גם נמר הוא אריסטו

קשה לחשוב על זהות ושפה, על הגדרות בחברה ועל שמותיהם של דברים בלי הגותו של סול קריפקי
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

סוֹל קְריפְּקי (Kripke), שנולד ב־1940 בניו יורק, הוא אחד הפילוסופים המשפיעים ביותר במאה העשרים, אך מעטים בלבד שמעו עליו מחוץ לחוגי הפילוסופיה, ורעיונותיו כמעט אינם מוכרים. ובכל זאת, טיעוניו של קריפקי נוטים להיות קלים להבנה, וכפי שאסביר כאן, מסקנותיו קוראות תיגר על הנחות פילוסופיות מקובלות – ובהן הנחות באשר לתפקידה של הפילוסופיה עצמה וגבולותיה.

במאמר זה גם אמחיש את אחת הדרכים שבהן אפשר לקשר בין השקפותיו של קריפקי לעולם שמחוץ לפילוסופיה – לדיונים פילוסופיים בוערים בנוגע לזהות, ל"מהותנות ביולוגית" ולתפקודם של מונחים כמו "אישה" ו"אדם לבן" (האם מונחים כאלה נכרכים במאפיינים גנטיים ו/או ביולוגיים סמויים, כפי שיש הטוענים?)

סול קריפקה

סול קריפקה, פילוסוף של הלשון, לוגיקאי. תצלום: Oursipan, ויקיפדיה

כל מי שמתעניינים בפילוסופיה, או בדיונים מסוג זה, חייבים להכיר את טיעוניו של קריפקי.

אנו משתמשים בשמות פרטיים כמו "אריסטו", "דונלד טראמפ" או "פריז" כדי לדבר על אנשים ומקומות, ובשמות עצם כמו "מים", "זהב", ו"נמר" כדי לדבר על כל מיני סוגים של דברים

אנו משתמשים בשמות פרטיים כמו "אריסטו", "דונלד טראמפ" או "פריז" כדי לדבר על אנשים ומקומות, ובשמות עצם כמו "מים", "זהב", ו"נמר" כדי לדבר על כל מיני סוגים של דברים. נניח שאני אומר: "אריסטו כתב ספרים רבים". כיצד השם "אריסטו" מצביע על אדם היסטורי, ספציפי, שעליו אני יכול לומר דבר מה – שהוא אותו האיש שכתב ספרים רבים?

על פי התפישה שהייתה המקובלת במשך זמן רב, שמות מצביעים על אנשים דרך תיאורים המיוחסים אליהם. לשיטתו של ברטרנד ראסל, משמעותו של שם עצם פרטי כמו "אריסטו" זהה למשמעותו של תיאור כמו "תלמידו של אפלטון ומורו של אלכסנדר (הגדול)" ועל כן הוא מציין את מי שמתאפיין בתכונות המוגדרות בסעיפי הרשימה הבאה:

  • למד אצל אפלטון
  • לימד את אלכסנדר הגדול

ג'ון לוק, הפילוסוף בן עידן הנאורות, חשב גם הוא ששמות עצם כמו "זהב", "מים" ו"נמר" שקולים לתיאורים. לדוגמה, ל"זהב" יש אותה משמעות כמו "החומר הצהוב, החָשיל, בר ההתכה [וכן הלאה]." על כן, לשיטתו של לוק, "זהב" מצביע על כל אחד ממופעי החומר שתואמים את כל המאפיינים ברשימה הבאה:

  • הוא צהוב
  • הוא חשיל
  • הוא בר התכה [וכו']

ובדומה לזה, "מים" היא מילה השקולה לתיאור כמו "החומר הרטוב, המרווה, שמגיע לרתיחה במאה מעלות צלזיוס [וכו'], ו"נמר" שקול לתיאור כמו "טורף מנומר ממשפחת החתוליים [וכו']".

במקרה של "זהב", איגדנו יחד את מושגי הצהיבות, החשילות, הניתנוּת להתכה וכו' כדי ליצור רשימת תיוג, צ'ק ליסט, שקובעת מה נחשב לזהב ומה לא

מאין באות רשימות המאפיינים האלה? אנחנו יוצרים אותן. במקרה של "זהב", איגדנו יחד את מושגי הצהיבות, החשילות, הניתנוּת להתכה וכו' כדי ליצור רשימת תיוג, צ'ק ליסט, שקובעת מה נחשב לזהב ומה לא. בבואנו לערוך רשימה כזאת, אנו הולכים לעתים בעקבות הטבע, כלומר מאגדים תכונות שמופיעות יחד גם במציאות. אבל לא תמיד. המושג "חד קרן" משלב בין שני דברים, קרן בודדת וסוס, אף שיצור כזה אינו קיים במציאות.

הגבירה והחדקרן

"הגבירה והחדקרן" (סוף המאה ה-15), שטיח קיר פלמי, מוזיאון Cluny, פריס. תצלום: ויקיפדיה

באמצע המאה העשרים, קריפּקי ופילוסופים רבים אחרים, בהם רות ברקן מרקוס (Barcan Marcus), הילרי פאטנם (Putnam) ודייוויד קפלן (Kaplan), מוטטו את התפישה המקובלת הזאת: הם טענו שמונחים רבים מתייחסים לאובייקטים לא דרך התאמה לרשימת תיוג מנטלית כלשהי, אלא ישירות.

