גורלי לעולם לא יעמוד בפני רצוני

אינספור ספרים נכתבו על נפוליאון. ביוגרפיות חדשות מאירות עליו באור חדש, אך לא פחות מכך - הן מדברות עלינו, כבני-אדם
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

אנדרו רוברטס מספר עוד סיפור על נפוליאון. חודש לאחר ווטרלו, ראש הממשלה הבריטי, הלורד ליברפול, כתב לשר החוץ שלו, הלורד קַסֶלְרֶיי (Castlereagh), בווינה, והציע לו שסנט הלנה הוא מקום גלו רחוק ומבודד די הצורך עבור "גנרל בונפרטה", כזה ש"כל קשירת קשר ומזימה לא יהיו אפשריים, והיות שהוא יהיה כה רחוק מן העולם האירופי, הוא יישכח במהרה". כן, אף-אחד לא יבחין בו. ובכן, פרט לגתה, שסבר שחייו של נפוליאון הם "מהלך של אל-למחצה".

לאחרונה, אפשר לראות ולשמוע את "המפלצת הקדושה" בכל מקום. מאז מותו נכתבו עליו אלפי ספרים, אך מסיבות הקשורות בעיקר מהידרדרות סוגת הביוגרפיה בעולם האקדמי, חלפו שנים בלי שיראו אור ביוגרפיות רציניות של הקיסר הצרפתי הראשון. ואז, לפתע פתאום, בעשור האחרון, זכינו לחצי תריסר או יותר. ובכל זאת, כפי שפטריס גֶנִיפֵיי (Gueniffey) מעיר בהקדמה לספרו, תשומת הלב הזאת אינה צריכה להדהים אותנו, אלא שעלינו "להיות נדהמים מן התדהמה".

אנו חשים חרדת קודש נוכח מעיין המשמעות הבלתי נדלה המפכה מסיפור החיים המסוים הזה, חיים שהיו כה כרוכים בהיסטוריה העולמית וגם עיצבו אותה.

הספרים שנתייחס להם כאן (ומספרם היה יכול להיות בקלות כפול ומשולש לאחר ציון 200 שנה לקרב ווטרלו), הם ספרים שאיכותם נעה בין טובה, טובה מאוד ומצוינת, אם כי הגישות שלהם – שכולן לגיטימיות ומבוססות – שונות למדי. הם אינם מציגים תשובות מוחלטות למורכבות של הסיבתיות הפסיכולוגית וההיסטורית. מה שהספרים הללו תורמים הוא חשיבה מקורית על אודות נפוליאון, והם מסירים מעל השולחן מיתוסים רבים הנוגעים לו. הספרים מציגים התקדמות ממשית בכל הקשור לביוגרפיות על האיש. כל אחד מהם הוא תוצר של השקעה משמעותית של שיקול דעת ורגש מצד המחברים. הקריאה בהם גורמת לנו לחוש חרדת קודש נוכח מעיין המשמעות הבלתי נדלה המפכה מסיפור החיים המסוים הזה, חיים שהיו  כרוכים מאוד בהיסטוריה העולמית וגם עיצבו אותה. ההשפעה המצטברת, שהמחברים אולי לא צפו או התכוונו לה, היא עלייה משמעותית ביכולתו וברצונו של הקורא לבחון באורח ניטרלי למדי את הדמות שאין כמוה לעורר מחלוקת והתפעלות, האיש ששָטוֹבְּרִיאַן כינה "משב החיים העז ביותר שאי-פעם הפיח חיים בחומר אנושי".

נפוליאון 1814, דלרוש

נפוליאון, 1814. ציור של פול-איפוליט דלרוש. תצלום: ויקיפדיה.

יחד עם זאת, אם נפוליאון הגנרל, הקיסר והפוליטיקאי תוארו באורח עמוק ומדויק יותר, הרי שנפוליאון האיש נותר בגדר חידה, כפי שהוא היה תמיד. כך שמה שהספרים הללו מיטיבים יותר מכל לעשות הוא לגלות לקורא דבר-מה על מחבריהם. והיות שלפנינו מחברים מעניינים מאוד, אין מדובר בעניין שולי.

אנדרו רוברטס, מחבר מכובד בתחום ההיסטוריה הצבאית, העמיד תיאור נלהב ומרתק ביותר של הסיפור הנפוליאוני, ועשה זאת בכרך אחד. הספר משופע באנקדוטות טריות ומדי פעם גם במשפט מנוסח לעילא, הוא אחת הביוגרפיות הקריאות ביותר בנות כרך אחד, ובוודאי המעודכנת ביותר. מדובר בתמונה חיה של הפרקים הגדולים של חייו של האיש הגדול, במיוחד פרקי הקרבות. זהו ספר מושלם עבור אותו קורא המעוניין ללמוד על האדם בלי שיהיה עליו ללכת לאיבוד במורכבויות הכרוכות בהסבר אופן הפעולה של אינספור חלקיו.
ספרו של רוברטס, תיאור שופע מפי מי שמתאר את עצמו כאיש המפלגה השמרנית הבריטית, שמהדורתו הבריטית נושאת את הכותרת "Napoleon the Great", בוודאי הפתיע, שלא לומר זעזע, קוראים בריטיים רבים בשל התלהבותו חסרת המעצורים מנושאו. לזכותו של רוברטס ייאמר שהוא גלוי בהחלט ביחס לשינוי שחל בעמדתו.

