גוף-חיה: העין הנוספת

זימון החיה אל השפה הוא הדרך לדבר על הקדושה, להנכיח את החלום, לפרוש כנפיים עם המלאכים, לפרוץ את הגבולות
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

במקום שבו נרקמים יחסי קרבה עם דברים שבקדושה, שבו העין בלשכתה העמיקה לראות, שבו חזיונות וגילויי עיניים דוקרניות בשפע, שבו מבתרים את הגווייה ומבשלים את הגוף לאחר שהופקר, שבו מכזיב מגע הרוח עם האינסופי, שבו בהזיית הבל פה מדברים על עולם שנשכח, החיה (גוף-חיה) מפעילה מנוע טקסטואלי רב-עוצמה, אשר אינו פוסק מלקרוס אל תוך עצמו, מתקפל פנימה בשאגה נואשת, מקונן על עולם שלם ואבוד שחזר. החיה מבקשת על נפשה להיעלם בחשכה, ממלמלת מילים חרוכות, מתמסרת לריח, צמא וצליל. יש לַרשת אותה דרך מבואות מיתוֹ-תיאולוגיים, יש לקרוא אותה דרך הנא, הבשל והמבושל, דרך רוחות רעות ופרצי חיות, דרך גורגונות מתפתלות בחשכה השומרות על פתח השאול, דרך מפלצות ברוּאוֹת, פלצוּת הגוף וריחותיו המבאישים, פלצוּת שפה; דרך כישוף, מאגיה שחורה והקרבת קורבנות, דרך קניבליזם עצמי, דרך מרטיריזם במבואות מלכות שמיים.

מדוזה, גורגונה, קארווג'ו

"מדוזה", מאת קארווג'ו (אחרי 1590). תצלום: ויקיפדיה

אנו מצווים ללכת עם ולקראת החיה (גוף-חיה), להידפק איתה על היקרותם של שערי מוות, על הווריאציות הפנימיות של הלשון, על רכישת עובייה הפנימי של השפה, על הכוח המדמה, על רדיפה מנוולת, על הרחבת גבולות הטקסט לטובת החוויה הסיפּית, על עיקום נפשי וחולי, על אזורי הדמדומים של סף והתאיינות. הנה למשל הקדושה הילדֶגארד מבִינְגֶן, בת המאה ה-12, סמוכה בזמנה וברוחה ל"תופת" של דנטה, אשר מוסרת לנו בלשונה הרוויה את טיפוגרפית הגיהינום, מתארת עבורנו מה קורה לְחוֹטְאִים קְשֵיי לב: "ראיתי באר עמוקה ורחבה, מלאת זפת רותחת וגופרית, ומסביב לה צרעות ועקרבים שהפחידו אך לא פגעו בנשמות שהיו שם; אלה היו הנשמות של מי שהרגו את הבאים להורגם. ליד בריכת מים צלולה ראיתי אש גדולה. באש הזאת נשרפו כמה נשמות, ונשמות אחרות היו עטורות נחשים, ועוד אחרות שאפו ונשפו את האש כנשימה, בעוד רוחות רעות משליכות בהן אבנים בוערות. וראיתי ביצה גדולה, ומעליה מרחף ענן עשן שחור שהיתמר ממנה. ובביצה שורצות המוני תולעים קטנות. כאן היו הנשמות של מי שהתענגו בעולם על בדיחות נואלות" (תרגום: דפנה לוי).

באופן פרדוקסלי, בניגוד לנמסר המופגן, מזרה האימה, אשר בין וכך נמסר ברטט להבה, הטקסט של הילדגארד מצטעף פנימה בחדווה נרקיסיסטית אשר רק המוות יוכל לה. בנחשיות שפתה, זהו טקסט המופנה פנימה כלפי עצמו עם הנשמות הקרואות שלה המעוּטרוֹת בְחיָה, עם מסירת הדבר שאין עליו עדות בשפה זולת זו של המיסטיקון, עדות נטולת עדות, עדות אשר יותר משהיא מעידה על מושאיה היא מעידה על עצם עדותה, על אירוע עדותה בשפה, על נוכחותה הרופפת כעדות המספיקה לעצמה. עדות ללא עדות, אשר נמסרת כעדות אצל המוסרים במסורת המסירה המיסטית. בספרו הקלאסי מהמאה ה-12, "הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות", מציין אלגזאלי, גדול הפילוסופים המוסלמים של ימי הביניים, את הצורך בהיפתחות האדם לעין נוספת. עין זו נדרשת לאדם – נוסף על חוש המישוש, חוש הראיה, השמיעה, וכמובן – השכל: "ולמעלה מדרגת השכל יש שלב אשר בו נפתחת עין נוספת, ובעין זו רואה אדם נסתרות ועתידות ושאר דברים אשר השכל רחוק מהם" (תרגום: חוה לצרוס-יפה).