לפי קריפקי, כששם עצם פרטי מופיע לראשונה, הוא מקושר בדרך כלל ישירות לפרט מסוים. לפעמים יש מעין טקס חניכה שבמסגרתו אנו אומרים: "בשם 'אריסטו' אנו מתכוונים אליו [מצביעים פיזית]'. כוונתנו היא שהשם אמור כעת להצביע על האדם המסוים הזה בכל מצב אמיתי או אפשרי, כולל מצבים שבהם קורה שהאדם אינו תואם את התיאורים שאנו מייחסים לשם המדובר.

חשבו על מצב אפשרי שבו אריסטו פונה לתחום הגינון, ודווקא אחיו של אריסטו הוא האיש שלמד אצל אפלטון ושמלמד את אלכסנדר הגדול. זה לא קרה, אבל זה היה יכול לקרות.

חשבו על מצב אפשרי שבו אריסטו פונה לתחום הגינון, ודווקא אחיו של אריסטו הוא האיש שלמד אצל אפלטון ושמלמד את אלכסנדר הגדול. זה לא קרה, אבל זה היה יכול לקרות. קריפקי מציין שאם כל משמעותו של השם "אריסטו" הייתה "תלמידו של אפלטון ומורו של אלכסנדר", אזי השם הזה היה מצביע על האדם הלא נכון במצב האפשרי שתיארנו כאן.

לא בלתי אפשרי להעלות על הדעת שגם במציאות היו לאריסטו מעטות מהתכונות שאנו מייחסים לו, ואולי בכלל לא הייתה לו אף אחת מהן. אפשר לדמיין מצב שבו היסטוריונים מגלים שאריסטו היה נוכל שייחס לעצמו את הישגיהם של אחרים – ובהם הישגיו של אדם שלמד אצל אפלטון ושלימד את אלכסנדר הגדול – ואיכשהו הוא לא נחשף. אבל אם זה נכון, לא ייתכן שמשמעותו של השם "אריסטו" היא פשוט "תלמידו של אפלטון ומורו של אלכסנדר הגדול". אחרת האמירה שאריסטו למד אצל אפלטון ולימד את אלכסנדר הגדול הופכת לאמת סתמית, במקום שתהיה עובדה היסטורית שניתן לערער עליה במידת הצורך.

קריפקי טוען שגם שמות עצם נפוצים רבים, כמו "זהב", "מים" ו"נמר", מתייחסים לאובייקט ישירות, ולא דרך רשימת תיוג מנטלית כלשהי. אנחנו מגדירים "זהב" באמירה: "זהב הוא החומר הזה" (מצביעים על מופע של החומר), וכך יוצרים מצב שבו העולם, ולא תיאור המיוחס אליו, קובע את התנאים שבהם משהו נחשב למופע של זהב.

נמר, טיגריס

מוסכם עלינו: הנה נמר. האמנם? תצלום: אפה יאיז סוייסאל.

את ההמחשה הידועה ביותר לאופן שבו שמו של חומר מתפקד על פי עיקרון זה, לא סיפק לנו קריפקי, אלא פאטנם, שגם הוא מתומכיה הבולטים של "תיאוריית הרִפרוּר הישיר".

כדי שחומר נתון יוכל להיחשב למים, הכרחי שהרכבו יהיה H2O, וכך תמיד היה, אף שתנאי זה לא היה ידוע ב־1750

פטנאם מבקש מאיתנו לדמיין כדור ארץ תאום – זהה בדיוק לשלנו – ובו כפילים שלנו, בני האדם. ההבדל היחיד בין שני כדורי הארץ הוא שבכדור התאום, הנוזל הצלול, המרווה וכו' שממלא את האוקיינוסים, האגמים והנהרות אינו החומר הכימי H2O אלא חומר אחר – XYZ. נניח שהשנה היא 1750, לפני שההרכב הכימי של המים התגלה. ומכיוון שהשנה היא 1750, שני העולמות מייחסים את אותה רשימת תיוג מנטלית למונח הזה: מבחינת שניהם, "מים" הוא חומר צלול, מרווה, שמגיע לרתיחה במאה מעלות צלזיוס וכן הלאה. ועכשיו נניח שכוס של XYZ מגיעה מהכדור התאום לכדור הארץ ומוגשת לג'ון לוק. לוק יאמין שמדובר במים, כי הנוזל מתאים לכל הסעיפים ברשימת התיוג המנטלית שלו. אבל האם אלה יהיו מים? לא לפי פטנאם. אינטואיטיבית, ברור לנו שהכוס שהוגשה ללוק מלאה בחומר דמוי מים, ולא במים. פטנאם מסכם ואומר שאמנם המונח "מים" מיוחס לאותו תיאור בכדור הארץ ובכדור התאום, אבל יש לו משמעויות שונות בשני העולמות והוא מצביע בהם על חומרים כימיים שונים. כדי שחומר נתון יוכל להיחשב למים, הכרחי שהרכבו יהיה H2O, וכך תמיד היה, אף שתנאי זה לא היה ידוע ב־1750.

קריפקי, בדומה לכך, טוען שרק ההרכב האטומי של חומר קובע אם הוא זהב – כלומר מספרו האטומי, 79 במקרה של זהב – ולא רשימת תיוג מנטלית המיוחסת ל"זהב". משהו צהוב, חשיל ובר התכה וכו', שמספרו האטומי אינו 79, אינו אלא סוג של זהב של שוטים. וחומר שמספרו האטומי 79 הוא זהב, גם אם הופעתו החיצונית שונה מאוד. לפי קריפקי, זה היה נכון בימיו של לוק, גם לפני שמבנהו האטומי של זהב היה ידוע.

