דבר אלי בלי מילים

בני אדם מפגינים תחכום מדהים כאשר הם משתמשים בשפה. אנו מסוגלים להרכיב מסרים של 140 תווים או לכתוב רומנים של 800 עמודים, ולהביע טווח אדיר של מחשבות ותחושות, מווידויים מהוססים עד הכרזות אהבה נועזות.

יכולתנו לבצע בהצלחה את כל המשימות הלשוניות האלה היא אחד המאפיינים המייחדים את המין האנושי. אבל אנחנו מסוגלים גם לשדר מידע רב בלי לומר ולו מילה אחת. חוקרי התנהגות מנסים זה מכבר להבין את השימושים השונים שלנו בתקשורת בלתי מילולית ואת הסיבות לכל אחד מהם. בסימפוזיון אקדמי אינטגרטיבי בכנס הבינלאומי הראשון למדעי הפסיכולוגיה באמסטרדם התכנס פאנל של חוקרים בולטים כדי לבדוק כיצד המדע חוקר כעת את האופנים השונים שבהם אנו משדרים זה לזה מסרים ברורים ללא דיבור.

אנו משנים את האיכויות האקוסטיות של קולנו ומזיזים את שרירי הפנים והגוף בהתאם למצב, לעתים בלי להיות מודעים לכך כלל

אותות כנים
רגשות משקפים את האופן שבו אנו מעריכים מצב כלשהו, או גירוי כלשהו – לדוגמה, אם אנחנו חושבים שהוא ייסב לנו הנאה או כאב – וההערכות האלה מעודדות התנהגויות המאותתות כיצד אנו עומדים להגיב. מובן שאנחנו יכולים לשדר את הרגשות שלנו באמצעות מילים, אבל אנחנו יכולים להביע אותם גם באופן בלתי מילולי. אנו משנים את האיכויות האקוסטיות של קולנו ומזיזים את שרירי הפנים והגוף בהתאם למצב, לעתים בלי להיות מודעים לכך כלל.

"המבט של סטפני", תצלום: פרנסואה מיהאן

שתי צורות התקשורת האלה, מילולית ובלתי מילולית, מאפשרות לנו לשדר את ההערכות הרגשיות שלנו ואת כוונות התגובה שלנו עוד לפני שאנו פועלים. אבל מה שמייחד את התקשורת הבלתי מילולית, אומר קלאוס ר. שֶׁרֶר מאוניברסיטת ז'נבה בשווייץ, הוא האותנטיות שלה:

"מכיוון שפיתחנו את המכשיר היפהפה המכונה 'שפה', יהיה בסדר גמור אם נשתמש במילים בלבד כדי לומר איך אנחנו מרגישים", ציין שרר. "אבל אם ברצוננו להפיק אותות רגשיים כנים, עלינו לעשות זאת בלי הקִטְלוּגים והתיוגים המטושטשים [של התקשורת המילולית]".

גם אם המבעים המילוליים שלנו כנים, הבעת רגשות בשפה דורשת מאיתנו מידה של עיבוד והפשטה שמרחיקים את המבע המילולי מהגרעין הרגשי. במקרים רבים, הבעות הפנים ותנוחות הגוף שלנו ספונטניות יותר ומסונכרנות בצורה טובה יותר עם הסיטואציה או הגירוי שמולנו, ולכן הן משוחררות מהמגבלות הכובלות את השפה, ומשדרות אותות רגשיים אותנטיים יותר".

אנו מעבדים את המבעים הרגשיים של הגוף במהירות ובאופן אוטומטי, זאת באמצעות מנגנונים שאינם דורשים מודעוּת או תיוג מילולי

חלק מהמבעים הרגשיים הם אוניברסליים, והאוניברסליות הזו מעידה על תפקידם התקשורתי היסודי. מחקר חשוב שערך פול אקמן, מחלוצי חקר הבעות הפנים, זיהה קשר בין הפעלת שרירי פנים במקבצים מסוימים, או "יחידות פעולה" מסוימות, לבין רגשות מסוימים. לדוגמה, הפעלה במקביל של שריר הזיגומטיקוס הראשי, שמתחיל בעצם הלחי ומסתיים בזווית הפה, ושל שריר העין החוגי המקיף את העין, מקושרת להנאה ולחיוכים אותנטיים. לעומת זאת, השילוב בין גבות קמוטות, פה קפוץ ונחיריים מורחבים מקושר לכעס.

