית בקולג' אֶבֶרגְרין, במדינת וושינגטון, הסבירה את דרכי הפעולה האלימות יותר שיש לנקוט בהן כדי להשפיע על הנעשה בקמפוס מבחינת המאבק בדיכוי באשר הוא, הסטודנטים האחרים הפנימו את עצותיה. הפרופסור ברט ויינשטין קיבל בוקר אחד שיחת טלפון מהמשטרה. בשיחה נאמר לו  לא להגיע לקולג', כיוון שסטודנטים המצוידים באלות בייסבול עוצרים כל מכונית וכנראה מחפשים אותו. בקולג׳ נהוג היה ״יום היעדרות״, שבו תלמידים ואנשי סגל השייכים לקבוצות מיעוט נעדרו מהמקום כדי להדגיש את תרומתם לקולג׳. הנהלת המוסד החליטה להפוך את היום הזה על פיו, ולבקש דווקא מלבנים להיעדר באותו יום ולקיים מפגשים מחוץ לקמפוס, שבהם יידונו נושאים הקשורים לגזע. הרקע לעוינות כלפי ויינשטין היה התנגדותו לשינוי, וטענתו כי יש הבדל עצום בין קבוצה שנעדרת מהמקום מרצונה, כפעולת מחאה, לבין קבוצה שהרשויות מבקשות ממנה להיעדר. הוא הציע להזמין לקמפוס פעילי זכויות אזרח, אבל הקולג' סירב. שלא כמו בשנות השישים, כאן לא הייתה תביעה למימוש ההבטחות הליברליות אלא ניסיון לשבור את התפישה הזו.

שוטר, הפגנות

בקרוב בכל אוניברסיטה? תצלום: אטיין ז'ירארדה

ההפגנות המרעידות את ארה"ב באמצע 2020 ניזונות מאותה התפישה, שלפיה המערכת חסרת תקנה ולכן כדי להשיג התקדמות חובה לנתץ אותה. במהלך ההפגנות, המשטרה פינתה תחנת משטרה בסיאטל ומפגינים השתלטו על האזור והכריזו עליו כעל אזור אוטונומי. דרישות המנהיגים של האזור האוטונומי כללו את פירוקה של משטרת סיאטל ומערכת המשפט שלה. הם אמרו: ״איננו דורשים שינוי, אלא ביטול״. 

תוך זמן קצר התחילו לפטרל באזור האוטונומי אנשים נושאי נשק חם, שהכריזו שהם כוח השיטור החדש. במקום אירעו תקריות ירי רבות ולפחות במקרה אחד כוחות רפואה סירבו להיכנס למקום, שנמצא בעצם מחוץ לתחומי שלטון החוק. למרות ההצהרה הראשונית של ראש העיר של סיאטל כי זוהי בסך הכול ״מסיבה שכונתית״, מקרי המוות הובילו את העירייה לחזור ולהשתלט על האזור. בעלי עסקים באזור תובעים כעת את עיריית סיאטל על הנזקים שנגרמו להם כאשר הופקעה מהן הזכות לחיות תחת שלטון החוק. במקרה זה, רטוריקת הניתוץ הפכה לפרקטיקה של ניתוץ.

סיכום

נראה שצמד המילים "התנגדות לדיכוי" הוא כרטיס הכניסה של הווירוס הזה לתא המורכב והיצרני של המערכת הליברלית

הביקורת של התיאוריה הביקורתית אינה ביקורת בונה, ואם היא בונה משהו, הרי שהוא אינו בסיס לעולם שרובנו היינו רוצים לחיות בו. היא מציעה מתודה שהופכת אותה עצמה לבלתי ניתנת להפרכה. היא הקימה מוסדות חדשים באקדמיה לביצוע פעולות תגמול כלפי מבקרים. היא מבטלת את האינדיבידואל ולכן את החמלה והכבוד לרעיונות של האינדיבידואל. היא מחליפה את המוסר הנובע מהתבוננות פנימית במוסר שעניינו תקיפה של קבוצות הנחשבות למדכאות. היא הקימה בסיס תאורטי איתן להצדקת אלימות, בשמו של הדיכוי – והיא רואה צללי דיכוי בכל מקום ובכל ממסד.

