דיווחים מהצד השני

באחד מימי אוגוסט 2009 הובל ג'ו טירלוסי לחדר המיון בבית החולים ניו יורק-פרסביטריאן בעקבות בחילה והזעה מרובה. רגעים ספורים לאחר מכן הוא נכנס לדום לב – ליבו הפסיק להזרים דם ולהעביר חמצן לאיבריו החיוניים. תוך שניות קרס מוחו של טירלוסי; המכשירים לא איתרו אף סימן שיעיד כי הוא מסוגל לעבד תחושות, לייצר מחשבות או להשתתף בחיים. חברי צוות ההחייאה המתקדם של בית החולים מיהרו לפעול: הם עיסו את חזו של טירלוסי והשתמשו במכות חשמל. הם עבדו דקות ארוכות – שתיים, חמש, עשר. אין תגובה. טירלוסי חצה כביכול את נקודת האל-חזור. החוכמה המקובלת אומרת שלאחר עשר דקות ללא פעימת לב, המחסור בחמצן גורם נזק תמידי למוח.

סם פּרניה. אתר האוניברסיטה

אבל הצוות הרפואי התעקש. חבריו האטו את הידרדרות הרקמות והגנו על המוח בעזרת טכניקות הקפאה מתוחכמות. הם שלחו מכות חשמל רבות לליבו של טירלוסי. עשרים דקות. חצי שעה. ארבעים דקות. טירלוסי היה במצב של מוות קליני במשך 47 דקות כשלבו נדלק שוב. פחות משלושה שבועות לאחר מכן, אחרי שהמנתחים פירקו את קרישי הדם ותיקנו את העורקים המוצרים שעצרו את לבו, השתחרר טירלוסי מבית החולים כשמוחו וגופו שלמים. רק עשר שנים קודם לכן זה לא היה אפשרי. לפני שחרורו נפגש טירלוסי עם סם פּרניה (Parnia), רופא טיפול נמרץ מבית החולים פרסביטריאן המתמחה בדרכים חדשות להחייאת המתים, גם שעות לאחר שלבם הפסיק לפעום. פרניה גילה אדם חם ואדיב שזוכר רק דבר אחד מהזמן שבו היה "מת". היה לו מפגש עם ישות בל תתואר, זוהרת ורחומה, ש"העניקה לו תחושה אוהבת של חום."

מאז שפותחה השיטה הגסה הראשונה להחייאת מטופלים, קיימים דיווחים על זיכרונות בלתי אפשריים-כביכול מ"הצד האחר". למעשה, דיווחים מופלאים מופיעים פה ושם כבר אלפי שנים, אבל בחצי השני של המאה ה-20 עלתה תדירותם

המפגש, אמר טירלוסי, שינה אותו לחלוטין; הוא הפסיק לפחד מהמוות. טירלוסי הוא אחד מתוך 20-10 האחוזים מהאנשים המוכרזים כמתים וחוזרים עם סיפור "מהצד האחר"; הוא תיאר חוויית סף-מוות – זיכרון מהמוות שכולל לרוב שלווה עמוקה, סקירה של מהלך החיים, תחושה של התנתקות מן הגוף וצפייה במתרחש מלמעלה, ו – כן – גם מעבר במנהרה של אור. בדרך כלל חוויית סף-מוות מתפרשת כחוויה רוחנית, מפגש עם האלוהי.

סם פרניה, שחיבר את הספר Erasing Death ופועל כיום באוניברסיטת סטוני ברוק, אומר שטירלוסי עזר לו לנסח כמה שאלות ורעיונות מרכזיים לגבי חיים, מוות ותודעה: מתי המוות סופי ובלתי הפיך? מה קלט טירלוסי, אם אכן קלט משהו? והיכן הייתה תודעתו כשמוחו היה כבוי – כשהוא היה מת באופן מילולי למדי? האם טירלוסי הָזָה, או שמא הייתה חוויית סף המוות שלו אמיתית?  לפני שמדעי הרפואה העזו להתערב בכך, הקו בין החיים למוות היה חד וברור: לאחר דום לב תמיד יש מוות. תוך שניות המוח מאבד את תפקודיו והלב מפסיק להזרים דם. המוות נתפס כרגע אחד שממנו אף אחד לא חוזר.

