גם לסבל יש עיניים

כולנו קורבנות, ברגע מסוים, לאור אירועים שקרו לנו, מתוקף ההשתייכות הקבוצתית שלנו. והתרבות העכשווית מקדשת את הזכות להיות קורבן. אבל כיצד נוכל להימנע מלקבע עמדה כזאת? וכיצד נוכל לא לדמות לצד הפוגע?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

אנו חיים בעידן שבו ישנו עיסוק רב, כיחידים וכחברה, במושג הקורבן, ובממדים של קורבניוּת בתוך הזהות החברתית והאישית של האדם. חברות ויחידים עסוקים בהדגשת חלקים בזהות הקשורים בדיכוי, אפליה, השפלה, חוסר צדק או חוסר כבוד.בספרו "A Nation of Victims: decay of the American character" (משנת 1992), צ'רלס סייקס (Sykes) כותב על מה שהוא מכנה עידן הקורבניות בארצות הברית בחצי השני של המאה העשרים. סיקס נותן דוגמאות רבות לתביעות שהגישו אנשים יחידים בטענה שהם קורבן: אדם שפוטר מעבודתו בשל איחורים חוזרים ונשנים, טוען שהוא קורבן ל"chronic lateness syndrome". אדם שמועל במקום עבודתו תובע את מי שפיטר אותו, בטענה שהתמכרות להימורים נחשבת נכות. פמיניסטית טוענת כי חוקי הפיזיקה של אייזיק ניוטון יכולים להיקרא "מדריך האונס של ניוטון" ועוד.  עמדה זו, המגולמת גם במשנתו של ניטשה במסה: "מעבר לטוב ולרוע" ובספרו "לגנאלוגיה של המוסר", מציירת את עמדת הקורבן כבחירה של אדם, ואת רווחיה המשניים.

עמדת הקורבן מגלמת בתוכה אליטיזם מוסרי – התחושה שהעצמי טוב יותר, מוסרי יותר ומצפוני יותר מאחרים

בין היתר כוללים רווחים אלו את האפשרות להתנער מאחריות ("זה לא באשמתי" או "אין לי כל שליטה על כך"). כמו כן, עמדה זו מגלמת בתוכה אליטיזם מוסרי – התחושה שהעצמי טוב יותר, מוסרי יותר ומצפוני יותר מאחרים. עוד רווחים הגלומים בעמדה זו הם היכולת לקבל פיצוי והכרה. עם זאת, האשמת האחר ותחושת הזעם המאפיינים עמדה קורבנית זו, לעיתים אינם מאפשרים עיבוד של האבל על מה שהיה ונלקח, עיבוד נפשי של רגשות עמוקים הנחבאים תחת הכעס, כגון צער, ייאוש וחוסר אונים.

ניקור עיניו של שמשון, רמברנדט

"ניקור עיניו של שמשון" (1636), רמברנדט. תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

שני פילוסופים דגולים, ניטשה וז'אן אמרי, דנו במושג הקורבן משתי נקודות מבט שונות, ולעיתים אף הפוכות. ספרו של ניטשה פורסם לראשונה בשנת 1887 ומתייחס להתפתחות של ערכים מוסריים שקידשו את מעמד הקורבן, לאור השפעותיה הנרחבות של הנצרות. לעומת זאת, ספרו של ז'אן אמרי "מעבר לאשמה ולכפרה"', יצא לאור בשנת 1966. ספר זה מתאר את חוויותיו האישיות של אמרי, ששרד את עוולות מחנות ההשמדה בזמן שואת היהודים באירופה. אמרי כותב מתוך נקודת מבטו של הקורבן וצרכיו. כותרת ספרו של אמרי מהדהדת את כותרת ספרו של ניטשה, כאשר אמרי מדגיש את החשיבות הרבה של הכרה בקורבניות כאפשרות לריפוי אישי וחברתי.

בספרו "לגנאלוגיה של המוסר", חוקר ניטשה את התפתחותו של המוסר האנושי. הוא טוען שההגדרות המושגים "מוסרי" (טוב) ו-"לא מוסרי" (רע), השתנו מאוד ולמעשה התהפכו במאה השש-עשרה, בעקבות התחזקות זרמים נוצריים שהטיפו לאידיאולוגיות קורבניות. לפני המאה השש-עשרה, הטוב היה מזוהה עם היותו של האדם חזק, שולט, פועל בעולם, ואילו הרוע היה מזוהה עם חולשה. המושג הגרמני schlecht, שפירושו רע, ציין אז את האדם הפשוט, ההמוני, העני, אדם חסר מעמד חברתי או בעל מעמד סוציו-אקונומי נמוך. ניגודו של האדם ה"רע" היה בן המעמד הגבוה, האציל, העשיר, החזק, שנחשב ל"טוב" מבחינה מוסרית.

