דברים שלמדתי מנלסון

הכעס מחלחל לכל שכבות הפוליטיקה והתרבות, אך יש דרכים להיחלץ מהמערבולת האפלה הזאת
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

כעס תובע מאיתנו חשיבה מעמיקה ובהירה יותר מכל רגש אחר. הכעס מקדם את פנינו מדי יום – בקשרים האישיים, במקום העבודה, בכביש, בשדה התעופה, וכן, לעתים קרובות גם בחיים הפוליטיים. הכעס רעיל, ובכל זאת רווח בחיינו. אפילו כאשר אנו מודים בפוטנציאל ההרסני שלו, אנו נאחזים בו, תופשים אותו כרגש חזק המעיד על כבוד עצמי וגבריות (ואצל נשים, כרגש המוכיח מעמד שווה). אם לא נגיב לעלבונות ולעוולות בכעס, ניחשב לעלובים וחסרי עמוד שדרה. החוכמה המקובלת אומרת שכאשר אדם אחר פוגע בנו, עלינו להשתמש בזעם מוצדק כדי להעמיד אותו במקום, "לשרוק לעבירה". אפשר לכנות זאת פוליטיקה של כדורגל , אך יש להודות מיד שהשחקנים, יהיה סגנונם הרטורי אשר יהיה, חייבים להיות אנשים ממושמעים שיודעים להתגבר על הכעס לטובת המטרה הקבוצתית.

החוכמה המקובלת אומרת שכאשר אדם אחר פוגע בנו, עלינו להשתמש בזעם מוצדק כדי להעמיד אותו במקום

אם נחשוב לעומק על כעס, נתחיל לראות מדוע מדובר בגישה מטופשת לחיים.

אפשר להתחיל בהגדרה של אריסטו: היא אינה מושלמת, אך היא יעילה, והיא גם נקודת ההתחלה של מסורת מערבית ארוכה של בחינה עצמית. אריסטו אומר שכעס הוא תגובה לנזק מהותי שנגרם למשהו או למישהו שאכפת לנו ממנו, נזק שאינו מוצדק בעיננו. הוא מוסיף כי אף על פי שהכעס כואב, הוא נושא בחובו את התקווה לנקמה. אם כך: נזק רב, פגיעה בערכים האישיים שלנו, ביקירינו או בדברים היקרים לנו, והיעדר הצדקה. כל אלה נראים נכונים ומקובלים על כולם. אך הנחתו שאדם כועס חושק בנקמה, ושהרצון בנקמה הוא חלק יסודי ממושג הכעס, היא שנויה יותר במחלוקת, אם כי כל הפילוסופים המערביים הכותבים על כעס מסכימים עמה. לפי אריסטו, אם אינכם רוצים נקמה, אינכם חווים כעס, אלא רגש אחר .

כעס, איש כועס

"כעס", תצלום: קרלוס ויאר

אדם כועס חושק בנקמה, והרצון בנקמה הוא חלק יסודי ממושג הכעס

האם זה באמת נכון? אני חושבת שכן. עלינו להבין שהרצון בנקמה אינו בהכרח רצון ישיר: האדם הכועס אינו חייב לרצות לנקום בעצמו. אולי הוא רוצה שהחוק ינקום בשמו, או אפילו יד אלוהים. אולי הוא פשוט רוצה שחייו של גורם העוול ישתבשו בעתיד – למשל, שנישואיו השניים של בן זוג בוגד יהיו גרועים. אני חושבת שאם נרחיב את תפישת הנקמה, נראה שאריסטו צודק: הכעס אכן מכיל רצון להכות בחזרה. גם פסיכולוגים שחוקרים כעס באופן אמפירי מזהים בו את התנועה הכפולה הזו, מכאב לתקווה.

אך הנה הבעיה המרכזית: הרצון בנקמה אינו הגיוני. תהיה העבירה אשר תהיה – רצח, אונס, בגידה – הסבת כאב לעבריין אינה מחזירה את הדבר או האדם שאבדו לנו. אנו חושבים על נקמה ללא הרף, ואף נוטים לחשוב שעונש מידתי מאזן, איכשהו, את העבירה. אך זה אינו המצב. נאמר שחברתי נאנסה. יש לי רצון עז שהאנס ייעצר, יורשע וייענש. אך במה זה יועיל? ישנם דברים רבים שאני עשויה לרצות: לשקם את חיי חברתי, למנוע מקרי אונס עתידיים על-ידי הרתעה. אך יחס מחמיר לאנס הספציפי הזה לאו דווקא ישיג את המטרה השנייה שציינתי כאן. זהו עניין אמפירי. וברוב המקרים, אנשים אינם מתייחסים למצבים מסוג זה באופן אמפירי: הם לכודים בתפישה של איזון קוסמי ומאמינים כי הגישה הנכונה היא דם תחת דם, כאב תחת כאב. הרצון בנקמה הוא אנושי ביותר, אך נקמה אינה משיבה את הסדר על כנו .