בנוסף טוען קריפקי כי מה שהופך יצור לנמר הוא מאפיינים ביולוגיים, גנטיים ו/או אבולוציוניים מסוימים, ולא היותו טורף בעל חברבורות וכו'. אילו התפתחו יצורים בכוכב אחר שנראו כלפי חוץ כנמרים, אך הרכבם הפנימי היה שונה, הם לא היו נמרים. התיאור שאנו מייחסים למונח "נמר" הוא בסך הכול כלל אצבע נוח, אך הוא לבדו אינו קובע אם יצור הוא נמר.

גם אם נוכחים כל הסעיפים ברשימת התיוג של תסמיני המלריה, אין פירוש הדבר שאתם חולים במלריה. ואם לא כולם נוכחים, אין פירוש הדבר שלא חליתם מלריה (אפשר לחלות במלריה ולהיות נטולי תסמינים)

נדמה שהתיאור של קריפקי חל גם על מונחים אחרים. קחו לדוגמה שמות של מחלות. הרי אנחנו משתמשים במונח "מלריה" כדי להתייחס לתופעה שגורמת למקבץ מוכר של תסמיני המחלה הזאת, ולא לתסמינים עצמם. עוד לפני שגילינו מהי התופעה הזאת (הטפיל פלסמודיום, שמועבר אלינו בעקיצת יתוש), היינו אומרים שאדם עלול לסבול מתסמינים של מלריה אבל בעצם להיות חולה במחלה אחרת. גם אם נוכחים כל הסעיפים ברשימת התיוג של תסמיני המלריה, אין פירוש הדבר שאתם חולים במלריה. ואם לא כולם נוכחים, אין פירוש הדבר שלא חליתם מלריה (אפשר לחלות במלריה ולהיות נטולי תסמינים).

האם התיאור הזה של קריפקי, שמסביר כיצד המונחים "זהב" ו"נמר" פועלים, חל על כל שמות העצם הכלליים? לא. לפי פטנאם, אמנם המונח jade (ירקן) יוחס לראשונה לשם של חומר, אך בהמשך התברר ששני חומרים שונים למדי קובצו תחתיו (Jadeite ו־Nephrite). החומרים האלה דומים זה לזה ומתנהגים באופן דומה ולכן טעינו לחשוב שהם חומר אחד. אבל המבנה הפנימי שלהם שונה מאוד. אז אולי התכוונו לייחס את המונח jade להרכב פנימי אחד ויחיד, אבל מתברר שזה לא מה שקרה.

מסכה, מקסיקו, ירקן, Jadeite

מסכה בדמות אדם, עשויה Jadeite (בין המאה ה-10 והמאה ה-6 לפנה"ס, מקסיקו). מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק. תצלום: ויקיפדיה

סביר גם שמילים כמו "מכונית" ו"כף", לדוגמה, מתנהגות כפי שלוק טען, או לפחות באופן דומה לכך. כדי שמשהו יהיה מכונית או כף, כל שנדרש הוא שהאובייקט יעמוד בסעיפי רשימת התיוג של תכונות נראות. במקרה של "מכונית", הוא צריך להיות (פחות או יותר) מכונה על גלגלים שנועדה להובלת קומץ אנשים בכבישים. ההופעה החיצונית או התפקוד הם כל מה שחשוב. ההרכב הפנימי אינו רלוונטי.

מונח נוסף שאינו מתפקד בשיטה הקריפקיאנית הוא "עשבים שוטים". אנחנו משתמשים בו כדי להתייחס למגוון צמחים שונים שאנו מעדיפים לא לראות בגינה שלנו (כי הם אינם נאים, מזיקים וכו'), ואיננו מניחים שיש מאפיין ביולוגי יסודי וייחודי המשותף לכל העשבים השוטים, כפי שקורה, ככל הידוע לנו, אצל כל הוורדים או כל הנמרים.

נכון שטראמפ היה נשיא ארה"ב, אבל זה היה יכול להיות אחרת. זו אינה אמת הכרחית. נכון גם שלכל המשולשים יש שלוש צלעות, אלא שהפעם זוהי כן אמת הכרחית

לתפישותיו של קריפקי יש השלכות מהפכניות על תפקידה של הפילוסופיה וגבולותיה. הנה דוגמה. פילוסופים נוהגים להבחין בין אמיתות הכרחיות ואמיתות שאינן הכרחיות. נכון שטראמפ היה נשיא ארה"ב, אבל זה היה יכול להיות אחרת. זו אינה אמת הכרחית. נכון גם שלכל המשולשים יש שלוש צלעות, אלא שהפעם זוהי כן אמת הכרחית. אין מצב אפשרי שבו למשולש יש ארבע צלעות.

לפני קריפקי, מרבית הפילוסופים הניחו שגילוי אמיתות הכרחיות היא משימה הכרוכה בהרהור פילוסופי או מתמטי, ולא בתצפית מדעית. תצפיות עשויה לגלות לנו עובדות על מצבם של דברים, אבל היא לא תגלה לנו איך דברים חייבים להיות, קרי מה הכרחי לגביהם. כפי שניסח זאת עמנואל קאנט: "הניסיון מלמד אותנו שדבר מה הוא כך וכך, אך לא שהוא אינו עשוי להיות אחרת".

קריפקי קורא תיגר על התפישה המקובלת הזאת. ואכן, טענתו שלפיה אנו זקוקים למדע כדי לגלות שזהב הוא בהכרח חומר בעל המספר האטומי 79, סותרת את הטענה שאת ההכרחי ניתן לגלות אך ורק בדרך ההרהור. וכך שרטט קריפקי מחדש את הגבול שבין הפילוסופיה והמדע, והעביר לידי המדע נתח נכבד ממה שנחשב עד כה לנחלת הפילוסופיה.

