גורו לכם

מורים רוחניים, מדריכים בסדנאות גוף ונפש, מורי דרך להעצמה ולשיפור עצמי ומנהיגים באשר הם. אנחנו מחפשים אותם, אנחנו זקוקים להם, אבל האם אנחנו יודעים מתי וכיצד להיזהר מהם?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

כשחסידיו של הגורו פורץ הדרך בהגוואן שרי ראג'ניש, אושו, גילו שבשמו של המורה שלהם נעשה שימוש בכלי נשק, ברעל ובטקטיקות של הפחדה, כפי שסופר בסדרה התיעודית המרתקת "ארץ פראית מאוד" ("Wild Wild Country"), רבים חשו תימהון ובלבול. מעטות החוויות המותירות בנו צלקות עמוקות יותר מאשר בגידה מצדו של גורו רוחני או שליחיו – דמויות שאתם נותנים בהן אמון ומפקידים בידיהן את ההתפתחות הפנימית שלכם, אנשים שלכאורה מובן מאליו שהם ניצבים לצדכם לאחר תהליך של צמיחה פנימית.

מעולם לא סבלתי מבגידה מצדו של מורה רוחני – אך הייתי קרוב לכך. לפני שנים, הייתי מעורב בקבוצה אזוטרית ביותר וגם מחמירה מבחינה אינטלקטואלית, קבוצה שהקדישה את עצמה לחיפוש אחר משמעות. המורה שלי היה גבר רב-עצמה וכריזמטי, שניחן בשכל ובלב אדירים – וגם במזג שלא פיגר אחריהם. הוא עבר אסונות בחייו, שאף אחד מהם לא נגרם בגללו, ולעתים תהיתי שמא יכולת השיפוט שלו התרופפה כתוצאה מכך. לא היה זה עניין של מה בכך, בקבוצה שהתרבות הפנימית שלה הייתה לא פעם מאופיינת בנכונות להתעמת, וגם הייתה תובענית. לעתים, נדרשו התלמידים ליטול סיכונים פיזיים.

ערב אחד, בפגישה קבוצתית, הוא קטע אותי בעודי מנסח טיעון. הוא עשה זאת בבדיחות הדעת, מעשה טיפשי. כשהוא קטע אותי, דיברתי על משהו שהיה לי משמעותי מבחינה אישית, וסירבתי להמשיך לדבר לאחר התערבותו בדבריי. הוא התעקש שאמשיך. שוב סירבתי. הוא לחץ עלי. הבטתי בדלת, ואז שוב הבטתי בו, והבנתי שאני יכול פשוט לקום ולעזוב. במקום זה, בחרתי להימנע מסצנה דרמטית, וצייתי לו: דיברתי. אבל נשבעתי שזאת תהיה הפעם האחרונה. בהמשך אותו שבוע, ניתקתי את הקשרים בינינו. לא התעללו בי וגם לא נהגו בי בבריונות, אבל לא הייתי מוכן לתת לאפשרות כזאת להופיע באופק פעם נוספת.

טיפי, אוהל, אינדיאנים

מפולחן מקורי לסדנת ניו-אייג'. תצלום: מאהר אל-ערידי

המורה שלי ואני שמרנו על קשר. הוא הביע כלפי את מה שהיה בעיניי ההוקרה הגדולה ביותר מבחינת האמון בינינו, כשביקש ממני לשוחח עם משתתפים פוטנציאלים חדשים, דווקא כמי שעזב את הקבוצה בחוסר שביעות רצון. האפשרות שהוא מנסה להחמיא לי לא שינתה מבחינתי. היה זה מעשה של חשיפת פגיעוּת, שהפך אותו למורה דגול ברגעיו הטובים ביותר, והיו הרבה רגעים כאלו. הוא הלך לעולמו כחמישה חודשים לאחר מכן. מעולם לא השלמנו במלוא מובן המלה, אך גם נכון לומר שמעולם לא עזבתי אותו לחלוטין. זה היה פשוט עניין של הקפדה על הפרדה, כשראיתי שסגנון תוקפני ורצון להתעמת תופחים ועולים מולי, עניינים שהתנגדתי להם.

