דת שבורה

בארצות הברית המלחמה על המוסר הדתי דעכה, ובמקומה באה מלחמת תרבות קשה. אולי הוויכוח הדתי חיוני לנו?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

במהלך העשור האחרון התגלתה בסקרים מגמה ראויה לציון: האמריקנים – הידועים זה מכבר כדתיים – בורחים מהדת המאורגנת בקצב גובר והולך. הרוב המכריע עדיין מאמינים באלוהים. אבל שיעור האמריקנים המתנערים מכל שיוך דתי עולה במהירות: משישה אחוזים ב-1992 ל-22 אחוזים ב-2014. בקרב בני דור המילניום, הנתון עומד על 35 אחוזים.

היו מי שחזו שהחילוניות החדשה הזאת תשכך את המתיחות התרבותית, בציינם שהמדינה מתקרבת לתמימות דעים באשר לסוגיות כמו נישואים חד-מיניים. לאחר תחילת  כהונת אובמה, דו"ח של המרכז לקדמה אמריקנית הכריז ש"שינוי דמוגרפי", בהובלת צעירים חילוניים וסובלניים, "חותר תחת הגורמים למלחמות התרבות". ב-2015, הכותב השמרן דייוויד ברוקס (Brooks) כתב על ניתוקם הגובר של האמריקנים ממוסדות הדת והפציר בשמרנים "לזנוח את מלחמת התרבות שעוררה ברבים תחושות של ניכור לאורך שלושה דורות.

אף שאמריקנים רבים נטשו את הדת המאורגנת, הם לא הפסיקו לראות בפוליטיקה מאבק "בינינו" ל"בינם"

זה היה ניתוח תמים. אמנם, יש מתאם בין חילוניות לסובלנות כלפי נישואים חד-מיניים ולגליזציה של קנביס. אבל תהליך החילון מביא גם להחרפה בעימותים הבין-מפלגתיים בארצות הברית. והוא תרם הן לעלייתו לשלטון של דונלד טראמפ והן להתחזקות תנועת ה"אלט-רייט" (הימין הקיצוני), שחבריה רואים את עצמם כחסידי הלאומיות הלבנה. אף שאמריקנים רבים נטשו את הדת המאורגנת, הם לא הפסיקו לראות בפוליטיקה מאבק "בינינו" ל"בינם". רבים אף החלו להגדיר את ההבדלים "בינינו" ל"בינם" על בסיס טיעונים קמאיים ומהותיים מתמיד, שאינם ניתנים ליישוב.

קו קלוקס קלאן, אוהיו, עליונות האדם הלבן

החלקאי ויליאם דונטה בדרום מזרח אוהיו (1987), לוחם למען עליונות האדם הלבן. תצלום: פול וולש

כשפרשנים רוצים לתאר את האמריקנים שישנים עד מאוחר ביום ראשון (במקום ללכת לכנסייה) הם פונים לעתים קרובות לדימוי ההיפסטר השמאלן. אבל שיעורי הביקורים בכנסייה צנחו גם בקרב הרפובליקנים. לפי נתונים שאסף עבורי Public Religion Research Institute (שהוא מכון מחקר ציבורי. להלן PRRI) אחוז הרפובליקנים הלבנים שהם חסרי שיוך דתי עלה כמעט פי שלושה מאז 1990. השינוי הזה עזר לטראמפ לזכות בראשות המפלגה הרפובליקנית. במהלך הקמפיין התקשו הפרשנים ליישב בין הבורות שהפגין טראמפ בכל הקשור לנצרות והצהרות העבר שלו בעד הפלות וזכויות להט"בים, לבין התמיכה שקיבל מאוונגליסטים. אך כפי שציין ג'פרי ליימן (Layman) מאוניברסיטת נוטרדאם, "טראמפ זוכה להצלחה בקרב אוונגליסטים מסוג מסוים: אלה שלא ממש הולכים לכנסייה". סקר של מכון PEW ממרץ 2016 מצא שטראמפ מפגר אחר טד קרוז בחמש עשרה נקודות אחוז בקרב רפובליקנים שהולכים לדרשות מדי שבוע. אבל הוא הוביל על קרוז בפער ניכר של עשרים ושבע נקודות בקרב רפובליקנים שאינם מבקרים בכנסייה מדי שבוע.