יש הסכמה פילוסופית רחבה שגישת התיאור שגויה בכל הקשור לשמות פרטיים. אך עמדותיו של קריפקי לגבי תפקודם של שמות עצם כמו "זהב" שנויה במחלוקת

השקפותיו מהפכניות, אך האם הן נכונות? כיום, אחרי שקריפקי הציג את עמדותיו, יש הסכמה פילוסופית רחבה שגישת התיאור שגויה בכל הקשור לשמות פרטיים. אך עמדותיו של קריפקי לגבי תפקודם של שמות עצם כמו "זהב" שנויה במחלוקת.

ממתק, קרמל, זהב

ממתק קרמל, ולעטיפה קראנו "זהב". תצלום: ברט ג'ורדן

במקום אחר טענתי שאפשר להתגבר על התנגדויות נפוצות שונות לעמדותיו של קריפקי באשר לשמות עצם כמו "זהב" ו"נמר". אך כפי שאסביר כאן, חשוב לא לערבב בין הטענה שמונחים כאלה נכרכים במאפיינים סמויים שעלינו לגלות באמצעות מדע, ובין טענות פילוסופיות בעייתיות ביותר שאורבות בקרבת מקום.

כשקריפקי טען כי מונחים כמו "זהב" ו"נמר" נכרכים בהרכבים פנימיים – כך שרק בשיטות מדעיות אפשר לגלות מה הכרחי או מהותי כדי שאובייקט נתון יוכל להיחשב לזהב או לנמר – דבריו נתפשו על פי רוב כסוג של "מהותנות". יש שפירשו את דבריו כאילו הוא אומר ש"מהויות" שונות טבועות במרקם העולם – שיש "סביבנו" אמיתות הכרחיות שאינן תלויות בפרקטיקות ובמוסכמות הלשוניות שלנו, והן מחכות למדעניות ולמדענים שיגלו אותם.

אבל אולי אפשר לצדד בגישתו של קריפקי בנוגע לשמות עצם כמו "זהב" ו"נמר" בלי לצדד בעמדה פילוסופית אקזוטית ומסעירה כל כך, קרי בעמדה שאומרת כי העולם מכיל מטבעו אמיתות הכרחיות "שטבועות בו". ראו את ההמחשה היפה של הפילוסוף האמריקני קית דונלן (Donnellan). נניח שאני מציג בפניכם את המילה "מהשמו" [במקור: whatchamacallit]. אני קובע רק כי:

בהכרח: אדם הוא מהשמו אם ורק אם מצבו המשפחתי זהה למצב המשפחתי האמיתי, העכשווי של האיש ההוא (כאן אני מצביע על מישהו ברחוב שמצבו המשפחתי אינו ידוע לי).

ועכשיו נניח שאני מגלה כי האדם שהצבעתי עליו הוא רווק. עכשיו אני יכול להסיק:

בהכרח: מישהו הוא מהשמו אם ורק אם הוא רווק.

ואף על פי כן, הידע שלי בנוגע לאמת ההכרחית האחרונה הזאת תלוי בכך שאגלה מה מצבו המשפחתי של האיש שהצבעתי עליו, והדבר דורש תצפית. ישיבה מהורהרת בכורסא לא תעזור לנו לגלות אם הוא רווק. והרי לכם אמת הכרחית נוספת שכדי לגלותה דרושה תצפית.

ובכל זאת, מגוחך להתעקש שההכרח הזה בכל הקשור ל״מהשמואים״ תמיד היה "סביבנו", בלי שום קשר לפרקטיקות לשוניות, וחיכה שנגלה אותו. ברור שההכרח שבמסקנה אינו "טבוע בעולם". הרי התנאי הלשוני שלי ייצר אותו. כל מה שהעולם תורם, בכל הקשור לאמת שבמסקנה, הוא עובדה – העובדה שהאדם שהצבעתי עליו הוא, במקרה, רווק.

פטנאם טען: "'מהות׳  המים במובן הזה, היא התוצר של אופן השימוש שלנו במילה, של סוגי הכוונות הרִפרוּריות שלנו: מהות מסוג זה אינה 'טבועה' בעולם"

אבל אולי אותו דבר נכון גם להכרח שלפיו דבר מה הוא זהב רק אם מספרו האטומי 79. אמנם אנחנו צריכים לצפות בעולם כדי לגלות זאת, אבל אין פירושו שההכרח "טבוע בעולם". לכל הפחות אפשר לטעון שההכרח, בדיוק כמו במקרה המהשמו, גם הוא בסופו של דבר תוצר של התנאים או הפרקטיקות הלשוניים שלנו. וזה בדיוק מה שפטנאם טען: הוא אומר: "'מהות׳  המים במובן הזה, היא התוצר של אופן השימוש שלנו במילה, של סוגי הכוונות הרִפרוּריות שלנו: מהות מסוג זה אינה 'טבועה' בעולם".

מזרקה, מים, ואלטה, מלטה

במזרקה לרוב מותזים מים. תצלום: מרק לאמי

אני חושד שלפחות חלק מהסערה סביב השקפותיהם של קריפקי ופטנאם בנוגע לתפקודן של מילים כמו "זהב", נבעה מכך שפילוסופים חשבו שהם תומכים בטענה הפילוסופית המסעירה כל כך, שלפיה מהות "טבועה" בעולם. אך כלל לא ברור שזאת הייתה כוונתם.