אלגזאלי כורך את העין הנוספת לְמעין הנבואה השופע: "כך גם הנבואה כינוי היא לשלב בו נפתחת העין, אשר אור לה, ובאור זה נגלים סתרי דברים ומה שאין השכל תופשו". הבה נבקש לראות בעין נוספת זו, אשר כמו בחלום שטה, את עין העדות המספיקה לעצמה של המיסטיקון, עין נוספת כמו טבע בלתי מרוסן, כמו ציפור אחת קדושה, עין נוספת אשר נבקש לדמותה לגוף-חיה, למפלצת-שפה רוויית עיניים אשר קרניים צומחות למעלה בראשה, עין נוספת אשר הרחיבה את לשונה לכל עבר, אשר מבקשת את תנועת האלים הקדומים. ובהתאם לכך אלגזאלי מתקף את עדות המיסטיקון: "הרְאָיָה לְאפשרות הנבואה היא עצם מציאותה".

כך או כך, עם הקדוֹשה, עם אש סדן ואש לובן, אנו מושלכים בלהט מדמם אל תוך הגיונו הקרוע של גוף-חיה הנזעק למרחקים, גוף-חיה כאובדן, כשפתיים נפצעות, כשפה קדומה ללא ראשית ואחרית. בְכוֹרתוֹ ברית דמים מטא-לוגית, באורנומנטיקה נפתלת, באור סיגוף-פלאות, גוף-חיה מזמן אותנו בעל כורחנו אל תוך בארוק-חיים נפער באימה, במקום שבו מצטלבים ומגיחים ללא מנוח, בהמולה תוססת, מוות, שגעון, מחלה, רדיפה, מסתורין ומאגיה. כמובן, שאלות ביחס לזוועות של ריקבון הגוף (האפוקליפסה של הגוף), לצד ההמרצות החסודות לחשוב על המוות (הממנטו מורי המפורסם – "זכור את יום המוות"), אזהרות מפני יום הדין והחיים בבשרו של העולם הרע הזה עולות באינטנסיביות בימי הביניים, כפי שמוסר לנו יוהאן הויזינחה ב"סתיו ימי הביניים" שלו: "תמונה בבית המנזר של הסֶלֶסְטִינים באביניון תיארה את גופה של אישה מתה, עומדת, עטופת תכריך, ראשה חבוש ותולעים מכוססות את מעיה. בכתובת שלרגלי התמונה נאמר: פעם הייתי יפה יותר מכל הנשים אך עם מותי נהייתי כך. בשרי היה יפה מאוד, רענן ורך, עתה היה כולו לאֶפֶר. תכופות לבשתי משי, עתה עלי להיות כולי ערומה... עתה אשכון בארון קטן זה... עתה קברי מוקף קורי עכביש" (תרגום: אהרון אמיר).

ריקוד המוות, פרסקו

"ריקוד המוות", מתוך פרסקו מן המאה ה-15, תמונה מהגלריה הלאומית של סלבניה. תצלום: ויקיפדיה

גורל אחד הוא זה הפוקד גוף מכוסס תולעים, עור בשרו בהרות כהות, ניוון שחור, מרקיב, מצחין, במטמורפוזה צנוחה מטה של אפר ועפר, בעודו מקונן בפיוט מעודן – ביופי מבעית של יום הדין המפריד בין כל שקיעות השמש לכל עליות השחר – על העור הצח, הפריך, הצלול, לפני שהמוות זימן לו חיים כגוף-חיה. גורל אחר מזוּמן לאלה אשר רקב-גופם מושהה לטובת עליית הנשמה השמימה, במעין מטמורפוזה הפוכה מעלה, כפי שכותב הויזינחה: "משום כך הייתה עלייתה של הבתולה הקדושה לשמים, שגאלה את גופה מרקב-אדמות, נחשבת ליקר שבכל החסדים. בכל מיני הזדמנויות נעשו ניסיונות להשהות את הרקב. תווי הפנים של גוויית פייר דה-לוקסמבורג פורכסו בצבע כדי לשמרם כמו שהם עד לקבורה". הבתולה הקדושה, נשמה מזוגגת אשר הליכתה נדמית לנו כגופות רבים עבור קהילה אשר חגה סביב טקסי המוות שלה בחשיבות מופלגת, מסמנת עבורנו אפשרות של חריגה רְקִעִית, קיום כגוף פריווילגי, גוף אשר במטמורפוזה האלכימית שלו דוחה את עצם היותו גוף-חיה, דוחה את כיעור בשרו, את פרימת ראשו, לטובת נטישת הגוף ועלייתו בסערה השמימה, בזרועות עצמו.

