דחפים אפלים

רובנו התענגנו בחשאי על מפלה של חבר או פנטזנו על ביצוע פשע. אבל היחס שלנו למחשבות מרושעות אלה הוא שיקבע אם הן יהפכו למקור של עינוי או של ריגוש
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

"רטט של אימה חולף בכל מי שהוגה באותו דבר מסתורי השוכן בנבכי הנפש, ש... בניגוד לעצמי התמים, חולם חלומות מבעיתים וממלמל מחשבות שאין להשמיע".
הרמן מלוויל

קרלה, גרושה טרייה, נשארה ערה עד שתיים או שלוש בלילה וגלשה בפייסבוק. "הרגשתי מדוכדכת", היא אומרת, "וחיפשתי את הגבר שכמעט הרס את חיי לפני עשרים שנה". הגבר הזה הוא אקס שבגד בה עם חברה קרובה, זמרת מושכת; חבר משותף סיפר לה על הרומן, וקרלה תפסה אותם בשעת מעשה. בסופו של דבר, הזמרת והאקס של קרלה התחתנו והקימו משפחה.

אבל כעת אותה זמרת גססה. האקס של קרלה תיעד בפייסבוק את הסיפור הכואב שלה, על הסרטן המתקדם וניסיונות ההתמודדות של המשפחה. היו שם תמונות של חברתה-לשעבר, כחושה וקירחת. "בהתחלה הרגשתי פרץ של שמחה", אומרת קרלה. "זה היה כמו בומרנג של קארמה שחזר אליהם כנקמה על מה שעשו לי". היא התחילה לבדוק את הפרופיל שלו כמה פעמים בשעה. אבל העליזות שלה הפכה במהרה לאשמה כי חלק ממנה ידע שמה שהם חווים עכשיו גרוע הרבה יותר מהבגידה שהיא חוותה. אבל בכל פעם שניסתה לא לחשוב על הסבל שלהם, הוא חזר אליה כמו זריקת עידוד.

אנחנו נהנים מסיפוקים זולים ומסבלם של אחרים. ראו לדוגמה את הפרדוקסים הבאים: אנחנו משתפכים על תינוק חדש, ואז חושבים למשך שבריר שנייה כמה קל יהיה לפצח את ראשו לשניים; אנחנו מנחמות ידידה יפהפיה על סטוץ גרוע, אבל בינינו לבין עצמנו מתענגות על ההשפלה שחוותה

אם אי פעם נעז לבחון אותן מקרוב, נגלה שהמחשבות האלימות שבראשנו מפחידות ומביישות אותנו; אנחנו נהנים מסיפוקים זולים ומסבלם של אחרים. ראו לדוגמה את הפרדוקסים הבאים: אנחנו משתפכים על תינוק חדש, ואז חושבים למשך שבריר שנייה כמה קל יהיה לפצח את ראשו לשניים; אנחנו מנחמות ידידה יפהפיה על סטוץ גרוע, אבל בינינו לבין עצמנו מתענגות על ההשפלה שחוותה; אנחנו מוקירים את חיינו ואת חייהם של אחרים, ובכל זאת חולף בנו דחף רגעי להסיט את הגה המכונית אל תוך תהום.

מפתיע כמה מעט שליטה יש לנו על התזמון ועל התוכן של מחשבות "רעות". בניסוי פורץ דרך שנערך בשנת ה-80, הפסיכולוג אריק קלינגר (Klinger) מאוניברסיטת מינסוטה ביקש ממתנדבים לתעד לאורך שבוע את מחשבותיהם בכל פעם שמכשיר ידני מצייץ. הוא גילה כי במהלך יום בן 16 שעות, אנשים חושבים כ-500 מחשבות בלתי יזומות ו"פולשניות", הנמשכות בממוצע כ-14 שניות. אמנם רובן עוסקות בחיי היומיום, אך 18% מתוכן הן בלתי מקובלות, מעוררות אי-נוחות או פשוט רעות – מחשבות מרושעות שחורגות מגבולות הטעם הטוב. 13% נוספים הם מחשבות מכוערות או מזעזעות שאינן אופייניות לאדם שחושב אותן – לדוגמה, מחשבות רצחניות או סוטות.