בהקדמה שלי, טענתי שניתוח דבריו של קריפקי על אודות תפקודם של מונחים כמו "זהב" ו"נמר", יכול לשפוך אור לא רק על מחלוקות אקדמיות, אלא גם על דיונים פוליטיים עכשוויים בנושאים שונים כמו זהות ו"מהותנות ביולוגית". הנה מספר המחשות.

אחד הדיונים הבוערים כיום בנוגע לזהות עוסק בשאלה "האם טרנסג׳נדריות הן נשים?"

אחד הדיונים הבוערים כיום בנוגע לזהות עוסק בשאלה "האם טרנסג׳נדריות הן נשים?" מצד אחד של המתרס נמצאים אלה שמתעקשים כי טרנסיות הן נשים, ואולי אף מוסיפים שדחיית הטענה הזאת היא סוג של דעה קדומה צרת אופקים: טרנספוביה. בצד השני נמצאים אלה שמתעקשים שכדי להיות "אישה", אדם צריך להיות בעל תכונות גנטיות/ביולוגיות מסוימות: אולי שילוב כלשהו של כרומוזומי XX, איברי רבייה והורמונים. הם טוענים כי מכיוון שלטרנסיות אין השילוב הנכון של התכונות האלה, הן אינן נשים.

ברור שלפחות אחת השאלות העומדות על הפרק כאן היא האם המילה "אישה" מתפקדת במובן הקריפקיאני – כלומר, האם היא נכרכת בתכונות פנימיות מסוימות, וכפועל יוצא אדם הנעדר את התכונות האלה אינו יכול להיחשב לאישה (ואגב, אין בכוונתי לטעון שקריפקי עצמו חושב שכך המילה "אישה" מתפקדת – ככל הידוע לי, הוא מעולם לא התבטא בעניין).

לדעתי האישית, לא בלתי סביר לטעון שאחד השימושים המקובלים ביותר במילה "אישה" נכרך בתכונות ביולוגיות/גנטיות מסוימות (ואני חושב שדי סביר לטעון שהמילה "נקבה" מתפקדת כך). ואם זה המצב, אז יש כאן סוג של "מהותנות ביולוגית": כדי שאדם ייחשב ל"אישה", מהותי שיהיה לו שילוב מתאים של תכונות ביולוגיות יסודיות.

אבל אנו משתמשים במונח "מהותנות ביולוגית" גם בדרכים אחרות. בין היתר, משתמשים בו כדי להתייחס להשקפות שאומרות ש:

  • היות גבר או אישה הוא תכונה מהותית לכל אדם, ולכן גבר אינו יכול להפוך לאישה, או להיפך.
  • כל אדם חייב להשתייך בבירור לאחת משתי קטגוריות: גבר או אישה.
  • המונחים האלה מצביעים על מאפיינים גנטיים/ביולוגיים שקובעים ומצדיקים תפקידים חברתיים ("נשים אמורות להיות עקרות בית", "נשים צריכות להיות כנועות").

בואו נניח, לצורך העניין, שהמילה "אישה" מתפקדת באופן קריפקיאני, כך שכדי להיחשב ל"אישה" יש צורך בתכונות סמויות מסוימות, גנטיות או ביולוגיות. האם אחד מזני "המהותנות הביולוגיות" הללו תקף במצב כזה?

שחור, לבן, לבקן, Yellowman

הוא שחור והוא לבקן והוא מכונה Yellowman, זמר רגאיי מג'מייקה. תצלום: kat_geb, CC BY 2.0, via Wikimedia Commons

אם היות "אישה" מחייב שילוב כלשהו של תכונות גנטיות, הורמונליות ו/או ביולוגיות, אין שום סיבה שבאופן עקרוני אי אפשר יהיה בעתיד לשנות את הפיזיולוגיה הפנימית של גבר כך שהוא יהפוך לאישה. מה שכן מתחייב מכך, הוא שאי אפשר להפוך גבר לאישה רק על ידי שינוי כירורגי של הופעתו החיצונית, למשל

לא. ראשית, ודאי שלא תקף כאן סוג "המהותנות הביולוגית" שאומר שבאופן עקרוני בלתי אפשרי שמישהו יהפוך מגבר לאישה או להיפך. אמנם המספר האטומי 79 הוא תכונה מהותית של זהב, אבל חתיכת זהב יכולה להפוך ליסוד אחר באמצעות תהליך ביקוע גרעיני. בדומה לכך, גם אם היות "אישה" מחייב שילוב כלשהו של תכונות גנטיות, הורמונליות ו/או ביולוגיות, אין שום סיבה שבאופן עקרוני אי אפשר יהיה בעתיד לשנות את הפיזיולוגיה הפנימית של גבר כך שהוא יהפוך לאישה (מובן שטרנסיות שעוברות טיפולים הורמונליים או ניתוח להתאמה מגדרית אכן עוברות שינוי פנימי, אבל נכון לעכשיו אי אפשר לרכוש באמצעים מסוג זה תכונות פנימיות אחרות המיוחסות לנשים, כמו כרומוזומי XX ורחם). מה שכן מתחייב מכך, הוא שאי אפשר להפוך גבר לאישה רק על ידי שינוי כירורגי של הופעתו החיצונית, למשל.