טראמפ זוכה להצלחה בקרב אוונגליסטים מסוג מסוים: אלה שלא ממש הולכים לכנסייה

מדוע התחברו הרפובליקנים נטולי השיוך הדתי להשקפתו הקודרת של טראמפ בנוגע לארצות הברית יותר מאשר הרפובליקנים הדתיים? האם ההתרחקות מהכנסייה הֵרְעָה את חייהם? או שמא מדובר בתופעה הפוכה, ואנשים שחייהם קשים נוטים להפסיק לבקר בכנסייה? קשה להוכיח סיבתיות, אבל ידוע לנו שאמריקנים לבנים שמרנים, המנותקים מחוויית הכנסייה, נמצאים במצב כלכלי ומשפחתי קשה יותר מאלה שממשיכים ללכת לכנסייה. הם גם נעשים פסימיים יותר ומרירים יותר. לדברי ו' ברדפורד וילקוקס (Wilcox), סוציולוג מאוניברסיטת וירג'יניה, מאז תחילת שנות השבעים שיעורי הביקור בכנסייה של לבנים חסרי תואר אקדמי צנחו ביותר מפי שניים משיעור ביקוריהם בכנסייה של לבנים בעלי תואר אקדמי. ואפילו בתוך מעמד הפועלים הלבן, שיעורי הגירושים, ההתמכרויות והמצוקה הכלכלית גבוהים יותר בקרב אלה שאינם מבקרים בכנסייה באופן קבוע. כפי שווילקוקס מסביר, "רבים מבין הגברים הלבנים השמרנים הפרוטסטנטים שמשויכים לזרם דתי כלשהו רק להלכה [אך אינם מבקרים בכנסייה בפועל], מתקשים כיום. יש להם שאיפות מסורתיות, אך לעתים קרובות הם מתקשים לשמור על מקום עבודה, להינשא ולהישאר נשואים, וגם לקשור קשרים מוחשיים ומתמידים לקהילה. השינויים התרבותיים והכלכליים שהתחוללו בעולם הותירו אותם עם שאיפות מסורתיות שאינן מתממשות בחייהם".

אמריקנים לבנים שמרנים, המנותקים מחוויית הכנסייה, נמצאים במצב כלכלי ומשפחתי קשה יותר מאלה שממשיכים ללכת לכנסייה

ככל שאמריקנים מצליחים פחות בחייהם, כך השקפתם על המדינה נעשית קודרת יותר. לפי PRRI, שיעור הרפובליקנים הלבנים, שמאמינים שהחלום האמריקני "עדיין תקף", נמוך בתשע עשרה נקודות אחוז בקרב אלה שאינם מבקרים או כמעט שאינם מבקרים בכנסייה (בהשוואה לאלה שהולכים לשם לפחות פעם בשבוע).

ישו, סינסינטי, כנסייה

"מלך המלכים", פסל של ישו בגובה 20 מטר בכנסייה בסינסינטי. תצלום: ג'ו שלבוטניק

אבל השמרנים שאינם הולכים לכנסייה לא הצביעו בהמוניהם לטראמפ אך ורק כי הוא נתן ביטוי לייאושם. הוא נתן ביטוי גם לתרעומת שלהם. במשך עשרות שנים אמרו הליברלים שהימין הנוצרי אינו סובלני. אבל כששמרנים מתנתקים מהדת המאורגנת הם אינם נעשים סובלניים יותר. הם נעשים לא סובלניים בדרכים אחרות. מחקרים מלמדים שאוונגליסטים שאינם מבקרים באופן קבוע בכנסייה מפגינים יחס עוין פחות להומואים ולסביות מאשר אלה שכן הולכים לכנסייה. אבל הם עוינים יותר כלפי אפרו-אמריקנים, אמריקנים ממוצא לטיני ומוסלמים. ב-2008 אמר בנג'מין נוֹל (Knoll) מאוניברסיטת איווה שבקרב קתולים, פרוטסטנטים מהזרם המרכזי ופרוטסטנטים ש"נולדו מחדש", ישנו יחס הפוך בין תדירות הביקורים בכנסייה לבין התנגדות להגירה (וייתכן שהדבר נכון גם באירופה. עבודת מחקר שהגיש לאחרונה סטודנט לתואר ראשון בשם לודוויג בּרוּמֶה מאוניברסיטת אוּפְּסָלָה בשבדיה, השוותה בין תומכי מפלגת הימין הקיצוני "השבדים הדמוקרטים" לבין אנשים שהצביעו למועמדים מתונים יותר. שיעורי הנוכחות בכנסייה, או ההשתייכות לכל ארגון קהילתי אחר, היו נמוכים יותר בקרב מצביעי "השבדים הדמוקרטים").