הפסיכיאטר השוויצרי קרל יונג היה אחד הראשונים שהתמודד בצורה מעמיקה עם מחשבות מרושעות. בספרו "הפסיכולוגיה של הלא מודע" הוא מציין שלכל אדם יש עצמי אפל, "צל" אישיותי. הצל הזה, לדבריו, הוא החלק הבלתי מודע של הנפש, מאגר של אינסטינקטים חייתיים בסיסיים ותשוקות אפלות. אנחנו מדחיקים אותו – אך מסוגלים לעשות זאת לזמן מה בלבד לפני שמתרחשת "התפרצות אפשרית".

מאיפה מגיע הצד האפל הזה? מאותו חלק במוח שאנו לא מזדהים איתו ובקושי שולטים בו. חוקרי מוח נוהגים לומר שאוסף של תהליכים קוגניטיביים מוליד את ה"אני" שאנו תופסים בתור עצמנו – הצד הנורמלי, ההגון והרציונלי שלנו. אם כך לבטח יש תהליכים אחרים המולידים צד אפל יותר ובלתי רציונלי שבו אורבות המחשבות הפולשניות שלנו.

התיאוריה של קלינגר אומרת שמנגנון "קדם-מודע" (preconscious) במוח סורק ללא הרף את הסביבה בחיפוש אחר חששות ורמזים שמתקשרים לרגשותינו. כשהוא נתקל בטריגר, מחשבה סוררת פורצת לכאורה משום מקום. חוקר המוח סם האריס אומר שאלה מחשבות "אקראיות" שאינן בשליטתנו כלל. בספרו “Free Will” הוא כותב: "התפיסה שאומרת כי אנחנו, כישויות בעלות תודעה, אחראיים באופן עמוק לטבעם של חיי הנפש שלנו ולהתנהגות הנובעת מהם, אינה מעוגנת במציאות".

מחשבות מורבידיות ומטרידות

ב-2008 שוחררה אישה אוסטרית מהמרתף שבו כלא אותה אביה במשך יותר מ-20 שנה. הוא אנס אותה והכריח אותה ללדת לו שבעה ילדים. מי ירצה לגגל את הסיפור הזה בניסיון לגלות את פרטיו המזעזעים ביותר? מסתבר שכולם. אנחנו מתביישים להודות בסקרנות מורבידית כי נדמה לנו שהיא סוטה ונצלנית; ככלות הכול, אנשים באמת נפגעו. חשבו על מעריצים של סרטי “Slasher” (המספרים על פסיכופתים רצחניים); על אנשים שנהנים ממשבר רגשי של אדם אחר; ועל הטיפוסים שנמשכים לאתרים המציגים עוברים מעוותים ומראות מזעזעים אחרים. ההתנהגות של האנשים האלה אינה בגדר תגובה אמפתית רגילה.

לפני 30 שנה הבחין מרווין זאקרמן, פסיכולוג מאוניברסיטת דלאוור, שרובנו מתעניינים באירועים מטרידים, אך מי שמתעניין בהם יותר מכול הם "מחפשי הריגושים". אולי הם לא מודעים לכך, אבל לאנשים בעלי עניין מופרז באירועים חריגים או מקאבריים יש תגובות אלקטרו-דרמיות (תגובות הקשורות למוליכות החשמלית של העור, שבאות לידי ביטוי גם בהזעה) חזקות הרבה יותר מלאחרים בעת הצפייה בכתבות מחרידות בחדשות. אימה מעוררת בהם גירוי עז יותר, ולכן יכולתם לווסת את התגובות הפיזיות והרגשיות שלהם אליה קטנה יותר. אמנם רוב האנשים נמנעים ואפילו סולדים מהעוצמה של חוויית האימה, אך מחפשי הריגושים משתוקקים לה. ייתכן שהאישיות שלהם מושפעת מווריאנט של הגן האחראי על קליטת המוליך העצבי דופמין.