אין כל ספק, הספר מחבק את נפוליאון ללא הסתייגות. רוברטס ביקר ב-53 מתוך 60 אתרי הקרבות של נפוליאון, והוא מונה כ-700 ספרים שהוא מצטט מתוכם, כאסמכתאות לנאום ההגנה שלו על נפוליאון. הוא מצדד בקונסול הראשון באירוע המפורסם שבו הוא הוכיח, בשנת 1803, את השגריר הבריטי, לורד וויתוורת', והאשים אותו שהבריטים מתחמשים נגד נפוליאון. רוברטס מבהיר היטב שבונפרטה לא היה מחרחר מלחמה בהתמוטטות הסכם אמיין עם אנגליה ב-1802 ובחזרתה של המלחמה. כשהקונסול הראשון נוטל את הכתר הקיסרי, המחבר רואה בכך מעשה תמים כמו הפיכתה של ויקטוריה לקיסרית הודו ב-1876. הוא מזכיר לנו שבשנה שנפוליאון פלש לספרד, הצאר אלכסנדר הראשון כבש את פינלנד מידי שבדיה, במעשה שהיה בלתי-לגיטימי באותה המידה, בדיוק כפי שהוא מציין שגם וולינגטון השתמש בשיטות של "אדמה חרוכה", אבל רק נפוליאון זוכה לתוכחה על כך.

"הכתרת נפוליאון", ז'אק-לואי דויד (הושלם ב-1808). תצלום: ויקיפדיה

"הכתרת נפוליאון", ז'אק-לואי דויד (הושלם ב-1808). תצלום: ויקיפדיה

ביחס להוצאה להורג של הדוכס מאֶנְגְיֶין (Enghien) בידי נפוליאון – מעשה שנאמר עליו בשעתו "זה היה גרוע מפשע, זאת הייתה שטות" – רוברטס מוסיף ביבושת: "כל אחד יכול היה לראות זאת, פרט לקונסול הראשון", כלומר פרט לנפוליאון עצמו. אך העניין הזה, כך הוא כותב, אינו מוכיח שנפוליאון היה "שליט נקמן": הרצח היה "מעשה חסר עכבות לחלוטין, גם אם מתוך שיקול דעת שגוי, [אך] מעשה של הגנה-עצמית". אם נזכור שעדיין רואים אור ספרים רציניים המשווים בין נפוליאון והיטלר, רוברטס מוכיח שאפשר לנקוט בגישה שונה בתכלית.
והוא גם מוכיח אותנו ואומר: "היסטוריון שאינו מבקר באתרי קרבות דומה לבלש שאינו טורח לבקר בזירת הפשע". ההשלכה של הקביעה הזאת היא שהבלש המודרני יכול אכן להתבונן בנופי המוכרים של שדות הקטל מלפני מאתיים שנה, ולגלות רמזים מעניינים חדשים. אלא שבמקרה של התבוסה המפורסמת ביותר של נפוליאון, מסתבר שאין הדבר כך. רוברטס מעניק לנו תיאור מלא חיים של ווטרלו, אך הרבה יותר קל לבקר באתר מאשר לגלות מקור חדש או להביא פרשנות חדשה לאירוע.

ווטרלו היא ללא ספק אדמת קודש מבחינתו של רוברטס. אני לא יכול להעלות בדעתי מחבר רציני אחר שהיה קובע שהפרשייה המשונה והדרמטית של "מאה הימים" – כשהאומה הצרפתית אתגרה הן את יכולתו של העולם והן את יכולתם של הדורות הבאים להאמין בשפיותה כשהיא שבה ואימצה אל חיקה את נפוליאון החוזר מגלותו ואת ייעודו האובדני– יכולה לזכות לסיכום ראוי תחת הכותרת "ווטרלו". אך זה מה שרוברטס בחר לעשות, ואנו פונים בעניין לדפים הללו בספר.