בעקבות התחזקות זרמים נוצריים פרוטסטנטים ואחרים שהטיפו ל"הפניית הלחי השנייה", הרוע הוצמד להיותו של אדם בן המעמד הגבוה. החזק נתפש כמי שמנצל את כוחו לרעה, כמנוון מוסרית וכמי שעושרו הוא כשלעצמו חטא, עוול. וכך כותב על כך ניטשה: "נדיבי-הארץ ועריציה, רשעי-עולם, אכזריים, שטופי-זימה, לא-ידעו-שובע, בני-בלי-אל, ארורים תהיו לעדי-עד, לאלה ולקללה". לעומת זאת, החלש, העני, חסר המעמד, דומה במהותו לישו, ולכן הוא בהכרח מוסרי וטוב, מעצם היותו חי חיים של סבל: : "עלובי-החיים בלבד הם הטובים, ורק העניים, חסרי-האונים, שפלי-הברך, רק הם הטובים, ורק הסובלים, האביונים, החולים, המכוערים, הם בלבד הצדיקים, אשר חלקם באלוהים, הם בלבד הנושעים".

כאשר הפסיביות היא האלטרנטיבה היחידה לרוע, אין אפשרת להתנגד לו. כך, הקורבן והתוקפן שניהם תלויים זה בזה בהגדרתם העצמית, ומקובעים אל תוך תפקיד, ללא אפשרות לנוע ממנו, ללא אפשרות לשנות את מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית ביניהם

ניטשה מבקש להפוך הבניה מוסרית זו על פיה ולבחון אותה ואת השלכותיה בעין ביקורתית. הוא טוען שחברה שמושתת על הצימוד המוסרי בין נזקקות וחולשה ובין מוסריות, יוצרת בקרב בני האדם החיים בה חוסר-אונים ומחנכת אותם לתפוש את עצמם כקורבנות פסיביים. הוא מכנה תפישה זו "מוסר עבדים" ומבטא את חששותיו ממנה. הוא מאיר את הסכנה שבה, שכן כאשר הפסיביות (חוסר פעולה) היא האלטרנטיבה היחידה לרוע, אין אפשרת להתנגד לו. כך, הקורבן והתוקפן שניהם תלויים זה בזה בהגדרתם העצמית, ומקובעים אל תוך תפקיד, ללא אפשרות לנוע ממנו, ללא אפשרות לשנות את מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטית ביניהם. הקורבן מעלה על נס את היותו חלש, ולכן אינו מסוגל לפעול.

עירום, בכי, אדוורד מונק

"עירום בבכי" (1913-1914), אדוורד מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

במקום להפנות את מרצו לניסיון להיחלץ ממערכת היחסים הכואבת שבה הוא נתון, ניטשה כותב שהאדם הנתון בעמדה קורבנית עסוק בהאשמת אחרים על שהם אינם מוסריים כמוהו, בזמן שהוא עצמו מתנהל בחוסר אכפתיות ובחוסר חמלה כלפי סביבתו. הוא מצייר את תחושת הזכאות של האדם הקורבני לפגוע באחר בשל היות העצמי פגוע. ההישאבות לתוך עמדת הקורבן מחלחלת לכל יחסיו עם סביבתו.

מן הקורבן נשללת לחלוטין זכות הבחירה ללכת בדרך מוסרית זו או אחרת. בלית ברירה ועל מנת לשרוד, הוא מזדהה עם ערכיו, אמונותיו ורצונותיו של התוקפן, כחלק ממנגנון נפשי שתפקידו להגן עליו בזמן הטראומה

בניגוד לניטשה, שמדגיש את הבחירה במוסר העבדים כבחירה חופשית, כאידיאולוגיה מוסרית, חושף ז'אן אמרי את חוסר הבחירה הגלום בהיות הקורבן קורבן. מן הקורבן נשללת לחלוטין זכות הבחירה ללכת בדרך מוסרית זו או אחרת, שכן נשלל ממנו החופש לקיים את אמונותיו וערכיו. בלית ברירה ועל מנת לשרוד, הוא מזדהה עם ערכיו, אמונותיו ורצונותיו של התוקפן, כחלק ממנגנון נפשי שתפקידו להגן עליו בזמן הטראומה. הקורבן חייב לאמץ את תודעת התוקפן  שלו, לקבל את ההיגיון והלוגיקה שמניעות את מעשיו. ההתנגדות הפנימית של הקורבן למציאות חייו, בנוסח "זה פשוט לא יכול להיות" או "הרי זה לא ייתכן", מתחלפת בקבלה של אותה מציאות בעל כורחו, בהטמעתו אותה ובהתאמתו אליה. במערכת היחסים הזאת, על פי אמרי, החזק אינו נחשב רק לחזק, והוא הופך להיות גם גושפנקא מוסרית. זאת כיוון שכבני אדם אנו מחונכים לכך שדמות הסמכות היא דמות צודקת, היודעת, ולכן מכתיבה, את הערכים המוסריים. וכך הוא כותב: "כוח השררה של מדינת האס-אס התנשא מול האסיר כדמות מפלצתית ובלתי-מנוצחת, מציאות שלא היה אפשר לעקפה, ולכן סופה שנראתה נבונה".

התוקפן מרשה לעצמו להפוך ל"אלוהים", כלומר ליטול את חייו וזהותו של אדם. "אם הוא מרשה לעצמו להפוך לאלוהים", חושב הקורבן, "סימן שהוא כנראה אלוהים". אמרי מתאר גם את הבושה שבהערצת התוקפן וההזדהות עמו, תופעה שנחקרה רבות בפסיכולוגיה: "גם לא שכחתי שהיו רגעים שבהם חשתי כלפי הריבונות המענה שהשליטו עלי כמין הערצה מבישה. שהרי מי שרשאי להפוך כך בן-אדם לגוף כל-כולו, ולטרפו המייבב של המוות- האם לא אלוהים הוא, או לפחות חצי אלוהים?"

