דרוש: אדם מתון, הגיוני, צנוע ומעשי

לא אלים ולא בני-אלים: אנחנו אנושיים. עם הפגמים והיתרונות, המורכבות והמגבלות, ההישגים והתהיות. סקוטי חכם ידע זאת, ויש לנו מה ללמוד ממנו
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

סוקרטס מת כששתה מכוס התרעלה, לאחר שנידון למוות על ידי אזרחי אתונה. אלברט קאמי מצא את מותו במכונית שהתנגשה בעץ במהירות גבוהה. ניטשה התמוטט נפשית אחרי שבכה למראה סוס שהוכה. ההיסטוריה אוהבת סופים טראגיים, וזו אחת הסיבות מדוע כת מעריצי דייוויד יוּם, שיש הטוענים כי הוא הפילוסוף הגדול ביותר שאי פעם קם במערב, מעולם לא צברה תאוצה.

כשיוּם שכב על ערש דווי, בגיל 65, בסיומם של חיים מאושרים, מוצלחים ו(יחסית לתקופתו)ארוכים, הוא אמר לרופא: "אני מת במהירות שאויביי, אם יש לי כאלה, היו מאחלים לי, ובקלות ובשמחה שחבריי הטובים היו מאחלים". שלושה ימים לפני מותו, ב-25 באוגוסט 1776, כנראה מסרטן בבטן, הרופא שלו עדיין דיווח כי הוא "חופשי למדי מחרדה, חוסר סבלנות או רוח נכאים, ומבלה את זמנו היטב בעזרת ספרים משעשעים".

הוא לא הביע ולו מעט קוצר סבלנות, אבל כשהייתה לו הזדמנות לדבר עם האנשים שסביבו, הוא עשה זאת תמיד בחיבה ורכות... הוא מת במצב רוח טוב מאין כמותו

כשהגיע הקץ, ד"ר בלאק דיווח כי יום "היה צלול עד הסוף, וחופשי מכאב רב או מתחושת מצוקה. הוא לא הביע ולו מעט קוצר סבלנות, אבל כשהייתה לו הזדמנות לדבר עם האנשים שסביבו, הוא עשה זאת תמיד בחיבה ורכות... הוא מת במצב רוח טוב מאין כמותו".

במהלך חייו, יום נודע בעיקר כהיסטוריון. הקריירה לו כפילוסוף החלה די במפתיע. הניסיון הראשון הרציני שלו להציג שיטה פילוסופית חדשה ומקיפה משלו, "מסכת טבע האדם" (1749-50) פורסמה כשהיה בן 26 "נפלט ללא רוח חיים ממכבש הדפוס מבלי לעורר ולו מלמול של תגובה בקרב מתנגדיו", הוא נזכר לאחר מכן, בהלקאה עצמית מוגזמת.

דיוויד יום

נאור ומתון: דיוקן של דיוויד היום בגיל 43 (1754). תצלום: אלן רמזי, ויקיפדיה

אולם במשך הזמן, מעמדו התבסס והלך. לפני שנים ספורות, אלפי חוקרים בתחום הפילוסופיה נשאלו מיהו הפילוסוף שהם הכי מזדהים עמו, מבין אלה שכבר אינם בחיים. יום הוביל את הרשימה בהפרש ניכר, לפני אריסטו, קנט וויטגנשטיין. מדענים שיש להם לרוב זמן מועט בלבד לפילוסופיה, קוראים את יום בכל זאת. אפילו הביולוג לואיס וולפרט הטוען כי פילוסופים הם "חכמים מאוד, אבל אין להם שום דבר שימושי לומר", מוציא מן הכלל את יום, ומודה כי בשלב מסוים "התאהב" בו.

למרות זאת, הסקוטי הדגול נותר פילוסוף של פילוסופים. לא נכתבו ספרים פופולריים מצליחים על אודותיו, כמו אלה שנכתבו על מישל דה מונטן, ניטשה, סוקרטס, ויטגנשטיין והסטואיקנים. הציטטות שלהם, לא שלו, מקשטות ספלים ומגבות מטבח, ופנים הם שניבטים מכרזות. יום לא "חצה את הגבול" מן האקדמיה אל רשות הציבור.

הסיבות לכך הן בדיוק הסיבות שבגללן ראוי היה שהדבר יקרה. כוחו של יום כאדם והוגה הביא לכך שאין לו "מותג" למכור לאינטלקטואלים. בקצרה, הוא אינו דמות טראגית רומנטית. הרעיונות שלו אינם מזוקקים ל'פילוסופיית חיים' קלה לתמצות, וההסתייגות שלו מקיצוניות מכל סוג הפכה אותו להגיוני ומתון מכדי לעורר להט במעריציו.