לאנשים בעלי עניין מופרז באירועים חריגים או מקאבריים יש תגובות אלקטרו-דרמיות (תגובות הקשורות למוליכות החשמלית של העור, שבאות לידי ביטוי גם בהזעה) חזקות הרבה יותר מלאחרים בעת הצפייה בכתבות מחרידות בחדשות

נוסף לכך, אירועים מורבידיים עשויים להיות קטרטיים, אומר אריק וילסון, פסיכולוג מאוניברסיטת ווייק פורסט ומחבר הספר “Everyone Loves a Good Train Wreck”. המחשבה על סבל אנושי עלולה להסב לנו כאב רגשי, אבל היא מאפשרת גם לנו גם לספק, או לגרש, את הדחפים המסוכנים והרגשות ההרסניים שלנו בלי לפגוע בעצמנו או באחרים. ואף ייתכן שהיא ממלאת אותנו בתחושת פליאה. "פתאום אני חש הערכה מחודשת לחיים שלי", מוסיף וילסון. "אני בחיים; המשפחה שלי בחיים!".

מחשבות מיניות סוטות

"מקדו את תשומת הלב באיברי המין שלכם לכמה רגעים ונסו לשכנע את עצמכם שאין לכם שום תחושה שם", מפציר בנו לי בֶּר (Baer), פסיכולוג קליני מבית הספר לרפואה של הרווארד, בספרו “The Imp of the Mind". עבור רובנו, המחשבה הגרועה ביותר היא טאבו מיני כלשהו: שנלך ברחוב ונאחוז באיברי המין של אדם אחר, שנתערטל בפומבי, שנפנטז על כלב המסטיף של המשפחה. אנשים החוששים ממחשבות כאלה נוטים לבדוק את עצמם ולחפש סימנים לעוררות מינית.

חדשות טובות: עקצוץ של עוררות מינית לא מוכיח דבר. "תהיה לנו תחושה מסוימת בכל חלק רגיש בגוף שנתמקד בו", מסביר בר. רק מפני שחלפה בראשכם המחשבה לתקוף מינית ילד, למשל, זה לא אומר שתעשו את זה. אנחנו מתוכנתים לחשוב על סקס, ומוח שמייסר את עצמו בתרחישים הגרועים ביותר עלול לתפוס טרמפ על הדחף הטבעי הזה. לא כל מחשבה יש לקבל פשוטה כמשמעה.

אנחנו מתוכנתים לחשוב על סקס, ומוח שמייסר את עצמו בתרחישים הגרועים ביותר עלול לתפוס טרמפ על הדחף הטבעי הזה. לא כל מחשבה יש לקבל פשוטה כמשמעה

לפנטזיות נשיות על אונס יש היגיון ייחודי משלהן. אמנם אף אישה לא רוצה שבריון יכניע אותה בסמטה חשוכה, אבל לפי מחקר-על שנערך באוניברסיטת נורת' טקסס, 57% מהנשים מודות (לעתים בבושה) שהמחשבה הזו חלפה במוחן וגירתה אותן. אחד ההסברים לכך הוא שנשים רוצות להיות נחשקות במידה אדירה – עד כדי כך שהגברים לא יוכלו לשלוט בעצמם. הסבר אחר הוא שהפחד והגועל מאיצים את קצב הלב ושחרור האנדורפינים, המובילים בתורם לעוררות. ואולי המחשבה על כפייה מאפשרת לאישה להתענג ללא בושה על תשוקות מודחקות.

דבר אחד ברור: בפנטזיות אונס, האישה שולטת בכל הגירויים הרגשים ואינה נמצאת בסכנה מוחשית, ו – כמו בכל המחשבות האסורות – עצם המחשבה על תקיפה לא מעידה על רצון אמיתי להימצא במצב כזה.

