גם הגֶנים אינם נצחיים

בדורנו נדמה שהגֶנים הם פסגת הידע האנושי, אך יש לזכור שלמדע אין אמת מוחלטת, בלעדית וסופית
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

הגֶן הוא בלי ספק אחד השורדים הגדולים באבולוציה של המדע. הוא הפך לנדבך המרכזי של הרפואה ולבסיס שעליו מושתתות תעשיות פעלתניות כמו תעשיית הביוטכנולוגיה ותעשיית התרופות. כתבות שהתפרסמו לאחרונה בתקשורת מכריזות כי הגנים אחראים לפשע, להשמנת יתר, לאינטליגנציה – אפילו לחיבה לבייקון. אנחנו מתייחסים לגנים שלנו כאילו הם הזהות שלנו. אם תזמינו בדיקה גנטית ביתית מחברת 23andMe, תקבלו קופסה המכריזה: "ברוכים הבאים לעצמכם". חסידיה של CRISPR, השיטה החדשה, הפשוטה והמהפכנית לעריכת גנים, חוזים לנו תינוקות מעצבים, עולם ללא מחלות ואולי אפילו מין אנושי חדש ומשופר. אבירי הגֶן מבטיחים שכאשר נשלוט בו, נשלוט גם בגורלנו.

הסיפור על גילוי הגֶן הוא הביוגרפיה של מלך המולקולות.

כיאה למעמדו, הגן זוכה כעת לביוגרף מפורסם: סידהַרְתא מוּחֶרְג'י, אונקולוג ומחבר הספר "מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן", שעליו זכה בפוליצר. לאחרונה ראה אור ספרו The Gene: An Intimate History, המתאפיין ברוחב יריעה היסטורי, בחמלה רבה ובסגנון הכתיבה החינני של מוחרג'י. הוא מציג את הספר כסקירה היסטורית "אינטימית" מכיוון שהוא חולק עמנו כיצד הוא עצמו התוודע להשלכותיה של התורשה ומתאר את ניסיונותיו למצוא בה משמעות. אנו נוסעים איתו לקוֹלְקָטָה, לביקור אצל מוֹני, בן דודו מצד אביו, שאובחן כחולה בסכיזופרניה. בנוסף למוני, שניים מדודיו של מוחרג'י לוקים ב"התרופפויות שונות של המוח". כשמוחרג'י שואל את אביו מה המונח הבנגלי למחלות תורשתיות כגון אלה, משיב לו אביו, "אַבּהֶדֶר דוֹשׁ" – פגם בזהות. הסכיזופרניה הופכת לאבן בוחן שטורדת את מנוחתנו לאורך הקריאה. אבל מעבר לסיפורים המשפחתיים, הספר פורש בפנינו את הנרטיב הנצחוני המקובל של הגנטיקה האירופאית-אמריקנית. זוהי הביוגרפיה של מלך המולקולות.

ב-1931, ההיסטוריון האנגלי הרברט באטרפילד קרא לגישה הזו "הפרשנות הוויגית של ההיסטוריה". רוב ההיסטוריונים, הוא כתב, הם התגלמות הג'נטלמן האנגלי בן המאה ה-19: "פרוטסטנטים, פרוגרסיביים וויגים". ההיסטוריון הוויגי "מתחיל עד מהרה לחלק העולם לידידי הקִדמה ולאויביה". הסכנה הטמונה בכך היא הצדקת הדומיננטיות של המעמד השולט והצגתה כתוצאה בלתי נמנעת של תהליכים טבעיים. הגישה הוויגית קורצת מאוד להיסטוריונים של המדע, כיוון שהידע המדעי אכן מתקדם ללא הרף. אפילו באטרפילד יצר בהיסח הדעת גרסה משלו לפרשנות הוויגית בספרו The Origins of Modern Science (ראה אור ב-1949).

התובנה הגדולה של דרווין היא שהמינים בטבע אינם מתקדמים לעבר יעד או תכלית שנקבעו עבורם מבעוד מועד. וכך גם המדע.