ישנו מצב אחד ויחיד, לדעתי, שבו הרצון בנקמה הגיוני, והוא כאשר העבירה היא מהסוג שאריסטו מכנה down-ranking : עבירה שיש בה השפלה אישית הפוגעת במעמד היחסי. אם הבעיה אינה העוולה עצמה, אלא האופן שבו היא משפיעה על מעמדי בהיררכיה החברתית, הרי שאני באמת יכולה להרוויח דבר מה מפגיעה בגורם המשפיל: אם אציב אותו בעמדה נמוכה יחסית אלי, אעלה בעצמי לעמדה גבוהה יותר ממנו, ואם מעמד הוא הדבר היחיד שחשוב לי, לא אוטרד מכך שהבעיות האחרות שגרמה העבירה לא ייפתרו.

כשנגרם לנו עוול, ואנו רותחים מזעם ורוצים לנקום, אנחנו מגיעים במהרה לפרשת דרכים. לפנינו שלושה נתיבים.

נתיב ראשון: אנו מתמקדים בסוגיית המעמד ומפרשים את האירוע כאילו כל מטרתו הייתה פגיעה בנו וביוקרתנו. במקרה זה, ההחלטה לנקום הגיונית, אך ההתמקדות הערכית שלנו בעצמנו צרה, ואף מעוררת התנגדות.

נתיב שני: אנו מתמקדים בעוול המקורי (אונס, רצח וכו') ושואפים לנקמה, מתוך הנחה שסבלו של גורם העוול ישפר את המצב. במקרה זה, ההתמקדות הערכית היא בדברים הנכונים, אך ההיגיון שלנו לקוי.

נתיב שלישי: אם אנחנו רציונליים, אז לאחר שבחנו ודחינו את שני הנתיבים הראשונים, נשים לב שהנתיב השלישי זמין לנו, והוא הטוב מכולם: נוכל לחשוב על העתיד ולהתמקד במעשה ההגיוני והמועיל ביותר בהתאם לסיטואציה. ייתכן שהוא כולל את הענשת העבריין, אך הענישה תבוצע בכוונה להרתיע, לא לנקום.

אם לסכם את טענתי הרדיקלית: כאשר יש הגיון בכעס (מכיוון שמעמדנו נפגע), הרצון בנקמה הוא בעייתי מבחינה ערכית, מכיוון שהתמקדות צרה במעמד פוגעת בחתירה לטוב כשלעצמו. כאשר הכעס נכון מבחינה ערכית (מכיוון שאנו כועסים על פגיעה בטוב האנושי המהותי), הנטייה הנקמנית אינה הגיונית, ועל כן בעייתית. את השינוי הזה במיקוד – ממעמד לטוב כלשעצמו - נכנה "התפנית" (Transition). אנו זקוקים נואשות לתפנית הזו בחיינו האישיים והפוליטיים, הנשלטים לעתים קרובות על-ידי הרצון בנקמה והחרדה למעמדנו.

לעתים אנו חווים רגש שכבר טומן בחובו את התפנית. כל תוכנו הוא: "כמה מקומם! דבר כזה לא אמור לחזור על עצמו". אפשר לכנות את הרגש הזה בשם "כעס-תפנית", כעס נטול הבעיות הנלוות לכעס השגרתי. אך רוב האנשים מתחילים בכעס היומיומי: הם באמת רוצים שהעבריין יסבול. לכן התפנית דורשת מאיתנו מאמץ מוסרי, ולעתים קרובות גם מאמץ פוליטי. היא דורשת מאיתנו לחשוב על העתיד באופן רציונלי, והיא דורשת מאיתנו רוח של נדיבות ושיתוף פעולה.

המאבק בכעס מחייב בחינה עצמית. בין שהכעס אישי, מקצועי, או פוליטי, הוא דורש מאיתנו להילחם בהרגלים שלנו ובכוחות התרבותיים הרווחים. מנהיגים רבים הבינו את המאבק הזה, ובראשם נלסון מנדלה. מנדלה אמר לעתים קרובות שהוא מכיר את הכעס היטב, ושעליו להיאבק ברצון הפנימי שלו בנקמה. הוא סיפר שבמהלך 27 שנותיו בכלא הוא היה צריך לבצע תרגילי מדיטציה כדי לשמור על משמעת, להביט לעתיד ולהימנע ממלכודת הכעס. כעת ברור שהאסירים ב"רוֹבֶּן איילנד" הבריחו פנימה עותק של "מחשבות לעצמי" מאת הסטואיקן מרקוס אורליוס, כדי ללמוד ממנו מודל שיאפשר להם לעמוד בכעס השוחק.