מחשבות מפלות

אתם שונאים את הקול שמציק לכם בתוך הראש כשאתם נמצאים בחברת אנשים שונים. אולי הם בכיסא גלגלים, ברעלה, או בדראג. אולי הם מגיעים ממדינה זרה, או משכונה באזור אחר של העיר. אולי זה הריח, הנטייה המינית, הגודל או צבע העור. קול בלתי רצוי בתוך ראשכם מטיל ספק ביכולות, במניעים, בהיגיינה – אפילו באנושיות שלהם.

את האשמה במחשבות האלה אפשר להטיל על מנגנון הגנה פרימיטיבי, טוען מארק שאלר (Schaller), פסיכולוג מאוניברסיטת בריטיש קולומביה. לפני זמן רב פיתחנו תגובה לאנשים המשתייכים לקבוצות ושבטים אחרים מכיוון שהם היו עשויים להביא עמם פתוגנים זרים שהמערכות שלנו לא יכולות להביס. אף על פי שהתיאוריה ה"חיסונית" הזאת לא מסבירה באופן מלא (קל וחומר מצדיקה) את כל הגזענות הרווחת בעולם כיום – הומופוביה, שנאת זרים, "שיימינג" לשמנים, אי-סובלנות דתית – ייתכן שיש לה תפקיד משנה בסיפור.

כשמחשבות מוטות כגון אלה צצות, הן מגבילות את יכולת החשיבה שלנו. הפסיכולוגיות החברתיות ג'ניפר ריצ'סון (Richeson) מנורת'ווסטרן וניקול שלטון (Shelton) מפרינסטון ערכו מחקר בנושא הטיות גזעיות, שבו ביקשו מנבדקים לבנים להביט בפנים שחורים ומנבדקים שחורים להביט בפנים לבנים. ככל שהנבדק היה מוטה יותר (לפי דירוג במבחן מקדים), כך היו תוצאותיו רעות יותר במבחן הקוגניטיבי שנערך לאחר מכן. במחקר דימות מוחי אחר, ריצ'סון ראתה שאצל אנשים בעלי דעות קדומות גזעניות קיימת פעילות מוגברת באזורי מוח האחראים לשליטה במחשבות בלתי הולמות ובהתנהגות בעת ההתבוננות בפרצופים של חברי קבוצות שונות. התוצאה היא שכאשר רוב האנשים נעשים מודעים למחשבות המוטות שלהם, הם מנסים להדחיק אותן – מאמץ שממצה את המשאבים הקוגניטיביים שלהם. ייתכן שנדרש מאמץ רב כדי להימנע מאמירות כמו זו של ג'ו ביידן, שהכריז כי אובמה הוא "האפרו-אמריקאי הרהוט, החכם והנקי הראשון להופיע במיינסטרים".

החדשות הטובות הן שאפשר בכל זאת להתגבר על הטיות אוטומטיות. ריצ'סון אומרת שעצם ההכרה בהשפעתן של ההטיות האלה על ההחלטות וההתנהגות שלנו עשויה לעזור. "נסו לחשוש פחות מלהיראות גזענים או מלהגיד את הדבר הלא נכון", היא אומרת. "במקום זאת, התמקדו בדברים שאתם יכולים ללמוד מהאדם, ועל האדם, שמולכם".

שמחה לאיד

תארו לכם שתי נשים צעירות ויפות. שתיהן נתפסות כשהן נוהגות שיכורות, מאבדות את רישיונן ונשפטות לתקופת מאסר. האחת היא הבת של השכן. האחרת היא פריס הילטון. איזה מהמקרים מסב לכם סיפוק רב יותר? הילטון, נכון? בלי שום ספק. ההנחה הזאת תואמת את התוצאות שהתקבלו במחקר שערך נורמן פת'ר (Feather), פסיכולוג אוסטרלי מאוניברסיטת פלינדרס: המתנדבים במחקר שמעו על שני סטודנטים שרימו במבחן והורחקו מהלימודים. הם דיווחו על שמחה גדולה הרבה יותר כשהמורחק היה תלמיד הישגי, ולא תלמיד מן השורה.

