געגועי רפאים

זיכרון:

איש לא צעיר, ישב בסלון ביתו לבוש חולצה אפורה מגוהצת. הוא רכן אל מול מסך טלוויזיה צועק, שחור לבן.

הוא שמע את הקולות, ניסה להבין את קריאות המנהיגים, את תלונות האזרחים, פענח לעצמו את המילים. כשיצא מביתו ראה את המקום הקדוש, את השכונה המלוכלכת, את הרחוב והחנויות, את מושבם של הבורגנים החדשים. ראה ושמע את חובשי הכיפה, את לובשי המדים ואת המסתובבים בחוץ בגופיות "כי חם".

הוא אמר שהוא לא מבין. מה זה, מה הם עושים? למה? פלט איזו קללה בשפת אמו.

האישה לצידו ניסתה להרגיע.

"מה אתה רוצה?" אמרה לו, "פה זה לא אירופה".

והוא? לפעמים שתק ולפעמים התווכח בקול רם, איתה, איתם, אתנו.

שנים הייתי עדה לסצנה זו.

שנים הייתי עדה למילים שנאמרו והושתקו בחיים של הזוג הזה, הוא מגרמניה היא בת ירושלים. שנים שאני עדיין רואה, עדיין שומעת את האמירות הללו מפעפעות במרחבים –הפרטיים והציבוריים.

גלות:

נדמה כי תחושת הגלות הפנימית שסבא שלי, בן התרבות האירופית המערבית, הרגיש עברה גם אלי. כשהוא ראה ושמע את המעשים שנעשים במדינתו החדשה, את ההתנהגות שרוח של "בראשית" לצד "עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִיבה" שרויה עליה, הוא נחרד.

היו שנים שבהן הוא ניסה להתערות, לחקות, להיות כמו בני הארץ, אך לרוב נדחה.

אנשים ונשים לא הבינו את שפתו, וודאי לא את העולם שממנו בא. חשבו כי הוא ושכמותו הם נטע זר כאן.

כשראה את השתלטות מה שנטו לקרוא לו ה"אותנטיות", כשהבין כי הכוח, ה"צבר", ה"גבר גבר" "הכבוד היהודי" וכל שאר ביטויי השליטה הם השיח הנפוץ והמקובל כאן – נדמה לי כי נשבר. הוא חזר וסינן במין נימה נבואית, ספק לעצמו ספק אלי:

"מדינת ישראל... אחרי אלפיים שנות תולעת רוצים שיהיו אריות. חחח הם לא יהיו אריות, הם יהיו נחשים. נחש זה התפתחות, אבולוציה, של תולעת, לא אריה, לא אריה״.

היה במילים הללו ביטוי לכאב עלבונו של מי שרצה ליצור משהו טוב, צודק, מורכב, וודאי חי יותר מהתרבות שאותה עזב ומצא עצמו במקום שעיוות את ערכיו, לגלג עליהם, שלא לומר באופן בוטה, ירד ועדיין יורד לחייו גם שנים אחרי מותו.

כאב זה צילק לא מעט נפשות.

סבא שלי לא הפסיק לחזור לשם. הוא לא נלחם כדי להטביע את חותמו כאן. אולי בחר שלא לפעול למען ערכיו כי הרגיש שאין טעם, שהמלחמה מראש אבודה

מי שהגיעו לכאן מגרמניה, בין אם לפני השואה ובין אם אחריה, נקרעו. מעבר לכאב שתי המולדות, הייתה בהם ההכרה העצובה שמה שהביאו לסל התרבות הקולקטיבי – לא רצוי, מבוזה.

סבא שלי לא הפסיק לחזור לשם. הוא לא נלחם כדי להטביע את חותמו כאן. אולי בחר שלא לפעול למען ערכיו כי הרגיש שאין טעם, שהמלחמה מראש אבודה.

חיים בהם גופך במזרח וליבך במערב הם חיי גלות. גם כשהיה כאן בירושלים חזר לגרמניה בשפה, בחברים שהקיפו אותו, בגינונים, בספרים, במוזיקה.