עד כה, אין עדיין בנמצא תיאור סופי ומוסכם של קרב ווטרלו, המערכה הקצרה ביותר בקורותיו הצבאיים של נפוליאון. מה שיש בידינו, לעומת זאת, הוא בעיקר תיאורים "בריטיים" ו"צרפתיים" של העניין. התיאור של רוברטס תואם למדי את התיאורים הבריטיים הסטנדרטיים, אם כי שלו כתוב טוב יותר מרוב התיאורים הקודמים, אלא שמדובר בתיאור בלתי מקורי באורח מפתיע, שנפגם בגלל שורה לא קטנה של שגיאות ואמיתות-למחצה. למשל, הוא קובע שמספר מבני חיל הרגלים של בנות-הברית שניצבו מול נפוליאון היה 13, בעוד שהעובדות מראות שהמספר היה כמעט כפול מכך (הוא קרוב לוודאי התעלם ממספר זהה של מבנים מאחורי הקו הקדמי). בספרו, ה"כמעט לא" שאפיין את הקרב אינו זוכה לדגש הראוי לו, כפי שהוא אינו מדגיש כראוי את חלקו המכריע של הצבא הפרוסי בניצחון שהושג ברגע האחרון.
על אף שספרו של רוברטס כולל יותר מ-900 עמודים, הוא רחוק מלהיות הביוגרפיה האולטימטיבית של נפוליאון (כאילו שיכול להיות דבר שכזה), גם אלמלא היה רצוף שגיאות. הספר אינו מציע פרשנויות מבריקות וגם לא תחוש חדשה ביחס לאיש עצמו, אך הוא מראה באורח מופלא כמה עמוק פועל אפקט נפוליאון על מי שלא היה סביר שיהפוך למעריצו.

שחזור קרב ווטרלו

שחזור קרב ווטרלו. תצלום: תום דייוידסון

מייקל בְּרוֹרְס (Broers) הוא מלומד אוקספורדי שכתב ספרים ומאמרים רבים על האימפריה הצרפתית הראשונה. עבודותיו מעמידות אותו כמלומד הטוב ביותר, ובוודאי המקורי ביותר, בתחום הזה מבין המלומדים הכותבים בבריטניה. לשליטתו במקורות הראשוניים בארצות השונות של האימפריה אין אח ורע, וכך גם לנכונותו לאמץ עמדות פרובוקטיביות.

ספרו "Napoleon: Soldier of Destiny" הוא כרך ראשון מבין שניים. הספר עוקב אחר סיפורו של נפוליאון מהולדתו ב-1769 ועד לערב נצחונו הגדול ביותר, באוסטרליץ ב-1805, כשהוא הביס צבא גדול משלו שהורכב מכוחות אוסטריים ורוסיים. עד כה ברורס מצליח להפליא, והוא עושה זאת גם על ידי כך שהוא דולה באורח מושכל מתוך 12 הכרכים של ה-"Correspondance Générale" של נפוליאון, שראו אור על ידי ה-Fondation Napoléon בפריס במשך העשור האחרון (הישג אקדמי מדהים כשלעצמו). הוא חד במיוחד כשהוא מוצא את הפרגמטיסט הבלתי מוסרי העומד מאחורי אלפי עמודים של מה שהם בעיקר מכתבים "ענייניים".

זֶ'רְמֶיין דֶה סְטָאל כתבה פעם את הקביעה שיכולה להיחשב האמיתית והמזעזעת ביותר על נפוליאון: "האינטליגנציה שלו גרמה לו לעשות את מה שמצפונו היה מכתיב לאחרים". ברורס מבין את ההשלכות של ההערה הזאת. הוא מתרשם מעלייתו המטאורית של הקורסיקאי ומהישגיו כשהוא עולה לשלטון, אך הוא מסתייג באורח חד מהפעולות הקודמות של הגנרל באיטליה (1796-1797) ובמצרים (1798-1799). ברורס תופס היטב את האמביוולנטיות הכמעט ייחודית של האיש, הן בתקופתו והן בראי הדורות הבאים.

הוא מנתח את הצלחתו הפוליטית של הקונסול הראשון תוך שימוש בשורה של מושגים צרפתיים: "ralliement", כלומר סחיפה לצדו של אומרי "לאו" (בין אם מדובר ביעקובינים ובין אם בקונטרה-רבולוציונים); וכן "amalgame", היתוך יחד של הסדר הישן עם אחדים ממוסדות המהפכה הצרפתית. והוא מבין היטב שלעתים, כמו באיטליה ב-1797, התמוטטות אותו amalgame (כמו בניסיון הכושל להחיל את החוקה היעקובינית על הרפובליקה הציסאלפינית) לא בהכרח הביא את הקץ על תקווה ל-ralliement, מה גם שההיגיון הציני של נפוליאון במקרה הזה היה להפריד בין השניים. ברורס מסכם את המצב כפי שהוא היה בסביבות שנת 1800: הקונסול הראשון "שרד באורח מעורר הערצה כאוקטביאנוס. כעת, הייתה לו האפשרות להתחיל, בזהירות, להיות אוגוסטוס".