התרחישים האלה מעוררים בנו שמחה לאיד, אותה הנאה קדמונית שאנו מפיקים ממר גורלם של אחרים. "ההתענגות על שמחה לאיד היא שטנית", אמר פעם שופנהאואר. אבל מחקרים מראים שההנאה מכישלונותיהם של אחרים אינה נובעת מאכזריות, אלא ממעמד. כשאנשים שאנו מקנאים בהם כושלים, אנחנו מרגישים חכמים יותר, ראויים יותר, או נעלים מוסרית בהשוואה אליהם, אומר ריצ'רד סמית, מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קנטקי ומחבר הספר “The Joy of Pain”. זאת התגובה שיש לנו כשילד של יריב לא מתקבל להרווארד, כשלאחות המוצלחת יש בעיות פוריות, או כששדרן החדשות בריאן ויליאמס נתפס בשקר על אודות הישגיו.

שורשי השמחה לאיד נטועים במוטיבציה לשפר את שיעור הקומה החברתי שלנו ולהעניש חוסר הוגנות. אז איך אפשר להסביר את העובדה שרבים מאיתנו מרגישים אשמים על ההתבשמות מכישלונותיהם של אירם, בייחוד אם אנחנו מזדהים עם הקורבנות? "אין טעם להלקות את עצמנו על רגשות המהווים חלק מהחוויה היומיומית", אומר סמית. תרופת הנגד, הוא אומר, היא להכניס את עצמכם לנעלי הסובלים ולהתמקד בדברים הטובים שיש לכם בחיים. "הכרת טובה מנטרלת קנאה", הוא מסביר, "וקנאה מובילה לשמחה לאיד".

מחשבות אלימות ורצחניות

יום אחד אתם עומדים במטבח וקוצצים בצלים, כשלפתע חולפת בראשכם מחשבה: הי, מה יקרה אם אהרוג את בן הזוג שלי? עצם המחשבה עלולה לזעזע אתכם, אך למעשה היא אינה חריגה. אם מחשבות רצחניות היו פשע, כמעט כולנו – 91 אחוז מהגברים ו-8 אחוז מהנשים – היינו אשמים, מדווח הפסיכולוג האבולוציוני דייוויד באס, מחבר הספר “The Murderer Next Door” ומרצה באוניברסיטת טקסס באוסטין. לפי באס, אפילו אנשים נעימי הליכות עלולים לדמיין לרגע כיצד הם הם דוחפים אדם אל מול רכבת חולפת, דורסים קהל של עוברי אורח, דוקרים בן זוג באמצע הסקס, אונסים ורוצחים את הבוסית או חונקים למוות הורה קשיש.

החוקר באס מציע תיאוריה קיצונית: מכיוון שאבותינו הקדומים הרגו כדי לשרוד ולהתרבות, הם העבירו הלאה גנים שכוללים נטייה מולדת להרג. הוא חושב שלכולנו יש "מעגלים פסיכולוגיים ספציפיים שגורמים לנו להרהר ברצח כפתרון לבעיות הסתגלותיות"

הוא מציע תיאוריה קיצונית: מכיוון שאבותינו הקדומים הרגו כדי לשרוד ולהתרבות, הם העבירו הלאה גנים שכוללים נטייה מולדת להרג. הוא חושב שלכולנו יש "מעגלים פסיכולוגיים ספציפיים שגורמים לנו להרהר ברצח כפתרון לבעיות הסתגלותיות" – ובייחוד בעיות הקשורות להזדווגות, לחץ, מעמד, ניהול משאבים ואיומים על ביטחוננו. ויש טוויסט נוסף: אנשים מסוימים מענים את עצמם בתרחישים הגרועים ביותר של אובדן שליטה, כמו לסטות מהנתיב ולהתנגש במכונית שבאה ממולנו, או להפיל את התינוק שלהם מהמרפסת בקומה ה-13. המחשבות המטרידות האלה, שנובעות לעתים קרובות מלחץ, עלולות להטריד אותנו כל כך שאנו מגבירים את הפיקוח על עצמנו; אבל ערנות רבה מדי עלולה להפוך מחשבות לאובססיות.

