גיבורי השעה

בעולמנו המרושת, זכויות היסוד שלנו מקודדות לתוך הטכנולוגיה וחוקי האינטרנט קובעים את חלוקת ההון האינטלקטואלי. הכירו את ה״גיקטיביסטים״ שנלחמים בשקט למען עתידנו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

עולם ההייטק אינו מזוהה לרוב עם מודעות חברתית גבוהה ותרומה לקהילה. בעובדי התעשיה דבק דימוי של יאפים נהנתנים במקרה הטוב או גיקים מנותקים החיים בעולם של מציאות מדומה במקרה הרע. סידרת הסאטירה הפופולרית "סיליקון ואלי" מפגישה אותנו עם שלל הטיפוסים הנלעגים של העמק, הנעים בין מגושמות חברתית לשיגעון גדלות. מחוץ למסך הקטן, התעשייה סופגת חצי ביקורת מורעלים על הומוגניות חברתית ובעיקר על הדרת נשים, בעוד שעובדיה מואשמים בהאצת הג'נטריפיקציה ודחיקת רגליהם של השחורים והעניים מאיזור המפרץ של סן פרנסיסקו לטובת המיליונרים החדשים. אולם דווקא אותם הגיקים-נובורישים יזמו כמה מתנועות המחאה הרדיקליות ביותר והגו כמה מהרעיונות היותר מעניינים לשינוי חברתי בשלושת העשורים האחרונים.

אני מנחשת שהאסוציאציות הראשונות שעלו בכם עם קריאת שורות אלה קשורות לפלטפורמות למיקור המונים כגון Wikipedia או למימון המונים כדוגמת Kickstarter ו-Kiva (למתן מיקרו-הלוואות לבעלי עסקים קטנים במדינות מתפתחות), או אולי חשבתם על אתרים של שיתוף נסיעות, אירוח כמו Couchsurfing ולוחות מודעות כגון Craig’s List או "אגורה" הישראלית; אוניברסיטאות פתוחות מקוונות כמו Khan Academy, פלטפורמות לדיונים ולקבלת החלטות קולקטיבית וכהנה וכהנה.

אין ספק כי כל אלה, בין אם מטרתם היא עסקית או פילנתרופית, שינו ללא הכר את חיי הקהילה וצורות התקשורת שלנו. אולם, בכל אלה הטכנולוגיה היא כלי הבונה ומחזק קהילות, המאפשר לאנשים לתרום לאחרים עם ידע, כסף, ספה בסלון או מושב במכונית. הטכנולוגיה כאן היא רק אמצעי לשפר ולהעשיר את עולמנו החברתי או פשוט לעשות את החיים שלנו לקצת יותר זולים ונוחים. הטכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה. היא עצמה איננה דבר שנוי במחלוקת ואינה נמצאת במוקד של דיון או מאבק חברתי.

כשאני מדברת על טכנולוגיה כמטרה של מאבק, הכוונה היא לאותן תנועות חברתיות שפועלות כדי להשפיע על האופן שבו הטכנולוגית מעצבת את חיינו כאזרחים וכאנשים פרטיים, ועל המגבלות שהיא כופה עלינו מעצם המבנה שלה

אם אזכור של מאבק חברתי בהקשר הדיגיטלי גורם לכם מיד לחשוב על פייסבוק וטוויטר, אתם צודקים, אך גם בהם לא אדון במאמר זה. על תפקידן של הפלטפורמות החברתיות בהתארגנויות הספונטניות של האביב הערבי, Occupy Wall Street ומחאת האוהלים בישראל כתבו רבים וטובים, ואף המציאו שלל שמות לסוג זה של אקטיביזם: אקטיביזם רשת, אקטיביזם דיגיטלי וכדומה. גם כאן, הטכנולוגיה היא שוב אמצעי בלבד.

אם כן, כשאני מדברת על טכנולוגיה כמטרה של מאבק, הכוונה היא לאותן תנועות חברתיות שפועלות כדי להשפיע על האופן שבו הטכנולוגית מעצבת את חיינו כאזרחים וכאנשים פרטיים, ועל המגבלות שהיא כופה עלינו מעצם המבנה שלה. תנועות המחאה הטכנולוגיות נאבקות נגד היכולת של ממשלות וחברות עסקיות לאגור מידע פרטי על אזרחים ומנגד מתקוממות נגד הגבלת הגישה למאגרי מידע שביסודם שייכים לציבור כגון פרסומים אקדמיים או תקציבים ממשלתיים. הן מתנגדות לדרקוניות של שיטת הפטנטים ודורשות אינטרנט פתוח, נגיש ושוויוני.