לעומת אמרי, ניטשה מצייר את הלוגיקה של האידיאולוגיה הקורבנית כפשטנית. לדידו, הקורבן חי בעולם דיכוטומי, שחור או לבן, עולם מסודר ומובנה שבו יש רעים (אחרים) וטובים (אנחנו), צודקים וטועים, חלשים, וחזקים. לעומת זאת, אמרי מצייר את עולמו של הקורבן כעולם פרדוקסלי ונעדר היגיון, המושתת על סתירה לוגית לחיים. כאסיר במחנות הריכוז, אמרי נאלץ להכיל את שתי מערכות לוגיות הפוכות, כזו המקדשת את החיים וכזו המקדשת את המוות. אמרי מתאר בצורה כואבת כיצד במהלך שהותו במחנה הוא נאלץ לתפוש את מערכת הערכים שמקדשת את הריסתו הגופנית והנפשית, אך באותו זמן לשרוד בתוכה. האסיר נאלץ להיות מספיק חזק פיזית על מנת לשרוד, אך גופו הוחלש בשיטתיות על ידי הנאצים. הוא היה צפוי לעונשים אם איבד דבר מה שולי, כגון כפתור בחולצתו, אך בשל התנאים הפיזיים והעבודה הפיזית הקשה, בלתי אפשרי היה להימנע מכך, או להשיג כפתור אחר במקום זה שאבד. נלקח ממנו כל ציודו בכניסתו למחנה, ובו ובזמן הוא הושם ללעג על כך שהוא חסר-כל: "השתמשו נגדו, האסיר, בהגיון ההשמדה, שכשלעצמו לא היה תקף פחות מההיגיון של שמירת החיים, שהיה נהוג מחוץ למחנה".

העבודה משחררת, דכאו

מחנה דכאו: "העבודה משחררת", תצלום: Nonthelesser, ויקיפדיה

טינה

על פי ניטשה, הערכים של "מוסר העבדים" הנוצרי נובעים מתוך רגש של טינה (resentment). לטענתו, ישו עצמו מפציר בדרשותיו מתוך רגש זה. כך, האידיאולוגיות הקורבניוֹת מאמצות את הטינה כרגש המאפשר להחליף את הנקמה הממשית בנקמה מדומיינת. בגלל שפעולת הנקמה נחשבת לא מוסרית, הנקמה מתרחשת ללא הרף בדמיון, בתודעה. טענה נוספת של ניטשה היא שמוסר הנשען על טינה, אינו מגדיר מהו הטוב על פי ערכים של אידיאולוגיה העומדת בפני עצמה. הוא מגדיר את ערכיו רק על דרך השלילה: הוא מגנה את האחר כפוגעני ותוקפני. הוא נוצר מתוך התנגדות לרוע ולא מתוך הזדהות עם הטוב. מוסר זה הוא אצבע מאשימה המורה על החזק והשולט. אם כך, הוא כותב, כל מה שנותר ל"אנשי הטינה", הוא לדמיין ולשנוא את האחר.

ניטשה  מצייר גבול דק בין פסיביות ותלות לבין טינה. חוסר האקטיביות גורם לאדם להאשים את האחר בתוקפנות, ברוע, בחוסר מוסריות וכך הוא הופך להיות אדם צדקני, שהשנאה היא חלק בלתי נפרד ממנו. וכך הוא כותב: "הכוהנים הם, כידוע, הגרועים שבאויבים -  וכל כך למה? משום שהם חסרי אונים כל כך. חוסר האונים מטפח בחובם את השנאה עד לאין-שיעור, עד בלהות, שנאה רוחנית ביותר וארסית ביותר".

כקורבן של מחנות ההשמדה, חש ז'אן אמרי בשנות החמישים והשישים שהאצבע המאשימה מופנית כלפיו. אצבע זו מאשימה אותו שהוא אינו בר פיוס, שאין בליבו סליחה או רצון למחילה

ז'אן אמרי מגיב לדבריו של ניטשה על הטינה, במסה ששמה "רגשות טינה". אמרי מצידו מדגיש את הלחץ החברתי הכבד שחווה, הן מצד אנשי מוסר והן מצדם של מטפלים, למחות רגשות של טינה מנפשם של קורבנות: "אלה רואים בו כתם, ואלה מעין מחלה". כך, נשללת הזכות של הקורבן למחות כנגד העוולות שנעשו לו. אמרי מצייר היפוך אבסורדי של מטוטלת מוסרית. הוא מראה כיצד רגשות שנאה עיקשת וחוסר מחילה נחשבים לפסולים מן הבחינה המוסרית, מעין רגשות ש"אבד עליהם הכלח". זאת במיוחד לאור השתקמותה של גרמניה ושינוי צורת המשטר בה לאחר השואה. כקורבן של מחנות ההשמדה, חש אמרי בשנות החמישים והשישים שהאצבע המאשימה מופנית כלפיו. אצבע זו מאשימה אותו שהוא אינו בר פיוס, שאין בליבו סליחה או רצון למחילה. לכן, הוא אשם בכך שברצונו להביע ולא להסתיר את רגשות הטינה שבו. הוא מצייר חברה שמאשימה את הקורבן על כך שאינו מקבל על עצמו את הצו המוסרי לסלוח. מבחינה פסיכולוגית מתייחסים לקורבנות כאנשים שהנפש שלהם מעוותת.