כשאנחנו הולכים בדרך הרוחנית, עלינו להיות מצוידים בשאלה חיונית אחת: "האם האדם הזה ראוי לאמוני?"

ומכאן עולה הנקודה הרחבה יותר: כשאנחנו הולכים בדרך הרוחנית, בעולם שיש בו גם נצלנים, רמאים פה ושם, ולא מעט תלמידים שאינם מוכנים אך ממהרים לכנות את עצמם "מורים", עלינו להיות מצוידים בשאלה חיונית אחת: "האם האדם הזה ראוי לאמוני?" החיפוש הרוחני שלנו חייב להיעשות מתוך הסכמה ורצון חופשי בדרגה הטהורה ביותר – או שהוא לא-כלום. כפי שאני סירבתי לוותר על התחושה הפנימית שלי באשר למה נכון ומה לא נכון, אסור לכם לוותר על יכולת השיפוט שלכם ולהפקידה בידי אחרים.

להישאר או לעזוב?

חבר, אומן מבריק בתחום אומנויות הלחימה, סיפר לי שפעם הוא ראה את המורה שלו שובר את זרועו של תלמיד אחר, מתוך כעס. חברי החליט להישאר עם ה"סנסיי" שלו, מורה שזכה לכבוד עצום. כשלעצמי, הייתי עוזב. אך כל אחד מאיתנו צריך לקבל את ההחלטות שלו בעצמו – ומעל לכל, לעולם לא לומר לעצמנו שאין החלטה לקבל, או שהמורה שלך יכול לקבל את ההחלטה במקומך. בנקודה כזאת, שחררת את מושכות הבגרות והאחריות שלך על עצמך, והגדלת את הסיכוי שינצלו אותך ויפגעו בך.

יתכן מאוד שהמקרה הגרוע ביותר, בעידן המודרני, של פגיעה על בסיס רוחני הוא מקרה שהשנה ימלאו לו 40 שנה: בנובמבר 1978 אירע מקרה של התאבדות-רצח המוני של יותר מ-900 גברים, נשים וילדים, במתחם בג'ונגל בגויאנה שהיה שייך לכומר ג'ים ג'ונס.

טבח ג'ונסטאון הוא מן המקרים המזוויעים ביותר של מניפולציה דתית מו העשורים האחרונים – ויחד עם זאת, עם כל היותו של המקרה קרוב בזמן, לעתים רחוקות בלבד מבינים את הטרגדיה. למרות הביטוי הנפוץ "Drinking the Kool-Aid" המתאר חסידים שהיו מסורים בצורה כה עיוורת עד שהם היו מוכנים לשתות את מיץ הפירות הזה לאחר שנמהל בו ציאניד (למען הדיוק, לא היה זה Kool-Aid אלא Grape Flavor Aid), רוב התושבים של ג'ונסטאון – שיותר מ-300 מהם היו ילדים – היו קורבנות של רצח המוני, לא של התאבדות קבוצתית.

בנוסף למאות הילדים, רבים מהקורבנות של ג'ונס היו קשישים או הורים, שלא נותר בידיהם דבר לאחר שהמנהיג קבע ברוב אכזריות, בגיבוי בריוני אבטחה חמושים במקלעים, שעל הילדים לשתות ראשונים. קורבנות אחרים נורו בשעה שהם ניסו להימלט מהמקום. רק קומץ הלכו אל מותם מרצונם. כמעט כולם חוו בגידה נוראה באמון, קורבנות לאידאלים המעוותים של הכומר שלהם, איש כנסיית "Disciples of Christ" שהפך למנהיג של כת. יש להבין נכון את פרשיית ג'ונסטאון, שכן היא אוצרת בחובה אזהרות מיוחדות לכל מחפשי הדרך.