מוחרג'י מציג בפנינו סקירה וויגית של תולדות הגֶן. חסרה בה מידה של דיוק, אך תיאוריו ססגוניים ומלאי חיוּת. הוא מספר לנו שהגֶן תואר לראשונה על-ידי הנזיר האוגוסטיני גרגור מנדל באמצע המאה ה-19. לרוע המזל, אף אחד לא שם לב לכך, אפילו לא צ'רלס דרווין הגדול. "לוּ היה דרווין משכיל לקרוא" על פועלו של מנדל, שתואר באחד הכרכים בספרייתו, הוא היה "עשוי למצוא שם את התובנה הגורלית האחרונה שנדרשה לו להבנת תורת האבולוציה שלו עצמו". מוחרג'י ממשיך וכותב כי ה"חוליה החסרה" בתקופתו של דרווין הייתה "מידע", כלומר המידע הגנטי או התורשתי.

כשהנרטיב של מוחרג'י מגיע אל המאה ה-20, החולייה עודה חסרה. הוא כותב שפיבּוּס לווין ממכון רוקפלר חשב שהמבנה של הדנ"א "פשוט עד גיחוך", ולכן לא ייתכן שהוא נושא בתוכו מידע גנטי. לדברי מוחרג'י, לוין אפילו כינה את הדנ"א "מולקולה טיפשה". אבל עשרות שנים לאחר מכן, באותו מכון, תצא האמת לאור. אוסוולד אייברי הביישן והממושקף הביא את "הדנ"א, שהיה בעבר ה'אַנְדֶרְדוֹג' של המולקולות... אל אור הזרקורים". ב-1944 הוא הראה שהדנ"א, ולא החלבון, אחראי ל"עיקרון הטרנספורמציה" שהופך פְּנאוֹמוֹקוק בלתי מזיק לחיידק אלים הגורם דלקת ריאות. ב-1953 קיבלו ווטסון וקריק עזי המצח את הקרדיט על גילוי מבנה הסליל הכפול, בשעה שרוזלינד פרנקלין ומוריס וילקינס זכו להכרה מזערית בלבד על תרומתם הרבה.

פסל לכבוד ווטסון וקריק, נורת'מפתון

"תגלית" - פסל לכבוד ווטסון וקריק, נורת'מפתון. תצלום: dawarwickphotography

אנו ממשיכים הלאה ופוגשים אחדים מהמוחות הגדולים והשאפתניים ביותר במדע. הם מפצחים את הקוד הגנטי ומפרקים את המנגנון המשומן שבאמצעותו קורא התא את ההוראות הגנטיות המנחות אותו בבניית חלבונים מתפקדים. הם ממציאים את ההנדסה הגנטית בשנות ה-70. הם מרצפים את הגנום האנושי בשנות ה-90. אנחנו נתקלים גם בנבלים, כגון חסידי האֶאוגניקה – אמריקנים וגרמנים גם יחד – שחתרו תחת הידע הגנטי והשתמשו בו למטרות זדוניות. מוחרג'י מתחיל עד מהרה לחלק את העולם לידידי האמת המדעית הבלתי מעורערת ולאויביה.

תרופת הנגד לפרשנות הוויגית היא גישה דרוויניסטית. התובנה הגדולה של דרווין היא שהמינים בטבע אינם מתקדמים לעבר יעד או תכלית שנקבעו עבורם מבעוד מועד: אורגניזמים מסתגלים לתנאים מקומיים בעזרת הכלים הזמינים להם באותו זמן. וכך גם המדע. התשובות לשאלות "מהי בעיה מעניינת?" ו"מהי בעיה שניתנת לפתרון?" משתנות בהתאם לזמן ולמקום. האמת של ימינו היא ההשערה חסרת התוקף של המחר – והשגיאה של השנה הבאה.