אלמנה, הודו, Holi

אלמנה הודית בחג Holi, חג המחילה השנתי. תצלום: תום ווטקינס

כתוצאה מכך הקורבן ניצב בפני התעללות כפולה. ראשית, הוא קורבן של מרצחיו, מי שהתעללו בו ושללו את זהותו ואת אנושיותו, בתהליך של דה-הומניזציה שהסתיים בשואה. לאחר סיום מסכת עינויים שעברה עליו, הוא ממשיך להיות קורבן של חברה שאינה מסוגלת להכיר בקורבניותו, כיוון שהיא שוללת רגשות זעם וטינה. לאור יחסה של החברה, הקורבן בז לעצמו על חוסר האונים שלו ועל חולשתו המוחלטת. הוא בז לרחמיו העצמיים ולחוסר היכולת שלו להשתחרר מן הטראומה. ואכן, בהקשר הפרטי של אמרי – כל זהויותיו נשללו ממנו. זהותו כיהודי, כאוסטרי גאה ובוודאי גם זהותו כעיתונאי, מסאי ואיש רוח. אפילו שמו נשלל ממנו. בעקבות זוועות השואה, הוא אינו מסוגל עוד לדבר את שפת אמו ובוחר להחליף את שמו המקורי, הנס מאייר, לשם צרפתי.

הכרה בטראומות קולקטיביות של קבוצות הנתונות בסכסוך אלים ומתמשך, מעוררת ביחידים רצון רב יותר בהתפייסות, ואפשרות לתהליכי סליחה עמוקים. סליחה זו אינה מבוססת על שכחה, כי אם על האפשרות לסלוח

מחקרים רבים מדגישים את הצורך העז של קורבנות בקבלת תוקף, הכרה ואמפתיה לסבל שעברו, גם מהתוקפן וגם מאחרים בסביבתם. חוויה טראומתית עלולה לערער את ההנחות הבסיסיות ביותר שלנו לגבי העולם כמקום צודק, מוסרי, בטוח וטוב, את התפישה של האדם לפיה הוא מסוגל להתהלך בטוח בעולם ולבסוף את תפישתנו לגבי אחרים כמיטיבים וכמי שניתן לסמוך עליהם. הכרה בקורבניות מספקת אישוש מחדש להנחות החיוביות. היא גם עוזרת לאדם לחוש בטוח יותר בנוגע לכך שהטראומה אכן קרתה, שכן בשל מנגנוני הדחקה ודיסוציאציה, פעמים רבות הקורבן אינו בטוח בכך. הכרה בטראומות קולקטיביות של קבוצות הנתונות בסכסוך אלים ומתמשך, מעוררת ביחידים רצון רב יותר בהתפייסות, ואפשרות לתהליכי סליחה עמוקים. סליחה זו אינה מבוססת על שכחה, כי אם על האפשרות לסלוח, לאור ולמרות העוולות הנוראיות שהתרחשו.

על כן, ניטשה וז'אן אמרי מחזיקים שתי עמדות ערכיות מנוגדות בנוגע לתפקידו המוסרי של רגש הטינה. ניטשה טוען שרגש הטינה הוא תוצאה של תלות הקורבן בתוקפן שלו, עמדה פסיבית כלפי רוע, שאינה לוקחת אחריות של הקורבן על חייו. הקורבן פוטר את עצמו מלחולל שינוי בחייו ובוחר לעביר את ימיו בהפניית אצבע מאשימה ותחושות של כעס ובוז. לעומתו טוען אמרי כי הטינה היא פעולה מוסרית אקטיבית שנושא על כתפיו הקורבן. הקורבן, שנשא לבדו בסבל ההתעללות בו, הוא לבדו מסוגל לתפוש את הממד המוסרי שבמעשים של התוקפן  וכך להצביע על חוסר מוסריותם. למעשה, רק לו הסמכות לשפוט אותם. לכן, לרגש הטינה תפקיד חברתי מן המעלה הראשונה: שמירה והחזקה של הזיכרון הקולקטיבי החברתי של הטראומה. הקורבן מכריח את האנושות לזכור את ההיסטוריה וכך ללמוד מן העבר על מנת להתפתח ולהיות חברה אנושית מוסרית יותר.