יום הבין שכדי לשמור על בריאותו ורוחו, חשוב לא רק ללמוד אלא גם להתעמל ולבקש את חברת ידידיו

ליום היו לפחות שתי הזדמנויות להפוך בהן לגיבור טראגי ולהימנע מהקץ העולץ שהקיץ עליו בסופו של דבר. כשהיה בן 19 הוא נפל למשכב עם מה שהיה קרוי "מחלת המלומדים", מלנכוליה שהייתה מכונה כיום דיכאון. אולם אחרי כתשעה חודשים, הוא הבין שאין מדובר בגורל בלתי נמנע של חכמים אלא בתוצאה של זמן רב מדי שהקדיש ללימודיו. יום הבין שכדי לשמור על בריאותו ורוחו, חשוב לא רק ללמוד אלא גם להתעמל ולבקש את חברת ידידיו. ברגע שהחל לנהוג כך הוא שב להיות שמח ונותר כך כמעט כל חייו.

הוא למד שיעור חשוב על טבעם של החיים הטובים. כפי שכתב לאחר מכן ב"מחקר לגבי ההבנה האנושית" (1748): "המוח תובע מנוחה, ואינו יכול לתמוך תמיד בנטייה לדאגה ויצרנות". פילוסופיה חשובה, אבל לא רק היא ואף כי היא טובה, אדם עלול לעבור את הגבול. "מחשבות עמוקות ומחקר סבוך אסורות", אומר יום, "וייענשו בחומרה, באמצעות הרהורים מלנכוליים שהם מציגים, באמצעות אי ודאות אינסופית שתכפה עליכם". החיים "המתאימים ביותר לגזע האנושי" הם "מסוג מעורב" שבו משחק, עונג והסחות דעות ממש כמו מה שנחשב לעיסוקים "גבוהים" יותר. "היה פילוסוף", יועץ יום,  "אבל למרות כל הפילוסופיה שלך, הישאר אדם".

אדינבורו, סקוטלנד, חלון

חלון על אדינבורו. תצלום: קטיה נמץ

בשנת 1779, יום זכה גם להזדמנות למות מות קדושים, הנסיבות מגוחכות למדיי. נור לוך באדינבורו, שהיה במקם שבו משתרע כיום הפארק גני פרינסס סטריט יובש כחלק מהתרחבות העיר. יום חלף במקום יום אחד, ונפל לבור בביצה שטרם כוסה. הוא זעק לעזרה, אבל לרוע מזלו, הנשים ששמעו אותו זיהו אותו כ"הכופר הגדול", ולא נטו להציל אותו. יום ציין בהיגיון שכל הנוצרים אמורים לעזור לכולם, ללא קשר לאמונתם, אבל בשונה ממנו, הן לא התעמקו בטבעו של האל המטיב, והן סירבו להציל אותו אלא אם יהפוך לאדם דתי ולאחר מכן יתפלל לאלוהים ויקרא בתורתו.

אדם סוקרטי היה אולי מסרב ומת בשמה של האמת. יום, לעומת זאת, לא התכוון לאפשר לטיפשותם של אחרים לקצר את חייו שלו ולכן הוא עשה מה שכל אדם הגיוני היה עושה: הוא שיתף פעולה עם בקשתן ללא שום כוונה לקיים את הבטחתו.

הוא חיקה בכך את הפילוסוף היחיד המתחרה ביוּם על התואר "הגדול בכל הזמנים": אריסטו. אריסטו הוא הוגה נוסף הזוכה להערכה רבה במיוחד בקרב מומחים, אבל מעולם לא כבש את הציבור (אם כי ספרה האחרון של אידית' הול "Aristotle’s Way" שראה אור ב-2018 מנסה לשנות זאת). דומני שלא במקרה אריסטו גם הוא סירב לגלם את דמות הקדוש המעונה. כמו סוקרטס, גם הוא נדון למוות בשל חילול קודש. כמו סוקרטס, הייתה לו הזדמנות לברוח מהעיר למקום בטוח. להבדיל מסוקרטס, זה בדיוק מה שהוא עשה. לכן, כולם יודעים איך סוקרטס מת אבל רק מעטים יודעים שאריסטו, כמו יום, מת בשנות השישים לחייו, וכנראה מסרטן בטן.