הגישה הזאת עוזרת לנו להבין שהדנ"א לא היה "ה'אַנְדֶרְדוֹג' של המולקולות". המבנה שלו מעולם לא נחשב "פשוט עד גיחוך". שלוש פעמים הוענקו פרסי נובל לאנשים ששפכו אור על היבטים שונים של הדנ"א: ב-1910 (אלברכט קוֹסל), 1957 (אלכסנדר טוד) ו-1962 (ווטסון, קריק ווילקינס). אין ראיות לכך שפיבוס לווין – תלמידו של קוסל – אמר שזו "מולקולה טיפשה", כפי שטוען מוחרג'י. מקס דלבריק הוא שאמר זאת, באמצע שנות ה-40, לאחר שאוסוולד אייברי ועמיתיו הוכיחו שזוהי מולקולת התורשה בפנאומוקוק. דלבריק, המנטור החשוב ביותר של ווטסון, השתמש בסגנון ספקני ובוטה כדי לעודד את תלמידיו להקפיד על יסודיות במחקריהם. לכן את הערת ה"מולקולה הטיפשה" יש להבין כהקדמה לגילוי מבנה הסליל הכפול ב-1953, ולא כמכשול שמנע גילוי מוקדם יותר.

לפני שווטסון וקריק תיארו את הגן כרצף של דנ"א המוצג בסדרה של אותיות – כמו שורה בקוד של מחשב – מונחים כמו "מידע" היו נשמעים לנו שטותיים. מדענים דמיינו לעצמם את הגנים כחרוזים השזורים על כרומוזומים. הגנים לא "קודדו" שום דבר. הם פשוט נשאו בתוכם תכונות. המונח "גן" נטבע רק ב-1909. לפני תחילת המאה ה-20 אף אחד לא חשב על ה-elemente ("אלמנטים") של מנדל כעל דברים פיזיים. הם היו אבסטרקציות ותו לא. לטעון שדרווין היה זקוק לקונספט המידע זה כמו לומר שהטירנוזאורוס רקס היה זקוק לאייפון.

אם מוחרג'י עצמו היה קורא על אודות פועלו של מנדל באותו כרך על מדף הספרים של דרווין, הוא היה רואה שמדובר שם על בני כלאיים והַאֲבקה. לא היה שם שום רמז לכללים שיזכו בהמשך לכינוי "חוקי התורשה של מנדל". יתרה מזו, דרווין הבין את התורה שלו מצוין: היא מכירה בקיומן של וריאציות גנטיות העוברות בתורשה, אך אינה מאלצת אותנו לדעת מה מקורן של הווריאציות.

גרגור מנדל, אפונה

"מחווה למנדל" - אפונה בפריחתה. תצלום: אירנה בונאקי

חופן השגיאות הזה, וישנן עוד רבות בספר, ממחיש טיעון רחב יותר. הפרשנות הוויגית של הגנטיקה אינה רק א-היסטורית, אלא שהיא אנטי-מדעית. בעוד שקופרניקוס עקר את כדור הארץ ממרכז היקום ודרווין עקר את האנושות מפסגת העולם האורגני, ההיסטוריה הוויגית של הגן מחזירה יסוד אלוהי לתפיסת הטבע שלנו. היא הופכת את הגן לדבר נצחי וחיוני הממתין שרק נבהיר ונסביר אותו, במקום לראות בו קונספט חי עם אבות קדמונים, כזה שהתפתח והתבגר, ואולי, בסופו של דבר, יגיע גם לשלב המוות.

ישנו גֶן אחר, כפי שמוחרג'י עצמו מודה כאשר הוא מסיר את כובע ההיסטוריון ועוטה חלוק לבן. בזכות התפתחות הגנומיקה בשלושת העשורים האחרונים – המעבר מחקירת גנים בודדים לניתוח גנומים שלמים והשוואתם – אנו מבינים כעת טוב מתמיד את השפעת הדנ"א על מחלות והתנהגות. כרופא, מוחרג'י מבין את המורכבות הזאת. הוא מבין את המחיר ההומניטרי שאנו משלמים על האדרת הגן. "אל לנו להסתמך על הגנים בבואנו למיין ולתאר את המגוון האנושי", הוא כותב. "עלינו להסתמך על סביבה, תרבות, גיאוגרפיה, היסטוריה". יש לו חששות מוצדקים בנוגע להיבריס מדעי ושימושים בלתי מוסריים בטכנולוגיות חדשות. הוא מתאר בכובד הראש הראוי את הפזיזות וחוסר הזהירות של טיפולי הגנים המוקדמים. הוא מקפיד לציין כי ההצלחות הספורות שהטיפולים ההם נחלו עומדות בצלן של טרגדיות כמו זו של ג'סי גֶלְסינְגֶר ב-1999. גלסינגר, נער מאריזונה שסבל ממחלה נדירה, קיבל זריקה עם נגיף מהונדס שנשא, לכאורה, את הגן שיבריא אותו. אך הזריקה יצרה שרשרת של תגובות בלתי רצויות. האיברים שלו קרסו והוא מת.