מיניאטורה של העיר וירצבורג, גרמניה: מולדתו של המשורר הישראלי יהודה עמיחי. תצלום: פלוריס אוסטרפלד

פה זה לא:

נראה כי תחושת ניכור זו באה לידי ביטוי אצל רבים מהבאים לכאן ולא רק מגרמניה. המעבר ממקום למקום טומן בחובו הרבה יותר משינוי של נוף. לא פעם המקום החדש, שאותו חלמו עשרים, שלושים או אלפיים שנים, מתגלה במערומיו.

נדמה כי עם הגיעם לכאן התבהר לחולמים, כי מושא חלומם מעולם לא התקיים. לחרדתם, מציאותו התגלתה כרחוקה מדמיונם ואף מדמיון הדורות הקודמים להם

נדמה כי עם הגיעם לכאן התבהר לחולמים, כי מושא חלומם מעולם לא התקיים. לחרדתם, מציאותו התגלתה כרחוקה מדמיונם ואף מדמיון הדורות הקודמים להם.

הם החלו לשמוע את הקולות. לפעמים הטיחו בהם "פה זה לא אירופה" ואחרי שנים "פה זה לא אתיופיה" או "פה זה לא רוסיה". ואי אפשר היה להתעלם מצלילי הלעג, ההתנשאות, הבוז או חמור מהם, מקולות השמחה לאיד.

גם היום רבים מסננים או מקלידים את ארבע המילים הללו בהתרסה. מטרתם בבחירת המילים היא להעליב את הנמען, לפגוע בנמענת. לומר להם: אתם, אתם מבינים לא מבינים איך צריך להתנהג בישראל, במזרח התיכון.

יש והמילים הללו נאמרות על ידי מי שהגיע מ"שם", כל "שם". מנסות לבטא איזו ביקורת מהוססת על התנהגות "הישראלי" במרחב הציבורי, על נורמות שהשתלטו כאן על כולנו. לעיתים הן נאמרות בעצב, בשקט, בצער ובמידת מה בהשלמה:

אישה מבוגרת אוחזת בכף ידה של מבוגרת ממנה. שתיהן מתבוננות במשהו שמתרחש מולן ואחת מהן אומרת "פה זה לא..." כשהשנייה מנענעת בראשה השב בתנועה של "מה אפשר לעשות?"

מבינות כי הגשימו את החלום בדמי כבוד, כבודן. ¹

אני לא מפסיקה לשמוע אותם ואותן. את מי שלוחשים את המשפט הזה בשקט, לעצמם. מתגעגעים, כשהם מנסים לצלוח עוד חומה, עוד איום, עוד התייחסות המקטינה אותם.

ריח של מולדת, טעם של בית אמיתי: טכס קפה באתיופיה. תצלום: פרטיק פאטל, יוניברסיטי קולג', לונדון

כי כאן:

כאן זה תמיד ביחס למקום האחר. הממשי או המדומיין. כשלא היינו כאן דאגנו, בחלקים מחיינו, לפעול לאור המקום המדומיין. יצרנו השוואה מתמדת בין שם לפה.

תלינו תקוות לגבי המקום האחר שאליו נגיע אם ירצה השם, בשנה הבאה, אם נרצה, אם נגורש.

הגעגוע הוא חלק מהותי מהתרבות היהודית. במשך אלפיים שנות גלות תרגלנו געגועים לצד חיי הווה. הורגלנו לחכות למשיח. תמיד.

הגעגועים היו למקום אך גם למהות. חלום השיבה לציון החזיק עם ושימר תרבות לאורך דורות. הגעגוע הפך להיות חלק מהדנ"א שלנו. גם עכשיו חלקנו מתגעגעים לארצות המערב, אחרים מתגעגעים למזרח.

יש יאמרו כי כמו שהעם העברי התגעגע למצרים מייד עם היציאה שלו ממנה, שכח את גזרותיו של פרעה שהובילו לעזיבה ורצה לחזור – כך אנחנו. רוצים עכשיו לחזור אל סיר הבשר הממשי או המדומיין. הייאוש, כך נאמר לנו, נאמר לנו נעשה יותר נוח בלונדון, וודאי בברלין.