מבחינה הגיונית, לא ניתן להגיע לאמת על אודות העתיד המבוססת לחלוטין על הנחה הקשורה לעבר: מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה

הקשר הישיר הזה, לכאורה, בין מידת המשיכה לתורה מסוימת לבין מידת האומללות של מי שהגה אותה, הוא מעוות למדי. אבל זו אינה הסיבה היחידה בגללה מעטים מחוץ לכותלי האקדמיה מתלהבים מיוּם. הפילוסופיה של יום אינה מתגבשת לכדי מערכת קלה לעיכול, אסופת כללי חיים. להפך, יום נודע כמי שניסוח שלוש תזות מנוגדות.

ראשית, האמונה שלנו בכוח הסיבה והתוצאה, עליה מתבססת כל תפישתנו את העובדות אינה מוצדקת על ידי תצפיות או היקש לוגי. כל מה שאנו רואים הוא דבר עוקב דבר: לעולם איננו רואים דבר המחייב תוצאה. אפילו אם אנו משוכנעים כי הבנו ש-X גרם ל-Y, ההיגיון אינו יכול לגזור מכאן עיקרון סיבתיות כללי, משום שכל ההתרחשויות המתאימות לכלל הזה שבהן צפינו התקיימו בעבר, אבל אנו מניחים שעיקרון הסיבה והתוצאה תקף לגבי ההווה והעתיד. מבחינה הגיונית, לא ניתן להגיע לאמת על אודות העתיד המבוססת לחלוטין על הנחה הקשורה לעבר: מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה.

ציפור אוכלת תפוח, ציפור, תפוח

ציפור אוכלת תפוח. סיבה ותוצאה, התבוננות וחקירה, היסק וספקנות: מאריסטו ועד היום. תצלום: אנדרס נורד

יום לא הכחיש את קיומן של סיבה ותוצאה. לא ניתן לטעון דבר על עובדות אמפיריות ללא הנחה כזו, והוא עושה זאת תכופות בכתיבתו. אולם הוא הקפיד להבהיר כי עיקרון מרכזי זה של חשיבה נבונה אינו מבוסס על היגיון או ניסיון. זוהי אמירה פילוסופית רבת עוצמה, אבל קשה מאוד לשאוב מתוכה ציטטות מעוררות השראה לאינסטגרם.

יום נודע גם בטיעוניו נגד היבטים שונים של דת, אם כי מעולם לא הצהיר כי הוא אתאיסט. הטיעון המפורסם ביותר שלו אמר כי לא ניתן להשלים, רציונלית, עם קיומם של ניסים, משום שההוכחה לקיום נס תהיה תמיד חלשה מן ההוכחה כי הוא לא התקיים. לעד יהיה סביר יותר שהעד לנס טעה או משקר מאשר שהנס באמת התרחש. מצד שני, הפקפוק בטענות הדת המסורתית אינן מתגבשות לכדי פילוסופיה חיובית משמעותית.

הספקנות האנושית אמורה להיות הבסיס לגישה מקיפה לחיים: היא בנויה על בחינה חסרת רחמים של הטבע האנושי

לטענה השלילית השלישית החשובה של יוּם דווקא יש ניחוח קל של סיסמה המניעה לפועלה, אף כי היא די מעורפלת: "ההיגיון הוא עבד לתשוקות, וכך אף ראוי שיהיה". ההיגיון לבדו אינו מניע אותנו לפעולה, ואף אינו מעניק לנו עקרונות לבסס עליהם מוסר. אם אנו טובים, זה משום שיש בנו הזדהות בסיסית עם הזולת, וזו גורמת לנו להגיב בחמלה לסבלם של אחרים ובעונג לשגשוגם. מי שאינה מבינה מדוע עליה להיות טובה אינה חסרת היגיון אלא נטולת לב.

כפי שמדגימים שלושת הטיעונים המרכזיים הללו, הפילוסופיה של יום היא בעיקרה מטילת ספק, וככזו היא מנכשת יותר משהיא נוטעת. עם זאת, הספקנות האנושית אכן אמורה להיות הבסיס לגישה מקיפה לחיים. היא בנויה על בחינה חסרת רחמים של הטבע האנושי –  ובכך ניתן לראות את תמצית הגותו של יוּם. לא במקרה ניסיונו הראשון לפרוש את הפילוסופיה שלו נקרא "מסה על טבע האדם". האנושיות הייתה הנושא המרכזי שבו עסק.