הדברים נעשו מורכבים יותר באמצע המאה ה-20 עם בוא מכונות ההנשמה הדואגות שהריאות ימשיכו לתפקד, והדפיברילטורים המפעילים את הלב מחדש לאחר שהפסיק לפעום. אך הרופאים שמו לב שלמרות הפיתוחים הרפואיים האלה, לפעמים המוח "מתנזל" – תאיו מאבדים את צורתם ונעשים דמויי-ג'ל. אפשר לכפות על הריאות לעבד חמצן ולכפות על הלב לפעום, אבל המטופלים עדיין יהיו במצב של מוות מוחי, מעבר לנקודת האל-חזור.

ב-2014 יודעים מומחים לטיפול נמרץ שקירור זהיר על-ידי טכניקות הקפאה מתוחכמות משמר את תאי המוח, מאט את הידרדרות האיבר ומאפשר החלמה. פרניה מסביר כי בניגוד לתפיסה המקובלת ואף הרפואית, המוות אינו נקודה סופית יחידה. "המוות כבר אינו רגע מסוים בזמן, כמו הרגע שבו הלב מפסיק לפעום, הנשימה נעצרת והמוח שובק חיים. במשך דקות ושעות רבות אפשר להחיות מוח מת שקורר. המוות הוא תהליך שאפשר לעצור זמן רב לאחר שהחל."

אם אפשר להשיב חיים, אז למדענים יש סיכוי לענות על השאלה הגדולה מכול: האם התודעה נמחקת מיד לאחר המוות, או שמא היא ממשיכה להתקיים? ואם כן, כמה זמן? פרניה מאמין שמחקרו, הכולל בדיקת דיווחים של מטופלים מהשוליים הרפואיים, ישפוך אור על "תפיסות נושנות של הנפש והמתרחש לאחר המוות – במה שמכונה 'העולם הבא'." תיאורים של חוויות סף-מוות ממלאים כיום את רשימות רבי המכר, וייתכן שזו החזית הפעילה ביותר בקרב המתמשך בין דת למדע.
סימני אלמוות

במשך יותר מ-50 שנה, מאז שפותחה השיטה הגסה הראשונה להחייאת מטופלים, קיימים דיווחים על זיכרונות בלתי אפשריים-כביכול מ"הצד האחר". למעשה, דיווחים מופלאים מופיעים פה ושם כבר אלפי שנים, אבל בחצי השני של המאה ה-20 עלתה תדירותם.  ב-1965 אסף ריימונד מודי (Moody), רופא ופילוסוף מג'ורג'יה, דיווחים כאלה. הוא כינה את התופעה "חוויית סף-מוות" ותיאר את מאפייניה בספרו "החיים שאחרי החיים" שראה אור ב-1975. לעתים קרובות היא מתאפיינת בתחושה של עזיבת הגוף – חוויה חוץ-גופית – תופעה שגם אנשים בריאים מדווחים עליה לפעמים. נוירולוגים טוענים שחוויה חוץ-גופית אינה אלא תעתוע של המוח.

בחוויית סף-מוות טיפוסית, אדם הנמצא מחוץ לגופו נע במנהרת אור לעבר מקום אקסטטי או אידילי כלשהו. אחדים מדווחים שקרובי משפחה וחברים חיבקו אותם ושלחו אותם לממלכה מוארת ויפהפייה. אחרים מדווחים שראו סקירה פנורמית של מהלך חייהם. הדיווחים על חוויות סף-מוות שומרים על עקביות כבר אלפי שנים, ביבשות ותרבויות שונות, אף על פי שחלק מהפרטים – כגון הישות האלוהית שמופיעה – משתנים בהתאם להקשר.

בחוויית סף-מוות טיפוסית, אדם הנמצא מחוץ לגופו נע במנהרת אור לעבר מקום אידילי כלשהו. אחדים מדווחים שאהובים חיבקו אותם ושלחו אותם לממלכה יפהפייה. אחרים מדווחים שראו סקירה פנורמית של מהלך חייהם

חוויות חוץ-גופיות עשויות לייצר גם תופעות לוואי משמעותיות. קנת רינג (Ring), פסיכולוג מאוניברסיטת קונטיקט ואחד ממייסדי האגודה הלאומית לחקר חוויות סף-מוות ב-1981, ראיין עשרות אנשים שעברו חוויות סף-מוות וראה שחייהם השתנו בצורה דומה למדי. נבדקיו סיפרו שהם נעשו חומרניים ושאפתנים פחות, אך יצירתיים וחמים יותר. תחושת התכלית שלהם גברה, וכך גם הנאתם מהחיים. וכמו טירלוסי, גם הם הפסיקו לפחד מהמוות – כי הם כבר לא מאמינים שהוא הסוף. ישנו ה"עכשיו", אמרו המרואיינים, וה"מֵעֵבֶר", קיום אינסופי שיבוא בהמשך.