מובן שמחשבות רצחניות עלולות להוביל גם לאלימות אמיתית. אבל באס טוען שרוב הזמן, הן מובילות דווקא לתוצאה ההפוכה: הן דווקא בולמות דחפים פראיים כיוון שהן עוזרות לנו להעריך את המצב לפני שאנו פועלים. אנו מריצים את התרחיש בראש, הקורטקס הפרה-פרונטלי נכנס לפעולה, והמחשבה חולפת.
אבל מה קורה כשאנו מנסים להדחיק מחשבות מרושעות?

דילמת ההידרה

"אל לכם לאסור דבר שאין בכוחכם למנוע"

נפוליאון בונפרטה

אף על פי שקרלה הנבגדת חשה בושה על המחשבות הנקמניות שלה, לא כדאי לה לנסות להתחמק מהן. מחקרים רבים מראים שאם תעשה זאת, הן עלולות לצמוח ולהפוך לאובססיה. הן יצברו כוח ומשקל. ייתכן שדבריו של יונג לגבי ה"צל" תקפים גם כאן – כלומר מחשבה מגיעה לצורתה "ההרסנית, הזדונית והמסוכנת ביותר כשהיא מודחקת ומושלכת דרך קבע ".
הדחקת מחשבה היא כמו כריתת אחד מראשי ההידרה: אם תעשו זאת, ראשים נוספים רבים יצוצו במקומו. במחקר מפורסם שערך דניאל ווגנר, הפסיכולוג המנוח מהרווארד, התבקשו מתנדבים לא לחשוב על דוב לבן במשך חמש דקות, אבל לצלצל בפעמון אם וכאשר המחשבה עולה במוחם בכל זאת. הפעמונים צלצלו – שש פעמים בממוצע – פי שניים מאשר בקבוצת הביקורת, שבה הרשו למתנדבים לחשוב על דובים לבנים.

הבעיה בהטלת איסור על נושא מסוים היא שהמוח שלנו תמיד מנטר את עצמו כדי לוודא שהוא לא חושב על אותו נושא. התהליך הזה טומן בחובו מכשול אירוני: הוא מזמן את המחשבה האסורה אל המודעות ומטעין אותה. האשמה והסלידה העצמית שוחקות את כוח הרצון, והמחשבה המגורשת חוזרת לעתים תכופות אף יותר. וגם הסחות דעת יתנקמו בכם. הדחקה, חזרה, הדחקה, חזרה... נסו לסלק את המחשבה לפני השינה – והיא תופיע בחלום.

המעגל הסגור הזה יכול לתסכל כל אדם, אבל אצל אנשים מסוימים מדובר בתהליך מסוכן המוחרף על-ידי דיכאון ולחץ. מצב נפשי כמו הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) עלול להפוך מחשבה רעה לעיסוק אובססיבי כואב שמכלה לפחות שעה מדי יום – ולעתים קרובות הרבה יותר מכך – ומשבש את השגרה.

אצל אחדים, ההתקבעות על מחשבה אסורה מובילה להימנעות ממצבים הקשורים אליה. הם מחפשים לשווא אחר ראיות שיוכיחו כי הם לא מימשו, באופן בלתי מודע, את המחשבה. איך אני יכול להיות בטוח שלא התעללתי מינית בתינוק? או פגעתי באלוהים?