עם זאת נדמה שיש כאן משהו מעבר לגעגועים.

הגעגועים לסדר השוויצרי, לרעיונות הצרפתיים, לגינונים האנגלים, לאוכל האיטלקי למוזיקה האוסטרית, הגעגועים למלך במרוקו, לנהר בעיראק או לספרות הרוסית – בגעגועים אלה יש גם תחושת אשם

הגעגועים לסדר השוויצרי, לרעיונות הצרפתיים, לגינונים האנגלים, לאוכל האיטלקי למוזיקה האוסטרית, הגעגועים למלך במרוקו, לנהר בעיראק או לספרות הרוסית – בגעגועים אלה יש גם תחושת אשם. מתחת לכל געגוע מסתתרת תהיה:

איך אפשר להתגעגע לתרבות שהצמיחה בתוכה וממנה את מי שלא רצה אותי, אותך, אותנו.

והמורכבות הזו ביחס לעבר שנקטע היא בבסיס הכאב הגדול של קיומנו כאן.

כשילדים יהודים סובבו סביבונים במאות קודמות, "נס גדול היה שם" – הם סובבו. הסביבון, שמקורו במשחק הימורים אירופאי (גרמני) הפך לחלק ממנהגי חג החנוכה היהודי. הוא אומץ  גם כאן, אחרי העלייה לארץ והקמת המדינה. אלא שמשהו בו השתנה.

האות ש' הפכה לאות פ'.

"נס גדול היה שם" הפך ל"נס גדול היה פה". הנס ההיסטורי או אם אדייק המיתולוגי, נס ניצחון המעטים, התחבר לנס יצירתה של מדינה. נס יצירת ה"פה", החייאתו מחדש.

נס גדול או הימור גדול? תצלום: slgckgc

עם זאת, נראה כי על אף ההתיישבות פה, העצמאות פה, המלחמה על הבית ועוד רכיבים במציאות שלנו, נותרו בנו לא מעט חלקי מרחב שאקרא להם מדומיינים.

חלקים רבים בחיינו פה נישאים על כתפי המיתוס, התאולוגיה, החזון ההבטחה.

אנחנו חיים במרחב שאין לו גבולות מוסכמים. קריאת המציאות שלנו נעשית כל הזמן ביחס לעבר מיתי. בגעגועים לעולם אחר

אנחנו חיים במרחב שאין לו גבולות מוסכמים. קריאת המציאות שלנו נעשית כל הזמן ביחס לעבר מיתי. בגעגועים לעולם אחר. ההבטחה לאברהם, כיבוש הארץ, החורבן ועוד. יש לנו מסורת תרבותית נרחבת שקשורה למרחב כפי שהיה (בדמיוננו או בחזוננו) לפני אלפי שנים. למעשה, היא אינה מחוברת תמיד למקום הממשי העכשווי, מתעלמת מסימנים של האחר שהיה כאן בשעה שלא היינו פה.

המקום המדומיין, המקום שאליו שואפים בבחינת ירושלים של משאת נפש, או בית מקדש שלישי – נתפש אצל חלקים מאתנו כחשוב יותר מהמקום הממשי. והנה החיים פה אינם ממש פה.

המקום אותו מקום:

נדמה כי הגעגוע למקום אחר שעבר מן העולם קיים לא רק אצלנו. יש שנשארים באותו מקום, באותו מרחב, במשך דורות רבים ובכל זאת מוצאים עצמם מתגעגעים לפנים אחרות בו.

כי המרחב, למשל המרחב האירופי, השתנה. לפעמים ללא הכר.

משמעות השם "אירופה" הוא מערבה. כלומר, עוד בראשיתה היא הועמדה מול "קדם", לעומת המזרח. אירופה המערבית היא זו שהצמיחה וטיפחה בתוכה את תנועות החילון וההשכלה, את הפמיניזם וההומניזם. עם זאת, אני זוכרת היטב כי עלו בה גם רעיונות שמימושם הוביל את העולם לאסון.

היום "אירופה" סולקה מחלקים גדולים באירופה. היא נשארה כמושג. מטונימיה לערכים הומניסטיים, לאמנות. כינוי לעולם ליבראלי מתקדם משכיל וחילוני שלא אחת הוא מושם ללעג.