קיומה של התיאוריה הביקורתית בחברה ליברלית, נובע כנראה מכך שמשהו בה מטעה את המערכת החיסונית של הליברליות. נראה שצמד המילים "התנגדות לדיכוי" הוא כרטיס הכניסה של הווירוס הזה לתא המורכב והיצרני של המערכת הליברלית. אני מאמין שהמערכת החיסונית של התפישה הליברלית חלשה כיוון שאין לה מספיק מודעות עצמית –  ואין לה די מודעות עצמית כי המערכת הליברלית היא מרחב ליצירת משמעות: היא אינה המשמעות עצמה.

צבי שלם הוא מפתח חומרי למידה, ממציא משחקים ופילוסוף. הוא מנהלו של אתר לחומרים פדגוגיים.

תמונה ראשית: מחבט בייסבול ששימש את ג'קי רובינסון - השחקן האפרו-אמריקני הראשון בליגות הבכירות - בעונתו הראשונה, 1947. תצלום: dolah, אימג'בנק/ גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי צבי שלם.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

28 תגובות על גברים לבנים טועים תמיד

01
יונתן

מעניין מאוד, איך זה מתקשר לתופעות הקורות בישראל? האם אנחנו צפויים לתביעה לניתוץ המערכת המדינית הקיימת בעקבות האפלייה העדתית? כרגע נראה שבעיקר מתמקדים בשינוי ופחות בהחרבה טוטלית.

    02
    דן פלד

    ממליץ לך לקרוא מאמרים באתר העוקץ. קיימים שם מאמרים רבים שנכנסים תחת מטריית התיאוריה הביקורתית, בעיקר בנושא פוליטיקת הזהויות וגם כאלו שמבקרים מאמרים כאלה באופן ברור, נהיר ומפורט (שוב, בעיקר בנושא פוליטיקת הזהויות).

03
יאיר

האקדמיה מזמן הפכה לנחלה פרטית של בעלי כוח שמחסלים כל התנגדות כדי לשמור לעצמם טובות הנאה. הביקורת האמיתית תתפתח במקומות אחרים. מאמר חשוב וחזק.

09
אמיר פכר

המון מילים רק כדי להגיד שאין תחליף לקפיטליזם.
והתחממות גלובלית שהחמדנות הקפיטליסטית מפילה עלינו?
זה רק ענין של תרבות ואופנה

ואם יצא לך בקוביות להיות עבד, נו טוב מה לעשות,
העיקר שהחנוית ישארו שלמות.

    אולי כדאי רק להדגיש את הקטע הזה בתחילת המאמר:

    ימין ושמאל שאינם קיצוניים עשויים להסכים על המבנה הכללי של המדינה הליברלית, אבל ייוותרו חלוקים לגבי תחומי האחריות של המנגנון הפוליטי בהקשר לפעילות כלכלית ולערכים מסורתיים. מחלוקות אלה עשויות להיראות הרות גורל, ובכל זאת לאפשר חיים ביחד בלי לשבור את הכלים. לעומת זאת, מנקודת המבט – הרחוקה מספיק – של התיאוריה הביקורתית, אין הבדל משמעותי בין שמאל וימין נורמטיביים.

13
אלי אפרתי

אינני מאמין שהמצב חמור עד כדי כך. הקיצוניות המוחלטת בה מוצגת התיאוריה הביקורתית במאמר גורמת לי לחוש אי אמון כלפי התיאור. יש בתיאוריה גם חלקים חשובים ובונים, ואנשיה אינם אך מלאכי חורבן. אני מתנגד להצגה הקיצונית הזו.

    קארל סאגן אמר:
    Extraordinary claims require extraordinary evidence

    אתה אומר בצדק שמדובר כאן ב Extraordinary Claim. בדיוק בגלל זה המאמר השקיע כל כך הרבה בסיפוק של Extraordinary Evidence.