אבל מנדלה היה נחוש לנצח במאבק. גם כשהיה בכלא הוא רצה אומה משגשגת, וידע שאומה אינה מסוגלת לשגשג כששתי קבוצות מופרדות זו מזו על-ידי חשדות, טינה ורצון להעניש את הצד האחר על העוולות שגרם. אף על פי שמדובר בעוולות נוראות, תהליך בניית האומה דרש שיתוף פעולה. לכן הוא עשה דברים, באותו כלא איום, שנראו נתעבים לאסירים האחרים. הוא למד אפריקנס. הוא למד את התרבות ואת אופן החשיבה של מדכאיו. הוא תרגל שיתוף פעולה על-ידי יצירת חברויות עם סוהריו. מעשי העבר לא הצדיקו נדיבות לב וידידותיות, אך בלעדיהן לא היה ניתן לנוע קדימה.

מנדלה נהג לספר משל קטן. תארו לכם שהשמש והרוח מתחרות מי תגרום קודם למטייל להסיר מעליו את שמיכתו. הרוח נושבת חזק, בתוקפנות. אך המטייל רק מהדק את השמיכה סביב צווארו. ואז השמש מתחילה לזרוח, תחילה בעדינות, ואחר כך מתלהטת. המטייל משחרר מעט את השמיכה, ובסוף מסיר אותה. כך, אמר מנדלה, צריך לפעול מנהיג: עליו לזנוח את הרוח הנקמנית, ולבנות עתיד של שותפות וחום.

מנדלה היה אדם מציאותי. לא היה שום סיכוי שיציע, כמו גנדי , לנסות לחולל שינוי בלבו של היטלר. ומובן שהייתה לו הנכונות להשתמש באלימות באופן אסטרטגי, במקרים שבהם גישת האי-אלימות תכשל. בניגוד לגנדי, הוא לא חשב שאי-כעס מחייב אי-אלימות. אך הוא הבין את משמעותו של מושג האומה, ואת הרוח הנדרשת לאומה חדשה, ובבסיס כל שימוש אסטרטגי באלימות שכנה אצלו תמיד תפישה "תפניתית" שאינה מתמקדת בנקמה, אלא בבניית עתיד משותף על חורבות מעשי העבר הנוראים.

רובן איילנד, תא כליאה

מיטות בתא כליאה ב"רובן איילנד", דרום אפריקה. תצלום: מייגן טרייס

גם כאשר הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC) החל לנצח במאבק, חבריו רצו נקמה. אפשר להבין זאת, הרי נעשו להם עוולות מזעזעות. מנדלה התנגד בתוקף. כשהקונגרס החליט להחליף את ההמנון האפריקנרי הישן בהמנון של תנועת החירות, מנדלה שכנע אותם לאמץ במקום זאת את ההמנון הרשמי הנוכחי, הכולל את המנון החירות (הכתוב בשלוש שפות אפריקניות), בית מתוך ההמנון האפריקנרי וקטע סיום באנגלית. כשהקונגרס רצה לפסול את מעמדה של נבחרת הרוגבי כנבחרת לאומית, כיוון שזיהה את הקשר ארוך השנים של ענף ספורט זה לגזענות, פנה מנדלה לכיוון ההפוך. הוא גיבה את הנבחרת, שהמשיכה וזכתה באליפות העולם ברוגבי, ובכוח הידידות שכנע את שחקניה לאמן צעירים שחורים. כשהאשימו אותו בנכונות רבה מדי לראות את הטוב בכל אדם, הוא ענה: "חובתכם היא לעבוד עם בני אדם כבני אדם, לא מכיוון שאתם חושבים שהם מלאכים".