רגישות מופלאה
מבעים בלתי מילוליים יעילים לא רק כיוון שאנו מפיקים אותם באופן עקבי, אלא גם כי אנו מפרשים אותם באופן עקבי. במחקריהם החדשים מצאו שרר ועמיתיו קשר חזק בין הבעות פנים לאופן שבו הן נתפשות. ממצאים אלה מעידים על כך שאנו מצטיינים בפירוש מידע רגשי מהבעות פנים גם ללא עזרת השפה.

באחד המחקרים צפו הנבדקים בשורה של "אוואטרים" דינמיים, ייצוגים אנושיים ממוחשבים, והתבקשו לזהות את ההערכה הרגשית שאמורה לחלוף במוחו של אדם כזה באותו רגע. שרר ועמיתיו תכנתו את האוואטרים כך שיציגו הבעות פנים רגשיות מוגדרות שהורכבו מיחידות פעולה מוגדרות. לא זו בלבד שהייתה הסכמה רבה בין המשתתפים באשר להערכות שהם זיהו על סמך הבעות הפנים של האוואטרים, אלא שהיה שוני שיטתי במדרג ההערכות שהם ייחסו ליחידות הפעולה השונות.

מחקר מקוון גדול, שנערך במדגם מייצג, זיהה דפוס דומה: הנבדקים "קראו" את מחשבותיו של האוואטר על פי הבעות הפנים שלו, ודירגו בצורה עקבית את המידה שבה ההערכה הרגשית של האוואטר היא מפתיעה, נעימה או פרודוקטיבית.

אבל הפנים הן רק מכשיר אחד שבאמצעותו אנו מביעים רגשות בלי מילים. מחקרים רבים מראים שגם תנוחת הגוף שלנו ומיקומו משדרים ביעילות את מצבנו הרגשי. בהשראת מחקרים קודמים שהשתמשו במכשירי EEG ו-fMRI, ביאטריס דֶה חֶלְדֶר (De Gelder) מאוניברסיטת מאסטריכט ועמיתיה משתמשים כעת בגרייה מגנטית מוחית, או TMS, כדי לחקור את המנגנונים האחראים לאופן שבו אנו תופשים מבעים רגשיים גופניים.

באחד הניסויים יצרו דה חלדר ועמיתיה ייצוגים של גופים אנושיים וייצוגי ביקורת של בעלי חיים, בתנוחות מאיימות או ניטרליות. הנבדקים צפו בצמדי הדימויים ברצף והתבקשו לקבוע אם יש הבדל בתנוחת הגוף שלהם. החוקרים מצאו שהפעלת TMS על אזור מוח מסוים בתוך ה-extrastriate cortex – המשפיע על התפישה החזותית של גוף האדם ואיבריו – פגעה ביכולתם לזהות שינויים בתנוחות גוף ניטרליות, אך לא השפיעה באופן ניכר על יכולתם לזהות תנוחות המביעות פחד.

לעומת זאת, הפעלת TMS על ה-posterior superior temporal sulcus, או STS אחורי – אזור במוח המקושר באופן כללי לתפישה חברתית – שיפר את יכולתם של המשתתפים לזהות שינויים בתנוחות ה"מפוחדות" האלה.

"ל- extrastriate body area ולקליפת הראייה הראשונית אין השפעה מהותית על עניין זה, אבל כשמגרים את ה-STS האחורי וגם את אחד האזורים הפריאטליים, משתפרת יכולת הנבדקים לזהות ולפענח הבדלים קלים בתנוחות פחד", מסבירה דה חלדר.

הבעה של פחד, מחול בוטו. תצלום: Duc

במחקר נוסף השתמשו החוקרים בפרדיגמה מחקרית בשם binocular rivalry – הצגה לסירוגין של תמונות שונות לשדות הראייה השמאלי והימני – כדי לבדוק אם המשתמשים יעבדו את התמונות באותה צורה בהיעדר תהליך מחשבתי מודע. גם כאן הראו התוצאות שגירוי ה-STS האחורי שיפר את רגישותם של הנבדקים לשינויים בתנוחות גוף המביעות פחד.

ממצאים אלה ואחרים מלמדים כי תפישת המבעים הרגשיים שהגוף משדר, מתבצעת על-ידי "זרם ויזואלי דוֹרְסָלי" ואינה דורשת מאיתנו לבנות במוח ייצוג של הגוף, או לזהות אותו כאובייקט, לפני שאנו תופשים את המבע הרגשי.