    ההשפעה של Critical Thoery על התהליך האקדמאי בקולג' של Evergreen היה בהחלט חורבן של המתודה המדעית. המתודה המדעית מבוססת על ניתוח עדויות אמפיריות. אבל בקולג' הזה הבקשה של ראיות לקיום גזענות - נחשבה בעצמה לגזענות. מעבר לכך - פרופסור קיבל טלפון מהמשטרה שלא להגיע לקמפוס בגלל סטודנטים עם אלות שחיפשו אותו. זה חורבן גם של נורמות שבלעדיהן החברה המערבית הליברלית, כפי שהיא ידועה לנו, אכן נחרבת.

    ההשפעה של Critical Thoery על שתי נשים לבנות שפתחו עסק של מכירה של אוכל מקסיקני היה סגירת העסק - חורבנו, אם תרצה. אבל זה לא רק חורבן של עסק אחד זה חורבן של השכל הישר שהפגינו נגד העסק.

    בהשפעת Critical Race Theory נטען בדף מידע של ה Smithsonian ש"חשיבה רציונאלית" היא פיתוח של לבנים ושחורים המאמצים צורת חשיבה זו מפנימים את הדיכוי שלהם. זה חורבן של כמה ערכים חשובים בו זמנית.

    מאמר של Woman Studies שהוזכר המאמר כאן מעיד על עצמו (!) שהתחום אינו מהווה גוף ידע קוהרנטי ומדגיש יותר את היותו "מלאך חורבן" לתחומי אקדמיה אחרים - ולשם כך משתמש בדימוי של הוירוסים של האבלה והאיידס.

    אפשר כמובן לתקוף את ה Extraordinary claim .... אבל צריך לעשות את המאמץ ולעבור דרך ה - Extraordinary Evidence. לא מספיקה הטענה "זה נראה לי מוגזם - ולכן לא אמין - ולכן אני אתעלם ואגיד למי שכתב את כל זה שהוא מגזים". האם אחת מכל הדוגמאות שהובאו אינה מוצגת או מנותחת בצורה נכונה? אם כן - איזו מהן?

    לגבי מה שחיובי ובונה בתיאוריה - מרקוזה בעצמו לקראת סוף חייו הצר על כך שכל המחקר בתחום הולך לכיוון פירוק ולא לבנייה (קל הרבה יותר לכתוב דוקטורט של ביקורת מאשר כזה של בנייה) וזה היה בסוף שנות השבעים.

    פרד הויל היה מהמתנגדים הגדולים של התאוריה של המפץ הגדול ולכן הוא קרא לה בזלזול "The Big Bang". אבל זה תפס מאוד יפה אצל מצדדי אותה התאוריה. באותה מידה, אתה מתייחס לביטוי "מלאכי חורבן" כדבר שלילי. מצד שני מדובר בהחלט בביטוי קליט וחזק מהסוג שאפשר לראות איך אנשי התאוריה הביקורתית יכולים לאמץ לעצמם בגאווה רבה. היום זה בוודאי טוב יותר מדימוי ה"וירוס" שהם השתמשו בו על עצמם.

15
דני

אחלה פילסוף, המאמר נישאר בתחום הזה וחא מעבר לו. הוא עושה לתיאוריה ביקורתית הוא גודע את הרגל השנייה של לדיאלקטיקה החיונית לצעדי רוח האדם. בנוסף, הנחת התיאוריה הביקורתית על מגבלותיה וצורתה הישנה מול הליברליות על הדוגמתיות, והשמרנותה, והצגת האחרונה כצורתה האפשרית היחידה של הדמוקרטיה, אינה הוגנת ולא מדויקת. אולי להציב את הביקורת כאמת( כחוויה) אל מול הליברליות כמיתוס!? על אף שהדיון הזה כולו, אז והיום מתנהל בין גברים לבנים בורגנים, קישוט המאמר בדמויות שחורות יוצר אשליה של ליברליות, גיוון מדומה במאמר כמו בחיים עצמם. בזה עוסקת התיאוריה ביקורתית העכשוית לדעתי, הייצוג המדומה, ולא רק זאת, לעתים מתלווה לכך, צפיה של הכרה. אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו. אני סבור שתיאוריה ביקורתית הייתה במאמר הזה הרגל השנייה בשיח המתמשך בדיאלוג הדיאלקטי הנחוץ בבירור תפיסות פוליטיות, אידאולוגיות ובמניע האמיתי לכתיבת המאמר. חתימה טובה!