אחד הניתוחים המקוריים יותר במה שהוא ספר אישי מאוד של ברורס הוא הניתוח שלו של חזרת המלחמה ב-1803, זמן קצר כל כך לאחר שלום אמיין בשנת 1802. היסטוריונים דוברי אנגלית נוטים לייחס את מירב האשמה לנפוליאון. כפי שברורס מיטיב לנסח זאת:

"מבחינת רוב ההיסטוריונים הוא היה הסיבה [למלחמה], ויש אף המרחיקים לכת וטוענים שהוא גרם לה, ושני הדברים אינם בדיוק היינו-הך".

אך הוא רואה את יצירת הקואליציה השלישית, בהנהגת אוסטריה, כאגרסיבית יותר מצרפת. לצרפת ללא ספק הייתה "נחישות חסרת פשרות לשמור על מה שהיא זכתה בו.. עד לאותה עת", אך השאיפות של אוסטריה לכבוש את בווריה – אזור עצמאי שהיה בברית עם הצרפתים – היו באמת שאיפות להתפשטות אוסטרית. ברורס אינו רואה אידאולוגיה אימפריאליסטית שחשמלה את הצרפתים, אלא רק "ריאל-פוליטיק של הישרדות". הוא מציין: "נפוליאון, עוד לא היה הכובש שאינו יודע שובע שיתכן שהוא הפך להיות מאוחר יותר". בכל אופן, אוסטריה הכתה ראשונה, ונפוליאון הכה אחרון.

למרות עניינים כאלו, בדיוקן של ברורס נפוליאון מתגלה כעין דיוקלטיאנוס המבקש להעניש באותה המידה שהוא אוגוסטוס המדינאי האחראי. על אף הערכתו לרצון של נפוליאון, ברור בסופו של דבר רואה בו תוצר של הנסיבות, תוצר מחונן, אך נרקיסיסטי. והוא רואה את עלייתו  כתוצר של גודל המשבר יותר מאשר פועל יוצא של האיכויות של האיש. בונפרטה, הוא כותב, ספג רפורמיזם אליטיסטי כבר בגיל מוקדם, אך חסרה לו רגישות אנושית. ברורס מכנה אותו "כ'פיגרו', לא רק כזה המבקש להדיח את האלים הישנים, אלא כזה הגונב מהם את הבמה". אך האנלוגיה אינה מוצלחת, כי בדיוקן של ברורס, נפוליאון אינו משרת-חצר מרדן, אלא עושה דברה חסר הפשרות של הרציונליות הקרה והמשמעת העצמית החריפה של האליטות הצרפתיות המתורבתות לעילא.

חוסר נקיפות המצפון שבו הקונסול הראשון ביצע את התמורות החברתיות המתוכננות בחיים של איכרים, כמרים ופועלים, במיוחד באזורי הים התיכון והקריביים, מעורר חימה בברורס. הוא מתאר את שליטתה של צרפת בחלקים גדולים של אירופה, כאילו מדובר בשעבוד פשוט, ואינו מבחין שאם היית יהודי, פרוטסטנט, אדם בעל דעות חופשיות או יזם, היה סיכוי טוב שאתה שמח בבואם של הצרפתים.

העובדה שהמחבר הזה מצדד באיכרים ובכמרים גורמת לו להגיע לפרשנות המוזרה ביותר המצויה בספרו. הסכם הקונקורדט עם הוותיקן, משנת 1801, אפשר לקתוליות לשוב לחיים הציבוריים בצרפת לאחר שהמהפכה הדיחה אותה מהם. ההחלטה זכתה להתנגדות עזה מצד אליטות נאורות רבות שבונפרטה ייצג אך שלא היו מעוניינות בשובה של האפיפיורות לזירה. יחד עם זאת, הקונסול הראשון היה נחוש באמונתו ששקט חברתי לא יוכל להתקיים ללא הצעד הזה. ההתפייסות האמיצה שלו זכתה לתמיכה רחבה מצד היסטוריונים, צרפתים ולא-צרפתים כאחד.

לא זאת היה עמדתו של ברורס. הוא סבור שהקונקורדט היה ניסיון שגוי ליטול את אמונות המסורתיות מן המסות של האיכרים הקתוליים ברחבי אירופה תחת השלטון הצרפתי ולהמירן בגרסה סגפנית, פרוגרסיבית, של הדת הקתוליות, כזאת שהייתה מונעת על ידי המדינה, קתוליות שהייתה כולה חוסר סבלנות מלא בוז כלפי האדיקות העממית. לדעתו היוזמה התגלתה כאסון מתחילתה ועד סופה. ברורס טוען בכעס שההגנה מצדו של נפוליאון על החברה החילונית מפני מה שהוא ראה, שלא בצדק, כ"תאוקרטיה מזדחלת" הייתה למעשה הגנה עזה ונחושה כמו ההגנה שלו על השטח של צרפת מפני צבאות זרים.