בשיר 17 ב"תופת", שם מתענים המלווים בנֶשֶך באש היורדת משמים ואדמה לוהטת, דנטה, גיאוגרף גן העדן והשאול, מוסר לנו פיסות קרועות מהאפוס של מסעו בממלכת השאול. בניגוד לדחייה של גוף-חיה, המשתקפת בפניו המפורכסות של פייר דה-לוקסמבורג, כאן נוכח גוף-חיה במלוא הדרו, בדמות מפלצת מיתולוגית – גֶרְיוֹן: "הנה חיית הטרף שזנב לה חד, חוצה הרים, שוברת קירות, כלי זין! הנה היא, מצחינת כל העולם! [...] היו פניה כמו של איש תם וישר, כה מלבב עורה אשר מִלְבַר, וכמו של הנחש ייתרת גופה. היו טְלָפֶיָה שעירים עד בית השחי [...] כך הגרועה שבחיות הייתה [...] בָרִיק לוֹ התפתל זְנָבה כולו, את ארס קלשונה למעלה מעקלת, אשר כְשֶל עקרב היה חמוש חוּדוֹ" (תרגום: ראובן כהן). עם דנטה אנו חוגגים בקרנבליזם גרוטסקי, ברשעות פיסות חושך, את גוף המפלצת, סמל הרֶמִיָה, אשר חציה אדם, חציה חיה, אך למעשה אינה לא זה אף לא זה, ובמובן מסוים אף לא סמל, כפי שדורש הטקסט עצמו, אלא כשמה כן היא – מפלצת, פלץ, פלצות. פלצות שפה, פלצות בשפה. שפת פלץ. שמא המפלצת כאן אינה אלא השם הניתן למה שאינו ניתן לביטוי במילים, חור בשפה צרובה, התווך המכמיר של אי המוגדות. המפלצת של דנטה, מצחינת כל העולמות, מתכתבת עם גֶרְיוֹן מהמיתולוגיה היוונית – ענק בעל שלושה ראשים ושלושה גופים שנודע בערמומיותו ומוצא את מותו מידי הרקולס. וכמובן, היא מתכתבת רבתי עם האפוקליפסה המסורה לנו בחזון יוחנן של הברית החדשה: "ומלחמה התחוללה בשמים; מיכאל ומלאכיו נלחמים בתנין והתנין נלחם ומלאכיו. הם לא התגברו וגם מקומם לא נמצא עוד בשמיים. אז הושלך התנין הגדול, הנחש הקדמוני הנקרא מלשין ושטן; הוא הושלך ארצה ומלאכיו הושלכו איתו. ראיתי חיה עולה מן הים, עשר קרניים לה ושבעה ראשים. על קרניה עשרה כתרים ועל ראשיה שמות גידופים. והחיה אשר ראיתי הייתה דומה לנמר, רגליה רגלי דב וְפִיָה כְפִי אריה. אחד מראשיה כטבוח למוות, אך מכת המוות אשר לה נרפאה וכל הארץ השתוממה על החיה". שמא מפלצת היא גלילת השמש, צלילת הכוכבים, רקיע מקולף ותופת מולהט (כפי שמוסר הנביא מוחמד בסוּרת "הגלילה" בקוראן); שמא מפלצת היא ראש הזורם לחוץ, דעה טרופה, אוויר מעיק, זמן נבוב, משכנו התוסס לעד של גוף-סימן-צף, גוף קוֹרְפִי ואנטי-קורפי כאחד, קורפוס-טקסט וקורפוס-גוף, כפי שז'אן-לוק ננסי מנסח בספרו "קורפוס" את הגוף כמפלצת – הגוף על שלל זוועותיו הנשללות, המוכחשות, לפני שתוּרבת, בוית ונורמל.

גריון, דנטה, תופת, וירגיליוס, פינלי

וירגיליוס ודנטה על גבו של גריון, "תופת", שיר 17. איור של ברתולומאו פינלי, 1825. תצלום: Wellcome Images