מוחרג'י כותב ברהיטות על מגבלות הרפואה הגנטית. הוא מסביר שעד כה ליקטנו קטלוג מרשים, אך חלקי, של תפקודי גנים "במבט לאחור": בהינתן אדם עם שורה של תסמינים, הנה הווריאנטים גנטיים שאנו צפויים למצוא אצלו. אבל הגנטיקה הקלינית זקוקה לקטלוג "במבט לפנים": "אם לילד יש מוטציה גנטית כזו או אחרת, מה הסיכויים שהוא יפַתֵחַ תסמונת מסוימת?". במקרים רבים, הוא כותב, אולי לא יהיה אפשר לייצר קטלוג כזה. סביר להניח שבדיקות גנטיות לחיזוי מחלות מורכבות כמו סכיזופרניה או אוטיזם לא יהיו יעילות במיוחד. כפי שאמרה בְּרַיְינָה סיגל (Siegel), מומחית לאוטיזם מאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו, יכול להיות שהיועצים הגנטיים ייאלצו לומר ללקוחותיהם, "גברת סמית, הנה תוצאות בדיקת מי השפיר שלך. יש סיכוי של 1 ל-10 שהילד שלך יהיה אוטיסט, או הביל גייטס הבא. תרצי לעשות הפלה?"

למרבה האירוניה, ככל שאנו מעמיקים לחקור את הגנים, כך יורד מעמדו של "הגן". בתחילה הוגדר הגנום ככלל הגנים של האורגניזם. כשהייתי סטודנט, בשנות ה-80, היו לבני האדם 100,000 גנים. כיום אנו מכירים רק ב-20,000 גנים המקודדים לחלבונים. הגנים שנותרו הם מודולריים: ייחסנו להם תפקידים חדשים וזיהינו ביניהם שילובים חדשים. לעתים הם אף חופפים זה לזה, אחראים על אותם תחומים. את חלקם ניתן לקרוא לפנים או לאחור. הולך ומצטמק מספר המחלות שנובעות, למיטב הבנתנו, מגן אחד ויחיד. רוב הגנים משפיעים אך מעט על התפתחותן של מחלות ספציפיות, אם בכלל. רק כאחוז אחד מכלל הגנום שלנו מקודד לחלבונים. השאר הוא חומר גנטי אפל. עדיין איננו מבינים אותו לעומק, אך חלקו אחראי לוויסות של הגנום עצמו. וישנם אפילו חוקרים שמפסיקים לראות בגן דבר פיזי. הם תופסים אותו כ"קונספט מסדר גבוה" או כ"שלד" שמשתנה בהתאם לצורכי התא. הגנום הישן היה רצף ליניארי של הוראות שמכיל גם זבל חסר משמעות. הגנום החדש הוא גוף דינמי תלת-ממדי, או כפי שכינתה אותו הגנטיקאית ברברה מקלינטוק כבר ב-1983, באורח נבואי למדי, "איבר תאי רגיש ביותר".

איני טוען שזו בהכרח הדרך הנכונה להבין את הגנום. עיקר העניין הוא שהמדע אינו צועד לעבר אמת מוחלטת. כפי שכתב ג'ון מֶקְפִי ב-1967, "המדע מוחק את אמיתות העבר". כל דור חדש של מדענים מדשן את הקרקע מתחת לעובדות האתמול כדי שיהיה ניתן לגדל בה את עובדות המחר.