כנסיית נוטר-דאם, פריס, מיסה

כנסיית נוטר-דאם בפריס, לאחר המיסה. תצלום: ז'אן-מישל קרייר

העמדה הזאת נראית קיצונית מדי. יתכן שהקונקורדט אכן הציב את הכנסייה בתוך "כלוב זהב נוצץ", אך על ברורס לקחת בחשבון את ההשלכות ארוכות הטווח של מתן הרשות לאפיפיור לפטר את כל הבישופים הצרפתיים אנשי המשטר הישן, כפי שהוא אכן עשה, בעידודו של נפוליאון. כוח כזה הוא בדיוק מה שהוותיקן של המאה ה-19 היה משתמש בו כדי ליצור קתוליות במרכזה ברומא. ברורס גם מתעלם מן המהלך המבריק לפיו העובדה שרומא נדחפה לאשר את ההחרמה של אדמות הכנסייה בידי המהפכה, כשהאדמות נמכרו במכרז לכל המרבה במחיר, השיגה לנפוליאון את תמיכתם של חלקים גדולים באוכלוסייה, שהרוויחו בדרך זאת או אחרת מרכישת אדמות כנסייה. בקיצור, בעוד שנפוליאון בהחלט עמד על כך שתתקיים דת בשליטת המדינה, לקתוליות היה בכל זאת מקום חשוב ורב-ערך בצרפת שלו.

עם סיום הקריאה בספר, מסתבר לקורא שברורס צייר למעשה את כל השחקנים בזירה הציבורית כבלתי מוסריים באורח עמוק. והוא מסכים לומר בשמחה שנפוליאון היה פשוט טוב מן האחרים בחוסר המוסריות שלו. מה שהופך את ספרו של ברורס – כמו חלקים רבים בכלל יצירתו – למקורי, אפילו מדהים, הוא בדיוק האיכויות ההופכות אותו למושא למתקפות עזות: כלומר, הסיכונים שהמחבר נוטל בהעמידו את טיעוניו הנלהבים.

אם ניתן לאפיין את ספרו של רוברטס כסיפור מסע תוסס, ואילו את ספרו של ברורס ככתב תביעה צדקני, הרי שהמחקר פרי עטו של איש האקדמיה הצרפתי פטריס גניפיי (Gueniffey) יכול להיות מושווה ליצירתו של תכשיטן עילית – אולי פטר קרל פַבֶּרְזֶ'ה. בעוד שברורס מתאר את דרכו של הקונסול הראשון להפוך לקיסר (ב-1804) כ"לא בדיוק עמומה אלא יותר עקיפה", מבחן בריצה בשדה רצוף מכשולים, גניפיי מתאר את אותה דרך כחלקה, זהירה, ולמעשה עשויה כולה מצעדים בלתי נמנעים. ברורס האנגלו-אירי מזדעק נוכח היחס לאיכרים האיטלקים (בין השאר), אך הצרפתי מגלה עניין מועט בלבד בתוצאות מעין אלו, והוא חש הערצה רבה למטרותיו של נפוליאון, ובעיקר: "תעצרו את המהפכה!"

נפוליאון הצעיר של גניפיי דומה לזה שתואר על ידי ז'אק בנוויל (Bainville), המחבר הצרפתי הראקציונר, איש ה-Action française משנת ה-20 וה-30 של המאה שעברה, שמצוטט על ידי גניפיי לעתים קרובות. זהו "נפוליאונֶה" הצעיר (שלא "צִרפת" את שמו עד שנת 1797), שלא היה זר וגם לא שונא-צרפת, אך נכבש בשלב מוקדם על ידי עצמתם של בתי הספר בצרפת גופה שהוא למד בהם במטרה להביא לאינטגרציה של קורסיקאי צעיר מסוים. בתי הספר הללו גם שכנעו אותו לכבד את "כבודה הגדול של החרב". גניפיי אינו מוצא בנפוליאון שמץ משנאת האצילים בסגנון פיגרו כפי שברורס מצייר אותה. להפך: הקונסול הראשון היה מודע היטב לכן שטָלֶיירַנְד (Talleyrand), בנה של אחת המשפחות הוותיקות והמכובדות ביותר בצרפת, היה בעל עבר ארוך ורצוף חולשות, אך הוא בכל זאת בחר בו לתפקיד שר החוץ, כי השם "מחק הכול".

רק בראשית שנות העשרים לחייו נפוליאון המציא את קורסיקה של הדמיון שלו ושירת אותה באורח פטריוטי במשך תקופה מסוימת. אך אפילו אז, "הוא ראה את ארץ נעוריו כמעט בעיניים של זר", שכן הוא ידע עליה מעט ולא זכר הרבה ממנה, ובכלל זה את שפתה. העניין הזה, מבחינתי, משכנע יותר מכל תיאור אחר של המעורבות של נפוליאון עם קורסיקה.