יום ראה אותנו, בני האדם, כפי שאנו באמת, ללא העמדות פנים. לא כנשמות אלמותיות הלכודות באורח זמני בכלוב בשר, וגם לא כמוחות טהורים שמעבר לחומר, כפי שדקארט סבר בטעות שהוכיח. בני האדם הם חיות –  מיוחדות ומאוד אינטליגנטיות –  אבל חיות. יום לא הסתפק בהורדת בני האדם אל הקרקע, הוא גם גזל מאיתנו כל מהות על-זמנית. בניגוד לטענתו של דקארט כי אנו מודעים לעצמנו כאגו טהור ובלתי ניתן לחלוקה, יוּם טען כי כשחקר את עצמו, הוא לא גילה שום דבר כזה. מה שהוא מכנה "עצמי" אינו אלה "אסופת תפישות". הביטו פנימה, ונסו למצוא את ה"אני" החושב, וכל מה שתגלו הוא את המחשבה הזו, התחושה: משהו מטריד, מחשבה שמופיעה פתאום בראשכם.

דיוויד היום, אדינבורו, פסל, Royal Mile

חכם סקוטי: פסלו של דייויד היום ב-Royal Mile באדינבורו (אלכסנדר סטודרט, 1995), תצלום: Bandan, ויקיפדיה

יום ביטא תפישה שנוסחה לראשונה על ידי הבודהיסטים המוקדמים, שתפישת "היעדר-העצמי" (anatta) שלהם דומה להפליא לשלו. הוא גם צפה את הממצאים האחרונים של חקר המוח, לפיהם אין שליט מרכזי במוח, אין מקום יחיד שבו שוכנת תחושת העצמי. המרכז האקראי של המודעוּת הוא תלוי מצב.

באשר לאינטלקט שלנו, יום מראה כמה יוצא מן הכלל הוא יכול להיות, באמצעות הדגמת פגמיו. היגיון טהור, מהסוג שדקארט התפעל ממנו, בדרך כלל אינו מסוגל להניע לכל פעולה. הוא משמש להוכחות של "קשר בין רעיונות", לאופן שבו מושגים קשורים זה לזה הגיונית. כך שניתן להוכיח כי 4=2+2 אבל אין בכך כדי ללמד דבר על מה שיקרה כשתניחו בטבע ארבעה דברים ביחד: שם הם יכולים לחסל זה את זה, להתרבות או להתמזג. ניתן להוכיח כי אפיפיורית אישה היא סתירה לוגית, אבל זה אינו פוסל את האפשרות שאישה תנהיג את הכנסייה הקתולית: הוכחות ולא ההיגיון הן שמספרות לנו כי סיפורה של האפיפיורית יוהנה הוא, קרוב לוודאי, שקרי.

מרבית ה"היקשים" שלנו אינם יותר מ"קשרי רעיונות" כמעט אינסטינקטיביים. למידה מהניסיון היא "סוג של אנלוגיה" שבה אנחנו מצפים שלדברים דומים תהיה השפעה דומה. משום כך אין ליום בעיה לייחס היגיון לבעלי חיים. גם הם, מתברר, "לומדים הרבה מהניסיון ומסיקים כי אותם אירועים ינבעו תמיד מאותן סיבות". אנו, כמובן, לא סבורים שיש בלימוד הזה שלהם "תהליך כלשהו של טיעון או היגיון". אבל כך בדיוק נעשית מרבית הלמידה של בני אדם, ואפילו פילוסופים. אנחנו מונחים קודם כל על ידי "מנהג והרגל".

בני האדם של יוּם הם יצורים בשר ודם, שיש להם אינטלקט ואינסטינקטים, היגיון ותשוקה

בני האדם של יוּם הם לכן יצורים בשר ודם, שיש להם אינטלקט ואינסטינקטים, היגיון ותשוקה. החיים הטובים הם, משום כך, כאלה שמתאימים לכל המאפיינים הללו. יום מעולם תיאר מפורשות את החיים הללו, אבל הוא עשה משהו מוצלח יותר: הוא חי כך בעצמו. הוא למד וכתב, אבל גם שיחק ביליארד ובישל מרק מראש של כבש שאורחיו לא פסקו לדבר עליו ימים לאחר הארוחה.

