האב, האב ורוח הקודש

ילד נולד לשני גברים באמצעות אם פונדקאית, מביצית מופרית של אישה אחרת? זה קורה, כמעט בגדר נס, וגם רוח הקודש שותפה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

הקורפוס הנוצרי עדיין רחוק מלהכיר בכל נטייה מינית כלגיטימית, אבל התבטאויותיו של האפיפיור פרנציסקוס מרמזות על גילויי סובלנות, גם אם בינתיים סובלנות זו מבוססת רק על עקרונות החמלה הנוצרית. כך צוטט האפיפיור בחודש מאי 2019 כשאמר לגבר הומו: "אלוהים ברא אותך ככה, והוא אוהב אותך כפי שאתה". הוא גם פגש את ראש ממשלת לוקסמבורג ואת בן זוגו ואף אמר בקולו, ישירות למצלמה, בשיחה עם עיתונאים במטוס, עם שובו מביקור בברזיל ביולי 2013: "מי אני שאשפוט הומואים?"

המצאה עתידית אפשרית של רחם מלאכותי, שבה יוכלו לעשות שימוש בודדים וזוגות, ודאי תדרוש התאמה של התיאולוגיה למודרניות

ככל שהכנסייה תלך ותכיר בסוג זה של מיניות, וכנגזרת מכך במשפחות חדשות שבהן זוג גברים נקשרים ביניהם בקשר המביא ילד לעולם בהליך פונדקאות, תתבקש תיאוריה תיאולוגית נוצרית להצדקת המשפחות הקוויריות החדשות, ולו בשל שאיפתן הטבעית של דתות רבות – ובוודאי של הנצרות – לקלוט לשורותיהן מאמינים רבים ככל האפשר. גם המצאה עתידית אפשרית של רחם מלאכותי, שבה יוכלו לעשות שימוש בודדים וזוגות, ודאי תדרוש התאמה של התיאולוגיה למודרניות. האם יתכן שההכרה ברעיון המשפחות החדשות מצוי עוד בברית החדשה, בבשורה על פי מתי (פרק כ״ח, פסוק 19): ״וְאַתֶּם לְכוּ אֶל־כָּל־הַגּוֹיִם וַעֲשׂוֹּ תַלְמִידִים וּטְבַלְתֶּם אֹתָם לְשֵׁם־הָאָב וְהַבֵּן וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ״?

הומואים, הומוסקסואלים, גברים, נשיקה, מתנשקים

ויכול להיות להם בן, ויכולה להיות גם רוח הקודש. תצלום: torbakhopper

מורכבותו הלוגית והתיאולוגית של הביטוי ״השילוש הקדוש״ – האב, הבן ורוח הקודש – נובעת מהמסתורין והחידתיות של המושג, מהפרדוקסים של הרעיון: אם האב הוא האלוהים, אז ישוע הוא פחות מאלוהים? ואם האל וישוע שווים במעמדם, איך יכול בן להיות אב של עצמו? ומה מעמדה של "רוח הקודש" – האם היא תוצר של האב והבן, או הבוראת אותם, או שהיא רק הרוח המקשרת ביניהם? ומדוע היא שלישית במשוואה? והאם ״רוח הקודש״ היא גוף או רוח, כשם שישוע עצמו היה גוף והפך לרוח? ואם ״הבן״ הוא בכלל רוח, כישוע אחרי צליבתו, אז מדוע הוא אינו בעצמו רוח הקודש? ומדוע בכלל דרושה רוח הקודש במשוואה? ואולי כל השלישיה ביחד היא ״האלוהים״? ואם כן – מדוע הפיצול ביניהם, דווקא ביחס לאחדות האלוהית?

