דוח מצב

לפעמים חם מדי בכל מיני מובנים, ואי אפשר לעבוד כרגיל מבלי להירקב. מאמר של ארנסט המינגוויי על גלות, עבודה, אהבה ודגים
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

לוּק, 4 בספטמבר 1956,
הוואנה

"ככל שאנו קוראים יותר ספרים, אנו מבינים מהר יותר שתפקידו האמיתי של סופר הוא ליצור יצירת מופת, ושאין חשיבות לשום תפקיד אחר. למרות שזה די ברור, מעט מאוד סופרים יודו בכך, וגם אם יודו בכך, הם יתקשו לשים בצד את הבינוניות הזוהרת שבה החלו את דרכם! סופרים מקווים תמיד שספרם הבא יהיה הטוב ביותר, משום שהם אינם מכירים בכך שאורח חייהם הנוכחי הוא זה שמונע מהם ליצור משהו שונה או טוב יותר. "כל המסעות אל העיתונות, התקשורת, התעמולה והכתיבה לקולנוע, למרות היותם מרשימים, נידונו מראש לאכזבה. להעניק את המיטב שלנו לצורות הללו הוא מעשה שטותי אחר, משום שעל ידי כך אנו גוזרים שכחה על רעיונות טובים, כמו גם על רעים. מטבעה של יצירה כזאת להיכחד, לפיכך לעולם אסור להתחייב לעשותה..."

הדברים הללו נכתבו על ידי סיריל קונולי1 בספר בשם "קבר לא שקט". זהו ספר שגם אם יקראו בו המוני אנשים, לעולם לא יהיו לו די קוראים. לכן, כשאתה קורא בו לאחר שהפסקת כתיבת ספר שאהבת והאמנת בו, בעמוד השמונה מאות וחמישים של כתב היד, כדי לעבוד ארבעה חודשים על תסריט וצילומים של סרט על פי ספר אחר שהאמנת בו ואהבת אותו; אתה יודע שעכשיו לעולם לא תשוב להפסיק  באמצע עבודה שנולדת והוכשרת לעשותה עד יום מותך. מאחר שכמעט בכל שבוע אתה יכול לקרוא הספדים שנכתבו על חברים טובים שמתו, אין זאת הבטחה גדולה. אבל זאת הבטחה שאתה יכול לקיים. חברת מטומטמים אינה מעוררת ואינה מתגמלת, לפיכך ניסית להתחמק ממנה זמן רב. ישנן דרכים רבות לעשות זאת, ולמדת את רובן. אבל המטומטמים והאידיוטים והשרצים והמרובעים והסתומים משגשגים, וככל הנראה, בעזרת האנטיביוטיקה החדשה, משיגים לאט־לאט נצחיות, בשעה שאנשים שאכפת לך מהם מתים בפומבי או בעילום שם מדי חודש בחודשו. אלה שמגיעים במותם ל"ניו יורק טיימס" נעלמים בדיוק כמו אלה שמגיעים ל"קי וסט סיטיזן", או ל"ּביליְנגס (מונטנה) גאֵזט", גם אם הם קצת יותר מאושרים.

וככה מרי ואני גרים כאן ועובדים עד שמבקרים מפריעים לנו בעבודה, עד כדי כך שאנו נאלצים לעזוב. החיים כאן היו יפים במשך זמן רב, והם עדיין יפים כשעוזבים אותנו לנפשנו, ותמיד נשוב לכאן מכל מקום שנהיה בו. זהו ביתנו. ואינך מגורש מביתך. אתה מגן עליו. ספרד ואפריקה הם מקומות טובים, אבל כבר מתחילים להיות צפופים. לא הכול צפוף, עדיין ישנם מקומות שלא נהרסו, אבל עליך למצוא אותם. המקומות בוויומינג, מונטנה ואיידהו שאהבתי, ושניסע אליהם בסוף יוני, כולם נהיו צפופים, ואף אחד מאלה שהכירום פעם אינו מסוגל לחיות בהם היום. הדברים שיש בהם צורך כדי לפתח או להרוס ארץ, מקלקלים אותה עבור אלה שהכירוה לפני שהיא נפגעה.