במילים אחרות, אנו מעבדים את המבעים הרגשיים של הגוף במהירות ובאופן אוטומטי, זאת באמצעות מנגנונים שאינם דורשים מודעוּת או תיוג מילולי.

כוחה של גאווה
החוקרת ג'סיקה טרייסי (Tracy) מאוניברסיטת בריטיש קולומביה מתמקדת במבעים גופניים של גאווה. היא מצאה ראיות ממקורות שונים לכך שמבעים גופניים, כמו הבעות פנים, יכולים לשמש כאותות חזקים ומהימנים, המשפיעים על תגובותיהם של הנמענים ברמה אוטומטית ויסודית.

מבעי גאווה גופניים, כמו יציבה זקופה בזרועות מתוחות וחזה מנופח, נפוצים יותר מכול אצל ספורטאים מצטיינים ופוליטיקאים, אך אנו משתמשים בהם גם כאשר אנו חוגגים ניצחונות יומיומיים בעבודה ובבית. מחקרים בין-תרבותיים מלמדים כי אנשים מכל העולם מזהים מבעים של גאווה באופן עקבי, והמחקר של טרייסי מראה שהם נפוצים בקרב ספורטאים מנצחים, גם אם הם עיוורים, יותר מאשר בקרב ספורטאים מפסידים. כל הממצאים האלה מלמדים כי מבעי גאווה אינם תגובה נרכשת להצלחה, אלא תגובה מולדת וספונטנית.

טרייסי ועמיתיה שיערו כי מבעי גאווה הם אוניברסליים מכיוון שיש להם פונקציה הסתגלותית: הם מאותתים על הצלחה, וכפועל יוצא על סטטוס גבוה. לדוגמה, באחד המחקרים ביקשו החוקרים ממתנדביהם הסטודנטים לכתוב את פאי (π) עד לתשע ספרות אחרי הנקודה, משימה בלתי אפשרית עבור רוב האנשים. נאמר להם שיקבלו בונוס כספי אם ידעו את התשובה. לפני שהנבדקים ענו הם קיבלו הזדמנות לראות את התשובה שנתן אחד המשתתפים האחרים. החוקרים שיערו שהנבדקים יעתיקו בעיקר מסטודנטים שהפגינו גאווה, וכך היה. הממצא הזה מעיד על כך שגאווה משדרת הצלחה.

ממצאים נוספים מלמדים כי אנו מעבדים את מבעי הגאווה ברמה אוטומטית בלתי מילולית, בדיוק כפי שאנו מעבדים את מבעי הפחד. טרייסי ועמיתיה ביקשו מנבדקים להשלים מבדק בשם Implicit Association Test, שבו משדכים מבעים רגשיים שונים למילים המעידות על מעמד גבוה או נמוך. הם מצאו שהמשתתפים ייחסו גאווה למעמד גבוה ומבעים רגשיים אחרים למעמד נמוך, מהר יותר מאשר להפך. כשהחוקרים שחזרו את המחקר באי מרוחק בפיג'י, התגלה דפוס זהה.

למען האמת, בגלל הקשר החזק בין גאווה למעמד גבוה, מבעי גאווה הם כלי מצוין לאיתות על מעמד גם בהקשר המעיד לכאורה אחרת. באחד המחקרים צפו הנבדקים בתמונה של אדם בעל חזות של חסר בית או בתמונה של אדם בעל חזות של איש עסקים, בתנוחות המעידות על גאווה או בושה. מהדירוגים שלהם ניתן להבין כי מבע של גאווה העלה את המעמד של חסר הבית בעיניהם.

"מבע של גאווה יכול לגרום לחסר בית להיתפש, באופן אוטומטי, כשווה במעמדו לאיש עסקים שעובר יום רע", הסבירה טרייסי.

רב-סמל ג'יונטה גאה לקבל מדליה מהנשיא אובמה. תצלום: US Army

דומיננטיות קולית
יש לנו כעת ראיות רבות לכך שגם גובה הקול הוא כלי בלתי מילולי יעיל לשידור מידע. את גובה הקול מודדים באמצעות "תדירות יסודית", או שיעור הרטט של מיתרי הקול. מחקרים מראים שנשים מכל העולם נוטות לדבר בתדירות יסודית גבוהה פי שניים משל גברים. זהו הבדל ניכר בין המינים, ויותר מזה - הוא גדול יותר מההבדלים בכל שאר המאפיינים המיניים המשניים, כולל משקל, היקף שריר הזרוע הדו-ראשי, גובה וכוח.