שני עמודי התווך המרכזיים של אקטיביזם טכנולוגי הם תוכנה חופשית ומידע פתוח. ב-40 שנותיו הקצרות של המחשב האישי, נרקמה סביב שני אלה מיתולוגיה מפוארת עם סיפורי גבורה וגיבורי-על למכביר. על כן, אתחיל מבראשית.

קיצור תולדות הגיק-טיביזם

ריצ'רד סטולמן.

ריצ'רד סטולמן.

את היסטוריית ההתנגדות של מפתחי תוכנה לסדר החברתי, ובעיקר לסדר התאגידי, ראוי להתחיל כמובן עם ריצ'רד סטולמן, גיבור התרבות האגדי של כל הגיקים וההאקרים, האיש שייסד את תנועת התוכנה החופשית באמצע שנות ה-80 באוניברסיטת MIT בה למד ועבד במעבדת המחשבים. זו הייתה תקופת הינקות של תוכנה מסחרית, וסטולמן וחבריו ניסו להתנגד לנורמה, שהלכה והתגבשה באותם שנים, של תוכנה סגורה שקוד המקור שלה אינו חשוף ואינו ניתן לשינוי. עד שהגיעו מייקרוסופט, IBM ואחרות, הסטודנטים והחוקרים של מדעי המחשב נהגו להשתמש בקודים האחד של השני וללמוד מהם. המצב שבו תוכנה מגיעה כקופסה שחורה שלא כל אחד יכול לשנות אותה או להוסיף לה פונקציות חדשות נתפס בעיניהם כאבסורד.

קוד פתוח פתוח לא רק לקריאה, אלא גם לכתיבה, ומכיוון שתוכנות גדולות מורכבות מדי מכדי שמתכנת בודד יוכל לכתוב את כל הקוד שלהן מהתחלה ועד הסוף, התפתחה מסורת של כתיבת קוד מבוזרת

קוד פתוח פתוח לא רק לקריאה, אלא גם לכתיבה, ומכיוון שתוכנות גדולות מורכבות מדי מכדי שמתכנת בודד יוכל לכתוב את כל הקוד שלהן מהתחלה ועד הסוף, התפתחה מסורת של כתיבת קוד מבוזרת. אחד מאבותיה הוא לינוס תורבלדס, הממציא האגדי של מערכת ההפעלה LINUX, שאומנם לא היה איש פוליטי כמו סטולמן, אך השאיר חותם מעשי עצום על תרבות התוכנה. כל חלקיה של לינוקס משוכתבים כל העת בידי קהילת תורמי קוד ענקית המפוזרת בכל העולם. במאמרו המפורסם מ-1997 "הקתדרלה והשוק" תיאר אריק ריימונד את שיטת פיתוח התוכנה של לינוקס כשוק שבו קוד המקור פתוח ונגיש לכל. בניגוד לשיטת הקתדרלה שבה קוד המקור אומנם חשוף, אך רק מעטים רשאים לתרום ולפתח אותו, בשוק יש אינסוף עיניים שיכולות לנטר, לבקר ולשכתב את הקוד עד לתיקון אחרונת התקלות. זו בדיוק השיטה שבה עובדת ויקיפדיה.

לינוס תורבלדס

לינוס תורבלדס

פעילותם הולידה את תנועת התוכנה החופשית ואת מושג הקוד הפתוח. על פניו מחאה זו הייתה פנים-טכנולוגית ולא נגעה באופן ישיר לחיים שמחוץ לעולם ההייטק. אבל השפעתן האמיתית של תנועות חברתיות נמדדת גם בתנועות ההמשך שהן מולידות ובגלגולים שעוברים הרעיונות שהן זרעו. מעבר לכך שעקרון הקוד הפתוח פתח את האינטרנט לכתיבה, אידאל התוכנה החופשית היווה תשתית לתנועת האינטרנט החופשי בכללותה. סטולמן, הוגה הרעיון המקורי, סיכם את גישתו לתוכנה במשפטו המפורסם שמבדיל בין ״חופשי״ ל״חינם״:

“Free as in speech, not free as in beer״

פרופ׳ לורנס לסיג.

פרופ׳ לורנס לסיג.