שמא אנו מצווים לנדוד עם הכוכבים שנטו ממסלולם בגוף-חיה ללא ראש, גידם, מקוטע, א-קורפי, אל המודרניסטיים, אשר במחווה מלנכולית, עם רדת לילם ושקיעת האלים, אשר המיתה כל נחמה, ביימו מעל בימת ההיסטוריה החדשה את החזיונות היוחנניים כולם, מיסה שחורה שכולה פלצות-שפה, או כפי שניסחה זאת אליזבת רודינסקו, בהשראת קולקובסקי, באופן מענג כל כך ומבריק כל כך, בביוגרפיה שלה על לאקאן: "מפלצתיות זו, שהיא שלילה של האני, טענה לעדיפותו המוחלטת של החלום על פני המוּדעוּת, של המנוּשָלות על פני השליטה, של הבלתי אפשרי על פני האפשרי. האדם הסאדיאני היה המודל של האדם המודרני ללא אל, אדם הנדון לברוח מכלאו כפי שחסר הראש נדון לברוח מראשו, והסובייקט – מתבונתו, כל זאת על מנת להתענג על מושאי התשוקה אגב הרס נוכחותם הממשית" (תרגום: נועם ברוך). באותה ביוגרפיה רודינסקו מזכירה את כתב העת משנות ה-30 בעריכתו של ז'ורז' בטאיי - "אַסֶפָל", שפירוש חסר-ראש / לא-ראש / א-ראש. על כריכת כתב העת "אַסֶפל" הופיע איור שצייר אנדרה מאסון: איש ללא ראש, קרביו גלויים וגולגולת במקום איבר המין שלו. האַסֶפָאליות, חוסר הראש של האַסֶפָאל, הייתה בבחינת ניסיון בטאייני נוסף בסדרה נמשכת של נטישות של העולם המתורבת לטובת הכוח האקסטטי של העולמות האבודים – מקום מיתי, מקום שמֵעֵבר-לסובייקטיביות. על פי בטאיי, הגוף האנושי ערוף הראש, מפלצת רעוּפת דם שצייר מאסון, מצביע על ההכרח להקריב כל ראש חושב למען ביקורת רדיקלית של התבונה המערבית.

שמא את גלגולה זב הדם של המפלצת-טקסט היוחננית-דנטית נמצא לא רק בניסיון הבטאייני-טרנסגרסיבי להכרית את הראש המערבי, את הקרופוס המערבי-הנאורותי-לוגי (אותו בטאיי אשר תפס והילל את החיה כמי שנוטה לציר האופקי, האנטי-גנאולוגי-אדיפלי, בניגוד לציר האנכי אשר אותו מבטאת יותר מכל הפילוסופיה המערבית לדורותיה, ובקדקודה האחד מערכת הידע האבסולוטי של הֵגל, אשר מייצגת עבור בטאיי מעין הזיית תבונה אשר מנכסת אפילו את המוות, מסתירה באורה המסמא את אפלת אי-הידיעה, תבונה אשר אורה מסנוור עד כדי כך שהיא מובילה לעיוורון, כמו התבוננות ישירה בשמש. ולמהלך אנטי-נאורותי זה יהדהד שנים מאוחר יותר היידגר במאמרו המכונן "השאלה על אודות הטכניקה", שבו יטען שהישות מאבדת מהמסתורין שלה בעידן הטכניקה, ובלשונו: "אנו שואלים על אודות הטכניקה, וכעת הגענו אל האלית'אה, החשיפה. מהו הקשר בין מהות הטכניקה לחשיפה? התשובה: הכל". (תרגום: אדם טננבאום). ובכן, שמא את גלגולה זב הדם של המפלצת-טקסט היוחננית-דנטית, מסתורין המושחל בפילגרן, המוסתר בשפה, נמצא גם ברשימות היומן מהללות המלחמה והתופת של ארנסט יוּנְגר משנות מלחמת העולם הראשונה, שם בְגופים חסרי פנים ושמות נאסף האדם אל מותו, כאחרון היצורים שקוללו בבריאתם, דוהר כמו חיית בר נגועה בנזעי חשמל, אל מותו הגואל כל שורה ושורה, אל ההתגלות שלו בשדות הקטל של הממשי (למות היה פשוט יותר משיכול היה לשער), שכן כמו רבים מבני דורו האמין יונגר שהחיבור בין הגוף למכונה יוביל לגאולה פיזית ורוחנית של האדם, שכן כמו רבים מבני דורו – אשר נטשו את המחוזות הליטורגיים של השפה, את הגמד הגיבן והמכוער, כפי שולטר בנימין מכנה בתזה הראשונה "על מושג ההיסטוריה" את התיאולוגיה – ובכן, כמו רבים מבני דורו, את המלחמה קישר יונגר לאסתטיקה וליופי; או בלשונו של סלבוי ז'יז'ק: "כבר בתוך השוחות של מלחמת העולם הראשונה עמד ארנסט יונגר נפעם כולו מקרבות פנים-אל-פנים שבהם חווה את ההיתקלות האינטר-סובייקטיבית האותנטית" (תרגום: רינה מרקס).