ג'ים ג'ונס, כת

הכומר ג'ים ג'ונס. איש דת, אדם כריזמטי, לוחם למען נדכאים ומנהיג מסוכן של כת רצחנית. תצלום: Nancy Wong, ויקיפדיה

היזהרו מחוסר עקביות, ממסרים מקוטעים, ומגחמות של מנהיג.

ג'ונס הציג את עצמו, לחילופין, כאתאיסט, אוונגליסט וסוציאליסט. כמו דונלד טראמפ – שהוא לחילופין פופוליסט, מצדד בשלטון העשירים, מנופף בחרבות ועושה שלום, נושא ונותן פרגמטי ובונה חומות הפרדה – הכומר התאים את המסר שלו למי שהקשיב לו באותו רגע, והותיר כל חסיד בתחושה, המוטעית, שהוא מגבה אותו.

למנהיגים אמיתיים אין הרבה מה להסתיר, ולעתים רחוקות בלבד הם משקיעים זמן רב ומשאבים רבים בהתמודדות עם תקשורת עוינת.

ג'ונס נהג, באורח קבע, לבזות עיתונאים ולהציק להם. הוא השתמש בחסידיו כדי לאיים על עיתונאים, להכין תיקי מידע על מי שהוא חשב שהם אויביו, ולהעתיר הטבות על עיתונאים ידידותיים, בדמות קשרים עם אנשים בתוך הארגון וגם פרטי מידע.

ודאו היטב שהמעשים תואמים את האידאלים.

ג'ונס משך מספר רב של חסידים אפרו-אמריקניים, על ידי כך שהוא נהג להביע דבקות ברעיון של צדק גזעי. אך המעגל הפנימי שלו הורכב תמיד מלבנים, ורוב המאבקים שלו לצדק לא היו אלא תמרון מול שלטונות מקומיים בניסיון לקבל מימון והטבות.

מנהיגים חסרי עכבות לא פעם משתמשים ב"אויב" כדי לתמרן את חסידיהם.

ג'ונס נהג לשסות את חסידיו נגד מוסדות מהמיינסטרים, להתריע על "מזימות" של הממשל, לטעון להאזנות סתר בלתי חוקיות ולפעולות מעקב לא ראויות. חירויות הפרט הן תמיד נושא שנכון לעסוק בו, אבל המעגל של ג'ונס בקושי זכה לתשומת לב של ה-FBI, ובוודאי שלא נרדף.

מפגשים מיניים עם מורים רוחניים כמעט תמיד מובילים לפגיעה ואף להתעללות, וסופם אסון לקבוצה.

ג'ונס ביקש לחשוף, או להמציא, פרטים מביכים מהתחום המיני או האינטימי הן אצל יריביו והן אצל חסידיו. הוא פיתה חסידות וגם חסידים שלו להיות איתו בקשר מיני. דבר זה הגביר את השליטה שלו, פגע באמון חסידיו וסכסך ביניהם. מאות אשרמים מודרניים ומרכזי ניו-אייג' נקלעו לצרות או חרבו כליל בשל שערוריות מיניות.

מורים אמיתיים אינם מנפחים את עצמם באמצעות נתונים שקריים, גודל הקהל או נסים מבוימים.

ג'ונס זייף את הנתונים בדבר ההצלחות הארגוניות שלו, או ניפח אותן: הוא ביים מקרים של ריפוי באמצעות האמונה, הוא שיקר בכל הנוגע לנתוני הצמיחה של הארגון שלו (בנוגע לכספים ולמספר החברים) והוא זייף את הנתונים בדבר תפוקת היבול וההתקדמות בג'ונסטאון. בשעת הצורך, כל הכישלונות הוכחשו, או יוחסו ל"אנשים מהחוץ".

גלו ערנות מוקדמת לדמוניזציה של סמכות חיצונית.

ג'ונס הקרין כבוד לרשויות המקומיות וטיפח תדמית של "ילד טוב" מול רשויות החוק, אך הוא דחה כל פיקוח ממשי וראוי: המבקרים בג'ונסטאון באותו יום טרגי שבו אירע הרצח/התאבדות ההמוני, חשבו שהם היו מוגנים על ידי נוכחותו של חבר הקונגרס ליאו ריאן. במקום זה, ג'ונס הורה לאנשיו להרוג אותו.