כיצד ההתרחקות מהדת המאורגנת מובילה לחוסר סובלנות?

כיצד ההתרחקות מהדת המאורגנת מובילה לחוסר סובלנות? אף על פי שהאוכלוסיות של הכנסיות השונות בארצות הברית הן הומוגניות מאוד, יכול להיות שהאינטגרציה המעטה שהן בכל זאת מציעות, מעודדת קשרים בין-גזעיים. בספרם Religion and Politics in the United States, קנת' ד. וולד (Wald) ואליסון קלהוּן-בראון (Calhoun-Brown) מציגים תיאוריה שונה: מסר האהבה האוניברסלי של הכנסייה משפיע על חברי הקהילה המסורים יותר מאשר על אלה שמבקרים בכנסייה רק מפעם לפעם, ושוחק את דעותיהם הקדומות.

תהיה הסיבה אשר תהיה, כשהשמרנים מתנתקים מהדת המאורגנת הם נוטים לשרטט מחדש את גבולות זהותם: במקום להתמקד במוסר ובדת, הם שמים את הדגש על גזע ועל לאום. טראמפ לא רק נהנה מהתמורה הזאת, אלא גם מעודד אותה.

וזה נכון גם ל"אלט-רייט". קראו את מאמר המפורסם של מיילו יאנופולוס (Yiannopoulos) ואלוּם בוחארי (Bokhari) מאתר ברייטברט, "An Establishment Conservative’s Guide to the Alt-Right". יש בו חמישה אזכורים של "שבט", שבעה של "גזע", שלושה עשר של "המערב" ו"מערבי", ורק אחד של "נצרות". אין זה צירוף מקרים. האלט-רייט מציע שמרנות קיצונית המתאימה לעידן חילוני יותר. מנהיגיו אוהבים את המילה Christendom, תיאור מיושן למערב [קרי המערב כ"עולם הנצרות"]. אבל הם חושדים בנצרות עצמה, מכיוון שהיא חוצה גבולות של דם ואדמה. כשהיה סטודנט, מנהיג האלט-רייט ריצ'רד ספנסר (Spencer) הושפע עמוקות מניטשה, שונא נצרות ידוע. כתב העת שספנסר ייסד, Radix, מפרסם מאמרים עם כותרות כמו "מדוע אני פגאני". באחד המאמרים שהתפרסמו בו נכתב: "מבקרי הנצרות בימין האלטרנטיבי מגנים אותה בדרך כלל בשל האוניברסליות שלה".

תהליך החילון משנה גם את השמאל. נכון ל-1990, לפי PRRI, מעט יותר ממחצית מהליברלים הלבנים מעולם לא השתתפו בטקס דתי, או שהם משתתפים בטקסים דתיים לעתים נדירות בלבד. כיום עומד השיעור הזה על 73 אחוז. ואם שמרנים שאינם מבקרים בכנסייה הם שאחראים למרד של טראמפ במפלגה הרפובליקנית, הרי שליברלים שאינם פוקדים את הכנסייה הם שאחראים להתקוממות של ברני סנדרס נגד הילרי קלינטון: דמוקרטים לבנים שמשתתפים בטקסים דתיים לפחות פעם בשבוע תמכו בקלינטון בהפרש של 26 נקודות, כך לפי סקר של PRRI מאפריל 2016, ואילו דמוקרטים שכמעט ואינם משתתפים בטקסים דתיים תמכו בסנדרס בפער של 13 נקודות.