הדיון התיאולוגי, הפילוסופי והלוגי בביטוי העסיק את הכנסייה מאז ראשיתה. בשנת 325 הגדירה ועידת ניקיאה את היחס בין ישוע לבין האלוהים, וקבעה את הצהרת האמונים הנוצרית, שלפיה האב והבן ״שווים במהותם״, שניהם לא נבראו אלא הם קיימים ביחד מאז ומעולם. אריוס, שסירב לקבל את מכלול העקרונות הנוצרי שנוסח על בסיס פתרונות אלו, הוכרז ככופר, והנצרות האריאנית נרדפה עד חורמה.

כמעט 1700 שנה לאחר הפשרה שנוסחה בוועידת ניקיאה, עדיין מנסה התיאולוגיה הנוצרית לפתור את הבלתי-פתיר ביחס לרעיון השילוש הקדוש. העניין פרנס אלפי כתבים והעניין בו לא שכך ולו לרגע. כנסיות שונות בתוך המטרייה הגדולה של הנצרות התייחסו אליו כל אחת בדרכה, והוא היה תמיד סלע מחלוקת, עניין לעסוק בו, כשכל פירוש של כנסייה מסוימת יכול להביא לפיצול, פילוג, שפיכות דמים וגם למלחמות. גם בדורות האחרונים לא פחת העיסוק בשילוש הקדוש ומאות ספרים ומאמרים אקדמיים התפרסמו בנושא, פרט לכתבים תיאולוגיים רבים מספור.

כתיבה פמיניסטית תיאולוגית הבליטה בעשורים האחרונים את דמותה של מריה, כדי להיכנס לחיק הכנסייה תוך זיהוי יסודות נשיים שהודחקו ונכבשו במשך דורות, ולחדור כך מבעד לשיח הגברי

כאן ברצוני להציע הקבלה בין השילוש הקדוש הנוצרי המסורתי ובין מה שאני מכנה "השילוש הקווירי". הדבר אפשרי, ראשית, באמצעות גיוס של השיח הפמיניסטי. כתיבה פמיניסטית תיאולוגית הבליטה בעשורים האחרונים את דמותה של מריה, כדי להיכנס לחיק הכנסייה תוך זיהוי יסודות נשיים שהודחקו ונכבשו במשך דורות, ולחדור כך מבעד לשיח הגברי. שיח פמיניסטי זה, שמחדד את מעמדה של מריה ומעניק הקשר משלו לרוח הקודש, יכול להועיל לביסוס השיח הקווירי המוצע.

מריה, תפילה, סאסופראטו

הפונדקאית הגדולה? "מריה הבתולה מתפללת" (1640-1650), ג'יובאני בטיסטה סלווי די סאסופראטו, ה-National Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

על בסיס יסודות פמיניסטיים אלו, ובהבלטת דמותה של מריה, אנסה לטעון כי ״רוח הקודש״ עשויה להיות, בפרשנות עכשווית, הפונדקאית או תורמת הביצית במשפחה מודרנית גאה, או כל רחם מלאכותית שתפותח ותשמש בכל דפוס שיתגבש בעתיד של משפחה שיתארגן סביבה. הטכנולוגיה, החברה, הפוליטיקה והתרבות העכשוויות כבר מאפשרות זאת. מעבר לביסוס הפמיניסטי, נקודת המוצא השנייה לגיוס הרעיון לטובת הכרה במשפחות החדשות קשורה במוטיב ההיעדר שבשתי האפשרויות – וכוונתי להיעדר יחסי מין. תעלומת ההולדה – איך הרתה מריה – נותרה בעינה גם בשילוש הקדוש המסורתי וגם בשילוש הקווירי, באותו מקרה שבו אחת הצלעות היא אישה הנושאת ברחמה ביצית מופרית של אישה אחרת – שכן מרבית בני האדם אינם מבינים את הטכנולוגיה ואף המדע עדיין רחוק מלהבין אילו תכונות מקבל הילד מכל אחת מהנשים – די.אן.איי (מהאם התורמת בלבד) או גם אר.אן.איי (אפיגנטיקה, גם מהאם הפונדקאית).