מיתוס שאינו מרפה וממשיך להתממש: "חטיפתה של אירופה" (1632), רמברנדט. תצלום: Google Art Institute, ויקיפדיה

ההגירה, ובמיוחד חוסר היכולת או חוסר הרצון של חלק מהגולים להיטמע בתרבות האירופית על גינוניה מנהגיה ואמונותיה, משנה את פני אירופה לבלי הכר.

רבים מצביעים על גסיסתה. מבקשים שלא נהיה כמותה, טוענים שאין סיבה להתגעגע אליה. צמצום הילודה לצד ההגירה מארצות המזרח משנים בה את האוכלוסייה ובהלימה לכך את התודעה.

מישל וולבאק מתייחס לכך בספרו "לחסל". הקוראים עוקבים אחרי חיסול פוליטי, תרבותי ופיסי של העולם הישן, על ערכיו ותרבותו. חיסול שמתבטא בנהיה אחרי תורות מזרחיות, במהגרים שממלאים את רובעי פריז, באבדן ערכי משפחה ולכידות קבוצתית, בשפה שמשתנה "לטובת" עגות זרות וכמובן בגופו של הגבר הלבן האירופאי שמחוסל.

האירופי מחסל את עצמו באמצעות תורותיו הוא. אירופה אינה יודעת להיות תרבות מתגוננת ומשום כך היא נעלמת

לטענתם של וולבאק ואחרים, החיסול הוא אוטואימוני. כלומר האירופי מחסל את עצמו באמצעות תורותיו הוא. אירופה אינה יודעת להיות תרבות מתגוננת ומשום כך היא נעלמת.

תנועות הימין והשמרנות שבאה כתגובה להגירה, משתלטות אט אט. מבטלות את  הפתיחוּת, מחריבות את המהות ה"אירופית" זו שאליה מתגעגעים רבים, גם פה.

נראה כי היום גם באירופה אפשר לומר כי "פה זה לא אירופה". והגעגועים לחלקים הללו שמתו, נמצאים גם שם.

גם וגם:

הציונות, שנולדה בהשפעת מגמות אירופיות כחלק מהלאומיות, הצהירה על הזדמנות למשהו חדש, שילוב בין ניגודים. למעשה, למעט איי תודעה קטנים, הרעיונות, התפישה האנושית החילונית, ראיית מקומו של האדם בעולם, נשארו בתחילת דרכנו כאן ולאורך שנים – אירופיים. כך גם תפישת הקִדמה וודאי תפישת נאורות.

והנה, העיניים שלנו עדיין נשואות מערבה. תחרויות ספורט, מוסיקה, תיאטרון, ספרות, השוואה למערכות חינוך, כלכלה ועוד. לא פעם החמצנו הזדמנות להיות חלק מהמרחב הערבי, אולי כי לא ממש רצינו בכך ואולי כי המרחב הזה עוין אותנו ברובו.

גם פה נשארנו זרים, מתגעגעים למקום אחר. מקום שבזמן אחר, מקום שבמרחב אחר.

תחילתה של ההתיישבות החלוצית הייתה בתפישה חיובית של חיבור בין עבר להווה, גשר מזרח ומערב. גשר של שמרנות וליברליות, של עתיקוּת לצד מודרניזם.

הייתה תחושה (שלימים התבררה כמדומיינת) של עירוב מרחב מזרחי עם תרבות מערבית. דווקא כאן, במדינה החדשה, בשילוב הזה בין ישן לחדש – "אירופה" כמושג הייתה יכולה להמשיך לחיות, להשתנות להתפתח להתרענן בעזרת התפישות המקומיות, המזרחיות.

בכתביה של ז'קלין כהנוב, אפשר לחזור לקרוא על גם וגם, שילוב מזרח מערב כמה שמאפשר דיאלוג מצמיח, מאפשר חיבור בין עולם שבסיסו מסורתי לתפישות דמוקרטיות ליברליות.