מלחמת העולם הראשונה, תעלות, צרפתית

"לומדים צרפתית בתעלות", The Literary Digest, מיום 20 באוקטובר 1917. תצלום: ויקיפדיה

ההיקסמות המיתית אל הממשי עברה דרך ההתגשמות בבשר, המודרניות של גוף-מכונת-מלחמה שהתקפל פנימה ונסדק בפלצות דנטית, בבשר ודם, במיטה חטופה, בריח עופרת, ריח שריפות ושדה גרונות חשופים, נפתח במילותיו הכוזבות אל תוך הגוף החרוך, אל תוך פנים נגחלות ופגרי מילים, מותיר אחריו שובל בלהות של דמעות צרובות. כל שנותר מהחיזיון היונגרי, שהוטח בנו בהבזק חיה מתבוססת בדמה, באורגיה פולימורפית של גוף-חיה שבור לרסיסים, בחשיפת יתר, אינו אלא גוף אסֶפלי מפוחם, שמש שחורה שעצמה עיניה בפיתולים נפתלים חסרי לשון, בתשניק ותום דיבור. בשדות הקטל של יונגר, אשר הביאו עד אבסורד את החזון המודרניסטי של גוף-מכונה, נותר האדם מְגוּדם שפה, שפת-חיה, אבוד בתוך פלצות הגוף שנפער למרחקים, זרוק בבשר עורו לחשיפה טכנו-היידגריאנית, לסוד קיומם של מעיים מתהפכים לראש הקטוּם. וּבְמַרוֹם שָפֶל זה כל השערים היו נעולים זה מכבר. ולענייננו, ואולי כאן נעוץ ההבדל שעושה את ההבדל, דנטה ידע לרכב על מפלצת-השפה מסריחת כל העולמות, לעבוד עם המיתוס, לא למגרו, לא לבטלו מהעולם: "אז שח: גריון, עתה לדרך, צא. הרחב העיגולים, מתן הנחיתה; חשוב על נטלך זה החדש". שמא קינתו של מרקס בשורות הפותחות את "המניפסט הקומוניסטי" לא הייתה אלא קינה, בתחתית הטקסט, בצדדיו ובשוליו, על מות המיתוס: "שוב אותה גסיסה איטית. שוב כל המיוחס והקבוע ועומד – מתנדף, שוב כל הקדוש נעשה חולין".

ובכן, מבעית ומצמרר ככל שיהיה, לא חללו של הגוף האנושי (אם עודנו כזה) חוּלל; החור היונגרי לא נפער בגוף האסֶפלי הנועז, חסר הממשות והפנים כאחד, אלא זאת שהוא נפער בשפה, בשפת חיה בעיבורה, שפת מיתוס כרעל מוסתר. החור היונגרי הותיר אותנו בעלי מומים בשפה, בעלי מומים קבועים ובעלי מומים עוברים, מוּמֵי שפה הנולדים מתוך שינה באימה נשכחת אשר מסרבת להעלם, שכן הקוֹרְפוּס-גוף-חיה עצמו הוא זה שזומן עתה לכתיבת ההיסטוריה המדממת של הזמן המודרני כגוף מיתי פעור מעיים לרווחה. שמא מבלי שיכולנו להצביע על כך ש"חוקים ומשפטים עוברים מדור לדור במורשה כמחלת עולם, נעתקים ממקום למקום" (כך ב"שיחות גיתה עם אקרמן". בתרגום צבי ויסלבסקי), שדות הקטל של יונגר הורישו לנו באופן גרוטסקי את האבחנה הפסיכואנליטית ביחס למגע-דיבור סכיזו-פראנואידי, בבחינת אחד הסימפטומים של השפה הפעורה לרווחה, של הגוף האסֶפאלי הנעכר. בביוגרפיה של לאקאן, שכבר הוזכרה לעיל, אליזבת רודינסקו מציגה לראווה את דיבורה של אישה בשם מרסל, מורה בת שלושים וארבע שחשבה את עצמה לז'אן ד'ארק ורצתה להפיח רוח חיים בצרפת. היא חשבה שלכתביה יש ערך מהפכני: "אני עוזרת ללשון להתפתח", כך אמרה, "יש להיפטר מכל אותן הצורות הישנות", אמרה. כאשר תבעה מרסל מהמדינה פיצויים בגובה עשרים מיליון פרנק על חסכים ועל היעדר סיפוקים מיניים ואינטלקטואליים, היא נשלחה לסנט-אן להתבוננות. הנה דוגמית מהדיבור האסֶפאלי של מרסל:

פריז, 14 הזה במאי 1931.

אדון נשיא הרפובליקה פ' דוּמֶר הנופש בעוגות הדבש והטרובָּרים,

אדון נשיא הרפובליקה החדורה התלהבות,

הייתי רוצה לדעת הכול כדי לעשות לך את האֲבָל חיוך אם כן של פחדן ושל תותח ניסוי אבל אני ארוך בהרבה מכדי לנחש. דברים מרושעים שעושים לאחרים מן הראוי לנחש שחמשת אווזי הוָאל שלי הם מן הלְפַלוֹת כינים ושאתה הראש מֵלון של בתולה הקדושה ושל סליחת ניסוי. אך צריך להוריד הכול מהנומנקלטורה של אוברן שכן בלי לרחוץ את הידיים במי מעיין זכים גורמים לשַׁתוֹן במיטה היבשה ומַגְדלית היא ללא שהות הזונה של כל אותם מגולחים רעננים כדי להיות הטובים שבמִזְהבותיה בתוך הקול רך והגוון רענן. הייתי רוצה לדבר בגנות החבטנית בלי לעשות את הנזק של חיים שלמים ושל ללא הוצאות עושים אגף חקירות. אך יש להדהים את העולם כדי להיות נער השליחויות המקולל של רועת זונות מזוקנת ושל ללא מיטה עושים חבטנית.