ההפרדה בין תורמת הביצית לבין הפונדקאית מבטיח לא רק הריון שאינו כרוך ביחסי מין, אלא גם את היעדרה של האם הקונקרטית במשפחה החדשה

ההפרדה בין תורמת הביצית לבין הפונדקאית מבטיח לא רק הריון שאינו כרוך ביחסי מין, אלא גם את היעדרה של האם הקונקרטית במשפחה החדשה. ההפרדת הפונדקאית מתורמת הביצית מבטיחה כי לילד במשפחה הגאה לא תהיה אם אחת מסוימת. בהעדר אם, הילד יירשם במרשם האוכלוסין (הישראלי, במקרה המקומי שלנו) כ"חסר דת". לידות כאלה מובילות לשאלות הנוגעות לטיב השכפול הגנטי ולמעמד המשפטי הנגזר מכך.

הן בשילוש המסורתי והן בשילוש המודרני הגאה, האישה היא נוכחת-נפקדת. בשני המקרים האב הוא הבורא, היוצר, והבן בשני המקרים הוא הרך הנולד, אבל האישה היא נעלמת, בלתי קונקרטית, חסרת גוף. האישה היא הנותנת לאב ולבן את זהותם ויוצרת את הקשר ביניהם, אולם היא עצמה נותרת כמתווכת, מוציאה לפועל בלבד. לפי הסיפור הנוצרי, מריה הייתה הפונדקאית של ישוע, מזרע לא ידוע וללא כל אקט מיני. לא ברור של מי היה הזרע, ואולם האם הביצית הייתה שלה?. גם מריה וגם הפונדקאית יוצאות מהתמונה מיד לאחר הלידה.

בשני המקרים אפשר לזהות מוטיב של פריון והולדה, שאינו חדש לתיאור האלוהות. תפישת אלוהות פגאנית מייחסת לאל במישרין אלמנטים של פריון ושל הולדה, עוד משחר ההיסטוריה האנושית. בתרבויות השונות לאורך ההיסטוריה היו אלי פריון והולדה, כמו וישנו בהודו, תרחאג' בצ'רקסיה ועוד. רוח הקודש נותרת כאלת הפריון. הנצרות, שהתפשטה בתחילה בקרב פגאנים, נאלצה להתאים את עצמה לקהליה ולאמונותיהם האליליות, ולאמץ את מוטיב הפריון לשילוש עצמו.

על אף נפקדותה, האישה חיונית למשוואה. כבר בגן עדן לא היה לאדם הראשון תוקף וקיום מלא אלמלא נוצרה האישה כ״עזר כנגדו״. אלפיים שנות שיח תיאולוגי נוצרי, ועוד קודם לכן יהודי, התייחסו בהרחבה לאדם הראשון – The First Person. ואכן, לא האדם הראשון בגן העדן, לא יוסף אביו של ישוע, ולא האב הגאה במשפחה החדשה, אינם יכולים ליצור המשכיות בהיעדר רחם. האלוהות היא אולי גברית, ואולם עם יצירת חווה נולדה גם ה״אמהות״. לימים שוכלל רעיון זה לכדי אחדות, שלפיה כל מין ומין ממילא משקף את האנושות כולה. כך אפשר לשלב את האישה בשילוש הקדוש, בלי להפוך את אלוהים עצמו לאישה. מקומה של האישה לא ייפקד עוד. רוח הקודש היא צלע שוות זכויות במשולש; האלוהים הוא בעצם אלוהות. האב והאבהות מקבלים את תוקפם רק מעצם השילוש, וזאת בדיוק כמו במשפחה הקווירית, שבה רוח הקודש (מעשה הפונדקאות) היא שנותנת לאבהות את תוקפה ומכוננת כשלעצמה את זהותו. מריה, כמו האם הפונדקאית, היא שמחזירה את קדושת החומריות ככזו אשר נולדת מאישה, ובשני המקרים היא זו שיצרה את הבן. היא חיונית לשם הרבייה האנושית ויצירת האלוהות.