מזרקת נפוליאון קורסיקה

מזרקת נפוליאון, קורסיקה, לעת ערב. תצלום: אמורי לפורט

גניפיי נהנה ממרחב גדול: הוא משתמש ב-325,000 מלים כדי לתאר את הסיפור של נפוליאון עד למינוי לכל ימי חייו כקונסול ראשון (1802), בעוד שברורס מסתפק בשני שלישים ממספר המלים הזה כדי להגיע לאותה הנקודה. ואין מקום שבו הוא מיטיב לעשות שימוש במרחב מאשר בתיאור שלו של נעוריו וראשית בגרותו של נפוליאון, אזור בספר שבו הפרשנות שלו מעולה במיוחד. בניתוח מרובד באורח מבריק, הוא רואה במותו של אביו של נפוליאון בשלב מוקדם (1785), יחד עם ספקותיו של האיש הצעיר באשר למוצאו, כיסודות שטבעו בו תחושה של חירות-יתר, של היותו אדם ללא אבות, "שהוא מי שממציא את ההיסטוריה שלו עצמו... [אדם ש]לא סבל שום כפיפות פרט לכפיפות ל'גורלו', שהוא כה הרבה להזכיר". גניפיי מזכיר את הנסיך הנועז של מקיאוולי המאלף את עולמו: "הוא הכפיף את עצמו לכוח שאישר בפניו של הוודאות של שליטתו". מבחינתו של גניפיי, יכולתו של הגיבור הצעיר להיות "האדריכל של גורלו", האמונה המוצקה שלו שגורלו אינו יכול לעמוד בפני רצונו, אפשרה לו לממש באורח כה מוחלט "את העידן הזה עם שמו שהוא ותקופתו בקושי יכולים להתקיים בנפרד זה מזה".

גדולתו של הספר של גניפיי, כמו ההצלחה של ספרו של ברורס, קשורה במגבלותיו. אצל ברורס, הפרדוקס טמון בשיפוטים המוסריים העזים והמקוריים, גם אם לעתים אקסצנטריים, שהוא מוכן להעמיד. ביחס לעניין הרב של ברורס בכל אירופה הנפוליאונית, ספרו של גניפיי מקיף את המחבר, את הקורא ואת נושא הספר בראייה כוללת, שהיא ללא ספק צרפתית.

האופן שבו גניפיי מפרש את בונפרטה כוללת פרספקטיבה פוליטית מובהקת: ומדובר בפרספקטיבה אנטי-מהפכנית. את הגישה הזאת גניפיי אימץ חלקית בעקבות מורו, פרנסואה פוּרֶה (Furet), שאיתו הוא מנהל דו-שיח לכל אורך הטקסט. וכך, אם ברורס רואה בקונקורדט משנת 1801 עם הכנסייה הקתולית הכחשה שחצנית של האדיקות הדתית העממית, הרי שגניפיי מעלה על נס את הצלחתו כ"השפלה ממשית של המעצמות האירופיות, שמעתה ואילך נאלצו לקבל ביניהן את צרפת המהפכנית שקודם לכן הם ערערו על הלגיטימיות שלה". ברורס מזדהה עם האיכרים האיטלקים שסבלו מהאחראים הצרפתים שראו בהם "אחר" נחות, כזה שיש להטיל עליו מסים. גניפיי כותב על האופן "עטור הניצחון" שבו נפוליאון התקבל על ידי האיטלקים שראו בו "בן של איטליה" המביא להם כבוד. קשה להעלות על הדעת שתי ראיות שונות יותר ביחס לנפוליאון מאשר אלו של ברורס ושל גניפיי. איש מהם אינו "צודק" או "טועה". הם בוחרים בעובדות שונות כדי להעמיד שתי דעות מנוגדות.

לגניפיי, כמו לפורה לפניו, אין הרבה דברים טובים לומר על 1789. "המהפכה", כך הוא כותב, "חלפה דרך צרפת, אך לא הותירה אותה חרבה כליל: אירופה הייתה עתיד ללמוד זאת בתוך זמן קצר, ולשלם את המחיר". לפי הסיפור שלו, הקונסולט היה סמכות וכוח בשירות המתינות. הוא בישר את הקץ למכניזמים קטלניים של "מהפכות", לא כיוון שבונפרטה לא היה גילמן של אלו (הוא אכן היה), אלא כיוון שהוא דחה רשמית את מלחמת האזרחים שהייתה כרוכה במהפכה מזה 10 שנים. הרפורמות של הקונסולט יצרו את המונרכיה הלאומית שהשרים הרפורמיסטים של העריצות הנאורה חלמו עליהן, ושבונפרטה ביצר, אך במסגרת חברה שעברה מודרניזציה.