16
צבי שלם

אנסה לראות אם אני יכול לנסח את הטענה המרכזית שאתה מציע:
"יש לשמר את הגישה הליברלית והן את התיאוריה הביקורתית כיוון שצריך את המתח ביניהם כדי שיתקיים תהליך התפתחות".
אני אמנם חולק על הטענה אבל האם הבנתי אותה נכון?

לגבי הטענה הספציפית: "הדיון הזה כולו, אז והיום מתנהל בין גברים לבנים בורגנים" - הוא עובדתית שגוי. במאמר עצמו מוזכרת רובין דיאנג'לו שכתבה רב מכר שהיה בשלב מסויים הספר הנמכר בארה"ב. כמו כן, מרתין לותר קינג אינו קישוט.

17
שרה שרה

לקחת היבטים קיצונים של תיאוריה ולנופף בהם כאילו הם הם התיאוריה היא גישה מניפולטיבית.
גם בצד הליברלי יש גישות קיצוניות והרסניות שכל החברה האנושית מרגישה את האפקט שלהם.
חריגים, מוזרים וקשקשנים יש בכל הצדדים שרק תחפש.
אפשר את הטריק הזה לעשות על ציונות, על פמיניזם, על יהדות, על חקר הספרות או על רפואה. חיפוש הביזאר והקיצוני יניב לך שלל מאמרים שיציגו את הסכנה האיומה שנשקפת מכל אחד מהם (כאשר אתה נאחז רק בשוליים הקיצוניים).

    18
    צבי שלם

    אני לא רואה איך את מכניסה את הדוגמאות המובאות במאמר לקטגוריה של: "חריגים, מוזרים וקשקשנים".

    חריגים ומוזרים לא כותבים ספר שהופך להיות הנמכר ביותר בארה"ב. קשקשנים לא מסתובבים עם אלות בייסבול ועוברים מכונית מכונית כדי לחפש פרופסור וגם לא גורמים לעסק של נשים לבנות שמוכרות אוכל מקסיקני להיסגר. קשקשן גם לא יוצר "אזור אוטונומי" בעיר בארה"ב שבו עסקים מושחתים ואנשים חמושים מכריזים שהם כוח השיטור החדש.

    קשקשן, לתפיסתי, הוא אדם שמדבר אך אין לו כוח ליצור נזק ממשי. המצב כעת פשוט שונה. אם מוכנים להתבונן בראיות, קשה מאוד לפספס את זה. נזק ממשי בהחלט נעשה, הוא כבר עמוק ובמקרים מסוימים כבר חסר תקנה במיוחד במוקדים הנגועים בתוך האקדמיה עצמה.

    את אכן צודקת בטענה שלך שניתן ללקט בכל תחום את האספקטים הקיצוניים ביותר שלו ולתאר אותם בצורה מחרידה. זה נכון. אבל צריך גם להיזהר מלהשתמש בנקודת המבט הזו בכדי להתעלם מהתפתחויות מדאיגות - כי הרי גם את זה תמיד אפשר לעשות באופן גורף מדי.

    מכאן שאני דוחה את הביקורת במקרה הזה על בסיס האפיון שלך שאינו תואם את הדוגמאות המובאות.