בְרִיה בודדה זו בקרקע הקיום ברוח הסופית, קרובה ורחוקה משפת מכשפות שנטלו את נשמתה, משפת התגלות קדושה, השראה תת-עורית לדור שלם של סוריאליסטים מאנדרה ברטון והלאה, מרסל של יונגר היא עתה קליפת דיבור, חשופה למבט קליני מעורר השתאות, קסם, עניין וּבְעָתָה כאחד. כנועה בלשונה, שפתה אנשים חיים עוזבת, שפתה גוף-מכונה נטולת אשמה, ספקות או היסוסים, אוטומט מנטלי-פואטי מפואר ללא סוד או טהרה.

פלץ שפתה של מרסל, אשר במילון בן יהודה מוסבר כפחד ורעדה, כרעדה חזקה, מקשר אותנו מניה וביה למיסטריום טרמנדום, המסתורין הנורא המלא הוד ואימה, הסוד המעורר חיל ורעדה. ובהקשר זה, אי אפשר לנו כאן בלי להביא את דברי הפתיחה הסוחפים של ז'אק דרידה לספרו "מתת מוות": "לרעוד. מה אדם עושה כשהוא רועד? מה גורם לו לרעוד? סוד מסב תמיד רעדה. לא רק רטט או חלחלה, המתרחשים גם הם לפעמים, אלא רעדה" (תרגום: מיכל בן-נפתלי). הסוד כשלעצמו קשור בכיליון (שפתי-שפת-סוד מתרסן ונעלם לעתידות), במה שמתכלה ובמה שאינו מתכלה (רחמים נמשכים בְדג, בְסוד, סוד שאינו ידוע), במה שמעבר לכיליון והוא מתלפף במה שלא יתואר – "להכיל בְרכוּת את המוות כולו עוד לפני החיים", כך ממען לנו מוריס בלאנשו בבלהת המילה הנידפת בספרו "הצעד (שלא) מעבר" (הסוד משוּל לעוף, לדג, לחרק, לאֵל נודד, לחיה בְשִבְיָה). הסוד מוליך לִבְרוֹר הבדלים בין הנפשות הרגילות והרוחות. הסוד מבקש אותנו בשפע מתמיד השופע מעל ומתחת. הסוד כשלעצמו קשור במלאך, אשר גזור מהשורש ל.א.ך, שפירושו שליח, שליחות, כלומר שעצם קיומו של מלאך, אשר אין אנו יודעים דבר על תוארו או לבושו והוא נעדר זהות אופי או אישיות (הכוונה כאן למסירת המלאך בטקסט העברי הקדום, לא בייצוגיו באמנות הנוצרית, שם הוא מוצג לא אחת כחומר ענוג. ראו הספר "תורת המלאכים" של יעקב אזואלוס); ובכן, עצם קיומו של מלאך הוא למסור את דבר שולחו, למסור לנו דבר-מה בשפה, למסור לנו שפה, לתת את המוות כגוף מתכלה בשפה, את מחשכי הנצח שבבטן האדמה, שכן המלאך מצוי בין ממלכת הכאן לשם, בין המושג לבלתי-מושג, בין החומר לאנטי-חומר, בין הגוף לאנטי-גוף, בין מה שניתן לייצוג בשפה לבין מה שנושר ומקבל את פלץ חיותו מהשארית, מהנפסל, מהפסלות.

חזון יחזקאל, רפאל

"חזון יחזקאל", רפאל, סביבות 1518. תצלום: ויקיפדיה

המלאכים נושאים קולם לפני האל ומתכלים, ולחילופין נאכלים באש השכינה וחוזרים ונבראים מחדש. בכל אשר נפנה "היכלות רבתי" מזמן לנו מלאכים כלים ונשרפים; אופנים, שרפים, כרובים, חיות יום וחיות לילה, חיות קודש מתפרעות (חיות קודש הוא עוד כינוי למלאך, עוד התפרטות בשפה, עוד ריבוי מזוקק שבו הכול ניתן להבהרה אבל דבר אינו ניתן לפענוח). "היכלות רבתי" מזמן לנו גרסה מבעיתה ורבת הוד כאחד של עין הנבואה הנוספת של אלגאזלי: "והיו עולים כל יורדי מרכבה ואינם נִזקים... ובאים ועומדים ומעידים ומספרים, רְעִיָה נוראה ומבוהלת". וכמו כן – בשפת ריבוי ועודפות בלתי ניתנים להכלה, כמו זו של מפלצת: "וחיות הקודש נושאות בו חמש מאות ושתיים עשר עיניים, וכל עין ועין אחת מעיני חיות הקודש פקועה בשיעור כִכָרָה גדולה של מבינים, ומראה עיניהם כברקים ירוֹצצוּ, חוץ מעיני כרוב הגבורה ואופני שכינה, שהם דומות ללפידי אור ושלוש להבות גחלי רתמים".