בידוד של קבוצה הוא לעתים קרובות מרשם לקטסטרופה.

הסכנה החמורה מכל במנהיגים רוחניים כמו ג'ונס היא שהם מקדמים תפישות קיצוניות של המציאות, תפישות המבוססות על פחד, והם מרוממים את המנהיגות שלהם, בטענה שהיא ההגנה הטובה ביותר

הסכנה החמורה מכל במנהיגים רוחניים כמו ג'ונס היא שהם מקדמים תפישות קיצוניות של המציאות, תפישות המבוססות על פחד, והם מרוממים את המנהיגות שלהם, בטענה שהיא ההגנה הטובה ביותר: "אם לא אני, יגיע הכאוס", כך הם אומרים לחסידים. המנהיגים פועלים כדי לשכנע את אנשי הקבוצה שמוסדות מיינסטרימיים – מוסדות פוליטיים, דתיים, תקשורתיים, וכן רשויות החוק ומוסרי מידע מבפנים – כולם מבקשים להחריב את הקבוצה ולפגוע בחבריה. וכך למאמינים אין לאן לפנות.

אם משהו מהתכונות הללו מזכיר לכם מנהיג בסביבתכם הקרובה, יתכן מאוד שהדבר אינו פרי דמיונכם.

נרנדרה מודי, בבא ראמדב, Ramdev

מי שולט במי? הגורו בבא ראמדב וראש ממשלת הודו מודי. תצלום: Narendra Modi

עזרה לעצמך, סכנה לעצמך

ללא ספק, יש פרשיות פחות קיצוניות של התעללות רוחנית מאשר המקרה של ג'ים ג'ונס. במקרים אחרים, המספרים פחות נוראים, אך הסכנות ממשיות לא פחות. אכן, פגיעה מצדו של גורו אורבת לעתים בתחום (שהוא לרוב בלתי מזיק) של העזרה העצמית ושיפור החיים. וצריך להיות ערניים לכך.

בהחלט קרה שכוכבי-על בתחום המוטיבציה הוכיחו שיקול דעת לקוי מאוד בכל הקשור ל"דחיפת" משתתפים שנתנו בהם אמון

הצלחתו של הספר "הסוד" (The Secret) ושל הסרט שהופק בעקבותיו (בשנת 2006) הגבירה את הביקוש לסמינרים של מוטיבציה, והעלתה לגדולה כוכבים חדשים בתחום. קואצ'רים חדשים לחיים, שכמהו לחקות את טוני רובינס ולבנות להם אימפריות משלהם, ארגנו לעצמם סדרי יום עסקיים עמוסים להפליא בהופעות, ופיתחו את הגרסה שלהם של שיטות להשגת "פריצות דרך" בקרב באי הסדנאות שלהם. ובהחלט קרה שכוכבי-על בתחום המוטיבציה הוכיחו שיקול דעת לקוי מאוד בכל הקשור ל"דחיפת" משתתפים שנתנו בהם אמון.

ג'יימס ריי (James Ray), מחבר רבי-מכר ומי שהיה בעברו איש טלמרקטינג ומאמן פנימי ב-AT&T, ניהל אירוע ברוטלי באריזונה, ב"בקתת הזעה", שגרם למספר מקרי מוות ופציעה של משתתפים: שניים מתו ממכת חום ואחד מכשל מערכות בגלל חום. בנובמבר 2011, ריי, שמאז כבר יצא לחופשי, הורשע בשלושה סעיפים של גרימת מוות ברשלנות ונשלח למאסר של שנתיים.