    מבחינת עומק התיאוריה - אני מאמין שזה אפיון מדויק: (סרטון של דקה בדיוק)

19
שולמית

שמת לב שאתה מגיב בדיוק כמו "פוליטיקה של זהויות".
מה שאני אומרת, שצריך גם להסתכל לתוך עצמינו, אפילו אם אנו רוצים בליברליות. זה קל ליפול לכעס ולהמשכה....

21
שולמית

היה מעניין, גם כי אותגרתי מנטלית להבין מהי התאוריה הביקורתית.
אני הדיוט מושלם - ואוהבת את זה (-: בראייה אישית זו אני יכולה ללמוד וללמוד.
לא היה לי פשוט להבין איך שני מושגים, "ליברליות" "תאוריה ביקורתית", שמבחינת עולמי יכולים לשבת בשקט בונה ונעים על אותו ספסל, ובאותו בית, ובהיכל אחד, להיות כה מנוגדים זה לזה, עד כדי כך שהשני מנסה למחוק את הראשון (מתוך חוויה שלי פרטית).
וכשהבנתי את המושגים ע"פ המאמר (ולא ע"פ ההיגיון של הדיוט), הנהנתי הראש בהסכמה שקטה ועצובה.
גם כי "התאוריה הביקורתית" קנתה לה מקום אצל קבוצה עוצמתית (שכלל לא יודעת את שמה זה) והקבוצה עפה על עצמה בצונמי אדיר בים אנושי שצריך למחוק/לקלגס אותו.
אני פוגשת את זה יוםיום בשיח בין אישי בסביבתי, וזה קשה.
שני דברים: 1. כנראה שהתעתוע שפקד אותי בתחילת המאמר (לגבי השמות של שני המושגים) הוא חלק מכך שלא מבחינים כלל בהיפוכם, ובסכנה. 2. מי שרשום בעיזבונו "דיכוי" הכעס יעוור את עיניו, והתאוריה הביקורתית (כמו שהיא מוזכרת פה, קשה לי להתרגל לשם) נותנת לגיטימציה לכל המאורעות - ללא ביקורת עצמית.

אני בהחלט למדתי את הלימוד המושגי ןההסטוריה המושגית.
ממש מעניין.
ומדכא.

    22
    שרה שרה

    עצוב מאוד שהמסקנה שלך היא שיש פלח אוכלוסיה שצריך למחוק או "לקלגס" (לשלוח פלוגות בריונים לחסל אותם?) זה אגב נעשה באופן עקבי על ידי חסידי הליברליזם כאשר שלחו קלגסים כעצתך, לחסל שחורים, יהודים ושאר אוכלוסיות שלטעמם עפות על עצמם

      23
      צבי שלם

      תגובה לשרה.

      את שולמית שאלתי על מי היא מכילה את יישום התיאוריה הביקורתית.

      אותך אני שואל: מה הם ערכי הליברליזם לתפיסתך ועל מה תפיסה זו מבוססת?

24
צבי שלם

תודה על התגובה המפורטת והמפרגנת!

מהתיאור שלך לא הצלחתי להבין על מה בארץ את מכילה את המושג של התיאוריה הביקורתית.

מה את פוגשת ביום יום?

לגבי ה "מדכא". מהניסיון שלי נראה שכאשר פעילים ולא סבילים ביחס לדברים שקורים אולי עדיין מוטרדים ואולי מתוסכלים - אבל לא מדוכאים.

25
איתן רוזן

חבל שאתה "אינך מאמין" במקום לבדוק. לאמיתו של דבר המאמר כתוב בזהירות. המצב בשטח (באקדמיה בארה"ב, ואולי גם בארץ) חמור אפילו יותר.
אין בתאוריה הזו חלקים חשובים ואנשיה הם בהחלט מלאכי חורבן. חורבן התרבות האנושית והקידמה האנושית והמדעית כפי שאנו מכירים ונהנים ממנה. אנו נהנים מרווחה כלכלית ומחיים ארוכים יותר מאי פעם בעבר. זה נכון - אם כי לא במידה שווה - גם לאזורים נחשלים מעולם. יש בהחלט מה לשפר. לכן יש צורך בתרבות ליברלית. כבר ניסו משהו כזה בסין, בתחילת דרכו של מאו. המהפכה האדומה. לא היה הצלחחה מסחררת, כמדומני