אנחנו חייבים לעשות עכשיו הפסקה בסתיו ולאפשר ללחץ ולהפרעות לגווע. לפיכך ניסע לאיזה מקום שיהווה שינוי לשנתיים הטרופיות שחיינו. עמדנו לנסוע לאפריקה, אבל בשנה שעברה לא ירד שם גשם, ואף אחד לא רוצה לראות כל כך מהר בצורת נוספת. תמיד אפשר לחזור אחרי שֵירד גשם. בינתיים יהיה זה קיץ של עבודה על הספר בפינקה ויחיה.2 ההפרעה של הסרט חלפה. אף פעם לא יהיו יותר עבודות על סרט, לעולם לא. באשר לעיתונאות — כתיבת משהו שמתרחש יום־יום, שאומנתי בו בצעירותי ושאינו הזניה כאשר הוא נעשה ביושר ובדיווח מדויק — לא אעסוק בה עד לסיומו של הספר הזה.

זהו דוח מצב שמתאר איך מתנהלים העניינים עד שנשוב לעבוד מחר על הספר הארוך. שלושה ספרים אחרים כבר גמורים, והרשימה הזאת יכולה לתאר את מצב העניינים עכשיו, ולאחר זמנים מעט קשים, אני מקווה שהיא מעט משמחת. קראו את החלק האחרון. אף אחד אינו יכול לעבוד יום־יום בחודשים החמים מבלי להירקב. כדי לשבור את תבנית העבודה אנחנו יוצאים לדוג בזרם הגולף בחודשי האביב, הקיץ והסתיו. שינויי העונות ניכרים בים כפי שהם ניכרים ביבשה. אין חדגוניות כל עוד הזרם חי ופעיל, ובכל יום אינך יודע במה תיתקל.

קיים העניין של להיות גולים. קשה מאוד להיות גולה במרחק של שלושים וחמש דקות טיסה מקי וסט ופחות משעה, במטוס יותר מהיר, ממיאמי

אתה יוצא מוקדם או מאוחר יותר, תלוי בגאות ובשפל שדוחפים את המים הכחולים הכהים החוצה או מביאים אותם קרוב אל החוף. כשיש זרם טוב והדגים המעופפים מגיחים אל האוויר מתחת לחרטומה של ה"ּפילאר", יש לך סיכויים שווים, או טובים יותר, לתפוס דולפינים ודגי טונה קטנים מאשר לתפוס דגי מרלין לבנים. שווים הסיכויים גם לתפוס או לאבד דגי מרלין לבנים. לאחר שהתקדמת במידה מספקת עם הזרם, אתה פונה לאיזשהו חוף לשחות ולשתות בעוד גרגוריו, הקצין הראשון, מבשל ארוחת צהריים. בשעות אחר הצהריים המאוחרות אתה דג כנגד הזרם בדרך חזרה הביתה, עד השקיעה. דגי המרלין הקטנים נמצאים שם באביב ובתחילת הקיץ, והדגים הגדולים בקיץ ובסתיו. הדיג הזה הוא שהביא אותך לקובה בימים עברו. עשית הפסקה בת מאה ימים או יותר בכתיבת ספר או בין ספרים, ודגת יום־יום, מהזריחה עד לשקיעה. עכשיו, כשאתה גר על גבעה במדינה עצמה, אתה דג בימים שאתה בוחר לעשות זאת.

זה היה שונה בפרו, לשם נסענו בניסיון לצלם דגים גדולים לסרט. הרוח נשבה שם יום ולילה. חול נשב לחדרך מהמדבר שיצר את החוף, והדלתות נטרקו ברוח. דגנו שלושים ושניים ימים, מן השעות המוקדמות של הבוקר עד שהיה סוער מכדי לצלם, והים התקדם כמו גבעות מסתערות ששלג נסחף מפסגותיהן. כשהתבוננת מעל גלי הים בכיוון החוף, יכולת לראות את משב אובך החול בשעה שהרוח חורשת את הגבעות ומשייפת ומפסלת אותן בכל יום. עופות הים הצטופפו בחסות הצוקים ועפו בלהקות כדי לצלול בפראות כאשר ציפור סיור היתה מבחינה בקבוצת דגים הנעה לאורך החוף, והקונדורים אכלו שקנאים מתים על החופים. השקנאים מתו בדרך כלל מהתפקעות כיסי המזון שלהם בעת שצללו, והקונדור היה הולך לאחור לאורך החוף ומרים שקנאי מת גדול כאילו היה משקלו זעום.