לאנשים עם OCD – אחד מכל 50 אמריקאים – יש כמה תכונות במשותף, אומר בֶּר. יש סיכוי גדול יותר שהם מגיעים מרקע תרבותי, דתי או משפחתי ששם דגש על ציות. יש להם חרדה חברתית והם רגישים לאופן שבו אחרים תופסים אותם – פעמים רבות, המחשבות הגרועות ביותר שלהם עוסקות בטאבו חברתי. אנשים הסובלים מ-OCD מאמינים שעליהם להקפיד על שליטה עצמית מושלמת כי אחרת הם "ישתגעו ויממשו את המחשבות שלהם". אבל מי מסוגל לשלוט כך במחשבותיו? אם העצמי הוא באמת רק אשליה שעוזרת לנו להתמודד עם המציאות, הרי שלא הוא יצר את המחשבה האפלה, ולכן הוא גם לא מסוגל למנוע אותה. ל"צל" שלנו אין אדון.

אצל אחדים, ההתקבעות על מחשבה אסורה מובילה להימנעות ממצבים הקשורים אליה. הם מחפשים לשווא אחר ראיות שיוכיחו כי הם לא מימשו, באופן בלתי מודע, את המחשבה. איך אני יכול להיות בטוח שלא התעללתי מינית בתינוק? או פגעתי באלוהים? האם חשפתי צד תוקפני בלי לדעת? ואם עדיין לא התפרצתי, האם אתפרץ בעתיד?

בכל הקשור למחשבות בלתי רצויות שאינן פולשניות במיוחד, בר ממליץ על טכניקה השאולה מהבודהיזם – קבלה קיצונית של המחשבה, מפחידה או מביישת ככל שתהיה. ככה זה עובד: כשהמחשבה מופיעה, תייגו אותה כ"רק מחשבה". התייחסו אליה כאילו אין לה משמעות אינהרנטית והפסיקו לייחס לה חשיבות רבה כל כך. מדמיינים כיצד תאנסו את חברתכם לספסל הכנסייה בזמן דרשה? זאת רק מחשבה. שמחים לאידה של הבוסית כשהיא מתבלבלת בזמן מצגת? רק מחשבה. מקווים שבן הזוג ימות? רק מחשבה. או שהילדים שלכם מעולם לא היו נולדים? סתם עוד מחשבה. אל תשפטו את עצמכם, אל תלחמו בזה; תנו למחשבה לרחף הלאה. ואם היא מרחפת בחזרה לכיוונכם, חזרו על התרגיל שנית.

אסטרטגיה נוספת להשתחררות ממחשבה תוקפנית היא לכתוב אותה על פיסת נייר, ואז להשליך אותה לאשפה – נבדקים שעשו זאת במחקר באוניברסיטת אוהיו סטייט הושפעו פחות מהמחשבה מאשר אלה שלא זרקו את הנייר פיזית. אתם יכולים גם לנסות את "אפקט הכניסה" (Doorway Effect). חוקרים מאוניברסיטת נוטרדאם מצאו שכניסה פיזית לחדר חדש מאותתת למוח לעבור למחשבה הבאה ומשחררת אותו מזיכרונות קצרי טווח. וכשתוקפות אתכם מחשבות אובססיביות, נסו גישה קיצונית יותר: אל תתנו למחשבה לחלוף. עדיין לא. הריצו את התרחיש האיום במוחכם. במסגרת טכניקת החשיפה האינטנסיבית הזאת, בֶּר מבקש מהמטופלים לכתוב תסריט המתאר מה עלול להתרחש אם המחשבה האפלה תתממש, ולהקליט את עצמם מקריאים אותו.