ברני סנדרס, איווה, בחירות לנשיאות

ברני סנדרס מופיע בפני קהל צעיר באיווה, במהלך מערכת הבחירות. תצלום: פיל רודר.

סנדרס, כמו טראמפ, משך את המצביעים החילוניים כי הוא נתן ביטוי לאי-שביעות רצונם. שיעור הדמוקרטים הלבנים שחושבים כי החלום האמריקני הוא מיתוס, גבוה הרבה יותר בקרב אלה שמנותקים מהדת המאורגנת. מובן שלא בטוח שתהליך החילון הוא הגורם לחוסר שביעות רצונם: יכול להיות שאובדן האמון במערכת הפוליטית והכלכלית של ארצות הברית מוביל לאובדן אמון בדת המאורגנת. כך או כך, ב-2016, שיעור התמיכה במועמדים המבטיחים שינוי מהפכני היה גבוה יותר בקרב דמוקרטים לבנים חסרי שיוך דתי – כפי שקרה בקרב הרפובליקנים הלבנים.

שקיעת הסמכות הדתית המסורתית משרה הלך רוח מהפכני יותר גם על הפוליטיקה השחורה. אמנם שיעור האפרו-אמריקנים המבקרים בכנסייה עדיין גבוה יותר משיעור הלבנים שעושים זאת, אבל גם בקהילה השחורה גובר הניתוק מהדת. שיעור השחורים מתחת לגיל שלושים שאין להם שיוך דתי גבוה פי שלושה מהשיעור המקביל בקרב שחורים מעל גיל חמישים. לתמורה הזאת חשיבות מהותית בהצלחתה של  Black Lives Matter ("חיי שחורים חשובים"), תנועת מחאה של בני דור המילניום, שרבים מפעיליה חשים תרעומת כלפי המנהיגים הוותיקים של הקהילה האפרו-אמריקנית. בריטני קוּפֶּר (Cooper), מרצה ללימודי נשים ומגדר וללימודי אפריקה ותפוצותיה באוניברסיטת רטגרס, כותבת שהדור הזה "זנח [את הכנסייה השחורה] כמודל הנהגה". כפי שאמר ג'מאל בראיינט (Bryant), כומר בכנסיית AME (האפריקנית מתודסיטית אפיסקופלית) בבולטימור, לאמה גרין מאטלנטיק: "ההבדל בין Black Lives Matter לבין תנועת זכויות האזרח הוא שתנועת זכויות האזרח, באופן כללי, צמחה מתוך הכנסייה".

צ'רלסטון, כנסייה, מתודיסטים, Black Lives Matter

משמרת מחאה בעקבות הרצח בכנסייה בצ'רלסטון. תצלום: סטיבן מלקיסטיאן

פעילי Black Lives Matter מאשימים לעתים את הכנסייה השחורה בסקסיזם, הומופוביה ושאננות ביחס לסוגיות של אי-צדק גזעי. פאטריס קאלֶרס (Cullors), ממייסדות התנועה, גדלה כ"עדת יהוה" אבל אומרת שנטשה את הארגון כי ראשיו היו "כולם גברים". במהלך שמזכיר את האופן שבו אחדים מחברי האלט-רייט החליפו את הנצרות במסורות דתיות הנטועות באירופה הפגאנית, אימצה קאלרס את הדת הניגרית איפָא. מובן לגמרי שהמניעים שלה עומדים בניגוד מוחלט לאלה של האלט-רייט. קאלרס רוצה ליצור תשתית רוחנית שממנה יהיה ניתן לקרוא תיגר על העליונות הלבנה הזכרית, ואילו הפגאנים של האלט-רייט מחפשים בסיס רוחני שממנו יוכלו לחזק את העליונות הזאת. אבל שני הצדדים פנו לדתות הנטועות בשושלת הגזעית שלהם ושניהם מתנתקים מהנצרות – ואף שלנצרות יש תפקיד היסטורי מהותי בכל הקשור לאפרטהייד באמריקה, הרי שהיא אחראית גם לחלק מאוצר המילים המאפשר לשיח הציבורי לחצות את גבולות הגזע.