כל מי שהכירו את יום, מלבד ז'אן ז'ק רוסו הפרנואיד והנרקיסיסט, היללו אותו. כשבילה שלוש שנים בפריז בערוב ימיו, הוא נודע בכינוי ‘le bon David’, וכל ה-salonistes [אנשי הסלונים החברתיים] רצו בקרבתו. הברון ד'אולבאק תיאר אותו כ"אדם דגול, שאת הידידות שלו, לפחות, אני יודע להעריך כראוי". אדם סמית, שבישר למו"ל שלו ויליאם סטראצ'ן (Strachen) על אודות מותו של יוּם, אמר, "תמיד, גם בחייו וגם לאחר מותו, ראיתי בו את מי שהתקרב לרעיון האדם החכם והטוב במידה הגדולה ביותר האפשרית בהתחשב בחולשות הטבע האנושי".

פוקצ'ה

גם זה מיסודות החיים המתונים, המאוזנים והטובים. תצלום: חוליאן רוחס דטוויילר.

עקרונות מוסר לא ניתן לגזור להיגיון, והם גם אינם נצחיים ושולטים ביקום. אנו מתנהגים יפה אל אחרים רק משום שאנו רואים בהם את היכולת לסבול או לשגשג, ואנו מגיבים בהתאם

אם אכן חי חיים ראויים כל כך, איך יתכן שהוא אינו נערץ ברבים? סיבה אחת היא שפילוסופיית המוסר של יום, ובכללה מושג הטוב שלו, נעדרת קסם שטחי. פילוסופיות מוסר אחרות כוללות סיסמאות מעוררות השראה המבטאות עקרונות קלים להבנה. "פעל רק על פי הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כי יהיה לחוק כללי" כתב קאנט. לתועלתנים יש את האמירה של ג'רמי בנת'ם: "צור אושר ככל שתוכל ליצור, סלק את כל האומלל שתוכל לסלק".  "ואהבת לרעך כמוך", אמר ישו. יוּם אינו מטיף כלל לעקרונות מוסר פשוטים, ואפילו לא ברור מהו בעיניו הטוב.

עבור יום, המוסר נעוץ בלא יותר מ"אהדה": סוג של אכפתיות לזולת, הקרובה למה שאנו מכנים חמלה. עקרונות מוסר לא ניתן לגזור להיגיון, והם גם אינם נצחיים ושולטים ביקום. אנו מתנהגים יפה אל אחרים רק משום שאנו רואים בהם את היכולת לסבול או לשגשג, ואנו מגיבים בהתאם. מי שאינו חש אהבה כזו לוקה רגשית, ולא מוסרית.

מעטים הסתפקו בתיאור כזה של מוסר. לרבים נדמה כי אין מדובר ביותר מעיקרון הקובע שעלינו להיות טובי לב אם מתחשק לנו, ואם לא, אין יותר מה לומר. אולם אני חושב כי יום צדק עקרונית, ודבריו אינם אמורים כלל לעורר בנו פסימיות באשר לאפשרות של טוּב אנושי, אלא להפך, הם אמורים להפוך אותנו ליותר אופטימיים. אם המוסר נעוץ בהיגיון הטהור, איך נוכל לקוות להבין או להסכים על מה שעלינו לעשות, בהתחשב בכל שאפילו המוחות המשובחים בהיסטוריה לא הצליחו לומר מה ההיגיון תובע מאיתנו ולמה? אם המוסר נובע מאיזו מציאות אל-אנושית חיצונית, אנחנו נידונים לאי הסכמה. אבל אם מקורו של המוסר בלא יותר מיכולת לזהות את ענייני האחר, כולנו יכולים להגיב לכך.

יום האמין מאוד בתשומת לב לראיות ואני חושב שהניסיון תומך במודל המוסריות שלו יותר מאשר במתחריו העיקריים. האנשים הטובים ביותר לא הונעו בכוחן של אידיאולוגיה, פילוסופיית מוסר ובוודאי לא היגיון. אלה היו תמיד אנשים שהעדיפו את התגובה לצורך האנושי על פני אמונה או דוקטרינה. ואכן, הפשעים האיומים מכל בוצעו בידי אנשים שהיו משוכנעים שעקרונות המוסר שלהם מצדיקים זאת. הפיזיקאי סטיבן ויינברג סיכם זאת כשאמר כי "כדי שאנשים טובים יעשו מעשים מרושעים, יש צורך בדת":  כל אידיאולוגיה נוקשה מספיקה.