החיפוש אחר הוכחה

לדעתו של פרניה, המונח "חוויית סף-מוות" התיישן. שיפורים בטכנולוגיית הניטור מאפשרים לאתר במדויק את הרגע שבו מטופלים מפסיקים להיות בחיים – ותהליך המוות מתחיל. לפחות בכל הנוגע לאנשים החווים דום לב הוא מעדיף את המונח "חוויית עת-מוות" (actual death experience). יתרה מזו, הוא מאמין שהיכולת לשמר את המתים במשך זמן רב עשויה לאפשר להם להעמיק את חוויית המוות כך שיוכלו לספק, לאחר ששרדו, ראיות חסרות תקדים שיאמרו לנו אם מדובר בהזיה של המוח או באירוע המעיד על הישרדות התודעה. מבחינת פרניה, החיפוש אחר ראיות לקיומה של תודעה לאחר המוות דורש בחינה של תופעת ה-veridical perception – תפיסתם של אנשים המרגישים שהם יוצאים מגופם ומביטים על המתרחש מלמעלה. לדוגמה, אחת המרואיינות שלו אמרה שהיא ריחפה מעל המיטה, צפתה ברופאים המטפלים בה והקשיבה לשיחתם. כשהמנתח ביקר אותה מאוחר יותר וסיפר לה על ההליך, סיפקה האישה פרטים רבים בעצמה, כולל דברים ספציפיים שנאמרו – היא טענה שהיא שמעה בעצמה את חילופי הדברים בין הרופאים.

הרופאים התייחסו בביטול לדבריה והניחו שהיא כנראה שמעה את האחיות מדברות על האירוע לאחר ששבה להכרה. פרניה לא השתכנע. הוא היה נחוש לתכנן ניסוי שיזהה את טבעה של התופעה, ניסוי שיעמוד באמות המידה המדעיות המחמירות ביותר: זה יהיה ניסוי סמיות (החוקר לא יידע איזה מטופל נחשף לאילו מהתמונות הממוקמות בגובה חדרי הניתוח), והתוצאות ייבדקו על-ידי מומחה שלא היה בחדר. פרניה אינו הראשון שמנסה להוכיח כי התודעה שורדת גם כשהמוח כבוי. לחיפוש אחר ראיות יש היסטוריה ארוכה וטעונה. ב-2004-5, למשל, חקרה ג'ניס מיינר הולדן (Holden) מאוניברסיטת נורת' טקסס סדרה של מטופלים שעברו השתלה של דפיברילטור דמוי קוצב-לב. בזמן ההליך ניתנה לליבם מכת חשמל כדי לעצרו ולבדוק אם המכשיר ייכנס לפעולה במקומו. ובזמן שלבם עמד מלכת, מוחם היה כבוי; זמנית, הם היו מתים.

באותו זמן הוקרנו 60 סרטים מצוירים על צג שנתלה על קיר: גבוה מעל קו הראייה של הצוות הרפואי אך במיקום הנגיש-לכאורה לכל מי שנמצא ליד התקרה ומביט למטה – במילים אחרות, לכל מי שעובר חוויה חוץ-גופית אמיתית (ולא הזייתית). הולדן שיערה שאדם מת-זמנית שתודעתו אכן התנתקה מגופו יראה את הסרט המצויר וכן את חותמת הזמן שעל הצג, וידווח זאת לאחר ההליך. כמה אנשים תיארו תחושה של שלווה עמוקה או סיפרו שראו אדם אהוב שנפטר בעבר, אך אף אחד לא דיווח על חוויה חוץ-גופית או חוויית סף-מוות מלאה.