מבקרים אומרים שהעובדה ש-Black Lives Matter אינה משתמשת באוצר המילים הנוצרי, פוגעת ביכולתה לשכנע את האמריקנים הלבנים בצדקת דרכה. "לתנועה של שנות השישים... הייתה 'מהוגנוּת' טבעית, הנובעת מכך שהמנהיגים שלנו היו גם ראשי הכנסייה השחורה", כותבת ברברה ריינולדס (Reynolds), פעילת זכויות אזרח ועיתונאית לשעבר, בוושינגטון פוסט. "למרבה הצער, רעיונות כמו 'כנסייה' ו'רוחניות' אינם נמצאים במקום גבוה בסדר העדיפויות של Black Lives Matter. אתיקת האהבה, המחילה והפיוס, שהעניקה כוח למנהיגים שחורים כגון קינג ונלסון מנדלה בניסיונותיהם המוצלחים לזכות באהדת מדכאיהם, חסרה בתנועה הנוכחית". כראיה ל"כוחה של הגישה הרוחנית", היא מציינת את פיגוע הירי בכנסיית עמנואל בצ'רלסטון ב-2015, שאחריו סלחו בני משפחותיהם של הנרצחים לדילן רוּף על פשעו. מחילתם עזרה לשכנע את הפוליטיקאים המקומיים להסיר את דגל הקונפדרציה משטח בית המחוקקים של קרוליינה הדרומית.

קונפדרציה, דגל, דרום קרוליינה

דגל הקרב של הקונפדרציה (הדרום) מתנוסס מול בניין הממשל בדרום קרוליינה. תצלום: ג'יי. סטיבן קון.

תומכיה של Black Lives Matter טוענים בתגובה שהם אינם מעוניינים לייצר מצג של "מהוגנות" שירצה את אמריקה הלבנה, עם דיבורים על ישו או באמצעות עניבת עניבות (מובן שגם בתנועת זכויות האזרח לא כולם היו מעוניינים במהוגנות הזאת). אפשר להבין זאת. רפורמיסטים מתמקדים בשכנוע בעלי הכוח ומנסים לסלוח להם. לא כך המהפכנים.

יכול להיות שפעילי Black Lives Mater דוחים בצדק את הכנסייה, שבעיניהם אינה מיליטנטית די הצורך. אבל כשמחברים את נקודת המבט הפוסט-נוצרית שלהם לנקודת המבט הפוסט-נוצרית המתפשטת בתוך המפלגה הרפובליקנית, אפשר לראות איך הפוליטיקה האמריקנית תהפוך אכזרית יותר ויותר.

בספרו Twilight of the Elites, מנחה MSNBC כריס הייז (Hayes) מחלק את הפוליטיקה האמריקנית ל"מוסדניים", קרי אלה שמאמינים בשמירה על המערכת הפוליטית והכלכלית ובהתאמתה למצב הקיים, ול"מתקוממים", שחושבים שהמערכת רקובה מהיסוד. הבחירות של 2016 משקפות תמורה יוצאת דופן ביחסי הכוחות ביניהם. הירידה במספר משרות הייצור דחפה אמריקנים רבים לשורות ה"מתקוממים". וכך גם מלחמת עיראק, המשבר הכלכלי וחוסר יכולתו של נשיא שחור למנוע מהמשטרה להרוג אפרו-אמריקנים שאינם חמושים. וכך גם ההתנתקות מהדת המאורגנת.

אולי העניין הוא ערכי ההיררכיה, הסמכות והמסורת שהכנסייה חורתת על דגלה. אולי הדת בונה הרגלים ורשתות שעוזרים לאנשים להתמודד עם טראומות לאומיות, וכפועל יוצא לשמר את אמונם במערכת. תהיה הסיבה אשר תהיה, תהליך החילון אינו משכך את המתיחות הפוליטית. הוא הופך את הפוליטיקה האמריקנית לתזזיתית ומוקצנת יותר, למשחק סכום-אפס.