תוכנה חופשית היא כזו שניתן להעתיק, לשכתב ולהעביר הלאה ואין להחיל על כל גרסאותיה כל הגבלה של זכויות יוצרים. זוהי ההגדרה של ה-copyleft, מאין אנטי-זכות יוצרים, התשליל של ה-copyright. התחכמות משפטית זו שימשה השראה לפעילות הענפה של התנגדות לפטנטים, רשיונות תוכנה, וזכויות יוצרים. ב-2001 לורנס לסיג, פרופ' למשפטים בהארוורד, הקים את ארגון ה- Creative Commons אשר אחראי לניסוח של סדרה של רישיונות פתוחים לקניין רוחני. רישיונות אלה משמשים היום את מרבית התוכנה הפתוחה בעולם, כמו גם מאגרים גדולים של תצלומים, טקסטים ויצירות אומנות, ומגנים על זכותם לשינוי ושיתוף חופשיים. הצעירים של היום צורכים תרבות ובאותו זמן משכתבים אותה, אמר לסיג, ובאמת מושא המאבק שלו מזכיר את המתקפה על תקליטני היפ-הופ של שנות ה-80 שסימפלו (חתכו, ערבבו ולפעמים עיוותו) קטעים מיצירות קיימות לתוך המוזיקה שיצרו, ונתבעו ע"י חברות התקליטים.

ארון סוורץ.

ארון סוורץ.

ארון סוורץ, שהיה אחד מתלמידיו של לסיג ושותפו לדרך הפוליטית, הרחיב את המאבק של חופש ייצור, עיבוד והפצת הידע גם לחופש בסיסי הרבה יותר של גישה חופשית לידע. הוא התפרסם בזכות הפריצה שלו ב-2011 לרשת של MIT דרכה שאב 4.8 מיליון מאמרים אקדמיים מתוך המאגר של JSTOR במטרה לפרסם אותם בחינם. המחאה של סוורץ התנגדה למסחור והגבלת הגישה לידע אוניברסלי השייך לאנושות כולה, שהפקתו ממומנת מכספי מסים (בדמות מענקים ממשלתיים למחקר אקדמי). המאבק על חופש הגישה, בדומה לחופש הייצור והשיתוף של ידע, תוכנה, יצירות אומנות או כל סוג אחר של קניין רוחני, הוא מאבק על האופן שבו זכויות היסוד שלנו מקודדות לתוך הטכנולוגיה, שבו חוקי האינטרנט קובעים את ההיררכיה של ייצור וצריכת הידע ומגדירים את חלוקת ההון האינטלקטואלי. סוורץ נעצר, אך בעוד מתנהלת נגדו חקירה הוא הוביל קמפיין חדש, שאפתני ומתוקשר יותר מכל קמפיין קודם להגנה על חופש האינטרנט. הקמפיין התחיל מעצומה שסוורץ וחבריו הפיצו נגד שתי הצעות החוק הידועות בשמן SOPA ו-PIPA שעמדו באותה עת להצבעה בפני הקונגרס האמריקאי. הצעות אלה שנתמכו על ידי חברות תקשורת וחברות תקליטים גדולות ועל ידי תעשיית הקולנוע, היוו ניסיון של יצרניות התוכן להילחם בהפצה בלתי מוגבלת של תוכן מחוץ לגבולות ארה"ב. כעת אתר שהחזיק בתוכן באופן בלתי חוקי היה עתיד להיות מנוטרל בעקבות מניעת הופעתו בתוצאות של מנועי החיפוש, קבלת תשלום דרך שרותי תשלום מקוונים או מרווחי פרסום, שרובם ניתנו על ידי חברות אמריקאיות הכפופות לחוק האמריקאי.

עבור הקהילה הטכנולוגית ויצרני התוכן הפתוח זה היה כמו אגרוף בבטן. טענת הנגד שלהם גרסה כי אף אתר לא יכול להבטיח שלעולם לא תעלה עליו אף פיסת תוכן לא חוקית, אפילו באתר של הממשלה מצאו קובץ שהופץ בניגוד לתנאי הרישיון שלו. העצומה תפסה תאוצה והחוק נתקע בנבחי בית הנבחרים. בינואר 2012 רגע לפני שימוע חוזר לשתי ההצעות, באקט מחאה ספונטני ובלתי מתואם מספר אתרים גדולים כגון ויקיפדיה, גוגל, פליקר ואחרים החשיכו את אתריהם ופרסמו הודעות מחאה נגד החוק. בתוך יום, דעת הקהל האמריקאי התהפכה והחוק נקבר. זה לא עוד מאבק על זכויות יוצרים, אמר סוורץ, זה מאבק על החופש להתחבר. אולם המאבק הזה גבר עליו. הוא עמד בפני הרשעה במשפטו כשהעונש המקסימלי האפשרי על מעשיו הגיע ל- 35 שנות מאסר בפועל וקנס בשווי מיליון דולר. הוא לא עמד בלחץ התביעה והתאבד שנתיים אחרי תחילת המשפט. בגיל 26 הוא הפך לגיבור תרבות, לסמל של ההאקר הטוב, הרובין הוד של המידע.