מטרות גדולות, מחקר גדול

לעתים החוויה החוץ-גופית כוללת תחושה של התבוננות בגופו של כפיל

פרניה, מצדו, מחפש הוכחות בעזרת מחקר בקנה מידה גדול המכונה AWARE, ראשי תיבות של AWAreness during REsuscitation (מודעות בזמן החייאה). מטרה נוספת של הפרויקט היא למידה על הפיזיולוגיה של תהליך המוות. "אנחנו רוצים לזהות סמן, מעין מדד וכלי שיאפשר לרופאים לאמת באופן אובייקטיבי דיווחים על חוויות חוץ-גופיות," הוא מסביר. המחקר ארוך הטווח, שהושק ב-2008 ועדיין נמשך, כולל יותר מ-25 מרכזים רפואיים גדולים באירופה, קנדה וארצות הברית. כדי לנסות לאתר מקרים של veridical perception הם ציידו את חדרי המיון והטיפול הנמרץ בתמונות הממוקמות אסטרטגית על מדפים מיוחדים ממש מתחת לתקרה. המטופלים שמגיעים לחדרים האלה נמצאים בסכנת מוות ועוברים החייאה. אלה ששורדים עוברים ראיונות מובנים שנכתבו על-ידי צוותו של פרניה.

התוצאות הראשוניות, שעליהן דווח שנה לאחר מכן, מוכיחות כמה קשה יהיה להשיג ראיות מוצקות. פרניה אסף נתונים מ-15 בתי חולים שדיווחו בסך הכול על 2,060 מקרים של דום לב עם ממוצע הישרדות של 16 אחוז. רק 142 מתוך 330 שורדים התראיינו; השאר מתו לאחר השחרור, לא ענו לבקשות או נפסלו מסיבות אחרות. מתוך אותם 142, 38 אחוזים אמרו שהם זוכרים משהו מפרק הזמן שמוחם היה כבוי-כביכול. הם דיווחו על מצבים דמויי-חלימה או זיכרונות שייתכן ונוצרו במהלך דום הלב עצמו. 9 אחוז בלבד עמדו בקריטריונים לחוויית סף-מוות אמיתית.

אך רק שני מטופלים דיווחו על חוויה חוץ-גופית שבמהלכה יצאו מגופם וצפו במתרחש החדר בזמן שמוחם כבוי. ורק אחד מהם הרגיש טוב מספיק לחזור לבית החולים לריאיון שני עם חוקרי AWARE. האיש סיפר כי פגש ישות "בעלת שיער מתולתל נפלא" שהוא "תפס כמלאך."

לאור העדר הראיות האמפיריות ל-veridical perception, מדעני מוח מעדיפים להגדיר את חוויית סף המוות כהזיה ותו לא

הוא אף מסר פרט שהחוקרים הצליחו לאמת. כדי לחלץ אותו מדום הלב שנבע מפרפור חדרים (פרפור של סיבי שריר הלב שבגללו האיבר לא מסוגל להזרים דם או לפעום בקצב סדיר) השתמש הצוות הרפואי בסאות'המפטון בציוד שלא נמצא בדרך כלל בבתי חולים: דפיברילטור חיצוני אוטומטי, שלרוב מיועד לשימוש על-ידי הדיוטות בסביבה לא רפואית. אחד המאפיינים הייחודיים של המכונה הוא יכולתה לתת למטופלים משוב מילולי בעזרת קול מכאני. "אני זוכר בבירור קול אוטומטי שאומר, "תן לו מכת חשמל, תן לו מכת חשמל,'" סיפר האיש למראיינים. אבל דום הלב התרחש בחדר ללא תמונות שמוקמו כחלק מהמחקר, והראיה המוצקה ממשיכה לחמוק מידיהם של אנשי צוות AWARE. פרניה מודה שאיסוף הנתונים קשה להפתיע אך ממשיך לטעון שהתודעה שורדת גם לאחר שתאי המוח כבים. "לפי הראיות שנאספו עד כה התודעה ממשיכה להתקיים בדקות הראשונות לאחר המוות. אנחנו לא יודעים אם היא נעלמת אחר כך, אבל מיד לאחר המוות התודעה לא נמחקת."

המוח כמחולל הזיות

מדענים רבים חולקים עליו. לאור העדר הראיות האמפיריות ל-veridical perception, מדעני מוח מעדיפים להגדיר את חוויית סף המוות כהזיה ותו לא. רון סיגל (Siegel), פסיכולוג מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, גילה שמרכיבים מסוימים בחוויית סף-מוות – מהאור ועד למבט לאחור בחיים – עשויים להופיע גם במצבים שאינם מסכני-חיים, כמו חום, עילפון, פציעה, דלקת, מתח ואף מצוקה פסיכולוגית חמורה שמשבשת את הנשימה ופעימות הלב, או את מערכת העצבים האוטונומית, וכך גורמת לצמצום זמני של אספקת החמצן למוח.