    26
    צבי שלם

    תודה איתן. הייתי אמנם חריף אבל עדיין מאוד זהיר. הבעיה היא שאם הייתי מנסה להיות לתאר את חומרת המצב בצורה עוד יותר חריפה (וקרובה למציאות כפי שאני רואה אותה) יותר אנשים היו רואים פער רב מדי בין התיאור המובא והעדר כמעט מלא של התייחסות לנושא ביום יום, בחדשות וברשתות החברתיות. אכן לא רציונאלי מאוד להתייחס ברצינות ולהקדיש יותר מדי זמן לטענה במאמר שחורגת מדי מתפיסת המציאות הקודמת.

    למי שרוצה להעמיק בנושא, ממליץ לחפש ביוטיוב "new discourses".
    שם ניתן למצוא סרטוני הסבר מאוד ברורים כמו זה:

27
איתמר

אני אתייחס רק להפגנות בארצות הברית בעקבות רצח ג׳ורג׳ פלויד.
אומנם, היו קולות שקראו לביטול מוחלט של המשטרה אבל הקריאות הללו הגיעו מקבוצות שוליים זניחות.
לעומת זאת, בלב השיח שמתנהל בארצות הברית מאז עומדת הקריאה לצמצם את תקציבי המשטרה (בין השאר כדי להפסיק את רכישת האמל״ח הצבאי שמייצר פרקטיקות משטרתיות שהולמות יותר צבאות סדירים בשטחי כיבוש) ולהעביר את הכסף לגורמים אזרחיים שיטפלו טוב יותר בסוגיות רבות שבהן המשטרה כושלת שוב ושוב בעודה ממהרת להשתמש באלימות (למשל, סיכסוכים בתוך המשפחה ובין שכנים).
דווקא הגורמים הביקורתיים מאפשרים לנו לדמיין מציאות שבה המשטרה פועלת באופן שונה לחלוטין כלפי מיעוטים ובכלל.
כלומר, זה מקרה מובהק שבו רק הרס של המנגנונים האלימיים הקיימים יאפשר בניה של מנגנון שיטור אזרחי חדש.
הכללות הן תמיד רעות ונדמה שכל מופעי התיאוריה הביקורתית שהוצגו במאמר המעניין הזה לא במקרה נדמים כקיצוניים ביותר וכאלה שאי אפשר לנהל עימם דיאלוג.
אני בטוח שיש לתיאוריה הביקורתית גם מופעים אחרים.

    28
    צבי שלם

    לא צריך להכליל לגבי הכללות... יש הכללות טובות ויש הכללות לא טובות.

    זו ,למשל, הכללה שקל לגבות: "תומכי התיאוריה הביקורתית מכלילים יחד מקרים שונים לחלוטין של אלימות משטרתית כנגד שחורים ללא ניסיון להבחין בין אירוע לאירוע בכדי לחזק את ההכללה שיש בעיית גזענות במשטרת ארה"ב. הם אינם מגלים סבלנות לחכות לעדויות שיבהירו את פרטי האירוע. כמו כן, אם פרטי האירוע מתבררים כלא תואמים את ההכללה שיש בעיית גזענות במשטרת ארה"ב - מתעלמים מפרטי האירוע".

    לנוחותנו התיאוריה הביקורתית היא לא רק אוסף נקודות שאפשר לחבר או לא לחבר. יש תיאוריה - והיא מחרידה. ציינתי כבר שלבקש ראיות לגזענות, זו כבר גזענות. לכן זו אינה הכללה אלה אפיון לתאר את הגישה הזו כך: "הדבר המרכזי שהתיאוריה הביקורתית כיום מביאה לשולחן הדיונים זה חומר נפץ". ממליץ על הסרט ששיתפתי.