במשך שנים קיוו פרשנים פוליטיים שהמלחמה על המוסר הדתי, שהתחילה בשנות השישים והשבעים, תשכך. והיא אכן שככה. אבל מלחמת התרבות החילונית, הלאומנית והגזעית שבאה אחריה, קשה ואכזרית ממנה.

קראתם? אהבתם?

נשמח מאוד אם תחליטו לתת כתף ולתרום ל"אלכסון" - 

לתמוך באלכסון

פיטר ביינרט (Beinart) כותב ב-"אטלנטיק" ומלמד עיתונאות ומדע המדינה ב"סיטי יוניברסיטי" בניו יורק.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2017 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: "אמרתם שלעולם לא תתפשרו", תצלום: תומס הוק

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פיטר ביינרט, The Atlantic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על דת שבורה

01
פניאל

לא ברור שהכל זה סיפור של כוח ומאבק על שליטה? מי שמרגיש נדחק מחזיק בכל קצה חוט כדי להצדיק את עצמו ולהילחם. דת, גזע, כל דבר.

02
נדב

יצירת עתיד אופטימי אפשרי לעולם בו אנו חיים, תלוי במידה רבה ביכולתם של מנהיגי הדתות הגדולות להגיע לשיח אנושי, פרגמטי ובונה ביניהן, וזאת בניגוד לשיח הפונדמנטליסטי של (אנו)'בני אור' ו(הם)'בני חושך'. לכן חשובה מאד טענתו של ביינרט, כי משטר ה-PC החילוני הפוסט-מודרני הוא משטר המעודד יתר על המידה את ההשתקה ואת היעדר השיח.

03
ש.פרץ

החילון של הלאומנות והתחברות לפאגניות פרה דתית מזכירה משהו או מישהו,לא ? מי אמר היטלר ולא קיבל..
הניתוח על פניו מקורי וחשוב,אבל בעצם לא מחדש כלום,גם מבחינה היסטורית.התעלמות מהאסוסיאציה המיידית והמתבקשת מוזר משהו..

    05
    טורי

    לקחת לי את המלים. אלכסון עשו דבר יפה, עם שני המאמרים, כאילו בלי קשר, אבל בעצם עם חוט דק, שאומר שחילוניות היא לא רק שלילה של משהו, אלא גישה שיש לה תוכן. הרי אלוהים הוא המצאה אנושית, כי לא ידוע לנו עליו כלום בלי שאנחנו נהיה אלה שיודעים. מישהו אמר חג שבועות? :-)))))

06
יגאל ערן

הרושם העולה מהכתבה באתר אלכסון, של עליית החילוניות עלול להיות מוטעה. הכותב משתמש במילה חילוניות במשמעות = לא משתייך לדת ממוסדת/התנערות משיוך לדת כלשהיא.
באופן קצת מפתיע, הירידה בהשתייכות לדת ממוסדת לא לוותה בעלייה בחילוניות במשמעות הכללית והרחבה יותר של המילה.

בסקר גלופ שנערך לפני שנה (ביוני 2016), נמצא ש- 89% מהאמריקאים מאמינים באלוהים.
בשאלון אחר של גלופ, הכניסו שינוי לנוסח השאלה ומצאו ש- 79% מהאנשים מאמינים באלוהים ו- 10% לא בטוחים.

נתון אחר מעניין לא פחות, הוא שאחוז המאמינים בגיהנום הוא 64%. כלומר חלק מהאנשים שמאמינים באלוהים לא מאמינים בגיהנום. ניתן ללמוד מכך שהתפיסה התיאולוגית של חלק מהאנשים שונה מהתפיסה התיאולוגית של הכנסיה.

בניסוח אחר, ניתן לומר שהירידה בדתיות ממוסדת לא לוותה בעלייה בחילוניות, אלא במעבר לרוחניות אחרת. פול הילָס, אחד מחוקרי הניו-אייג' הידועים בעולם, כינה את התופעה המהפיכה הרוחנית.

http://www.gallup.com/poll/193271/americans-believe-god.aspx

https://tomerpersico.com/2008/05/11/spiritual-revolution/