אבל נדמה לי שהסיבה העיקרית בגללה יום אינו נחשב לדמות מופת מוסרית היא שהוא לא התאים למודלים ההירואיים של מרבית התרבויות. "אנשים דגולים" (ונשים, למרבה הצער, זכו רק לעתים נדירות ביותר לתואר כזה) היו מנהיגים חזקים או קדושים שהקריבו את עצמם. להצטיין פירושו להיות אלוהי יותר מאחרים, בין אם מדובר באל מיתולוגי חזק או באל שמת על הצלב למען הנצרות. סוג ההצטיינות של יום הפוך לאלה: הוא היה יותר אנושי, לא פחות ולא יותר. המעלות שלו לא היו קיצוניות כמו העזה או אומץ אלא שקטות כמו חביבות, צניעות, רוח נדיבה, הכנסת אורחים. ואם זה נשמע לכם מעט, חשבו כמה קשה לחיות את חיינו ולהקפיד להפגין מעלות כאלה.

גינון, אנגליה, צ'לסי

מתינות ואיזון בלי כל הפרזה או סדר נוקשה. גינון אנגלי במיטבו: בית החולים המלכותי בצ'לסי, לונדון. תצלום: הארי גראוט

קשה להתפעל מחיים כאלה משום שהם תלויים, ללא ספק, בפריבילגיות. רבים כל כך נאלצים להילחם כדי לשרוד, רבים כל כך חיים באזורי מלחמה, שאין פלא שאנו מעדיפים להלל את ההקרבה העצמית שנועדה לעזור לאחרים. אבל החיים הטובים על פי יוּם, כמו על פי אריסטו, מצביעים לכיוון שאליו אמור כל מעשה אלטרואיסטי להוביל. אנחנו רוצים לחסל את העוני, המחלות והמלחמה, כדי שאנשים יוכלו לחיות חיי שגשוג פוריים, כמו אלה של דייוויד יום. בעולם טוב יותר, לא נזדקק לגיבורים.

הספקנות היא מרכזית בחיים הטובים על פי יוּם. לא פירוניזם מוגזם המשעה כל שיפוט שהוא, אלא ספקנות "ממתנת" שמתקנת את הדוגמטיות הטבעית שלנו. יום צפה את ממצאי הפסיכולוגיה של ימינו כשציין, "רוב בני האדם נוטים באופן טבעי לנוקשות ודוגמטיות בדעותיהם; ובעודם רואים אובייקטים רק מצד אחד, ואין להם מושג איך נראים הדברים מהצד השני, הם משליכים את עצמם ללא היסוס אל תוך העקרונות שאליהם הם נוטים; הם גם לא נוטים לגלות הבנה למי שיש להם דעות הפוכות". כאן אנו מוצאים את הטיית האישור ואת הסקת המסקנות על בסיס רגשי, avant la lettre [לפני שמושגים אלה הומצאו].

הדרך הטובה ביותר להימנע מרגש העליונות של המין האנושי הרואה עצמה כאלוהית היא לקבל במלואה את האנושיות שלנו, ובתוכה את הענווה, ההכרה במגבלותינו

המתינות הבסיסית היא, לדעתי, סיבה נוספת לכך שיוּם לא הפך מעולם לא פילוסוף פופולארי. הוא פשוט הרבה יותר מדי הגיוני. סבירות ואיזון נתפשים כמשעממים, סימנים להיעדר ניצוץ של מקוריות. יום חשד תמיד באלה שכינה "enthusiasts" (נערצים) –  ואולי כדאי לשים לב לכך שלמילה יש היום משמעות חיובית לגמרי. כדאי שנזכור שמקור המילה מן היוונית, entheos, מי שיש בתוכו אל (theos). בעיני יום אותם "נערצים" שכחו שהם בני אדם, והם מתנהגים כאלו הם אלים, בעלי היגיון וידע כזה המעניקים להם בטחון מלא במה שהם מאמינים בו.

יום ידע שאנו נוטים לשגות כך עוד יותר כשאנו בטוחים שאנו מכירים את אלוהים ואת כוונותיו. במאמרו Of Superstition and Enthusiasm (משנת 1741) הוא מתאר כיצד "מוחו של אדם... נתון להתעלות והשערות אינספור". בהלך רוח כזה, האנושות נוטה לחשוב שהיא נעלית מכפי שהיא ויש לה חלק באלוהי. הדבר מאפשר את קיומה של "דת שקרית" שבה "שום יופי או הנאה ארציים אינם מספיקים" ו"כל מה שהוא אנושי ובר חלוף נעלם כאילו אין לו ערך". הדרך הטובה ביותר להימנע מכך היא לקבל במלואה את האנושיות שלנו, ובתוכה את הענווה, ההכרה במגבלותינו. נערצים חילוניים המהללים מדי את החשיבה והאצילות האנושיות, שוגים באותה שגיאה, ויוצרים סוג של דת חסרת אל של המין האנושי, שהיא מסוכנת לא פחות.