הפסיכולוגית הבריטית סוזן בלקמור

(Blackmore) מתעניינת זה מכבר בחוויות סף-מוות, ובייחוד בדמיון בין הדיווחים השונים מרחבי העולם. הודים עשויים לתאר מפגש עם דמות הינדית ואמריקנים עם מישהו דמוי-ישו, אבל סקירת החיים, האור ותחושת השלווה זהים. הסקר הלא רשמי שהיא עצמה ערכה בקרב שמונה אנשים בהודו ב-1993 אישש את תפיסתה. "אחד שמע מוזיקה ענוגה, שלושה דיווחו על מנהרה או חלל חשוך, ארבעה ראו אור בהיר, ארבעה חוו אושר או שלווה ושלושה דיווחו על שינויים שהתרחשו בחייהם או אמונתם."

בלקמור העלתה את ההשערה שחוויית סף-מוות נוצרת כשהחושים החיצוניים קורסים והמוח מתקשה לשחזר מודל של העולם אך ורק על בסיס מה שבפנים

המאפיינים המשותפים אומרים לה כי "או שלכולנו יש רוח או נפש ששורדת לאחר המוות, או שלכולנו יש מוחות דומים שמתים בצורות דומות." בלקמור נוטה ל"השערת המוח המת": המוות הוא מחולל של הזיות, אף על פי שאין בכך כדי לגרוע מהמשמעות העמוקה של האירוע, המשנה את חייהם של רבים. אנשים רבים "חושבים שהם זכו להצצה באמת כלשהי," אומרת בלקמור. "הם מספרים על כך לאחרים, הם מנסים לזכור בעזרת תמונות ומילים, אבל תמונות ומילים לא מסוגלות לתאר את התחושה שחוו, את 'הדבר האמיתי.' אם אכן יש 'דבר אמיתי' הרי שהוא בל יתואר, בדיוק כמו רגע של אושר עילאי."

אך כיצד אושר עילאי משתלט על המוח? מהו הדבר המתרחש במעגלים העצביים שבגללו חוויות סף-מוות נראות אמיתיות כל כך? בלקמור העלתה את ההשערה שחוויית סף-מוות נוצרת כשהחושים החיצוניים קורסים והמוח מתקשה לשחזר מודל של העולם אך ורק על בסיס מה שבפנים. עולמם הפנימי של אנשים העוברים תהליך של מוות נחקר מדעית על-ידי קווין נלסון, נוירולוג מאוניברסיטת קנטקי, שם הוא מכהן כמנהל הרפואי. הוא החל להתעניין עמוקות בחוויות סף-מוות כשהיה מתמחה, לאחר שפועל שיצא לאחרונה מטיפול נמרץ הראה לו רישום; הוא מחובר למכונת הנשמה; ברקע מתרחש קרב על חייו בין השטן למלאך. השטן מנצח עד שדמות הדומה לישו, שנמצאת בקדמת הרישום, מביסה את השטן והאיש יודע שהוא ישרוד. "הוא סיפר לי את הסיפור בהתרגשות רבה והיה משוכנע שזה קרה באמת," נזכר נלסון.

לאורך השנים שמע הנוירולוג סיפורים דומים, גם אם מפורטים פחות, ממטופלים שהגיעו עד לסף המוות. הוא קרא על המקרה של גברת מרטין, אישה שנכנסה לדום לב כשהייתה מאושפזת במחלקת רדיולוגיה – "אחד המקומות הנוראים ביותר שבו אפשר להגיע למצב של סכנת חיים, כי היחידות האלה אינן מוכנות לזה היטב," אומר נלסון. הרדיולוג קרא לרופא המפנה ואמר, "הרגתי את גברת מרטין, המטופלת שלך." אבל גברת מרטין, ששמעה את השיחה, ידעה שאינה מתה. "פשוט לא הצלחתי לזוז," היא נזכרה.