מבחינה פיזיולוגית, הסיבה להבדל אינה סוד גדול: העלייה ברמות הטסטוסטרון במהלך גיל ההתבגרות גורמת למיתרי הקול הגבריים להתארך ולהתעבות בסופו של דבר, ולכן הם רוטטים לאט יותר.

אך כפי שמציין החוקר דייוויד פּאטְס (Puts), עובדה זו אינה מסבירה את קיומו של ההבדל מלכתחילה.

למה התפתח אצלנו פער גדול כל כך בין המינים בצורת תקשורת ששני המינים משתמשים בה באופן שווה?", שאל פאטס. "זה לא נראה לכם מוזר?"

התשובה האינטואיטיבית אומרת שההבדל בין המינים קשור לגודל גופני – הגברים נוטים להיות גבוהים יותר מהנשים, והבדל הגובה הזה מוביל למיתרי קול ארוכים יותר. אבל הנתונים מראים ששפתות הקול (קרי מיתרי הקול) של הגברים ארוכות בערך פי שמונה מהצפוי בהתחשב בהבדלי הגבהים.

ייתכן שההסבר האמיתי קשור לברירה זוויגית. ישנן ראיות רבות לכך שמנגנוני הברירה של בני הזוג אחראים במידת מה להבדלים האלה: גברים נוטים להעדיף נשים בעלות קול גבוה, ונשים מעדיפות גברים בעלי קול נמוך. המתאם הקיים בין התדירות היסודית לרמה של אחדים מההורמונים, מלמד כי יתכן שהתדירות היסודית משמשת כסמן פיזיולוגי, המאותת על פוריות רבה אצל נשים ועל תפקוד תקין של המערכת החיסונית אצל הגברים.

אבל להבדלי התדירות היסודית בין המינים יש קשר חזק אף יותר למנגנון אחר של ברירה זוויגית: contest competition, קרי תחרות, שבמסגרתה חלוקת המשאב בין המתחרים אינה שוויונית. כלומר, יכול להיות שגובה הקול הוא אות בלתי מילולי המאותת למתחרים על דומיננטיות.

ואכן, הנתונים הקיימים מלמדים כי אנשים מייחסים קולות גבריים, או נמוכים, לפרטים דומיננטיים. וכאשר בוחנים את המחקרים הנעשים בתחום, אפשר לראות שמערכת היחסים הזאת פועלת גם בכיוון הנגדי – תפישות הדומיננטיות של גברים משפיעות על האופן שבו הם משנים את גובה הקול שלהם באינטראקציות תחרותיות.

פאטס ועמיתיו ערכו ניסוי במסווה של שעשועון דייטים. הם אמרו לגברים המשתתפים שהם מתחרים מול גבר אחר בחדר על ארוחת צהריים בחברת אישה. קולות המשתתפים הוקלטו בתחילת הניסוי ושוב בהמשך, כשפנו ישירות ל"מתחרה" שלהם. התוצאות הראו שגברים שדירגו את עצמם כדומיננטיים פחות מבחינה גופנית נטו להעלות את גובה הקול כשדיברו אל המתחרה, בעוד שגברים שדירגו את עצמם כדומיננטיים יותר מבחינה גופנית נטו להנמיך את הקול.

ממצאים אלה מעידים על יעילותו ומהימנותו של גובה הקול כאות בלתי מילולי של דומיננטיות פיזית, והם עשויים לשפוך אור על תקשורת בלתי מילולית באופן רחב יותר, לדברי פאטס. הם מסבירים, למשל, למה יש לנו נטייה להנמיך את הקול כשאנו נותנים פקודה, או להגביה את הקול כאשר אנו שואלים שאלה.

השלכות מוחשיות מאוד
אמנם, ברוב המקרים איננו מודעים להשפעתם של אותות בלתי מילוליים, כמו גובה הקול ותנוחת הגוף, על חיי היומיום שלנו, אך מחקרים מלמדים כי ייתכן שיש להם השלכות מרחיקות לכת.