נוף, סקוטלנד, סלע, ים

כי אנחנו קטנים מאוד: נוף בסקוטלנד. תצלום: קטיה נמץ

הספקנות המתונה של יום נשענת על העיקרון שעלינו לסמוך על אמונותינו ועל הראיות באותה מידה, ולא לזלזל בשתיהן

אם אי פעם בהיסטוריה הקרובה הייתה תקופה שבה כדאי לפנות אל יוּם, זוהי תקופתנו. הנערצים עולים ופורחים, בדמותם של פוליטיקאים פופוליסטיים כוחניים שמבטאים את קול העם כאילו הוא מוחלט וחסין מטעויות. בזמנים רגועים יותר, יכולנו אולי להשתמש בניטשה כדי שיטלטל אותנו מן השאננות הבורגנית, או להשתעשע בחלומות אלפטוניים על צורות מושלמות ונצחיות. הגזמות פילוסופיות כאלה הן מותרות מזיקים כיום. היגיון ישר וטוב, דרוש לנו יותר מאי פעם.

אנו גם זקוקים נואשות לסוג נכון של ספקנות שתחליף את משיכת הכתפיים הנואשת הכלל עולמית, המאפשרת לאנשים להתעלם משינויי האקלים כאילו היו בדיה, ולזלזל בדברי מומחים כאילו היו קונספירציות. הספקנות בנוסח יוּם היא תרופת נגד להיבריס, לא מתכון לאי פעילות או תירוץ להישענות על דעות קדומות. הספקנות המתונה של יום נשענת על העיקרון שעלינו לסמוך על אמונותינו ועל הראיות באותה מידה, ולא לזלזל בשתיהן. יום לא היה מטיל ספק בשינויי האקלים אבל היה מפקפק באמונה הפזיזה שלנו לפיה יקרה מה שיקרה, והכול יהיה בסדר.

הבעיה עבור חסידי יום היא כיצד לטעון בלהט לטובתו של מי שהתנגד נחרצות ללהט כזה. כדי להגן על יום במונחיו של יום עצמו, יש לעשות זאת בעדינות אך ברהיטות. וחשוב אולי עוד יותר, חייבים להדגים זאת במעשים. אוהביה האמתיים של דרך החיים החילונית, ההגיונית, שיום צידד בה, צריכים להימנע מגינויים רושפניים של דת ואמונות תפלות וגם מהתפעמות אופטימית מדי מכוחם של המדע והרציונליות. במקום זאת, עלינו להיות צנועים יותר ביומרות הפילוסופיות שלנו, ולעודד אהדה אנושית באותה מידה –  אם לא יותר –  שבה אנו מעודדים היגיון אנושי. יותר מכל, אסור לנו לאפשר לחיפוש שלנו אחר לימוד וידע להפריע או לפוגג את ההנאה ממזון, משקה, חברה ומשחק. יום הדגים דרך חיים מעודנת, הגיונית וידידותית: כל הדברים שקשה כל כך למצוא כיום בחיים הציבוריים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ג'וליאן באג'יני (Baggini) הוא פילוסוף וכותב אנגלי. ספרו האחרון How the World Thinks: A Global History of Philosophy ראה אור ב-2018.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: פסלו של דיוויד היום המוצב מול בית המשפט באדינבורו. הפסל, מאת סנדי סטודרט, הוצב ב-1995 ועד מהרה התפשטה האמונה ששפשוף בוהן הרגל שלו יביא חוכמה והצלחה, בעיקר לסטודנטים.תצלום: פייר לונגנוס, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'וליאן בג'יני, AEON.
- דימוי שערפסלו של דיוויד היום המוצב מול בית המשפט באדינבורו. הפסל, מאת סנדי סטודרט, הוצב ב-1995 ועד מהרה התפשטה האמונה ששפשוף בוהן הרגל שלו יביא חוכמה והצלחה, בעיקר לסטודנטים.תצלום: פייר לונגנוס, אימג'בנק / גטי ישראל


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על דרוש: אדם מתון, הגיוני, צנוע ומעשי

01
פלא

ליורם מפלג סליחה על שניכתב האומנם אין קשר ישיר לנאמר בכתבה אך יש קשר לכך שאינך מדייק במילים וזה מוביל להגדרות מוטעות אצל הקוראים ,תודה לך על הערה קיבלתי ומקובל כל טוב ואיחולים לחיים מהנים

    03
    יורם

    הגהנו מחדש, לאחר שאכן מצאנו כמה שגיאות. אם תמצא עוד, נשמח להיות הראשונים לדעת, ואתה יכול לפנות בתיבת הפניות.
    תודה על תשומת הלב ועל הקריאה הטובה.