החוק, במדינות רבות ובהן ישראל, אינו מסתפק בהסכמה מלאה של האישה, אלא מאפשר רק לאישה שהיא כבר אם לילדים משלה לשמש פונדקאית

הדיון הכן בפונדקאות נוגע תכופות בשאלת ניצול הנשים. שורשיו, בהיבט הנצלני, נידונו בארצות הברית אחרי מלחמת האזרחים. בניגוד לעבר האמריקני – שבו תיעדה הספרות מקרים רבים של מה שבמונחינו המודרניים נראה כ"פונדקאות של שפחות" – מתקיימת בעבור המשפחות הגאות פונדקאות מרצון, שיש במסגרת אפשרות לקיים מודל לא–נצלני של האישה. אישה המשמשת כפונדקאית עבור משפחה קווירית מקבלת במדינות עולם שלישי סכום של כ-10,000 דולר עבור מילוי המשימה, ולא פעם היא רואה בכך ייעוד אישי ואף מעשה בעל משמעות אתית-דתי. ישנן פונדקאיות נוצריות הרואות במעשיהן אקט אלטרואיסטי מבורך, מעשה של ישועה מתוך חמלה ועזרה לזולת. הן רואות בהשכרת רחמן מימוש של מצוות פרו ורבו, מימוש נשיותן ועזרה לאחרים. במקרים כאלה, ההליך גם מלווה באנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, ולא פעם נשמר הקשר עם האם הפונדקאית באמצעות שיחות סקייפ, ביקורים, או הצבת תמונתה בבית הגאה. החוק, במדינות רבות ובהן ישראל, אינו מסתפק בהסכמה מלאה של האישה, אלא מאפשר רק לאישה שהיא כבר אם לילדים משלה לשמש פונדקאית. בנוסף להיבט הכלכלי, גם הפונדקאית, כמו ישוע, מממשת את הרעיון המרכזי בבשורה, הרעיון שבגללו נצלב ישוע עצמו – רעיון החסד והחמלה. מותו של ישוע אמור היה לגאול את האנושות מייסוריה. הפונדקאית גואלת זוג גברים מייסוריהם.

בעברית ״אב״ ו״בן״ הם שמות בזכר, ואילו  ״רוח״ היא נקבה, ובאמצעותה הפן הנשי של האלוהות נכנס למשוואה. בהיבט הקווירי, בהיעדר אם וגוף קונקרטיים מעמדה של הרוח מובלט; האישה היא בעצם שתי נשים – הן הפונדקאית והן התורמת, ואין כל אם בעלת גוף קונקרטי. האם נותרת חבויה, אם רוחנית.

המשפחה הקדושה, ברתולומה אסטבן מורייו

משפחה נורמטיבית? מיוחדת? קדושה? "המשפחה הקדושה" (1650), ברתולומה אסטבן מורייו. תצלום: ויקיפדיה

בהתאם לרעיון המהות האלוהית המצויה בכל ברואיו, גם ה״שכינה״ העברית, שם המשמש לתיאור האלוהות, תואמת את המשפחה הקווירית. שכינה, מלשון  ש.כ.ן., כלומר – שוכנת בעולם, כאשר האלוהות עצמה שוכנת גם ברוח הקודש. על כן, שילוב האישה בתוך השילוש ובתוך המשפחה כרוח הקודש אינה כפירה, נהפוך הוא: מדובר בפנתאיזם, כלומר באמונה שההוויה של אלוהים כוללת ומציגה את היקום כולו, תוך יחס הדדי בין הגופים, בעוד ההבדלים ביניהם ברורים וזוכים לכבוד ראוי.