איש השיווק לשעבר, שידוע בלוח האירועים המוטרף שלו ובסגנון ההצגה האינטנסיבי והלחצני, חצה את ארצות הברית במסע הרצאות, סמינרים, ותוכניות העצמה שנמשכו על פני סוף שבוע ואפילו שבוע שלם. באוקטובר 2009, 56 משתתפים הצטרפו אליו למדבר סדונה לריטריט בן שבוע, שנשא את הכותרת "לוחם רוחני" (Spiritual Warrior). תכנית הפיתוח האישי של ריי הייתה קיצונית: אפילו לפני הטקס לעת ערב בבקתת ההזעה – ריטואל דמוי-סאונה שאומץ מפולחנים של ילידים אמריקניים – רוב המשתתפים שלו עמדו לילה שלם בחוץ, במדבר, בלי מזון ומים, ובסך הכול 36 שעות של מאמץ רצוף.

כפי שאני כותב בספרי "One Simple Idea", השהות במשך שעתיים בבקתת ההזעה, הפכה לחוויה מסויטת, כשמשתתפים רבים ששהו במבנה המואפל והרותח הקיאו, התעלפו או ניסו לעזור לאחרים בעוד ריי דוחק בהם לעמוד בקשיים למען צמיחתם האישית. שני בני-אדם מתו במקום, ואדם נוסף מת בבית החולים.

אחד ההיבטים המשמעותיים ביותר בפרשה של ריי הוא שבתחילה, הוא והארגון שלו סירבו להכיר במקרי המוות. ריי עזב את אריזונה בבוקר לאחר מקרי המוות, בלי לדבר עם השורדים ובלי לבקר את המאושפזים. הוא לא פנה למשפחות הקורבנות גם ימים לאחר מכן, לאחר שניהל עוד סמינר מוטיבציה של חשיבה חיובית במשך סוף השבוע.

מלכתחילה, ריי היה מוטיבטור מהסוג הגס יותר. חלוצי העזרה העצמית כגון נפוליאון היל  ווינסט פיל (Vincent Peale) משכו מיליוני בני-אדם בעקבות ההבטחה שלהם לסייע להם בהתפתחותם האישית. אך השיטות שלהם היו פרטיות ואישיות, הן עירבו התבוננות עצמית והיו מכוונות להארה אישית. מופעים ציבוריים אינטנסיביים מעולם לא היו חלק מהתכנית שלהם. יחד עם זאת, קומץ של מורי מוטיבציה בימינו משתמשים בפעילויות תובעניות ביותר מבחינה פסיכולוגית או פיזית, לעתים קרובות בלי ליידע על כך מראש את המשתתפים.

בקתת הזעה

בקתת הזעה טכסית, בפארק לאומי בניו-ג'רזי. תצלום: BaldEagleBluff

בעיה: לחץ קבוצתי

אחד ההיבטים המטרידים ביותר בסמינרי המוטיבציה האינטנסיביים או הריטרטים הרוחניים, הוא שמשתתפים עלולים להרגיש שמופעל עליהם כוח חזק, גם אם סמוי, "ללכת עם הקבוצה", להסכים לתרגולים מפוקפקים, ובמיוחד כשמנהלי הסדנאות דוחקים בהם. הללו, בדרך כלל מתייגים כל סירוב להצטרף כסוג של התנגדות פנימית שהמשתתף בא כדי לשבור ולהתגבר עליה. העלויות הגבוהות שלעתים כרוכות בתכניות כאלו – ריי גבה עד 10,000 דולר לאדם – גם הן מהוות גורם הלוחץ על המשתתפים לא לנטוש את המסגרת.

יכולתי לראות כיצד צירוף של גורמים: הבידוד היחסי, ההתחייבות הכספית, הכבוד למורים, ולחץ קבוצתי – עלולים לגרום לכל מחפש דרך לתת אמון בגורמים הלא נכונים

חוויתי לחץ מהסוג הזה באחת הפעמים, בריטריט יוגה במערב מסצ'וסטס. הסדנה, שארכה שבוע, הוצגה (וכך גם נאמר לי בטלפון) כתכנית פיזית, מבוססת על תרגול יוגה מסוג hatha. אך בערב הראשון הופתעתי לגלות שציוותו אותי באקראי לקבוצה של ארבעה אנשים, כשנאמר לי שזוהי "קבוצת המשפחה" שלי, שאיתה אני אמור לחלוק פרטים אינטימיים מהתחום הפסיכולוגי והרגשי. "יוגה אינה רק רכישת גמישות של הגוף", הודיע אחד המדריכים, "אלא גם גמישות של השכל".