דגי המרלין היו גדולים ולא נאבקו כמו הדגים בקובה. אבל משקלם וגודלם בים הסוער הפכו זאת למלאכה קשה, וכשהבאת דג עד לדקירה בצלצל בתוך שמונה או שתים־עשרה דקות, היית מניח לו לשחות שוב, מחזיק אותו תמיד קרוב לטווח המצלמה, חש במשקלו דרך כפות רגליך, אמותיך וגבך, ולבסוף כשהיה עייף עד מוות, הנחת לגרגוריו לתקוע בו את הצלצל ולנסות את הצילום שהיית צריך לסרט. העבודה הזאת היתה עונש יומי קבוע, והיה בכך גם עונג משום שהאנשים היו נחמדים והיה זה ים משונה וחדש שצריך לחקור אותו. היה טוב לחזור לקובה ואל ה"ּפילאר".

המינגוויי בחברת הנרי ״מייק״ סטראטר ודג מרילין. איי הבהאמס 1936. צילום באדיבות פן הוצאה לאור

המינגוויי בחברת הנרי ״מייק״ סטראטר ודג מרילין. איי הבהאמס 1936. צילום באדיבות פן הוצאה לאור

בפרו, 676 קילומטר מדרום לקו המשווה, שם עבדה מיס מרי על ספינת המצלמה הראשית כמתורגמנית עבור הקפטן וצוותו — שהיו ממוצא אינדיאני דובר ספרדית — ועבור הצלמים דוברי האמריקאית, במשך ימים ארוכים ובתנאים קשים, הודיעה היא ערב אחד שהדבר הראשון שבעלה זקוק לו ברעיה הוא שתהיה יציבה. מיס מרי יציבה. היא גם אמיצה, מקסימה, שנונה, מרגשת למראה, אשת חברה נעימה ורעיה טובה. היא גם דייגת מעולה, ציידת עופות הגונה, שחיינית חזקה, טבחית ממש טובה, יודעת להעריך היטב יינות, גננית מעולה, אסטרונומית חובבת, תלמידת אמנות, כלכלה פוליטית, סווהילית, צרפתית ואיטלקית, ויכולה לנהל ספינה או משק בית בספרדית. היא גם שרה היטב, במדויק ובקול יפה, מכירה גנרלים, אדמירלים, מפקדי חילות אוויר, פוליטיקאים ואישים חשובים יותר משאני מכיר מפקדי פלוגות מתים, מפקדי גדודים לשעבר, שתיינים, זאבי ערבות, חפרפרות, ארנבות גדולות, מנהיגי חבורות של בתי קפה, בעלי מסבאות, נהגי מטוסים, מהמרים על סוסים, סופרים טובים ורעים וִעזים.

מיס מרי יודעת גם לשיר בבסקית והיא יורה ברובה בצורה נפלאה ולא־יציבה. היא ידועה ברגזנות שלה ויכולה להגיד בסווהילית המושלמת שלה, "טּוָּפה ִאיֶלה צ'ּוָּפה טּוּפּו", שמשמעו "סלק את הבקבוק הריק". כשהיא נוסעת, הפינקה (החווה) ריקה כמו הבקבוק הכי ריק שהיא ציוותה לסלק, ואני חי בריק, בודד כמו שפופרת רדיו כשהסוללות גמורות ואין זרם חשמל שאפשר להתחבר אליו. יש גבול לסבלנות שלה לטיפשים. למעשה, אין לה סבלנות אליהם בכלל. יש לה אנרגיה נפלאה, והיא יכולה להחזיק מעמד, אבל היא גם יודעת להיות עצלה כמו חתולה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

קיים העניין של להיות גולים. קשה מאוד להיות גולה במרחק של שלושים וחמש דקות טיסה מקי וסט ופחות משעה, במטוס יותר מהיר, ממיאמי. מעולם לא מכרתי את שירותי כגולה, אבל נכחתי באופן קבוע במלחמות שבהן השתתפה ארצי ושילמתי את המסים הפדרליים. גולה היא לפיכך מילה שלא התייחסתי אליה מעולם. נולדתי במחוז קּוק, אילינוי, ועד מהרה פיניתי את מקומי כסופר למר ָקרל ֶסנד ַּברג, שתפס אותו בלאו הכי, ולג'יימס ַפֶרל ולמר נלסון אלגֶרן כשהגיעו לפרקם. הם השתלטו עליו היטב, ואין לי שום  טענות. היה אפשר לטעון לחזקה על מקומות אחרים, ואני שמח שלא כולם נתפסו. אחת הטענות האלה מובאת כאן. כל שעליך לעשות כדי לראות את בני ארצך הוא להיכנס אחרי העבודה למכונית ולנסוע לבר הפלורידיטה בהוואנה. יש שם אנשים מכל המדינות וממקומות רבים שחיית בהם. יש גם אוניות של חיל הים, אוניות תיירים, סוכני מכס והגירה שאתה מכיר שנים רבות, סוכני הימורים שזה עתה פתחו עסק או שזה עתה סגרו, שמצליחים או מפסידים, טיפוסים מהשגרירות, סופרים בשאיפה, סופרים מבוססים היטב או בקושי, סנטורים שיצאו לבלות, רופאים ומנתחים שמגיעים לוועידות, אריות, דישונים, איילי קורא,3 בונים חופשיים, חברים בלגיון האמריקאי,4 אבירי קולומבוס,5 זוכות בתחרויות יופי, טיפוסים שקצת הסתבכו ושיחדו את שומר הסף כדי להיכנס, טיפוסים שנהרגים בשבוע שלאחר מכן, טיפוסים שייהרגו בשנה הבאה, סוכני אף־בי־איי, סוכנים לשעבר של האף־בי־איי, לפעמים מנהל הבנק שלך ושני אנשים אחרים, ובל נשכח את חבריך הקובנים. ישנם גם המזויפים הרגילים שעוזרים לך לשמור על הכושר המילולי שלך.