נלסון מאמין כי חוויות סף-מוות מלמדות אותנו רבות על הפיזיולוגיה של המוח מכיוון שהוא נאבק לשמר את מודעותו לעולם; הוא שאל את עצמו איך ייתכן שמישהו ישמור על מודעות וזיכרון אך בה בעת ייראה כמת. האם ייתכן שהאבחנה הייתה שגויה? אולי האישה לא עברה דום לב ומתה? "לבטח התרחש תהליך של שיתוק," הוא חשב. "ואז פתאום ירד לי האסימון. כולנו עוברים תהליך של שיתוק מדי לילה, כשאנחנו חולמים, תהליך שנקרא שנת REM – rapid eye movement." כשאנו ישנים אנו משותקים ברובנו כדי שלא נממש את החלום בפועל.

קיים לא מעט חומר במדעי המוח המעיד על קיומם של מצבי מוח המשלבים במגוון דרכים בין REM להכרה בעת ערות. אחד ממצבי התודעה המעורבים האלה נקרא "חלום צלול", או "חלימה מודעת", ובו יש לחולם מספיק מודעות כדי לשלוט בפעולותיו. במהלך שנת REM רגילה, במהלך חלימה רגילה, החלק במוח האחראי על הפונקציה המבצעת – הקורטקס הפרה-פרונטלי דורסלי – מכובה, ולכן אין לאדם שליטה מודעת. אבל אם הקורטקס הפרה-פרונטלי דורסלי מודלק, בצורה ספונטנית או בעקבות גירוי חיצוני, המודעות פולשת לשנת ה-REM וכך מתאפשרת שליטה צלולה בחלומות.

סריקות מוח מראות שגם בחוויות חוץ-גופיות וגם בחוויות סף-מוות יש כיבוי של האזור הפריאטלי-טמפורלי, האחראי לתחושת העיגון שלנו בגופנו

מצב מעורב נוסף הוא "שיתוק שינה". לכאורה זו התופעה ההפוכה לחלום הצלול: הקורטקס הפרה-פרונטלי דורסלי נדלק והאדם ערני אף על פי שהנוירו-כימיקלים המשתקים של החלימה ושנת ה-REM עדיין נמצאים בגופו ומונעים ממנו לנוע. מצבי התודעה המעורבים עוררו את סקרנותו של נלסון כי דימויים מעולם הסיוטים כמו רוחות רפאים ומפלצות, המופיעים לעתים קרובות בשיתוק שינה – תופעה שמדעני מוח מייחסים לגירוי של האמיגדלה, מרכז הפחד במוח – הזכירו לו במידת מה חוויות סף-מוות.

האם ייתכן שחוויות סף-מוות הן בעצמן מצב מעורב הכולל חלק מאותם מבני מוח וכימיקלים המאפיינים שיתוק שינה וחלומות צלולים? האם ייתכן שהן כוללות REM? האם לאנשים המדווחים על חוויות סף-מוות יש נטייה לשלב בין מודעות ל-REM בנסיבות רגילות? כמה מהם מדווחים על חלומות צלולים – וכמה מהם סובלים משיתוק שינה ומדווחים על הזיות חזותיות של חייזרים ורוחות רפאים?

לאחר שראיין 55 אנשים שדיווחו על חוויות סף-מוות גילה נלסון ש-60 אחוז מהם מדווחים בקביעות על מצבים תודעה מעורבים, בהשוואה ל-24 אחוז בלבד ממרואייני הביקורת שמעולם לא עברו חוויית סף-מוות. "לאנשים שחוו בעבר שיבושי REM יש סיכוי רב יותר לעבור חוויה חוץ-גופית בנסיבות של סכנת חיים," מדווח נלסון בכתב העת הבולט Neurology, הידוע בתהליך ביקורת העמיתים הקפדני שלו. במחקר עוקב שפורסם גם הוא ב-Neurology, עסק נלסון בחוויה החוץ-גופית. "אנשים לא מבינים עד כמה התופעה הזאת נפוצה; היא קורית לאדם אחד מכל 20," הוא מציין. היא מתרחשת ב-75 אחוז מכלל האנשים המדווחים על חוויית סף-מוות. סריקות מוח מראות שגם בחוויות חוץ-גופיות וגם בחוויות סף-מוות יש כיבוי של האזור הפריאטלי-טמפורלי, האחראי לתחושת העיגון שלנו בגופנו. בזכות היכולת לחוש שגופם כבוי, אנשים מרגישים כאילו הם צפים. זו ככל הנראה תגובה לאיום על זרימת הדם לאזור זה במוח, או שיבושים בה.