בין חופש הביטוי לפרטיות

גיבור אחר שנכנס לפנתיאון ההאקרים הוא אדוורד סנודן. ב-2013 סנודן, עובד לשעבר של הסוכנות לביטחון פנים האמריקאית, הדליף מיליוני מסמכים החושפים את קיומה של רשת ממשלות העוקבות בצורה מתואמת אחרי האזרחים אחת של השניה באמצעות איסוף של מידע פרטי שהן מקבלות היישר מגוגל, פייסבוק וחברות אחרות שמחזיקות בתיבות ההודעות הפרטיות שלנו. על אף שסנודן מדבר על הצורך בהגנה על מידע וסגירה שלו להבדיל מפתיחה ושיתוף, במובנים רבים הוא חלק מאותה התנועה. המשותף למאבק של סטולמן, סוורץ וסנודן הוא העיסוק בעצם הארכיטקטורה של הרשת, במאזן הכוחות שהיא מייצרת בין הממשלות, התאגידים והאזרחים/המשתמשים שהופך להיות מובנה בתוך הטכנולוגיה עצמה. האופן שבו היא קובעת עבורנו את הזכויות שלנו כגון חופש הביטוי והזכות לפרטיות. כמו שאמר אבן מוגלן, המייסד של המרכז המשפטי לחופש התוכנה (SFLC), המספק ייעוץ משפטי בחינם למפתחי תוכנה חופשית, ואשר כינה את פייסבוק 'מכונת מעקב עצומה' - "בימים אלה האנושות בונה רשת שמחברת את המין האנושי כולו יחד, והציבור הרחב לא שולט באופן שבו הרשת הזאת מעוצבת. אני לא מודאג כל כך מגוגל ומפייסבוק. הם לא בהכרח יהיו פה בטווח הארוך. אני מודאג יותר מהארכיטקטורה של הרשת".

דוגמה מקומית למאבק של סנודן נגד צבירת כוח בלתי מידתית ואוליגרכיה של מידע הוא המאבק המתנהל כעת אצלנו נגד המאגר הביומטרי. ביסוד ההתנגדות למאגר עומדת התפיסה לפיה מאגר כזה משול לתחנת כוח גרעינית

סנודן דורש מענקיות הטכנולוגיה לוותר כליל על אגירת כמויות גדולות כל כך של מידע פרטי כדי שכלל לא תהיה להן היכולת הטכנית למסור אותו לבעלי השררה, ובכך למנוע את הדילמה האתית שלב אחד לפני הגיעה להתפלמסות משפטית. במשתמשי הקצה הוא מפציר להשתמש בתקשורת מוצפנת ובדפדפנים בטיחותיים.

הפגנת תמיכה באדוארד סנודן בברלין, 2013. צילום: מרכוס וינקלר

הפגנת תמיכה באדוארד סנודן בברלין, 2013. צילום: מרכוס וינקלר

דוגמה מקומית למאבק של סנודן נגד צבירת כוח בלתי מידתית ואוליגרכיה של מידע הוא המאבק המתנהל כעת אצלנו נגד המאגר הביומטרי. ביסוד ההתנגדות למאגר עומדת התפיסה לפיה מאגר כזה משול לתחנת כוח גרעינית – הוא כל כך רגיש והפגיעה האפשרית בו כל כך הרת אסון ובלתי הפיכה, עד שלא קיימת אף הגנה טכנולוגית שיכולה לתת ביטחון של 100% לשלמותו ולסכל כל טעות אנוש. והראיה – תחנות גרעיניות מתפוצצות ומאגרים נפרצים, הכל עניין של זמן. אין שום הצדקה, טוענים המתנגדים, שממשלה תטמיע טכנולוגיה שבאופן אינהרנטי מסכנת כל כך את אזרחיה. בעוד שאת יתרונות קיומו של המאגר ניתן בקלות לקבל גם מטכנולוגיה חלופית של תעודה ביומטרית ללא מאגר מרכזי.