המינגווי יושב לצד מכונת כתיבה במלון דורצ׳סטר בלונדון, במהלך מלחמת העולם השנייה, קיץ 1944. צילום באדיבות פן הוצאה לאור

המינגווי יושב לצד מכונת כתיבה במלון דורצ׳סטר בלונדון, במהלך מלחמת העולם השנייה, קיץ 1944. צילום באדיבות פן הוצאה לאור

אחד הערבים המהנים שזכורים לי מהפלורידיטה היה כשכמה יחידות צי היו במסע שנתי של צוערים. מיס מרי נסעה, והייתי בודד כמו עז והתחשק לי לנסוע העירה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות באו כמה צוערים מלומדים לשאול את דעתי על עזרא פאונד. דעותי בעניין הן תמציתיות, אם כי זה נושא מורכב. עזרא, אמרתי להם, צריך להשתחרר מבית החולים סנט אליזבת, ויש לאפשר לו לכתוב שירה ללא מכשול או עיכוב. בנקודה זו כמה קצינים זוטרים מחיל הים, כולם עם פסי דרגות ארוכים שציינו את גיוסם מחדש, הופיעו כדי לברר מה שלום ארני. הם היו סובלנים כלפי הצוערים, אבל חששו שבשאלות האלה על עזרא פאונד ועל נושאים אחרים שהיו זרים להם, הם עלולים להפריע לארני בכתיבתו, דבר שהם עצמם לעולם לא יעשו. "ברגע שתגיד," אמר קצין אחד, "הם ֵיצאו מכאן. למה שאני אתן שיפריעו לך כל עוד אני חי?" "ארני," אמר לי הקצין, "חייב להיות מישהו שירחיק ממך אנשים. חייבים לאפשר לך לחשוב. אני אהיה הַאיי־די־סי שלך6. אני אהיה העוזר האישי שלך. אני אהיה האיש שיתפוס פיקוד בשבילך ואני אטפל בכל יחסי הציבור שלך."

"קצין," אמרתי, "אתה חבר שלי, ועכשיו אתה העוזר האישי שלי. תטפל ביחסי הציבור שלי."
"אדוני," אמר, "בוא נסכים שאין בינינו יחסי חברות אף על פי שלפעמים, בשעת לחץ, אני עלול לדבר כגבר אל גבר. אדוני, זאת ההזדמנות שהכנתי את עצמי לקראתה במשך שנים רבות."
"לפלורידיטה," אמרתי. "שמעתם את זה, אפסים שכמותכם?" אמר הקצין, "קדימה לפלורידיטה." בדרך, אף על פי שפעם אחת פתחנו מעט את גג הקרייזלר ניו
יורקר החדשה, עד לכמה שמותר על הכביש הראשי, הקצין אמר, "ארני, אדוני, זאת מכונית קטנה ונחמדה מאוד — אולי חוץ מצבע מכבי האש האדום שלה — אבל מהיום והלאה אולי תרצה מכונית גדולה יותר." "שתהיה מכונית גדולה יותר. סע בזהירות," הזהרתי את חואן, הנהג. "כן, אדוני," אמר הקצין. "תרשום את זה, הילי." היה צפוף בפלורידיטה, אבל איש יחסי הציבור שלי פינה כמה טיפוסים מכיסאות הבר בפינה שבה ישבנו בדרך כלל. ישבנו והזמנו, וכמה אנשים ניגשו, כמה רצו חתימות, אחרים רצו ללחוץ יד.