לדוגמה, אישה המתענה במחשבות על רצח בעלה תתאר, לפרטי פרטים כואבים, איך היא חונקת אותו בכרית בשנתו ואז צופה בזריחה לבדה, רואה את תמונתה מתחת לכותרת בעיתון, ומדמיינת את התגובות המזועזעות של חבריה, הבדידות של תא המאסר, הנצח שתבלה בגיהינום וכן הלאה. ואז, במשך שבועות, היא תקשיב להקלטה מדי יום תחת פיקוח של מטפל, ותקפיד להיות עם בעלה בחדר השינה בלילה ולא להיכנע לדחף להתחמק ממנו. כתיבה היא דרך להשליט סדר בקולות הסוררים שבראשינו, והיא עוזרת להשקיט אותם ולמסגר אותם מחדש. "פנו עשר דקות", מציע ג'יימס פניבייקר, פסיכולוג מאוניברסיטת טקסס באוסטין. "העלו על הכתב את המחשבות האסורות שלכם, ואף כתבו מדוע אתם חושבים שהן צצו. מדוע הן מפריעות לכם כל כך? כיצד הן מתקשרות לדברים אחרים בחייכם בהווה או בעבר?".

תהליך ההרהור עוזר לנו להבין מה חשוב: לכולנו יש מחשבות מביישות או מפחידות, אבל הדבר החשוב באמת הוא מה אנחנו עושים איתן ואיזו חשיבות אנו מייחסים להן. אנחנו יכולים לאמץ את התפיסה שאומרת כי למחשבות האפלות שלנו אין משמעות אמיתית, ולשחרר אותן. או שאנו יכולים למצוא דרך להפיק מהן הבנה טובה יותר של עצמנו ושל אחרים. האם מחשבה - מביישת, מורבידית, סוטה, מפלה, אכזרית, מזוכיסטית או פשוט קטנונית – יכולה להפוך למושא של הרהור והתעמקות? למקור של יצירתיות? אמפתיה? לתובנה לגבי אג'נדה בלתי מודעת? "כאן הדמיון נכנס לתמונה", אומר אריק וילסון. "אנשים בעלי דמיון עשיר יותר מסוגלים לתפוס מחשבות אפלות בצורה שמעודדת את הרחבת החשיבה והרגש".

גם ליונג עצמו היה מפלט עבור מחשבותיו המטרידות - היומן שלו, שפורסם בשלב מאוחר יותר בתור "הספר האדום". באחד מהתרחישים דמויי-החלום הרבים שמופיעים בו, הוא פוגש פרש אדום. נוכחותו מבלבלת, אבל יונג לא מתעלם ממנה או מכחיש אותה. הוא ו"האדום" מדברים, רבים, רוקדים. לאחר מכן הוא חווה תחושה מוזרה של אושר. חילופי הדברים ביניהם נדמים לו כפיוס. "האדום לבטח היה השטן", הוא מבין, "השטן הפרטי שלי".

ג'נה פינקוט היא מחברת הספר “Do Chocolate Lovers Have Sweeter Babies?”.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'נה פינקוט, Psychology Today .
§ מאמר | # השראה
- דימוי שער"מחשבות רעות״ 1975, מאת צמד האמנים גילברט וג׳ורג׳. באדיבות JPmm


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על דחפים אפלים

02
צור

בהקשר של מחשבות רצחניות ציינתם " 91 אחוז מהגברים ו-8 אחוז מהנשים", זה נראה כמו טעות. אחוז הנשים אמור להיות גבוה מאד גם כן, אחרת לא הייתם כותבים "כמעט כולנו"

05
אני

זה בטח 98% מהגברים.

וחבל מאוד שלנשים אין רצון לרצוח. הכל בגלל שהאבולוציה התאימה אותנו לטיפול בקטנים רכים...

אבל אם נשים יתבוננו על המציאות כפי שהיא, יבינו שהן אלו שצריכות לרצוח והרבה.

07
לא מסכימה

אין לי אף מחשבה שהוא דיבר עליה, חוץ מנקמה כלשהי באלו שהתעללו בי בילדות.

מעולם לא חשבתי מחשבות כמו על התינוק או סתם לרצוח מישהו וכו'.