בנוסף לעקרון גילום האל בכל ברואיו, רוח הקודש לא רק מקיימת יחסי זיקה והדדיות עם האל, אלא במקרה של המשפחה הגאה היא גם הבוראת בעצמה, ובכך היא נוטלת מהאל את מעמדו היחיד, הנרקיסיסטי; רוח הקודש נושאת את התינוק ברחמה ומולידה אותו בפועל. זאת תפישה של הדדיות ושל שוויון בפונקציית ההולדה. האל נותר טרנסצנדנטי מוחלט, והוא אינו מוגבל על ידי שום קטגוריה סופית, אלא מסוגל לאימננטיות הרדיקליות ביותר.

במעשה הבריאה, האלוהות נסוגה והאלוהים מפנה מקום לנברא על ידי צמצום הנוכחות האלוהית ועוצמתה. במעשה ההולדה  מפונה חלל (ברחם, בבטן האישה), שם יתקיים העולם/העוּבר

הבריאה לפי הקבלה, וההולדה לפי הפיזיולוגיה, שתיהן ״מפנות מקום בעולם״. בחלק מן הפרשנויות הקבלה מתייחסת לבריאה כאל ״הגבלת העצמיות״ – מאחר שהאל הוא אינסופי הוא ממלא את ההוויה בלא גבול, ואין מקום למשהו סופי. מצד שני, וכדי שהעולם יהיה אפשרי, יש מקום להשארת חלל חלול כלשהו שלא ייבלע בתוך האינסוף האלוהי. במעשה הבריאה, האלוהות נסוגה והאלוהים מפנה מקום לנברא על ידי צמצום הנוכחות האלוהית ועוצמתה. במעשה ההולדה  מפונה חלל (ברחם, בבטן האישה), שם יתקיים העולם/העוּבר. חרף כל תובנות המדע, הרי הבריאה, כמו ההולדה, עדיין נותרה מסתורית, תעלומה שעם כל הסברי המדע עדיין אינה מובהרת לנו באורח מלא.

היבט נוסף להשוואה בין השילוש הקדוש המסורתי לבין השילוש הקווירי עולה מכתביו של קרל גוסטב יונג, אשר ייחד מסה שלמה לנושא ״האב, הבן ורוח הקודש״. את תעלומת השילוש מכנה יונג סוד, תעלומה בלתי פתירה, כזו שאפילו אביו המשכיל לא ידע לענות עליה לאחר שהתעמק בנושא. יונג מתאר כי נמשך הן לסוד שבשילוש והן לאחדות שיש בו, אחדות שטומנת בתוכה גם סתירה פנימית. יונג ראה בשילוש ארכיטיפ בלתי-אישי מובהק, והוא סבור שארכיטיפ זה מתעמת עם העיקרון הנשי.

רוח הקודש, גלזגו, יונה, ויטראז'

אהבה? השראה? תקווה? כוח של גאולה? רוח הקודש בדרכה לעולם הארצי: וטראז' בקתדרלה בגלזגו. תצלום: Lawrence OP

באורח שיש בו יותר משמץ של פרדוקס ואירוניה, דווקא זוגות גברים הם שמגשימים בימים אלו רעיון נוצרי קתולי, בהרחיבם את הגדרת המשפחה

על פי ניתוחו של יונג, השילוש כולל בתוכו הבחנה בין הגוף הפיזי (האב והבן) לבין הרוח (רוח הקודש).  הוא זיהה בשילוש את חוסר ההיתכנות הביולוגית ואת ההיעדר  – היעדרה של האישה; את השילוב של הגופני (האב והבן) עם הרוחני (רוח הקודש), כאשר דווקא הרוחני הוא החי, היוצר את הגוף, ואת חוסר הרציונליות המובנה בהיעדרו של אקט מיני.