'אירופה' היא סבתא שלנו, של כולנו (סבתא ביולוגית או חורגת). היא עולם העבר שלנו, של מי שבאו לכאן מתוקף תפישה ציונית, לאומית. בין אם הגענו לכאן מעיראק (כמו אבי) ובין אם עלינו מגרמניה (כמו סבי)

כי "אירופה" היא סבתא שלנו, של כולנו (סבתא ביולוגית או חורגת). היא עולם העבר שלנו, של מי שבאו לכאן מתוקף תפישה ציונית, לאומית. בין אם הגענו לכאן מעיראק (כמו אבי) ובין אם עלינו מגרמניה (כמו סבי). וכך אנחנו, בדומה למתיישבים החדשים באמריקה שניהלו מערכת יחסים מורכבת עם ה"יבשת" – קשורים בה ובועטים בה, מיום היווסדנו בבאזל, כלומר באירופה. מתגעגעים אליה ושוטמים אותה.

עם השנים, נוצרה כאן תרבות מקומית ישראלית שחלקה עומד בזיקה הפוכה למקורות האירופים שלה, לפחות הרעיוניים.

נראה כי ההשפעה של המרחב הדתי השמרני שבו אנחנו חיים – המרחב המזרח תיכוני, המרחב הערבי – מנצחת את רוח מקימי המדינה. בזהירות אפשר לומר כי המרחב הגאוגרפי ניצח והאדם הפך להיות תבנית נופו. המיזוג, אליבא דכהנוב, לא ממש צלח.

פה זה:

כשמרגלית צנעני שרה בשנת 2004 את  "פה זה לא אירופה", אפשר היה לרקוד לצלילי השיר, לשיר את מילותיו (שכתב דורון מדלי) ולחשוב כי זה שיר ממש "סבבה". אפשר היה להרגיש את תחושת השמחה של אנחנו יחד מול ה"אלה", התקועים באיזו אירופה וגם מול הצעירים החדשים, ה"וואנביז" אירופה. אפשר היה להתפעל מהחיבור בין המהפכה הלהט"בית לצלילים המזרחיים ועם זאת מעבר להקשבה למוסיקה המקפיצה אפשר היה לבחור להקשיב למילים.

ומה שנאמר בשיר הזה לפת אותי כבר אז, לפני כמעט עשור, בפחד גדול.

"פורופופופה, פה זה לא אירופה/ פה זה ישראל, תתחיל להתרגל/ כפרה, הופה, פה זה לא אירופה/ פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן."

לא נחרדתי מהאמירה "פה זה לא אירופה". אני יודעת שזו אינה אירופה. כולנו יודעים. אבל הלעג שמופנה בשיר כלפי מי שמחובר עדיין לעולם הישן האירופי, לכל מה שריח של עידון מגיע ממנו, לכל מי שרוצים להידמות לאירופים כמושג, כתפישה – הלעג הזה עורר בי חשש.

צעירים ומבוגרים שרו ושרים את המילים הללו תוך כדי ריקוד, מצטרפים לזמרת וללהקה, מוחאים כפיים. הדברים הנאמרים, בקלות דעת של שיר פופ, מופנים שוב לעבר נמענים שכבר בעבר הושמו ללעג, נתפשו כ"אשכנזים מתנשאים", כאלה שאינם מבינים היכן הם חיים, תרבות גוועת. הדברים נאמרו ונאמרים לאנשים ונשים שעדיין סוחבים פצעים של לעג משנות אי-הקליטה שלהם כאן. אנשים שהיום נתפשים צאצאיהם כפריווילגיים האשמים בתחלואי החברה.

לא צריך להיות מזרחן מדופלם כדי לדעת שמזרח תיכון ישן הוא עולם פונדמנטליסטי, דתי דכאני, בלי שום תקווה למשהו אחר

בשיר הזה באה לידי ביטוי ההתנשאות כלפי מי שחולמים עדיין על שילוב של אירופה בלבנט, כלפי מי שמוצאם או מוצא הוריהם והורי הוריהם משם ואחרים שנולדו כאן ורואים את אירופה כמודל וכמקום שממנו צמחו רעיונות נאורות וליברליות.