השבוע חולק בין אימון אסאנות, כלומר תנוחות יוגה, ובין מגוון רחב של מפגשים לא נוחים, לא פעם צורבים, בסגנון של מפגש קרוב, שדרשו חשיפה אישית והתוודות. הייתי צעיר מדי וגם מבודד מדי (לקחתי אוטובוס "גרייהאונד" כדי להגיע למקום שנראה כמו קצה השום-מקום) מכדי לאזור אומץ ולעזוב. וגם שילמתי לא מעט תמורת חדר וארוחות למשך השבוע. ולבסוף, היה שם לחץ, סמוי אך ברור, שלא לפרק את "קבוצת המשפחה" שלי, וגם לחץ שלא להקים מחסומים פסיכולוגיים. וכך, נשארתי שם למשך שבוע שהיה חודרני ובפירוש לא מרגיע. לא נגרם לי נזק ארוך טווח (למיטב ידיעתי), אבל יכולתי לראות כיצד צירוף של גורמים: הבידוד היחסי, ההתחייבות הכספית, הכבוד למורים, ולחץ קבוצתי – עלולים לגרום לכל מחפש דרך לתת אמון בגורמים הלא נכונים.

יוגה, רגליים, ראש, תנוחה

לא לאבד את הראש. תצלום: דהרמה סינג

קריאה לשקיפות ופשטות

כהיסטוריון וכמחפש דרך במסגרת תרבות של רוחניות אלטרנטיבית, המקרים שהזכרתי לעיל (ורבים אחרים) משכנעים אותי בדבר הצורך בכללים אתיים מוקפדים בכל הנוגע לפרסום וארגון פעילויות מוטיבציה, ריפוי או רוחניות, וגם בכל הנוגע להשתתפות בהן. אלו הן הצעותיי:

חפשו שקיפות בפרסום ובתקשורת איתכם.

ראשית, משתתפים אפשריים חייבים לדעת בדיוק מה בתוכנית, כולל מפגשים בשעות הלילה המאוחרות, יציאה לשטח או הליכה על גחלים, עניין שהולך ונעשה נפוץ (גם אם הוא אופציונלי). אם מתוכננים תרגילים פסיכולוגיים, בין אם הם אינדיבידואליים או כאלו המבוססים על קבוצה, מגיע למשתתפים לדעת. ואם יהיה איסור על קפאין או שמרכיבים מקובלים בשעת הארוחה ייאסרו או לא יהיו בנמצא – גם את זאת יש להבהיר. ואם מודעה או קטלוג אינם מפרטים את הדברים הללו, עליכם לשאול.

הימנעו מכל צורה של לחץ.

מכל צורות הכפייה שמנהיגים עשויים להפעיל על חברי קבוצה, הצורה האופיינית ביותר (והמעודנת ביותר) היא לחץ קבוצתי ולחץ זמן. השליטה בזמן של אדם אחר עלולה להיות צורה של מניפולציה. כשאתם נכנסים לכל סוג של קבוצה – דתית, פוליטית או רוחנית-אלטרנטיבית – שימו לב וחפשו חברי קבוצה או מדריכים שמגבירים ללא הרף את דרישות הנוכחות. אם מבקשים מכם כל העת לנכוח בפגישות ארוכות, במפגשים קבוצתיים, ביציאות ביחד, בפרויקטים משותפים של עבודות לביצוע תיקונים, במפגשים לצורך הפקת עלוני מידע, בסדנאות וכדומה, וגם לקבל על עצמכם עוד ועוד תפקידים, הביטו היטב במכלול הדברים. איני טוען שמחויבויות הדורשות זמן הן דגל אדום. לא פעם הערכתי מאוד השקעת זמן מהסוג הזה ולעתים קרובות נתתי מזמני מרצוני החופשי. אך אם קבוצה או מדריך או מנהיג מכלים את כל זמנכם, הדבר עלול להוביל לקמילה של קשרים חברתיים וקשרי משפחה, לעייפות תמידית, ולבסוף לבידוד ולתלות.