הרצון לעוצמה

ניטשה סבור שהרצון החזק ביותר המניע חברות אנושיות הוא הרצון לעוצמה, לצבירת כוח, להגדלת הנכסים והיכולת. לדידו, החיים עצמם פועלים כמי שפוגעים בחלש ולעיתים אף משמידים אותו, וכך נותנים יתרון לחזק. בתהליך הברירה הטבעית, החזק הופך חזק יותר, והוא ששורד, פעמים רבות, במקומו ועל חשבונו של החלש. לכן, החיים בפועלם ה"טבעי" אינם משמרים את החלש אלא את החזק. אמרי אולי יסכים עם ניטשה שאמנם זהו מסלולם הטבעי של החיים, אך הוא יוסיף ויאמר, שכדי לשמר את החיים חייבים להיות לעוצמה סייגים. צבירת עוצמה ללא סייג תוך כדי החרבת האחר, מנוגדת לעקרון החיים וכופרת בו. זאת כיוון שאדם יכול לחיות אך ורק לצד זולתו ולא במקום זולתו. האדם השואף לעוצמה ומוכן להחריב ולשלול את האחר למען מטרה זו, סופו שיחריב גם את עצמו. "הסאדיסט לא דואג להמשכיותו של הזולת. להיפך: הוא רוצה לבטל את העולם הזה, ועל ידי שלילת הזולת, שלגביו הוא ה'גיהנום' במובן מסוים מאוד, הוא רוצה לממש את הריבונות המוחלטת שלו עצמו. הזולת הופך לבשר ובכך הוא כבר מובל אל סף המוות: אם יהיה צורך, ירדפוהו לבסוף אל מעבר לסף המוות, אל האין". לדידו, רוע אינו סאדיזם במובן הצר של ההנאה מעצם גרימת סבל לאדם אחר. הוא מגדיר רוע כהתפשטות רדיקאלית של ה"אני", שמכילה שלילה מוחלטת של האחר, כשזה מאיים על התפשטות זו. הסאדיסט במובן הרחב הוא מי שרואה במימוש עצמיותו מטרה כה נעלה עד שהיא מקדשת את רמיסתו והתאיינותו של הזולת.

עוצמה, כבר מכה בקרקע, גבר, חזק

עוצמה. תצלום: לופס רובין

שכחה לעומת זיכרון: אפסיות העבר ותהילת העתיד

גם ניטשה וגם ז'אן אמרי יסכימו שתחושת הזמן הטבעית שלנו נותנת ערך רב יותר לעתיד.  ערך זה גם מוטבע במערכות המשפט, הרואות בהתיישנות תנאי מספיק לביטולו של גזר דין. אמרי כותב: "מה שיהיה מחר עולה בערכו על מה שהיה אתמול. כך רוצה תחושת הזמן הטבעית". מי שנאחז יתר על המידה בעוולות העבר, אינו מאפשר התחדשות, וסופו שנותר מאחור, כיוון שאינו מחובר להתחדשות הקיום.  

הנטייה הטבעית של האדם היא להביט קדימה, אך האם בהכרח הסתכלות לעתיד מונעת את האפשרות לזכור? הסכנה החברתית והאישית המצויה בשכחה היא חוסר התפתחות, חוסר למידה. עם זאת, חברות ויחידים עלולים לפחד מקפיאה במקום. ניטשה שואל כיצד האנושות ממגרת מתוכה את השכחה, כיצד היא מטביעה באדם את מה שהיא רוצה שיזכור וכך יוצרת זיכרון קולקטיבי של העבר? תשובתו היא, שימוש באכזריות וטראומה. לדידו, הציוויליזציה עושה שימוש בקורבנות ובטראומה ככלי המשמש לנטוע פחד בבני האדם. האכזריות משמשת להטמעת אידאות, למיגור השכחה. העינויים של הגוף אינם מאפשרים לשכוח, שכן, הוא כותב, אנו "זוכרים רק מה שאינו פוסק מלכאוב". העבר הרחוק ביותר, העמוק ביותר, נזכר באמצעות דם, עינויים וקורבנות, הטלת מומים, סירוס: "במידה ש'כוח זיכרונה' של האנושות היה רפה, נעשה אורח חייה אכזרי יותר; מחומרותיהם של חוקים פליליים אנו למדים, איזה עמל דרוש היה עד שנוצחה השכחה".

חובתו של הקורבן להחזיק בזיכרון העבר ולהפנות אחרים לעסוק גם הם בעבר, קשה ככל שיהיה

כאן ניצבים אמרי וניטשה על אותה הקרקע. גם אמרי מדגיש את הכרח חובתו של הקורבן להחזיק בזיכרון העבר ולהפנות אחרים לעסוק גם הם בעבר, קשה ככל שיהיה. סליחה, המגלמת בחובה שכחה, נוסח "מה שקרה קרה" אינה מוסרית בעיניו של אמרי. וכך הוא ממשיך וכותב: "העולם, שסולח ושוכח, הרשיע אותי, לא אותם, שרצחו או הניחו לרצח להתרחש". ייתכן שאחת מן הסיבות שבגינן אמרי התאבד, היא אותה שכחה בנוגע למעשיהם של הגרמנים, שלא היה מסוגל לסבול אותה, בשנות החמישים והשישים באירופה. כל עוד האנושות אינה זוכרת ואינה עוסקת בעוול, הקורבן אינו יכול להימצא בתוך החיים, להביט קדימה, ולהמשיך הלאה. האפשרות היחידה של הקורבן להמשיך ולחיות את חייו, היא במידה שהוא מצליח, באמצעות רגשות הטינה, לגייס אחרים להתבוננות זו בעבר. אם חברות אנושיות מפנות עצמן להסתכלות בטראומה, בדידותו של הקורבן נעלמת, וכך גם ניגודו של העתיד לעבר: העבר נטמע בהווה ובעתיד. רגשות הטינה מגייסים גם את הפוגע וגם את החברה כולה, להסתכלות בטראומה ובעוול. כך, העבר אינו נמחק מן ההווה או העתיד, אלא הופך להיות חלק אינטגרלי מהם.