"יש שאר רוח בתפיסת החיים הזו", התעקש דרווין, אף על פי שאין בה תכלית מוגדרת, יעד מובהק, סיכוי לשלמות. ויש שאר רוח גם בתפיסה הדרוויניסטית של המדע. הגן אינו אידיאה אפלטונית, אלא מושג אנושי המשתנה ללא הרף ותלוי תמיד בזמן ובמקום. ברוח דבריו של דרווין עצמו: כפי שכוכב הלכת שלנו מתקדם במחזורים בהתאם לחוקים שהגדירו קופרניקוס, קפלר וניוטון, ניתן לומר שהפרשנויות האינסופיות שלנו לתורשה עברו, ועודן עוברות, התפתחות אבולוציונית.

נתניאל קומפורט מופקד על הקתדרה לאסטרוביולוגיה ע"ש ברוך ס. בלומברג בספריית הקונגרס/נאס"א. הוא מרצה להיסטוריה של הרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך דגם של מולקולת DNA במוזיאון Naturalis Leiden. תצלום: אריק סחייפרס

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נתניאל קומפורט, Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על גם הגֶנים אינם נצחיים

01
איש זקן

אם איני טועה ומטעה, חיידק ה-pneumococcus, אשר שמו, ככה"נ, נגזר משמה הלועזי לדלקת ריאות (pneumonia), יבוטא ניאומוקוק, ולא פניאומוקוק - כפי שדלקת ריאות מבוטאת בלעז, ניאומוניה, ולא פניאומוניה.

    02
    יורם

    תודה, איש זקן, אבל אתה הולך לפי היגוי אנגלי מסוים. ההיגוי הלועזי (בשונה מן האנגלי) כן כולל את ה-p, מהמקור היווני ועד לשורה ארוכה של שפות אירופיות.
    שלא לדבר על "פנאומטי" וכו' בעברית.

03
גיא

"האמת של ימינו היא ההשערה חסרת התוקף של המחר – והשגיאה של השנה הבאה."
מאמר שכולל את הגישה הדמגוגית והניו-אייג'ית הזאת אינו זכאי להתייחסות רצינית. הוא שולל את עצמו בדיוק מאותו טיעון שהוא שולל כל דבר אחר.

    04
    ש. שחם

    וכבר אמר הרקליטוס "הכל זורם" אז גם הוא "דמגוג -ניואייגי'" וכנל קון ועד רבים אחרים שאולי לא תמיד דייקו ב100% בניסוח אבל לעניות דעתי הזעירה אכן לימדו אותנו להמשיך לשאול ולבדוק,לא לוותר על חשיבה עצמית ביקורתית ולימוד ספקני וכנראה שאכן ישנם עדיין שינויים כאלה ואחרים בהמשך הזמן.

    05
    גיא

    בהחלט יש שינויים. אתה בוודאי מופתע כל יום מחדש שלא קמנו לגלות שהארץ בעצם כן שטוחה, שאטומים זאת טעות, בעצם הכל עשוי מגבינה ממש כמו הירח, ושהכוכבים הם אכן קישוטים שניתלו בשמיים כמו שבכלל חשבו בתחילה.
    לזרימה יש כיוון, גם אם הוא לעתים סוטה ותועה וחוזר. וככה גם לידע שצוברים בני אדם ע"י השערה ואישוש. ידע שמטבע היושרה של המחפשים אותו הוא טנטטיבי, מותנה באישוש וחשוף תמיד לאפשרות *מסויימת* של הפרכה. ידע הוא אבסולוטי רק אצל כהני דת. אגב, אותם אנשים, נקרא להם חוקרים, בדרך כלל מצויידים בגישה יותר עקבית וקצת פחות ריקנית מאשר "האמת של ימינו היא ההשערה חסרת התוקף של המחר". אבל היי, אולי מחר נגלה שחשמל זה פיקציה והאינטרנט לא באמת עובד.