במחקר של ג'סיקה טרייסי ועמיתיה, התבקשו הנבדקים להעריך מועמדת לניהול בנק. נבדקים אחדים קיבלו קורות חיים מרשימים, שבהם כתוב כי המועמדת סיימה תואר באוניברסיטה מצוינת בממוצע ציונים טוב ועם רקורד מרשים של עשייה חברתית, בעוד שאחרים קיבלו קורות חיים בינוניים הרבה יותר. לאחר מכן צפו הנבדקים בסרטון, הלקוּח כביכול מריאיון העבודה של המועמדת: חלקם צפו בסרטון שבו תנוחת הגוף שלה מעידה על גאווה, בעוד שאחרים צפו בסרטון שבו תנוחת הגוף שלה מעידה על בושה. חשוב לציין שהמועמדת חזרה על אותו תסריט בדיוק בשני הסרטונים.

בבואם להעריך את המועמדת נראה שהנבדקים שפטו את האינטליגנציה שלה בעיקר על סמך קורות החיים. אלה שקיבלו קורות חיים מרשימים דירגו אותה כחכמה יותר, לעומת הדירוג של מי שקיבלו קורות חיים בינוניים. אך נראה שקורות החיים כלל לא השפיעו על ההחלטה הסופית. כשהמועמדת הפגינה גאווה בריאיון העבודה שלה, היה סיכוי גדול הרבה יותר שהנבדקים "יעסיקו" אותה, גם אם קורות החיים שלה בינוניים.

מחקרים נוספים מלמדים כי ייתכן שלגובה הקול יש השלכות מוחשיות בחיים האמיתיים. פאטס התייחס למחקרים מתאמיים, המראים כי כאשר אנו נתקלים באדם בעל קול נמוך אנו מייחסים לו כישורי מנהיגות רבים יותר ומעניקים לו כבוד רב יותר. התגלה גם שיש לנו נטייה "לבחור" במועמדים (גברים או נשים) בעלי קול נמוך בבחירות היפותטיות, ונתוני שכר מחברות ציבוריות אף מעידים על האפשרות שמנכ"לים בעלי קולות נמוכים מרוויחים יותר ממנכ"לים בעלי קולות גבוהים.

ומה בעתיד?
מחקרים הנעשים בכמה רמות ומשתמשים בכמה מתודות – החל מבחינת המנגנונים העצביים וכלה בבחינת ההשלכות החברתיות – מראים שוב ושוב, כי מבעים בלתי מילוליים הם כלים יעילים ומהימנים לשידור מסרים, ולעתים הם אף בעלי השפעה רבה על הנמענים. אבל ישנן עוד שאלות פתוחות רבות שעלינו לענות עליהן, כדי להיטיב להבין את המנגנונים האחראים למבעים הבלתי מילוליים שלנו ולתגובותינו להם.

קשה במיוחד לזהות את מקורותיהם של המבעים האלה ואת ערכם ההסתגלותי. כפי שאמר שרר, חוקרים רבים טוענים בעקיפין שאם רובנו המכריע מפרשים הבעת פנים כלשהי באופן מסוים, אז זו לבטח הפרשנות הנכונה מבחינה אבולוציונית. אבל זוהי מסקנה אינדוקטיבית.

"אנו זקוקים לראיות רבות יותר לשני הצדדים של המשוואה, ועלינו לנסות להשיגן בדרכים שונות", טוען שרר.

נוסף לכך, מחקרים חדשים מלמדים כי גורמים אישיים שונים, וכן גורמים הנובעים מההקשר, משפיעים על האופן שבו אנו תופשים מבעים בלתי מילוליים ומגיבים להם. לדוגמה, דה חלדר ועמיתיה מצאו כי הפעילות המוחית שמתרחשת אצלנו כאשר מורים לנו להביט בתוקפן, שונה מאוד מהפעילות המוחית המתרחשת כאשר מורים לנו להביט בקורבן באותה סיטואציה. ישנו מתאם בין ההבדלים האלה לגורמים אישיותיים הקשורים לאמפתיה.

דה חלדר טוענת כי במחקרים עתידיים "עלינו להביא בחשבון את תפקידיהם השונים של הפנים, הגוף והקול", ולא לבחון רק את הקטגוריות הרגשיות המופשטות. לדבריה, עלינו גם לשים לב להבדלים הקשורים ל"תוכן רגשי, מודעות חזותית, הקשר חברתי, גורמים אישיותיים וכן גורמים אתניים ותרבותיים".

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מסיכות נשיות מתאטרון "נו" היפני. תצלום: ויקיפדיה