ישנה מורכבות רבה בהיות האדם קורבן. הקורבן אינו יכול לשתף בצער שלו מבלי לגרום לכאב אצל אנשים אחרים, כיוון שהוא מציף חוויה של קושי, רוע, וסבל. כך הוא הופך בעל כורחו למי שגורם סבל לאחרים. תסמונת פוסט טראומטית לא מעובדת, עלולה להביא קורבנות לחוסר יכולת לתפקד בחברה. על כך הם מרגישים בושה, שהפכו נטל. באופן שעלול להישמע פרדוקסלי, האפשרות היחידה לשחרור מן הסבל ולהתערות חברתית, היא התחברות אל העבר הכואב, והאפשרות לגעת בו ולעבדו.

ריברה, ג'וזפה דה ריברה, ישו, Ecce Homo

ישו כ-Ecce Homo, חוסה (ג'וזפה) דה ריברה, 1620.. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מערכת המשפט

על פי של ניטשה, הצדק מייצג מבחינה היסטורית, דווקא התנגדות לרגשות של טינה ושל קריאת התגר. הצדק מטרתו לאכוף הסדר של פשרה. החזק מנסה לשים קץ, בעזרת החוק, לטינה המשתוללת בנפשו של הקורבן, בעזרת פשרות, הסדרים, תגמול ופיצוי, שכל רגש resentment חייב לציית לו על פי חוק. ניטשה טוען כי הטינה וחוסר הסליחה הם רגשות שרירותיים, והחוק, לעומתם, אמור לרסן ולמגר את השרירותיות הזו.

בית המשפט הוא המקום שבו נפגשים הקורבן והתוקפן. העונש שמקבל הפוגע גורם לו להזדהות עם כאבו של הקורבן, וזאת כיוון שבנקודה זו שניהם רוצים להחזיר את הזמן לאחור ולבטל את מה שקרה

על פי אמרי, "נקודת הענישה" היא האפשרות היחידה של הפושע להבין את משמעות מעשיו ולחוש חרטה ואשמה. בית המשפט הוא המקום שבו נפגשים הקורבן והתוקפן. העונש שמקבל הפוגע גורם לו להזדהות עם כאבו של הקורבן, וזאת כיוון שבנקודה זו שניהם רוצים להחזיר את הזמן לאחור ולבטל את מה שקרה. חייו של הפוגע (במקרה של הוצאה להורג) או החופש שלו (במקרה של כליאה) עומדים בסכנה. אני קוראת את הדרישה של אמרי לענישת הפוגע כדרישה להדדיות, הדדיות המאפשרת חיים. הדדיות זו, כפי שהוא כותב, היא מעשה תגובתי למעשיו של הסאדיסט, ש"לא דואג להמשכיותו של הזולת" ועל ידי כך "הוא רוצה לבטל את העולם הזה". הפתרון בעיניו הוא אי-השכחה: "שתי קבוצות אנשים, מביסים ומובסים, ייפגשו בנקודת המפגש של המשאלה להשיב את הזמן לאחור ולהפוך כך את ההיסטוריה למוסרית".

לעומת זאת, לניטשה טענה הפוכה. הוא אינו סבור כי הענישה גורמת לפושע לחוש אשמה, כי אם להיפך, מונעת אותה. מערכת המשפט בנויה על בסיס לוגיקה של מערכת סחר חליפין. במערכת חליפין זו, העונש (ולא האשמה או החרטה) מוצב כשווה ערך לכאבו וסבלו של הקורבן. העונש מפריד את הפוגע מהמעשה שעשה ומתוצאותיו, ובכך מעכב את רגש האשמה. באמצעות העונש, הפושע פודה את המעשה ובכך הוא אינו מחויב לחרטה. כך, הענישה מחטיאה את מטרתה לגרום לפושע לחוש חרטה או אשמה או להפוך לאדם טוב יותר.

האשמה של הפושע אינה רק תוצאה של לוגיקת-החליפין של מערכות המשפט, אלא של ההתנהלות האכזרית שלהן. אכזריות רבה מופנית כלפי הפושע מצד מוסדות הצדק, המשטרה והמשפט. מערכות שאמורות היו לייצג את טוהר המידות והמוסר, הן עצמן אינן מוסריות, שכן הן משפילות את הפושע, מתעללות בו באכזריות וגורמות לו לדכדוך והכנעה עצמית, לעיתים עד כדי ביטול עצמיותו.

ברן, אלת הצדק, Gerechtigkeitsbrunnen

אלת המשפט: עיוורת ובידה חרב (1543), פסל בכיכר Gerechtigkeitsbrunnen בעיר העתיקה של ברן, שווייץ. תצלום: TheBernFiles, ויקיפדיה

מעשי הקורבן שהופך לתוקפן אינם שונים מהיחס שהופנה כלפיו. אכזריות זו כלפי הפושע, גורמת לו להצדיק את מעשיו. וכך, שוב, נשללת ממנו האפשרות שיחוש אשמה: "מנוע מהפושע להרגיש באופי הנפשע שבסוג פעולתו מצד עצמה: כי הנה עיניו הרואות סוג מעשים זה עצמו המבוצע בשירות הצדק, במיטב המצפון ובהלל "כי טוב", כגון: ריגול, הערמה, שוחד, מארב, כל מלאכת התחבולות והמלכודות של המשטרה והתביעה...גזל, אלימות, השמצה, שבי, עינויים רצח, בכל מה שמוטבע בסוגים שונים של הענשה".