מפלצת, פלץ, פלצות – האם אלה אינם המיסטורים טרמנדום של האל עצמו? האם אינם העין הנוספת שלו? עינו הנוספת של הקורא, הפרשן, הטקסט. עינה הנוספת של ספרות משוטטת, סדוקה ונפרמת הנפרדת בסערת חשמלים מהלוגוס-טקסט? רחוקים מדי מכדי להתקרב, קרובים מדי מכדי להתרחק, האם האל אינו מתגלגל לעברנו במפלצת ברואה, פלצות שפה מרהיבה, שפה טהורה, בלתי מנוסחת, סודית, פלצות חיה? ובכן, הבה נשהה קמעה ברוקוקו שפת-חיה מרסלית של "היכלות רבתי": "והמסתכל בו והמציץ, והרואה – אוֹחזוֹת מחזיונות לגלגלי עינו, וגלגלי עיניו מפלטין ומוציאין לפידי אש דם מלהטין, והם שורפים אותו...". הא לנו טכנו-פסיכדליה רבת-הוד במועדון רם ונישא, קירותיו מצופים אבקה לבנה. וגם: "בכל יום בהגיע תפילה המנחה, מלך הדור יושב ומרומם לחיות עד שלא יכלה דבר מפיו, חיות הקודש יוצאות מתחת כיסא הכבוד, מפיהם מלא רינה, בכנפיהם מלא גילה, ידיהם מנגנות ורגליהם מרקדות. ועוקפות וסובבות את מלכם. אחת בימין ואחת בשמאל ואחת מלפנים, ואחת מאחוריו. ומגפפות אותו ומנשקות אותו ומפרעות פניהם, הן מתפרעות, ומלך הכבוד מכסה פניו". בעל כורחנו, ברוח המרמה אותנו, רוח זוממת, רוח משקרת, הושלכנו אל תוך אורגיית מרומים קדושה – אלימה, בלתי מאוזנת, א-ארוטית.

רב מלאכים, מיכאל, לוציפר, גווידו רני

רב המלאכים מיכאל גובר על לוציפר, גווידו רני (1635), תצלום: ויקידפיה

ובכן, שמא בא רודולף אוטו (חוקר הדתות הנודע) בספרו "הקדושה" לחלצנו ממבוכה רבתי ביחס לאירוע בלתי נתפש זה, מריבוי אלכימי זה, מטקסט פרגמנטרי, א-קורפי זה, ללא חתימה ושם מחבר, ללא ראש, אסֶפאלי בדרכו; אוטו מציע לנו תחליף-קורבן-מילה בתוך המיסטריום טרנמנדום הזה: "אך הואיל והחוש הלשוני שלנו היום מכליל בקדושה בלי ספק את המומנט המוסרי, הרי שבהתחקותנו אחר אותו מומנט סגולי נוסף בבידולו יועיל לנו אם נייחד לו כינוי מיוחד (נומינוזי), לפחות כציון ארעי לצורך עיוננו, וכינוי זה יציין אפוא את הקדושה מינוס המומנט המוסרי, או – כפי שאנו מוספים כעת – מינוס המומנט הרציונלי בכללותו" (תרגום: מרים רון). ובכן, נדמה שאוטו, בנומינוזי שלו, שמבקש לחרוג מהחריגה, לחרוג מהקדושה, מזמן לנו בשפתו את העין הנוספת.