מול "אירופה" – מוצג בשיר "פה". זה הכאן והעכשיו, זה העולם החדש. ומה יש לנו בו? "בלגאן".

על מה הגאווה הגדולה? רציתי לשאול ושתקתי. על זה שאנחנו "אמריקאים עם כבוד של ערבים" ו"מזרח תיכון ישן"? לא צריך להיות מזרחן מדופלם כדי לדעת שמזרח תיכון ישן הוא עולם פונדמנטליסטי, דתי דכאני, בלי שום תקווה למשהו אחר.

גם שם זה לא אירופה: איש דת מוסלמי בחיל האוויר האמריקני, סרן שריור רחמן. תצלום: Lance Cheung

אל מקום

לא פעם נדמה שבעידן הגלובליזציה אין חשיבות למקום. שהמרחק קטן, שהמרחב הפרטי מכיל בתוכו את כל האפשרויות בשל האמצעים הטכנולוגיים. הנה, אומרים האל-מקומיים, המושג נוודים דיגיטליים קורם עור וגידים ומאפשר חיים בכל מקום.

גם השפה כבר אינה מכשול לעבודה מחוץ למקום העבודה. אפשר לשבת על חוף בתאילנד ולהמשיך בעבודתה כישראלים.

הנוודות ההפוכה ל"צומוד" הופכת לאפשרות נחשקת על ידי לא מעט צעירים וצעירות. ועם זאת קשה לי לראות אותה מתקיימת לאורך שנים. הצורך בשייכות לנוף, למרחב, למקום הוא צורך אנושי מקדמת דנא.

המפתח להגירה מוצלחת הוא דווקא שִכחה. גם להגירה שלנו מכאן ולכאן

העולם היום מלא מהגרים. אנשים שעזבו את מקומם למקום אחר. עזבו ועם זאת לא ממש עזבו. את מהגרי העבודה אפשר לראות מקובצים על פי ארצות המוצא שלהם. גם כאן בישראל ובכל העולם. הפליטים הצעירים, כפי שתיאר אותם עמנואל קארר בספרו "יוגה", מבקשים מקלט מדיני באירופה, מנסים להשתלב במקום החדש ולשכוח את עברם. חלקם יצליח חלקם לא. הבעיות גדולות, במיוחד יכולת ההיטמעות באירופה היום.

הבקשה של חלק מהם להביא את התרבות שלהם לאירופה וליצור מיזוג מחייבת איזו פתיחות, הן של הוותיקים והן של החדשים. פתיחות כזו לא תמיד מתקיימת באקלים החברתי הנוכחי.

המפתח להגירה מוצלחת הוא דווקא שִכחה. גם להגירה שלנו מכאן ולכאן.

לזכור אך במיוחד לשכוח

הזיכרון של התרבות שממנה נפרדו אינו מאפשר לחלקים גדולים מהמהגרים (או העולים, כפי שהם נקראים אצלנו) להיטמע, להיות חלק מהתרבות הקולטת, לייצר תרבות חדשה.

אבל טבעם של בני אדם לשכוח. אולי כמו שאירופה של מסעי הצלב נשכחה, אולי גם המזרח התיכון יצליח פעם לשכוח את עברו רווי הדמים.

אולי נשכח גם אנחנו את אלפיים שנות התולעת. נשכח את "שם". את העלבונות והרדיפות, נשכח גם את תחושת הנבחרוּת שלטפה אותנו בשעות קשות. נשכח את גדמי ההבטחה והתנאים, נשכח מעט מהעבר העתיק המדומיין כדי לחיות בהווה על כל אתגריו כי הם רבים ולא פשוטים.

אולי תהיה זו דווקא השכחה שתרפא את כאבי הפנטום הרבים כל כך.

לנגזם לנגזם, אינשאללה, הלוואי.

רחל היימן היא סופרת המלמדת תאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים.  ספרה "חזרה" ראה אור בהוצאת "שתיים" בשנת 2022.

תמונה ראשית: מתוך "תהלוכת פנסים באגם האלסטר החיצוני" (1900-1905), ארנסט אייטנר, המוזיאון לאמנות בהמבורג. תצלום: נורית מלצר-פדון