      04
      אחד התם

      - "אבל זו אינה הסיבה היחידה *בגלל* מעטים מחוץ לכותלי האקדמיה מתלהבים מיוּם"
      - "הפיזיקאי סטיבן ויינברג *עשה כשאמר* כי [...]"
      - "enthusiasts (נערצים)" - קרוב לוודאי שזה תרגום שגוי (אם כי עקבי; זו כבר לא פליטת קולמוס)
      - "הספקנות המתונה של יום נשענת על העיקרון שעלינו לסמוך על אמונותינו ועל הראיות באותה *מיד*, ולא לזלזל בשתיהן"

        05
        יורם

        תודה על תשומת הלב, אחד התם. תיקנו בעקבותיך, בהחלט. ועל "נערצים" - אכן מדובר בהחלטה - בגלל הצורך בצורה סבילה בעברית שתשקף את "היות הדבר בתוכם" - en - ולכן בנין נפעל, במשמעות ובצורה קצת ארכאית שאינה כמשמעות המושג העברי היום. העקביות מצביעה על כך, אכן.
        והעיקר: שוב תודה לך.

06
אזרח מהפרובינציה

בהקשר לנכתב על יום ואריסטו.

האם יש איזה קשר ולו זעיר בין האדם אריסטו לאדם אלכסנדר הגדול? או אולי בין הגותו של יום לאימפריה הבריטית, או אם תרצו בין ריכרד וגנר להוגים הנאציים ועוד ועוד.

08
אחד התם

"דומה אני עלי כמי שעלה על שרטונות מרובים, וכמעט נטרפה ספינתו בשעת מעבר במצר קטן, ובכל זאת הוא מוצא עוז בנפשו להפליג בים באותה הספינה הסדוקה ומוכת הסופה, ואף מתנשא לחשוב על מבע סביב כדור הארץ בתנאים קשים אלו. [...] תמונה פתאומית זו של הסכנה הנשקפת לי מפילה עלי מרה שחורה; ומאחר שהלך-רוח זה מדרכו להתיר את הרצועה לעצמו, איני עוצר כוח שלא לכלכל את היאוש שבלבי בכל אותם ההרהורים המדכאים שנושא זה מעורר בי בשפע רב כל-כך.
קודם-כל, הריני נפחד ונבוך מן הבדידות המשמימה שאני נתון בה בגלל הפילוסופיה שלי. [...]
כשאנו מתחקים על עקרוניה הראשונים של תבונת האדם, באים אנו בדרך זו לידי דעות ממין כזה, שנדמה שהן שמות ללעג ולקלס את כל עמלנו ומאמצנו בעבר, ומרפות את ידינו מכל חקירה בעתיד. [...] תגלית כזו, לא זו בלבד שהיא מכרתת מלבנו כל תקוה לקבל סיפוק בזמן מן הזמנים, אלא אף ממיתה את עצם שאיפותינו."
- מתוך אחרית דבר, מסכת טבע האדם.

ברור לי שיום היה אדם מקסים, מלא בטוב לב, ומתינותו הרבה כאדם הגיעה מעצם רוחו הטובה. מרגישים את זה כשקוראים אותו (בשאר החלקים; לא במצוטט לעיל). אבל להאשים את הפילוסופיה שלו ב"מתינות" כשיטה ולגזור מזה את סיבה לחוסר הפופולריות שלו לכאורה, נראית לי החטאה גסה, ובעיני זו אף האשמה בבינוניות.

יום היה גדול הספקנים של ראשית הפילוסופיה החדשה; הקיצוני שבהם. את מהלך הספקנות הפיקטיבי שעשה דקארט כדי להוכיח מה שכבר ידע כשיצא לדרך - יום ביקש לעשות ללא הנחות מוקדמות, וללא פשרות ומסקנות ידועות מראש. את התוצאה ההרסנית אפשר לראות בחלקים שצטטתי.
בבחינת השיטה הפילוסופית, ה"מתינות" שלו היא תוצאה של ויתור על החקירה הזו, מתוך הכרה עמוקה וישירה בחוסר הפוריות שלה. אני לא חושב שנכון לדבר על המתינות הזו מבלי להזכיר את זה.