גניפיי פשוט קובע שהדירקטורט היה ממשלה חלשה שניסתה להונות את האנשים באמצעות צעדי תגמול שהתגלו כאסון מוחלט לצרפת, כאילו שאין כל מחקר שמתמודד עם הדעה הזאת ושולל אותה, והרי ידוע שמחקר כזה בהחלט קיים. ודוגמה נוספת לגישתו: הוא מצהיר, כאילו מדובר בעובדה מובנת מאליה, שהפרשנות השנויה במחלוקת לפיה "האומה, שכבר שכחה את המהפכה, הייתה אסירת תודה [לנפוליאון] על השלום ועל הסדר ששבו סוף-סוף, ועל פעמוני הכנסיות ששבו לצלצל מדי יום ראשון". המחבר שלפנינו מתייחס ממרום כס מלכותו ליסודות חדשים של צרפת כאילו ההיסטוריה עצמה מדברת מגרונו, אך האמת היא שהוא בסך-הכול מאמץ את הקריטריון של נפוליאון עצמו למושגים "גדולה" ו"חוכמה אדמיניסטרטיבית". ההיסטוריון ההולנדי פיטר חֵייל (Geyl), במחקרו הקלסי "Napoleon: For and Against", כותב על גישות כמו גישתו של גניפיי ואומר שעשויות להיות להן יתרונות בכל הקשור לאופן שבו הטקסט נשמע, אך "הן מותירות את השכל הביקורתי העצמאי בלתי-מסופק". הייתי אומר שעבודה כזאת בהחלט מפעימה את השכל, אפילו כשהיא אינה משכנעת אותו.

בספרו של גניפיי, בניגוד לספרים האחרים, לא מצאתי שגיאות. יחד עם זאת יש איזה "טיק" בדרך הסיפור שלו שהוא יותר ממציק. כמו פורה, יש לגניפיי הרבה מה לומר על מחברים צרפתים מוקדמים יותר שכתבו על האימפריה הראשונה, משטובריאן ועד בנוויל, וכן על אדולף תִיֶיר (Thiers), איפוליט טֶיין (Taine) ואלבר סוֹרֶל (Sorel) – ולעתים גם על פוליטיקאים שמרנים מודרניים, כמו מישל פוניאטובסקי. אך שוב, כמו פורה, הוא בז ל"פרופסורים" שהוא מצטט מכתביהם בהערות שוליים לעתים נדירות בלבד, וכך אפילו בביבליוגרפיה שלו, ומעולם אינו מתמודד איתם בטקסט שלו. ברורס ורוברטס מתייחסים למלומדים מודרניים במידה ראויה, אבל גניפיי בדרך כלל מתעלם מעמיתים אנגלו-סקסיים וצרפתים, על אף שהוא מאמץ את עמדותיהם של אחדים מהם, אולי מבלי משים, ואולי לא.

גניפיי העמיד יצירה אדירה ונוצצת שעניינה ניתוח פוליטי (אך לא חברתי או כלכלי) שעתיד לתפוס את מקומו כתיאור צרפתי קלסי של חייו של נפוליאון. אך הוא חב חוב גדול יותר לכותבים אחרים ממה שהוא מוכן להודות.

גניפיי מטעים שביוגרפיה כז'אנר "אינה נובעת מתפיסה מצטברת של ידע", ובהחלט נכון שהספרים שאנו סוקרים כאן מציעים פרשנויות שונות שאינן מתלכדות ולא היו יכולות להשתלב יחד ולדור בכפיפה אחת. שלושת הספרים מייצגים גישות שאפתניות וחשובות, אך יש להם אבות קודמים. מאחורי רוברטס ניצב ראש הממשלה הבריטי הליברלי והאימפריאליסט הארל מרוזברי (Earl of Rosebery), שגישתו הרגישה ומלאת ההערכה לנפוליאון בוודאי הפתיעה את עמיתיו לקראת סוף המאה ה-19. את ברורס קשה יותר למקם, אך על הדעת עולה המחבר הצרפתי הקתולי ז'וזף ד'אוֹסוֹנוויל (Joseph d´Haussonville), שכן הלה העריך היבטים מסוימים אצל נפוליאון בעודו מצר על היחס שלו לכנסייה. לבסוף, לגניפיי יש אבות רבים מקרב המחברים הצרפתים השמרנים מן העבר. איש מהם לא היה איש אקדמיה כמוהו, אבל כולם היו "académiciens", במובן הצרפתי: כולם היו חברי האקדמיה הצרפתית.