שנית, מה לגבי סוג "המהותנות הביולוגית" שלפיו כל אדם הוא או גבר או אישה? האם המסקנה הזאת נובעת בהכרח מההשקפה שאומרת כי המילים "גבר" ו"אישה" מצביעות על סוגי אנשים הנבדלים זה מזה, לפחות חלקית, במבנה הביולוגי הפנימי שלהם? גם כאן התשובה שלילית. אפשר לומר שהמילים "גבר" ו"אישה" הן חלק מספקטרום שכולל גם אינטרסקסים, שנמצאים בין גבר לאישה הן מבחינת ביולוגיה חיצונית והן מבחינת ביולוגיה פנימית.

לבסוף, האם הטענה שהמילה "אישה" מצביעה על מאפיינים גנטיים/ביולוגיים מחייבת את המסקנה שמאפיינים אלה קובעים ומצדיקים תפקידים חברתיים מסורתיים ("נשים אמורות להיות עקרות בית", "נשים צריכות להיות כנועות", וכו')? ברור שלא.

אבל האם בכל זאת נעשה שימוש קריפקיאני כזה במילה "אישה"? על פניו נדמה שרבים משתמשים במונח הזה מתוך כוונה שהוא אכן יתפקד כך. אבל גם אם יש מי שמשתמשים במילה "אישה" (וביתר שאת במילה "נקבה") באופן הזה, אפשר לטעון שהם אינם אמורים לנהוג כך. אולי זה מה שהדיון בשאלה "האם טרנסיות הן נשים?" עוסק בו בעצם – לא במשמעותן הנוכחית של המילים, אלא במשמעות שאנחנו אמורים להעניק להן. אנחנו אמורים להשתמש במילה "אישה" באופן שיאפשר לטרנסיות להיחשב לנשים, בין אם הן עברו טיפולי הורמונים, ניתוחים וכן הלאה, ובין אם לא. גם אם בפועל אנחנו משתמשים במילים בצורה מסוימת, אין פירוש הדבר שאיננו יכולים לשנות את אופן השימוש שלנו בשפה, ושאולי יש סיבות טובות לשנות את השימוש הזה (כדי לתמוך במאבק באפליה המזעזעת שטרנסיות וטרנסים סובלים ממנה, למשל).

יש הטוענים כי מפני שאופן השימוש שלנו במילה "אישה" שזור בהיסטוריה של היררכיה, פריבילגיה ודיכוי על בסיס הבדלים ביולוגיים ורבייתיים, מחיקתה של תפישת נשיות המעוגנת בהבדלים אלה תהיה מכשול משמעותי בדרך למאבק באי־צדק הזה

לעומת זאת, אולי יש עילה לשמר את השימוש הקריפקיאני. יש הטוענים כי מפני שאופן השימוש שלנו במילה "אישה" שזור בהיסטוריה של היררכיה, פריבילגיה ודיכוי על בסיס הבדלים ביולוגיים ורבייתיים, מחיקתה של תפישת נשיות המעוגנת בהבדלים אלה תהיה מכשול משמעותי בדרך למאבק באי־צדק הזה (הפילוסופית סאלי הסְלֶנְגֶר, Haslanger, טוענת כי לפחות בסוג מסוים של דיונים לגבי דיכוי ועוולות סקסיסטיים מסורתיים, התיאורטיקנים אמורים להשתמש במילה "אישה" באופן שנותן הכרה לכך שנשים הן מטרה לשעבוד על בסיס מאפיינים גופניים נראים או מדומיינים, המשמשים לכאורה ראיה לתפקידה הביולוגי של הנקבה ברבייה).

בחורה, לטינית, קולומביה

אדם לטיני? צעירה לטינית? אישה קולומביאנית? ילידית? אמריקנית? תצלום: אנדרס הרננדס

מונחים אחרים שנכרכים, לפי טענות מסוימות, במאפיינים ביולוגיים או גנטיים יסודיים הם "אדם לבן", "אדם לטיני", "יהודי", "אפריקני-אמריקני", "אמריקני ילידי". אבל האם הביטויים האלה מתפקדים באופן הזה?

הקטגוריות האלה אכן קשורות מהותית, במקרים רבים, למוצא גיאוגרפי. אדם "לטיני" הוא בהכרח אדם בעל קשר תורשתי כלשהו למדינות אמריקה הלטינית, ואדם "אפריקני אמריקני" הוא בעל קשר תורשתי לאפריקה. אפילו "אדם לבן" משמש לעתים קרובות כביטוי נרדף ל"אדם ממוצא אירופי".

האם כאשר אנחנו משתמשים במונחים המקטלגים בני אדם לפי גזע או מוצא אתני, כוונתנו בחלק מהמקרים היא לקשור ביניהם לבין תכונות ביולוגיות/גנטיות יסודיות?

מה שברור פחות הוא אם כאשר אנחנו משתמשים במונחים המקטלגים בני אדם לפי גזע או מוצא אתני, כוונתנו בחלק מהמקרים היא לקשור ביניהם לבין תכונות ביולוגיות/גנטיות יסודיות. אני בספק. נדמיין אדם ממוצא אמריקני ילידי שבגלל מוטציה גנטית משונה הוא בעל מאפיינים גנטיים והופעה חיצונית המיוחסים לרוב לאמריקנים אפריקנים. האם האדם הזה אמריקני ילידי? לדעתי: די ברור שכן. אבל אם כך הדבר, אז לא הופעה חיצונית מחד גיסא ולא תכונות גנטיות מאידך גיסא הכרחיות כדי להיחשב אמריקני ילידי. הגנאלוגיה לבדה הכרחית ומספיקה.