האדמירל נעמד ואמר, "אני מצטער, אדוני הצעיר, אבל אני האדמירל שלך."
"אדוני האדמירל, סלח לי, המפקד, מעולם לא ראיתי אותך קודם, אז לא זיהיתי אותך בבגדים אזרחיים."

"אתה מכיר את ארני?" שאל איש יחסי הציבור שלי. "לא? אתה לא מעיר הולדתו או משהו? תסתלק. הוא חושב עכשיו." כולנו היינו שקועים בדיון ספרותי רציני ונכנסנו לעומק הנושא. קצין זוטר נוסף הצטרף אלינו ואמר, "שני הספרים שאני הכי אוהב היו... לא שלושה... היו 'כשהגשמים הגיעו', 'שישה פני מּוני'7 ו'מגדלי בבל'."

"בחור," אמרתי, "לא כתבתי אפילו אחד מהם." "הוא בטח מתכוון ל'ממטרים של אביב',"8 אמר אחד הקצינים הזוטרים שלנו. "אהבתי את הקטע שהאינדיאני הלא־חמוש ירה את מקל הביליארד הזה."
"'שישה פני מוני' היה ספר טוב," אמר הקצין החדש במגננה. "ארני כתב את כולם," אמר העוזר שלי. "הוא רק יותר מדי צנוע. הוא כתב אותם תחת סינונים.9 אבל בכל אחד מהם ישנו הסגנון המוכר. יפה ששמת לב אליהם." עד מהרה התחלנו לשיר, ברכות רבה ולמרבה הפלא בלי לזייף, את הבלדה הישנה היפה, "פגשי אותי ליד אשדות המים על נהר ואנגּפו".

בערך אז תפס אותי מבטו של הנספח הימי שישב בשולחן אחד עם האדמירל ועם עוד כמה אנשים, כולם בבגדים אזרחיים. התעלמתי ממבטו פעם אחת, אבל הוא עשה זאת שוב, ואני אמרתי, "תסלחו לי רבותי, אני צריך לגשת לדבר עם מישהו שאני מכיר די טוב. הוא יחשוב שאני לא מנומס אם לא אגש אליו."
"תיזהר, אדוני," אמר העוזר שלי. "אתה צריך אותי, ארני? אולי אלה חברים מזויפים."

"לא," אמרתי. "אתה תשגיח על העניינים כאן ואני תכף חוזר." אז ניגשתי והתיישבתי ליד חברי הטוב, וגיליתי שהאדמירל האורח הוא לבבי, אינטליגנטי ביותר ושנעים להימצא בחברתו. לאחר ששוחחנו זמן־מה, שמעתי קול בגובה הכתף, "ארני, מה אתה עושה כאן, מבזבז את זמנך עם חבורה של אזרחים?" זה היה העוזר ואיש יחסי הציבור שלי.
האדמירל נעמד ואמר, "אני מצטער, אדוני הצעיר, אבל אני האדמירל שלך."
"אדוני האדמירל, סלח לי, המפקד, מעולם לא ראיתי אותך קודם, אז לא זיהיתי אותך בבגדים אזרחיים."

"אני מבין את זה לגמרי," אמר האדמירל. "אדוני האדמירל, האם אני יכול לבקש ממך, המפקד, להרשות לארני לחזור לחבורתנו?" "אין צורך לבקש," אמר האדמירל. "מר המינגוויי אמר שהוא כבר צריך לחזור." "תודה, המפקד." זה היה ערב מצוין. בסופו אמר הקצין, "ארני, צר לי לנטוש את התפקיד הזה, שלמענו עבדתי כל כך קשה וכל כך טוב במשך כל כך הרבה שנים."
"גם אני מצטער, קצין," אמרתי. "לעולם לא יהיה לי עוזר אישי ואיש יחסי ציבור אחר."
"זוזו אחורנית, בחורים," אמר הקצין. "תנו לארני להגיע למכונית שלו. הוא צריך להגיע הביתה כדי שיוכל לישון טוב ולחשוב נכון ולעבוד טוב מחר."

המאמר רואה אור בספר ״כותרת משנה״, אסופת כתבות שפרסם ארנסט המינגוויי בין 1920 ל-1956, בהוצאת פן הוצאה לאור. תרגמה וערכה: רחל פן. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ארנסט המינגוויי.


תגובות פייסבוק