לסיכום, בעוד ניטשה כותב על קורבניות כעמדה נבחרת, המועדפת על "בעל הטינה", אמרי טוען שאין לקורבן ברירה. הוא רוצה למחות את רגשות הטינה מעליו, אך אינו מסוגל לשכוח. כחברה וכיחידים, מוטלת עלינו אחריות. האחריות לעצב את חיינו, האחריות להגדיל את תחומי האוטונומיה והעצמאות, האחריות לעשות מעשה ולא להיוותר פסיביים, כמו גם האחריות לממש את הפוטנציאל הגלום בנו, ולהתפתח. עם זאת, חלק גדול מהאחריות שלנו טמון גם באפשרות להכיל את הסבל, שלנו ושל אחרים, מתוך עמדה מוסרית מורכבת, שתאפשר הכרה בסבל זה ותיקופו, כמו גם אמפתיה לסבל. לא מתוך קידוש הקפיאה, חוסר האונים והאשמת האחר, אלא מתוך עיבוד הסבל והתבוננות אמיצה בו. המחאה האמתית של הקורבן, אם כן, דורשת התפתחות חברתית ואישית, שתאפשר לעבד את הסבל. עיבוד הסבל הוא האפשרות ללכת בדרך הארוכה והמפותלת, שתחילתה בפנייה החוצה וסופה בפנייה פנימה. מן הכעס הזעם והטינה, תחושת הבוז והשנאה המופנות כלפי הפוגע, לתוך חוסר האונים, העצב, הבושה, הבדידות ושאר התחושות הקשות של העצמי. זוהי דרך קשה ולעיתים בלתי נסבלת. אם נבין שהאחר והעצמי קשורים זה בזה אך אינם תלויים באופן פסיבי זה בזה, נוכל להתבונן בסבל ולקבל הכרה. זאת, מבלי להיוותר בעמדה הקורבנית לעד.

 

רהב גבאי היא דוקטורנטית לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הדוקטורט שלה עוסק בנטייה אישיותית  לקורבניות ביחסים בינאישיים והשפעותיה

ביבליוגרפיה

Sykes, C. J. (1992). A nation of victims: The decay of the American character. New York, NY: St. Martin’s Pressניטשה, פרידריך (1967). מעבר לטוב ולרוע לגנאלוגיה של המוסר. ירושלים ות"א: הוצאת שוקן. מגרמנית לעברית: ישראל אלדד.Urlic, I., Berger, M. E., & Berman, A. (2010). Victimhood, vengefulness, and the culture of forgiveness. New York, NY: Nova Science Publishers.אמרי, ז'אן (1966). מעבר לאשמה ולכפרה. תל אביב: עם עובד. מגרמנית: יונתן ניראד.Vollhardt, J. R., Mazur, L. B., & Lemahieu, M. (2014). Acknowledgment after mass violence: Effects on psychological well-being and intergroup relations. Group Processes & Intergroup Relations, 17, 306-323.Brewin D.J., Josheph S., Dagleish T. (1996).  A Dual Representation Theory of Posttraumatic Stress Disorder.  Psychological Review, 103, 670-683.Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence. New York, NY: Basic Books.Staub, E. (2008). Promoting reconciliation after genocide and mass killing in Rwanda—and other post-conflict settings: Understanding the roots of violence, healing, shared history, and general principles. In Nadler, A., Malloy, T., Fisher, J. D. (Eds.), The social psychology of intergroup reconciliation (pp. 395–422). New York, NY: Oxford University Press

תמונה ראשית: "נשמה צפה", תצלום: אלכס איבי, unsplash.com

Photo by Alex Iby on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רהב גבאי.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על גם לסבל יש עיניים

01
ארטמיס

מאמר עמוק וחכם. הגלגל מסתובב, קורבן הופך לתוקפן ולהפך. אין צודקים תמיד, אין רשעים תמיד. קשה לקבל את זה ולכן המאמר מאתגר. בוודאי חשוב במקומות שבהם קורבנות זה כבר מקצוע שעובר בירושה.

06
תום

תודה רבה. מעורר מחשבה ותהייה בנושא מורכב שנדחק לצד לאור הרגשות המאתגרים שכל צד במשוואה מעלה בנו כיחידים וכחברה.

07
גילה

מרתק. האם יש הבדל בין קורבן אישי לקורבן של חברה שלמה? נדמה שניטשה מתבונן על החברה בכלל, הזקוקה למוסדות יציבים חזקים, ועליה להזהר מפני דורסנות, ואילו אמרי בוחן את הפרט, הזקוק להגנה, ועליו לייצב תחושת כח עצמאית שתאזן את החולשה המובנית של הפרט מול החברה.
המאמר גם מעלה שאלות שצפו בעת האחרונה בהקשר של #me too.
שאלת השאלות: כיצד לטפל בצד התוקפן והקורבן, כדי למנוע את התוקפנות הבאה.