ובכל זאת נניח לרגע שמונחים כמו "אמריקני ילידי", "אדם לבן" וכו' כן נכרכים בתכונות גנטיות יסודיות, ולכן תכונות אלה הן גם הכרחיות וגם מספיקות כדי להפוך מישהו ל"אמריקני ילידי" וכו'. האם מצב עניינים כזה מתקף את הזן הבא, הרביעי, של "מהותנות ביולוגית", שאותו מייחסים לעתים לגזע?

  • מונחים כגון "אמריקני ילידי" ו"אדם לבן" מצביעים על החלוקות הטבעיות ביותר לכאורה, חלוקות בעלות חשיבות מדעית, שאינן תלויות בהשקפות או בהטיות הסובייקטיביות שלנו.

התשובה היא לא, הזן הזה של מהותנות ביולוגית לא יהיה תקף. נניח (ואני חושב שזאת הנחה סבירה) שיש הבדלים גנטיים וביולוגיים פנימיים בין ג'ינג'ים ומי שאינם ג'ינג'ים, בין אנשים עם אפים סולדים ומי שאפיהם אינם סולדים, ובין אנשים עם סינדקטיליה בכפות הרגליים ובלי, מה שמסביר את ההבדלים החיצוניים הנראים האלה. כעת דמיינו חברה שמוקירה ומרוממת אנשים בעלי שילוב של שיער ג'ינג'י, אף סולד וסינדקטיליה בכפות הרגליים. נניח שהם משתמשים במילה "ויבֶּל" כדי להתייחס לכל מי שניחן בשילוב התכונות הביולוגיות/גנטיות שמוביל לשילוב התכונות החיצוניות האלה. גם אם "ויבל" ו"לא ויבל" אכן נכרכים בהצלחה בנוכחותם או היעדרם של מאפיינים גנטיים, אין פירוש הדבר שהחלוקה החברתית לוויבלים ולא ויבלים היא בעלת ערך מדעי, או שהמונחים האלה מצביעים על "החלוקה הטבעית ביותר". אמנם ויבלים ולא ויבלים בהחלט קיימים, ואפילו יהיו להם "מהויות" קריפקיאניות משלהם, אבל ברור שהשימוש במונחים האלה ישקף גם את ההעדפות והדעות הקדומות הסובייקטיביות של החברה המסוימת הזאת. לא יהיה מדובר ב"חלוקה טבעית ביותר". אבל הדבר נכון גם ל"אמריקני ילידי", "אדם לבן" וכו', אפילו אם הביטויים האלה אכן נכרכים בהצלחה בתכונות ביולוגיות ו/או גנטיות מסוימות (וכפי שאמרתי, אני בספק שזה המצב).

הנרי קיסינג'ר

יהודי, גרמני, אמריקני, אדם לבן: הנרי קיסינג'ר (2016). תצלום: ג'יי גודווין, ויקיפדיה

מובן שאין בכך להכחיש שיש הבדלים גנטיים בין קבוצות מסוימות הגורמים, למשל, לעור כהה או בהיר, ושההבדלים האלה עשויים להיות בעלי השלכות חשובות אחרות שאפשר לחקור מדעית – כמו פגיעוּת למחלות מסוימות (לבעלי עור בהיר יש סיכוי גבוה יותר לחלות בסרטן העור, ועור כהה מעלה את הסיכון למחסור בוויטמין די.

ניסיתי להמחיש כיצד הבנת עבודתו של קריפקי בנוגע לאופן השימוש בשמות עצם כלליים יכולה לפחות לשפוך אור על דיונים בנושא זהות ו"מהותנות ביולוגית", אם לא להכריע בהם. מעל לכול, שווה להבהיר שסוג "המהותנות הביולוגית" שעולה מהאופן שבו קריפקי מתאר את תפקודם של מונחים כמו "נמר" – שעשוי להיות נכון (ובמקרה של "נמר", אני חושב שהוא אכן נכון) – שונה מאוד מסוגים אחרים של "מהותנות ביולוגית", סוגים הרבה יותר שנויים במחלוקת ולעתים אף מזיקים, שעלולים לצוץ בדיונים העוסקים בזהות, גזענות, סקסיזם וסוגיות הקשורות לקהילה הטרנסית.

סטיבן לוֹ (Law) הוא פילוסוף וסופר, וכן עורך כתב העת THINK מבית המכון המלכותי לפילוסופיה. הוא חוקר בעיקר את הפילוסופיה של הדת והנפש, את ויטגנשטיין ואת תחום המהותנות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "טרנס", תצלום: דייגו סאנצ'ס, unsplash.com

Photo by DIEGO SANCHEZ on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן לוֹ, AEON.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על גם נמר הוא אריסטו

אני לא מבין את הקפיצה שקריפקי עושה בין הטענה שיש ״דברים בעולם״ לבין האופן שבו אנחנו נותנים להם שמות, אגב שימוש בשמות האלה בשפה.

במקום לדמיין עולם מקביל, אפשר לדמיין מצב שבו לאורך כל הקיום האנושי ידעו בני-אדם מה זה ״מים״ כאן, בכדור-הארץ, ואילו עכשיו, במאה ה-21, מדענים גילו פתאום שיש שני סוגים של מים, שנבדלים זה מזה בהרכב הכימי שלהם - מדובר בהבדל שאנחנו, בני-האדם, איננו מסוגלים לחוש בו באמצעות אף אחד מהחושים שלנו: שני סוגי המים מרווים, שקופים, נוזלים ופועלים בעולם בדיוק באותו האופן. האם פירוש הדבר שכל בני האדם עד היום טעו? שאחד הסוגים האלה הוא ״מים״ והשני הוא משהו אחר? ואם כן, איך נקבע מי מהשניים הוא ״מים באמת״ ומי מהשניים איננו?