ככל שתאגידים וממשלות יותר שואפים לאסוף מידע פרטי על האזרחים ולרגל אחריהם, בין אם באמתלת הגנה על ביטחון לאומי או הגדלת שורת הרווח, כך הם מעוניינים פחות לחשוף את מאגרי הנתונים שלהם עצמם מתוך חשש לביקורת ציבורית או הפסד של יתרון תחרותי.

על פניו, המאבק להגנת הפרטיות יכול להתפרש כסתירה לקריאה להפיכת של מידע לחופשי, אולם בפועל הוא לא אחר מאשר צידו השני של אותו מטבע, המטבע של כלכלת המידע. הטענה היא שככל שתאגידים וממשלות יותר שואפים לאסוף מידע פרטי על האזרחים ולרגל אחריהם, בין אם באמתלת הגנה על ביטחון לאומי או הגדלת שורת הרווח, כך הם מעוניינים פחות לחשוף את מאגרי הנתונים שלהם עצמם מתוך חשש לביקורת ציבורית או הפסד של יתרון תחרותי. ככל שיותר מנכסיה התרבותיים והאינטלקטואליים של האנושות עברו דיגיטציה וככל שהשליטה בגרסה הדיגיטלית שלהם הפכה יותר ויותר ריכוזית (חברות תקליטים בינלאומיות, הוצאות לאור וכדומה), לצד המכונה הביורוקרטית שהלכה והשתכללה מבחינה טכנולוגיה, תנועת הקוד הפתוח גם היא עקבה אחר רוח הזמן והצמיחה ענפים רבים. תנועות בנות שלה – מדע פתוח, תוכן פתוח, ממשל פתוח - דורשות יותר ויותר גישה חופשית למידע והפקעה של בעלות בלעדית עליו.

תנועת הממשל הפתוח (או בשמה היותר מדויק 'מידע ממשלתי פתוח') היא אחד הענפים שהלכו והתעבו בעשור האחרון. לפי הפרוגרמה שלה יש לא רק להגן על חופש ייצור ושיתוף של מידע, אלא אף לחייב רשויות השלטון וגופים ציבוריים לעשות זאת באופן יזום. על המוסדות לפרסם את מאגרי המידע שנמצאים ברשותם כדי להבטיח שקיפות, אחריות ושיתוף הציבור, מנדבכיה המרכזיים של הדמוקרטיה. שקיפות היא לא המצאת המאה - החידוש בדרישה הזו הוא הפורמט. חוק חופש המידע נחקק בארה"ב כבר ב-1966, כאשר בישראל הוא התקבל ב-1998, ובבריטניה, חלוצת המאבק לפתיחת מידע ממשלתי, רק ב-2000.

לפי החוק הישראלי הרשות יכולה לספק את המידע גם כמודפס במדפסת סיכות אם תרצה לעשות זאת, ולכן כלל אי אפשר להבטיח שהמידע יהיה מועיל למי שמעוניין לעשות בו ניתוח או עיבוד דיגיטלי כלשהו או לפתח תוכנה שמשתמשת בנתונים. כך קרה שחברי הכנסת בישראל עדין מקבלים ממשרד האוצר את ספר התקציב כארגז של ניירת ולא כקובץ עם טבלה או כאתר המציג את אוקיינוס המספרים בצורה קריאה יותר למוח אנושי. כמו כן, החוק מאפשר לרשות לגבות תשלום עבור השירות במקרה בו איסוף המידע הצריך ממנה משאבים עודפים. מכיוון שהפקת המידע הופכת לרווחית ובמקרים מסוימים חברות פרטיות גוזרות קופון על הדרך, המידע מגיע עם רישיון שלא מאפשר כלל את המשך הפצתו. כך למשל הטקסט העדכני והמשולב של כל חוקי מדינת ישראל שמור בידי חברות פרטיות שאינן מאפשרות גישה פתוחה אליו ולעתים אף טוענות לזכויות יוצרים על נוסח החוק. מעבר לחיזוק הדמוקרטיה העלאת רמת האמון בממשלה, ושיפור השרות לאזרח, פתיחת המידע נועדה לעודד את המגזר העסקי לחפש שימושים יצירתיים למידע החדש ולפתח כלים מועילים כדוגמת Moovit ומדל"ן.