מנדלה דחה לא רק את הפיתוי הכוזב שבנקמה, אלא גם את האובססיה הרעילה למעמד. הוא מעולם לא חשב שמשימות מסוימות פוגעות בכבודו, ומעולם לא השתמש במעמדו כדי להשפיל אחרים. לפני שיצא לחופשי הוא שהה במתקן לאסירים העומדים לפני שחרור. על אחד הסוהרים הוטל להיות הטבח הפרטי שלו, ומנדלה ערך עמו דיון מרתק לגבי עניין יומיומי בעליל – שטיפת כלים:

"החלטתי שעליי לשכך את המתח ואת הטינה שהוא עלול להרגיש כיוון שעליו לבשל לאסיר ולשטוף את כליו, והצעתי לשטוף את הכלים בעצמי. הוא סירב... הוא אמר שזו העבודה שלו. אני אמרתי, 'לא, אנחנו צריכים לחלוק בה'. הוא אמנם התעקש, והיה כן בכוונותיו, אך אני הכרחתי אותו, ממש הכרחתי אותו לתת לי לשטוף את הכלים, ורקמנו מערכת יחסים טובה מאוד... בחור נחמד, הסוהר סווארט, חבר טוב שלי".

מפתה לראות בסיפור הזה היפוך מעמדות: האפריקנר השולט-לשעבר שוטף את הכלים של מנהיג ה-ANC הנתעב-לשעבר. מפתה לפרש זאת במונחים של נקמה: הסוהר זוכה להשפלה שמגיעה לו על חלקו בדיכוי. אך חשוב להבין: מנדלה אינו צועד בנתיבים חסרי תוחלת אלה, אף לא לרגע קט. הוא רק שואל, כיצד אייצר שיתוף פעולה וידידות?

הפרויקט של מנדלה היה פוליטי, אך השלכותיו נוגעות לרבים מהיבטי חיינו: חברות, נישואים, גידול ילדים, קולגיאליות מקצועית, נהיגה במכונית. ומובן שהן נוגעות גם לאופן שבו אנו תופשים הצלחה פוליטית ושגשוג לאומי. בכל פעם שאנו נדרשים לקבל החלטות מוסריות או פוליטיות חשובות, עלינו לנקות את הראש ולבלות מעט זמן ב"שיחות עם עצמי", כפי שאמר מנדלה, בצטטו את מרקוס אורליוס. אני צופה שכאשר נעשה זאת, הטיעונים הנולדים מן הכעס ייחשפו בפנינו במלוא עליבותם וחולשתם, בעוד שקולות הנדיבות, התבונה וטובת העתיד יצטלצלו חזקים ויפים.

מרתה נוסבאום (Martha Nussbaum) היא מרצה למשפט ואתיקה באוניברסיטת שיקגו. ספרה האחרון, המבוסס על הרצאותיו של ג'ון לוק באוקספורד, הוא Anger and Forgiveness: Resentment, Generosity, Justice (משנת 2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: אנדרטה באתר שבו נלכד נלסון מנדלה. תצלום: דארן גלנוויל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרתה נוסבאום, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על דברים שלמדתי מנלסון

01
משיקוקו

עובדה מענינת : גנדי, מ.ל.ק, מנדלה, האמא תרזה, כולם בני מיעוטים "נחותים" ממשפחות שוליות למדי גם בקהילות המוצא שלהם ואף לא אחד גיבור קרבות/אומנות כלשהי/ספורט וכ'. אולי בגלל זה אנחנו עדיין מדשדשים בעמק הבכא האנושי-מוסרי המאפיין את נוהל חיינו כבני אדם בעולמנו. (אגב בניגוד מוחלט למשה ולסיטהרטה ובדומה לישו )

    02
    דודו

    דווקא מנדלה וגנדי היו ממשפחות מיוחסות בקהילות שלהם. אביהם של שניהם היו בתפקידי מנהיגות ושניהם טופחו מגיל צעיר. שניהם בחרו בגיל צעיר את לימודי המשפטים כך שלא באו מתנאי נחיתות מובהקים דווקא מקרב בני עמם אלא להפך.
    גם האם תרזה הגיעה כנראה ממשפחה מבוססת יחסית.

    04
    מיכאל

    יאיר,כנראה שלא הבנת את ה"מאמר יפה". לפעול ממקום של כעס ונקם לא מועיל לאף אחד, לא לנפגע, לא לפוגע ולא לחברה שמשלמת את מחיר הכעסים הבלתי נשלטים שלה עצמה...אנס זקוק לטיפול ותמיכה כדי שיבריא ממעשיו ולא להמשיך להיות קרבן של כעסי "אנשי המוסר" גם האנס פעל מתוך שהוא קרבן של המערכת...למטבע שני צדדים

05
ורדה ברגר

איפה המנדלה שלנו? איפה גנדי שלנו?
איפה ליימה בואי שלנו? (זו שהביאה להסכם השלום בליבריה בראש תנועת הנשים הנוצריות והמוסלמיות שחברו יחד?) הצטרפו לנשים עושות שלום שם צומחת מנהיגות אחרת.