08
איציק

ההתעקשות לקבל מהתוקפן הכרה בסיבלו של הקורבן בעייתית בעיני. הקורבן ממשיך להעצים בכך את כוחו של התוקפן. הצורך הזה פוגע באפשרות להתחבר לעתיד ולכוחות הרצון וההתחדשות.
יש לי ויכוח עם חוגים מזרחיים הדורשים את בקשת הסליחה מצד האשכנזים. משורר ידוע אף קרא "למעשיהם" - פשע כנגד האנושות. האמנם ?
יש לי ויכוח עם התנועה הפמיניסטית הרדיקלית הבוחרת לראות בגבר את תמצית הרוע התוקפני. האומנם ? זה בהחלט משרת את ההתגייסות.
יחד עם זאת אני מתחבר לתפיסה שכדי ליצור שינוי יש צורך להתייחס לחוויית הסבל של הקורבן.

אני מודה לך על העיסוק הכל כך אינטיליגנטי בסוגייה העמוקה הזאת.
היכולת לטפל בנושא מורכב באופן עמוק ויחד עם זאת לא מתפלסף באריכות, היא מתנה. תודה לך שבחרת לחלוק אותה איתנו הקוראים.
האתגר שלקחתי על עצמי הוא לבנות מודל המתחיל בעתיד וגוזר מתוכו את הצורך להכיר בעוולות העבר כחלק מתהליך הריפוי. בכל מקרה הסיכוי להתחדשות מגיע מההתמקדות בעתיד.
הקמת השכונה שלנו בג'ונגל מוכיחה את הצורך להתחיל מהעתיד. הפצעים הנחשפים מידי בקר מדגישים עד כמה הזיכרון סלקטיבי ועד כמה השימוש בו מתעתע.

10
רועי

משהו לא ברור לי בהשוואה בין תפיסתו של ניטשה לזו של ז'אן. לי נשמע כאילו שניהם מתייחסים לקורבנות מסוג שונה.

מהכירותי הבסיסית עם ניטשה אני מבין שבעל מוסר העבדים, ה"קורבן", הוא מבחינתו זה שבחר (לרוב בצורה לא מודעת) להחזיק בתפיסה מסוג מסויים, במוסר מסוג מסויים. המהות פה מבחינת ניטשה היא בכך שזו תפיסה, לא מציאות.

כלומר הקורבן נוטר טינה על סמך התרחשויות אמיתיות או שאינן אמיתיות, זה פחות חשוב. מה שחשוב הוא צורת ההסתכלות שלו על העולם. צורת הסתכלות כזו יש לקורבנות אמיתיים ולכאלו שאינם.

אני דווקא התרשמתי שניטשה ממש לא כיוון למציאות הזויה כגון זו של השואה ואחרות בהן הקורבן הוא קורבן במלוא מובן המילה. בקיצוניות. הרי במציאות שכזו אין משמעות לתפיסת עולמו של הקורבן.

ניטשה אפילו מסביר כפי שצויין במאמר שכוונתו לקורבנות (עם שורוק) כגון זו שהטיפה לה הנצרות. לאנשים שמתקרבנים מתוך צידוק מוסרי.

לכן להבנתי קורבנות (עם שורוק) כגון זו שתיאר ז'אן, שהיא קורבנות מתוך טראומה מאוד קיצונית וברורה, קורבנות שאיננה בשום צורה בחירה, היא לא הקורבנות שעניינה את ניטשה.

11
רהב גבאי

תודה רבה רועי. אכן ניטשה רואה בקורבניות בחירה ועמדה מוסרית נבחרת. לעומת זאת ז'אן אמירי מתייחס למי שהיו קורבנות בפועל.
במציאות החיים הרבה יותר מורכבים, גם המציאות האובייקטיבית מזמנת לכולנו מצבים שבהם נגרם לנו עוול, אנחנו נפגעים, מתאכזבים, מתנהגים אלינו בחוסר צדק, מופנית כלפינו תוקפנות וכו'. עם זאת, המציאות הנפשית גם היא משפיעה על האופן שבו נחווה את אותה פגיעה או עוול, כמה תהיה עוצמת הפגיעה, מה יהיה משכה וכמה האדם יהיה עסוק בה. כך שכל מצב פסיכולוגי הוא תוצר פנים וחוץ.

12
אורית

אכן, תודה רבה על הצגה רהוטה של נושא מאוד ליבתי בהוויה של העת הזו. חשוב לזכור כשניטשה ואחרי שניהם פילוסופים , להיאמר מתובל בהרבה תובנות פסיכולוגיות שמקורן בשיח שונה שיחותיו שונות והלוגיקה שלו שונה. כך גם לגבי השיח המשפטי. שונות הז'אנרים הללו יוצרת קשיים רבים בשיח הציבורי הרחב.

    13
    רהב גבאי

    נכון אורית. אני חושבת שזהו נושא חשוב ביותר, ולכן ברצוני ליצור גשר בין השיח הפסיכולוגי, המשפטי והפילוסופי. זאת על מנת שכחברה נוכל להעמיק בדברים ולתת את ההכרה לקורבנות שנפגעו. לצד ההכרה, שהיא המפתח לשינוי, יש להפסיק מעגלי אלימות שבהם הקורבן הופך בעצמו לתוקפן מתוך תחושת הזכאות לפגיעה באחר.