לעולם אל תניחו שמורה יודע יותר טוב מכם.

הזכרתי קודם לכן שהמנטור שלי ביקש ממני להיפגש עם משתתפים חדשים פוטנציאליים. מההתנסות הזאת למדתי עד כמה קל היה למבקשי-דרך  לראות בי "אדם עם תכנית" – מישהו שאוחז במפתחות למערכת אמונות בעלת ערך, או לסדרה של תשובות. אך לא כך היו פני הדברים. הייתי בדיוק כמוהם: מחפש דרך, אדם עם ספקות. כשאנחנו מחפשים אחר האמת, לא פעם, ומבלי דעת, אנחנו משתפים פעולה עם מעין תאטרון: מטפל, איש דת, גורו או מדריך נראה כדמות בעלת סמכות טבעית, ואנו מולם משחקים את תפקיד המצטרף החדש, מי שאינו מצוי בסוד הדברים, מי שאינו יודע. אכן, אנשי דת ומטפלים רבים, לעתים קרובות מבלי דעת, יוצרים את מצג הדברים הזה וגם נהנים ממנו. אל תלכו שולל. לעתים קרובות, המדריך שלכם מלא ספקות בדיוק כמוכם.

תנו אמון בעצמכם.

המפתח החשוב ביותר כדי לא להיכוות בדרך הרוחנית הוא השימוש במה שאני מכנה "שכל ישר אגרסיבי". תמיד תהיו מוכנים לדבר בשם עצמכם ולומר "לא" אם אתם מרגישים שפעילות מסוימת או מחויבות מסוימת חוצות קו מבחינתכם. פילוסוף שהכרתי ניסח זאת כך: "קבוצה אזוטרית אמיתית היא דבר שקשה מאוד למצוא וקל מאוד לנשור ממנה. קבוצה שקרית היא בדיוק ההפך". הפכו זאת לאמת המידה שלכם. אם מישהו מתחיל להפעיל עליכם לחץ לא רצוי או מנסה לבודד אתכם, או אם מנהיג מבקש מכם להשעות את שיקול הדעת שלכם לטובת שיקול הדעת שלו, תיסוגו. אין ערובה טובה יותר לביטחון האישי שלכם מאשר השימוש בשיפוט המעשי שלכם. כשאתם מגלים את השיפוט הזה ומפעילים אותו, אתם עשויים גם לגלות חלק משמעותי וגדול למדי ממה שאתם מחפשים, ממה שהביא אתכם למקום.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מיץ' הורוביץ הוא סופר וחוקר העוסק בתחומי הדת, הרוחניות, הכתות, האמונות האלטרנטיביות והעידן החדש. הוא מתגורר בניו יורק ומשמש כעורך הראשי של הוצאת Tarcher/Penguin. האתר האישי שלו זמין כאן.

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הררי

תמונה ראשית: אמנות רחוב, לונדון. תצלום: ג'יימס וויינסקוט, unsplash.com

Photo by James Wainscoat on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מיץ' הורוביץ, Medium.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על גורו לכם

01
צבי

מעולה!
כתבה חשובה ביותר,
רצוי מאוד שכל "מחפש דרך" יקרא את הכתבה הזאת מספר פעמים בתחילת דרכו.
זה עשוי לחסוך ממנו המון עגמת נפש בהמשך חייו.

05
רננה ק.

כתבה חשובה וצורבת, כנפגעת מזוג כזה של "מורים רוחניים" שלא יראים לפרסם על עצמם שהם מטפלים בכל תחומי הפגיעות ובפועל - פוגעים ומנצלים, אני מגלה כמה חשובה כתבה כזו של נתינת כח למושפעים ולמאמינים שגרעין הוויתם נמחק בצל המנהיגים הרוחניים מעין אלו.