חוקרים מאוניברסיטת מישיגן אף מצאו ראיות לכך שחוויות סף-מוות משקפות הזיות שמקורן במוח רעב לחמצן, ולא בהישרדות של התודעה לאחר המוות. הם מדדו פעילות מוחית בעכברים, 30 שניות אחרי שהביאו אותם למצב של מוות קליני על-ידי דום לב. המדענים ציפו לראות מוחות מתים במצב כאוטי ודיספונקציונלי, או כבויים לחלוטין. לחילופין הם מדדו פעילות רבה יותר מאשר בעת ערות נורמלית – גלי המוח היו מאורגנים וברורים מאוד ולכאורה העידו על מוח תקין של ממש.

בדיווחו לכתב העת Proceedings of the National Academy of Sciences ציין הצוות ממישיגן כי אנשים משתמשים זה מכבר בחוויות סף-מוות כראיה לכך שהמודעות שורדת לאחר המוות, על בסיס התפיסה שהמוח לא מסוגל לייצר "חוויות תודעה חיות וצלולות מאוד" בזמן מוות קליני. אבל בדיווחם הם הגישו "ראיות לפעילות מוחית מאורגנת מאוד ומאפיינים נוירו-פיזיולוגיים התואמים את העיבוד המודע המתרחש על סף-מוות." לפחות במשך זמן מה, גם המוח המת נותר מאורגן ובמובן מסוים עדיין מסוגל להפיק פעילות עצבית – הסבר אפשרי לדיווחים על חוויות סף-מוות "צלולות ואמיתיות ביותר."

נלסון מתעקש שלא צריך להיות מת – ואף לא בסכנה רפואית – כדי לחוות אלמנטים המאפיינים חוויית סף-מוות. "כשזרימת הדם מאטה, הרשתית עשויה להחשיך מהחוץ פנימה ולייצר תחושה של מנהרה. ייתכן שהאור שבסופה אינו אלא אור השמש, או אור המיוצר במוח עצמו. בחוויה חוץ-גופית אנשים נישאים לאורך המנהרה, וה-REM - תופעה המתרחשת בעקבות משברים מסוגים רבים – משתקת אותם, ולכן נדמה שהם מתים."

פרניה, שטוען כי במוח המת אין פעילות, חולק על הפרשנות הזו. לאחר המוות "לא אמורה להיות לנו היכולת לחלום או להזות. אז מה קורה פה?" הוא מבקר מחקרים רבים העוסקים בחוויות סף-מוות, וטוען שהם מסלפים את הנתונים כיוון שהם כוללים נבדקים הסובלים מבעיות רפואיות שעשויות להשפיע על מצבם המנטלי. לדבריו יש צורך במחקרים חדשים המתמקדים ב"נתיב הביולוגי הסופי המשותף אל המוות, דום לב, תהליך מתואר היטב." הוא אומר, "בכל פעם שיש אי-דיוק במדע מתעורר דיון."

ובינתיים נשארנו עם סימני שאלה. "אם הנפש ממשיכה לתפקד גם כשהמוח כבר לא מתפקד," אומר פרניה, עולה האפשרות שהנפש היא "ישות מדעית נפרדת שעדיין לא נחשפה ואינה מיוצרת על-ידי התהליכים החשמליים או הכימיים הרגילים של המוח." רוב מדעני המוח דוחים את הרעיון שהתודעה קיימת מחוץ למעגלים העצביים של המוח, אף על פי שטבעה של התודעה הוא עדיין אחת השאלות הפתוחות הגדולות של המדע כיום.

דיווחים מחזית הרפואה רק החריפו את חילוקי הדעות בנוגע להישרדות התודעה והחיים לאחר המוות. בדיון שנערך לאחרונה בניו יורק אמר מודי שהוא עצמו משוכנע כי "בעת המוות, התודעה האישית נישאת אל מצב קיומי שלם יותר" – במילים אחרות, היא שורדת לאחר הגוף ומתקיימת ככוח או אנרגיה ביקום.
"אנחנו מקווים שזה נכון," אומר שון קרול (Carroll) מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, קוסמולוג שלא חושב כי יש צורך באמונות דתיות כדי להסביר את היקום. "אבל המוח מתעתע בנו כל הזמן."

פמלה ויינטראוב היא עורכת בכירה במגזין Aeon.
Reprinted from Psychology Today. ©2014 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.