הטכנולוגיה אינה רק עוד כלי עזר, אלא היא המימוש הבלעדי שמאפשר את הביטוי המלא של הדמוקרטיה. הבחירה בין דף מודפס לבין קובץ לא קיימת. הקובץ אינו הגירסה המשופרת של הדף אלא הוא הצורה היחידה האפשרית המקיימת עקרונות דמוקרטיים

 

פעילות לקידום ממשל פתוח החלה לצבור תאוצה במקביל בבריטניה ובארה"ב באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 עם הקמת ארגונים כגון Open Knowledge Foundation הלונדונית ו-Sunlight Foundation בוושינגטון. אז נולד גם הכינוי 'טכנולוגיה אזרחית' (Civic tech) המאגד תחתיו כלים טכנולוגיים שנועדו לשפר וליעל את תפקודן של ממשלות ולהגביר מעורבות אזרחית. בישראל את התנועה הזו מובילה 'הסדנא לידע ציבורי'. מתנדבי הסדנא בונים אתרים שמנגישים לציבור הרחב בצורה פשוטה ומוחשית מידע עשיר ומורכב כגון תקציב המדינה, תוכניות בניין עיר (תב"ע), סטטיסטיקה של תאונות דרכים, פעילות הכנסת ועוד. מידע שלולא כן היה נשאר ספון במחשביהם של פקידי ממשל חשדנים שלנצח היו ממשיכים להזהיר אותנו מפני הסכנות האיומות שבשימוש לא מושכל ולא מקצועי בו.

חסידי מידע פתוח אם כן, דורשים שהדמוקרטיה, בדומה לזכות לפרטיות תהיה ממומשת על ידי טכנולוגיה. הדימוי העולה בדעתי הוא של סייבורג, דמוקרטיה שחצי מגופה הוא אדם וחציו מכונה. הטכנולוגיה אינה רק עוד כלי עזר, אלא היא המימוש הבלעדי שמאפשר את הביטוי המלא של הדמוקרטיה. הבחירה בין דף מודפס לבין קובץ לא קיימת. הקובץ אינו הגרסה המשופרת של הדף אלא הוא הצורה היחידה האפשרית המקיימת עקרונות דמוקרטיים. כמו שחברי 'הסדנא לידע ציבורי' אוהבים לומר "אם בספריית בית אריאלה, במרתף חשוך, בתוך ארון סגור, מאחורי שלט 'זהירות נמר', יש ספר שבו נמצא המידע, זה חסר משמעות. כל עוד המידע לא מונגש, הוא לא באמת קיים".

זהו קיצור תולדות תנועות מחאה טכנולוגיות, השואבות מביקורת על הקפיטליזם, משיח זכויות הפרט ומערכי הדמוקרטיה. הן נלחמות על האופן שבו תעוצב הרשת ויקבע מאזן הכוחות בין אזרחים לממשלותיהם ובין משתמשי הקצה לתאגידים. זאת לא רק מחאה של מתכנתים והאקרים על זכותם לקרוא את הקוד של התוכנות של מייקרוסופט - זאת המחאה של כולנו.

מרי לויצקר עובדת כרכזת קהילה בסדנא לידע ציבורי, פעילה ב- she codes, קהילה לקידום נשים בטכנולוגיה. כותבת על שקיפות ועל פמיניזם וחוקרת תנועות חברתיות. למדה מדעי המחשב, פסיכולוגיה ומחקר התרבות בתל אביב, גרמניה ופריז.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרי לויצקר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על גיבורי השעה

02
חושם

למה צריך לקרוא את הקוד של מיקרוסופט יש את הקוד של גנו\לינוקס שהוא כבר פתוח
ומשמש בהרבה יותר מכשירים ופלטפורמות .
הוא גם נבדק ע"י הרבה יותר גופים וקיבל אישור מהרבה חברות תוכנה ואנשים פרטיים
ויש להניח שהוא יותר טוב יותר מעודכן ויותר מקובל על חברות התוכנה בעולם וגם האנשים הפרטיים שבדקו אותו.
יש להניח גם שהוא יותר מקובל על מוסדות מפוארים כגון NASA גוגל פייסבוק ועוד
שכן הם משתמשים בו כדרך קבע

03
צבי נ.

מאאגניב - "הסדנא לידע ציבורי" - אני גם חשבתי שצריך דבר כזה - רציתי להקים סטארט אפ כזה - אפילו סיפרתי לחברים בעבודה שצריך הנגשה לציבור (שלא ממש התייחסו אלי ברצינות).
איך מצטרפים אליכם ?