ובדיוק כפי שהיינו מצפים, נפוליאון עצמו נותר בגדר חידה. רוברטס מקבל זאת ומספר סיפור טוב בלי לתהות על זהותו. ברורס מנסה לחלץ את האיש שמאחורי 30,000 המכתבים. ואילו גניפיי מסיק את גורלו של נפוליאון הצעיר על פי המוסדות שהוא יצר בתקופת הקונסולט. באורח מפתיע, רבים ממי שהיו הקרובים ביותר לנפוליאון לא הותירו זיכרונות ראויים לשמם: למשל, ז'אן-ז'אק רֶזִ'יס דֶה קַמְבָּאסֶר (Jean-Jacques Régis de Cambacérès, הארכי-חצרן של האימפריה; שתי הקיסריות, ז'וזפין ומרי-לואיז; הנסיך יוּזֶ'ן דֶה בּוֹהַרְנֶה (Beauharnais), בנו החורג של נפוליאון והמשנה למלך של איטליה; מריה וָאלֶווסְקָה (Walewska), פילגשו וחברתו הקרובה של נפוליאון; לואי-ניקולָה דָאווּ (Davout), המרשל הגדול ביותר שלו ושר המלחמה שלו; שרל-פרנסואה לֶבְּרַאן (Lebrun), אחד הקונסולים שלו ועוד ועוד. כך, שבמידה מסוימת, כשמדובר באיש עצמו, בתוכו פנימה, אנו נאלצים להעלות השערות ולנחש.

כשקראתי בספרים הללו המחשבות שלי גרמו לי להרהר בשורה של נפוליאון שמופיעה אצל גניפיי: "גורלי לעולם לא יעמוד בפני רצוני". אנו יודעים מרוברטס, שמספר את הסיפור כולו, שגורלו של הקיסר גבר על רצונו לאחר 1808, אם לא קודם לכן. ברורס וגניפיי רומזים באורח ברור שבסופו של דבר נפוליאון יעוף לכל הרוחות על הטיל של המזג החם שלו, כשהרצון המפורסם שלו יישבר לא בגלל עצמתם של אויביו, אלא בגלל כישלונו שלו, כישלון של אדם שלא ידע להתפתח מן הבחינה הפסיכולוגית.

ידועה האמירה של ניטשה ביחס ליוליוס קיסר כמי ש"הערים על עצמו", אך תודות למחברים שלפנינו אני רואה שלא היינו יכולים לומר זאת על הקיסר הצרפתי הראשון. כשז'ק ביינוויל מציין ש"שום דבר לעולם אינו מפתיע אותו" – זהו כבר סימן רע, שכן הדבר גורם לנו לתהות האם "הראייה הכפולה" של נפוליאון, כלומר של עצמו ושל יריבו כאחד – התקיימה באורח משמעותי כשהיה מדובר באופיו שלו. חוסר היכולת להתבונן אל עצמו פנימה נראית כתכונה שאפיינה את נפוליאון ללא ספק. לפי המחברים הללו, הוא בהחלט היה אדם עתיר יכולות, אך בסופו של דבר הוא היה מעוגן בתכונות ובמעלות ש"השתלטו עליו", יותר מאשר הוא השתלט עליהן. במובן של ההמצאה העצמית הרדיקלית לפי ניטשה, הוא לא ידע כיצד לרחף מעל פוטנציאלים, קביעות ואכזבות בלתי פוסקות, כפי שיתכן שיוליוס קיסר ידע לעשות.

מעולם לא נרד לעומק המסתורין של הקיסר נפוליאון. העניין הזה מתברר והולך. אך כפי שהערתי בתחילת הדברים, הבאת הסיפור הזה באחריות ובגישה מודעת מגלה יותר, ואכן אף חושפת, יותר את המחברים מאשר את נושא כתיבתם. הייתי מציע שהסיפור השופע של אנדרו רוברטס מראה שהוא "amateur" נלהב, במובן הצרפתי של מלה: כלומר אדם האוהב משהו, יותר מאשר היסטוריון צבאי העמל בשולחנו. הטענות הווכחניות של מייקל ברורס מגלות לנו מורליסט כעוס ואנרכיסט שמרן המסתתר מתחת למקטורן טוויד אוקספורדי. ומה נאמר על פטריס גניפיי? האקדמאי בתוך הצרפתי הזה מסתיר אך בקושי, אם בכלל, את האדישות שלו לאוניברסיטה ואת רצונו להיות חבר האקדמיה הצרפתית.

 

סטיבן אנגלונד הוא המחבר, בין היתר, של הספר "Napoleon: A Political Life"

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

על הספרים:

"Napoleon: A Life” by Andrew Roberts. Viking, 926 pp.
"Napoleon: Soldier of Destiny” by Michael Broers. Pegasus, 585 pp.
"Bonaparte: 1769–1802” by Patrice Gueniffey, translated from the French by Steven Rendall. Belknap Press/Harvard University Press, 1,008 pp.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן אנגלונד, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על גורלי לעולם לא יעמוד בפני רצוני