"היכלות רבתי" המיסטי, מהחשובים והקדומים שבספרות היכלות שהגיעה אלינו, נכתב בארץ ישראל בין המאה ה-2 למאה ה-7 לספירה ועיקרו הדרכה מפורטת על אודות הדרכים הנכונות להגיע להיכל השביעי העליון. הקטעים המרהיבים בספר כוללים שירה ותפילת שבח מפי מלאכים ויורדי מרכבה בשעה שהם ניצבים לפני כיסא הכבוד. א-קפלת קולות בוראת חלומות. הנה למשל: "מי שזוכה לירד במרכבה, כיוון שעומד לפני כיסא הכבוד, פותח ואומר שירה, שכיסא הכבוד משורר שירה בכל יום ויום, תהילה, שירה וזימרה, ברכה, שבח והלל וקילוס ותודה, הודיות, ניצוח, ניגון, הגיון, גילה, צהלה", וכו' – הרשימה מתארכת. ובכן, שמא מה שמתכלה ובלתי נתפש ("להכיל את המוות עוד לפני החיים" של בלאנשו), אזי הוא מתגבר על כוח הכבידה בעזרת רקמי שיר, מעוּטף נְהוֹר כבוד, בהם מתעטף מלך מפואר. וספר הזוהר מחתים אותנו בפרצופה הנשגב של שירה, מהדהד לנו את כוחה המטמורפוזי של השפה, את מה שנמסר בְשירה, בְשִירוֹת, בְמלאך שנושא קולו ומתכלה, ולחילופין נאכל באש עצמו וחוזר ונברא מחדש: "אמר רבי יוסי: עתידים ישראל לומר שירה שלימה, שירה שכוללת כל שאר שירות".

שמא עבור מומנטים של מטמורפוזה בשפה ביקר רודולף אוטו את הקרבת המילה קדוש לטובת נומינוזי? שמא ההתגברות על הגרביטציה של בטנת גוף-חיה דורשת קורבן מילה? שמא מבעד לגוף-חיה נלחש נוכל לחוש ברטט בכוחות עיוורים, מסתוריים אשר מנהלים אותנו, ממגנטים אותנו, ולנו אין עליהם מענה מלבד פיזור נפש, מלבד סהרוריות של כתיבה-קינה בְעֵין-חיה נוספת. שמא גוף-חיה אינו נכתב בַמיתוס, אלא זאת שגוף-חיה כותב עבורנו את המיתוס. שמא המיתוס כאופק-שפה של הבלתי אפשרי, האפוֹרִיטִי, הלא מושג, רווי הסתירות, הניגודים והפרדוקסים, בעוברו דרך ריבוא מישורי ההבדל הנפערים בשפה – שפתי שפת סוד – ובכן, שמא בסבך הדואליזם המיתי של הספרות כתצורת נס וסוד, שמא בסבך זה אפשר שהחיה מדברת אלינו, או נכון יותר – החיה שוב מדברת אלינו... הנדע להקשיב?

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

רשימת קריאה
1. אבו חאמד מחמד אלגזאלי. הפודה מן התעייה והטעות והמוביל אל בעל העוז והמלכות, הוצאת דביר 1965.תרגום: חוה לצרוס-יפה.
2. אליזבת רודינסקו. ז'אק לאקאן – ביוגרפיה (כרך א). הוצאת רסלינג 2016. תרגום: נועם ברוך.
3. דנטה אליגיירי. הקומדיה האלוהית. הוצאת מאגנס 2014. תרגום: ראובן כהן.
4. דניאל בורסטין. המגלים. הוצאת כתר. ללא ציון שנה. תרגום: דפנה לוי.
5. ז'אק דרידה. מתת מוות. הוצאת רסלינג 2008. תרגום: מיכל בן נפתלי.
6. יוהאן הוזינחה. בסתיו ימי הביניים, מוסד ביאליק. ירושלים. 1984. תרגום: אהרון אמיר.
7. יעקב אזואלוס. תורת המלאכים, הוצאת רסלינג 2016.
8. מוריס בלאנשו. הצעד (שלא) מעבר, הוצאת רסלינג 2009. תרגום: סמדר בוסתן.
9. מרטין היידגר. הישות בדרך – מבחר מאמרים. מפעלים אוניברסיטאיים. 1999. תרגום: אדם טננבאום.
10. סלבוי ז'יז'ק. ברוכים הבאים למדבר של הממשי. הוצאת רסלינג 2008. תרגום: רינה מרקס.
11. רודולף אוטו. הקדושה. הוצאת כרמל 1999. תרגום: מרים רון.
12. היכלות רבתי (תורת הסוד הקדומה). ידיעות אחרונות וספרי חמד. תל אביב, 2008.
13. שיחות גיתה עם אקרמן. מוסד ביאליק 1972. תרגום: צבי וויסלבסקי.

[דברים שנאמרו בסמינר ה-11 לפילוסופיה קונטיננטלית במוזיאון תל אביב]

עידן צבעוני הוא עורך הוצאת הספרים רסלינג

תמונה ראשית: יד אוחזת עין נייר מקומטת. תצלום: Jan Stromme, אימג'בק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עידן צבעוני.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על גוף-חיה: העין הנוספת

02
אפרכסת

לא הבנתי מאומה. הטענה מכוסה בשלל מילים, הפניות וציטוטים. אני לא בורה, ואף בקיאה בפילוסופיה ובשירה. ובכל זאת - לא ברור מהו הגוף-שפה, כיצד הגוף המבותר מתבטא בשפה, ומה הקשר למות האל. הרבה ליריות יפה, אבל נעדרת טיעונים