כלומר, גם ההחלטה שההרכב הכימי של משהו הוא מה שקובע ״מה זה הדבר הזה״ היא בסופו של דבר החלטה שרירותית, שנובעת מהנכונות לייחס משקל רב לעובדות מסוימות ולייחס משקל פחות לעובדות אחרות. אפשר למשל להציע, לחלופין, שיש מים שהרכבם הוא H2O ויש מים שהרכבם הוא XYZ - ובלאו הכי, שרק מדען במעבדה יכול להבדיל בין מים כאלה לבין מים כאלה. אולי, במקרה כזה, כדי שנוכל להצליח לדבר על הנושא, נמציא מלים חדשות (מים מימניים ומים אקסווייזדיים, או משהו כזה).

כלומר, במלים פשוטות, יש ״דברים בעולם״ ועובדות שאנחנו לומדים עליהן מתוך תצפית - ויש מלים שמתארות את העולם, או נכון יותר: שאנחנו משתמשים בהן כדי לתווך זה לזה אמירות על העולם. בין המלים לבין הדברים אין, ולא חייב שיהיה, קשר חד-חד ערכי.

אם אני מבין נכון, קריפקי אומר משהו כזה: יש מכלול של כאלה וכאלה תכונות ביולוגיות של בני-אדם, שאנחנו רגילים לקרוא לנשאים שלו ״אישה״. זו לא מהותנות, אלא הבחנה עובדתית. באותו האופן, יש מכלול אחר של תכונות ביולוגיות, שיכולנו לקרוא לנשאים שלו ויבל, אבל אנחנו לא נוהגים לעשות זאת, כי למכלול התכונות השני אנחנו לא רגילים לייחס חשיבות חברתית. מהותנות היא רק המחשבה, שנתינת משקל קריטי למכלול תכונות מסוים ולא אחר היא הכרחית. אבל אם ככה, למה לא לפשט ולהקל עוד יותר, ופשוט להסכים שהמשמעות של מלים היא תמיד, פשוט, המשמעות שאנחנו נותנים להן כשאנחנו משתמשים בהן?

ואז, בחברה שהמלה ״אישה״ מצביעה בה על מכלול של עובדות ביולוגיות מסוימות זו תהיה משמעות המלה הזו ובחברה שבה המלה הזו מצביעה רק על מכלול של תפקידים חברתיים, למשל, תהיה לה משמעות אחרת. במעבדה, אולי, תהיה למלים כמו ״מים״ ו-״זהב״ משמעות שקשורה דווקא להרכב הכימי של הדברים שהן מצביעות עליהם, ואילו בחיי היומיום תהיה להן משמעות שקשורה לאופן שבו הדברים האלה נתפשים בחושים או לאופן שבו אנחנו משתמשים בדברים האלה עצמם (ואולי אפילו נשתמש במלה ״מים״ כדי לתאר שני חומרים שהרכבם הכימי שונה, אבל התפקוד שלהם בעולם זהה).

ושוב, לסיכום: אני לא רואה סיבה לחשוב שיש הבדל בין ״אישה״, ״מים״ או ״עשבים שוטים״. כל שם-עצם מתייחס לפרטים שהוא מתייחס אליהם לפי מכלול התכונות הרלבנטי. מי שקובעים אילו תכונות הן רלבנטיות ואילו תכונות אינן רלבנטיות הם מי שמשתמשים בשפה, והמשקל שאנחנו מייחסים לתכונות מסוימות ולא לאחרות הוא שרירותי ותלוי-תרבות. יש ״דברים בעולם״ ויש ״עובדות אובייקטיביות״, שאותן אפשר לאתר באמצעות תצפית - אבל לא העובדות האלה קובעות מהו ״עשב שוטה״ ומה איננו, מי היא ״אישה״ ומי איננה ואפילו לא מה הם ״מים״ ומה אינם.

02
עמוס איל

נראה לי שהדיון לעיל שיך למה שכבר נאמר עליו: "מה שמוציא שם רע לפילוסופיה".
וליתר דיוק דיון בהגדרות: מהי "אישה" ומהם "מים"..
ראוי היה לחזור לפופר ל"חברה הפתוחה ואוייביה" לפרק 11.
שם הוא חתם סופית את הדיון המיותר בנושא ההגדרות, ה"מהותניות", או יותר נכון חוסר החשיבות שלהן.

03
דן שפנפן

מזכיר קצת את החדר של מרי, ניסוי מחשבתי פילוסופי שניסח פרנק ג'קסון. אם אתה יודע את כל התכונות המאפיינות את הצבע אדום, אורך גל, אילו עצמים הם אדומים, אילו רגשות אדום מעורר וכיו''ב, אבל מעולם לא נתקלת בצבע אדום (נאמר שאתה עיוור צבעים) ואז יום אחד אתה רואה אדום לראשונה בחייך -- האם תוכל לזהות את הצבע אך ורק על סמך הידע ה"יבש" שרכשת. לדעתי תוכל לנחש שכרגע ראית אדום אבל לדעת בוודאות, כנראה שלא. כי אדום זה מוסכמה חברתית. אפילו אם הגלאי שברשותי מצביע על כך שהצבע שמולי הוא אדום, אני לא יודע אם מה שאני סבור שהוא אדום יתקבל כאדום גם אצל אחרים. ויטגנשטיין כבר אמר שאין משמעות לשפה פרטית.