יונג ביסס את רעיון ההדחקה, רעיון שהוא פיתח, בדיוק על הארכיטיפ הזה: על סמך היעדר האישה הוא ביסס את התפישה כי השילוש הוא זה שמכונן ומבטא את מנגנוני ההדחקה הפסיכולוגיים. לפי יונג, השילוש מדחיק, מחביא ומתעלם מהכרח קיומי נוסף – הרוע האנושי – the (d)evil. מנגנון ההדחקה הפסיכולוגי המובנה בבני האנוש נובע, בין היתר, מהחובה להדחיק את הרוע, אף שהרוע הוא דבר קיומי נתון. באמצעות הטיפול הפסיכולוגי יש לחתור לחלץ מהשילוש גם את מה שאינו כתוב בו מפורשות (הרוע). יונג סבר שחשוב לדון בכלל בקיומו של צד רביעי במשוואה, צד רביעי מוסתר לצד האב, הבן ורוח הקודש.

הנקודה אחרונה המתבקשת להשוואה קשורה בעצם שאלת המשפחה. מהו הקדוש ברוח הקודש? קשה להפריז בכמיהה האנושית, של גברים ונשים, כיחידים וכזוגות, להורות, לחוויה המשפחתית ולהצטרפות לשרשרת הדורות. הנצרות הקתולית היא שטוענת בדבקות לקדושת המשפחה. המשפחה היא עבורה ערך עליון. למרבה השמחה, ובאורח שיש בו יותר משמץ של פרדוקס ואירוניה, דווקא זוגות גברים הם שמגשימים בימים אלו רעיון נוצרי קתולי זה, בהרחיבם את הגדרת המשפחה בהתאם לאפשרויות שמציעים המדע והטכנולוגיה של המאה ה-21.

עמית גורביץ' הוא תלמיד לתואר מוסמך במדעי הדתות, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב, עורך דין לדיני עבודה ודוקטור למנהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון

תמונה ראשית: מתוך "ישוע הצלוב של San Juan de la Cruz", סלוודור דאלי (1951). תצלום: Danny Lawson - PA Images אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עמית גורביץ'.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על האב, האב ורוח הקודש

01
הבלתי נפרד

האב=אלוהים הכלל הכל
רוח הקודש=הנפש המחברת בין האדם לאלוהי כל
והבן=האדם המחובר לרוח הקדושה שבו המביאה את מסר האב מהנשגב האין סופי אל החומריות הסופית כלופ בן גבול דמיוני לרצף נצחי המבין יבין זה רק צל של האמת חסרת המילים

02
דן פלד

צר לי להגיד, אבל עד כמה שאני מסכים עם העובדה שקיים מכנה משותף בין האב הבן וברוח הקודש במסורת הנוצרית ובין התופעה הפופולארית של פונדקאות בקרב זוגות הומואים, אני מאוד לא שלם עם הכיוון שאליו חותר הכותב.
הקשר אותו אני רואה בין השילוש הקדוש לבין תופעת הפונדקאות פונדקאות הוא הרדוקציה של האישה לדמות אמורפית שנועדה לשרת מטרה של גברים. או במילים אחרות - מיזוגניה.
אפשר לשחק בתרגילי מחשבה פילוסופיים ולדבר בלי סוף על שוויון ועל קבלה של האחר. אבל בשורה התחתונה בשני המקרים האישה מתפקדת ככח מניע לעלילה שמתרחשת בעולם של גברים.
כמובן שאפשר גם להוסיף נקודות על הקשר בין נצרות, קפיטליזם ופונדקאות, אבל המטרה שלי היא לא לקחת חלק בדיון הפילוסופי תיאולוגי של הכותב אלא להציב באופן ברור ונחרץ תפיסת עולם שונה אשר אינה ניתנת לגישור עם הרעיונות שעולים במאמר.

03
אברום רותם

המממ.... ללא ספק הקשרים אסוציוטיביים מעניינים ובחלקם אף מקוריים.
תודה.
מאידך יש גם להפנים את מזעור הרלוונטיות של התאולוגיות לעידן שלנו, שילך ויקטן עוד יותר, יחד עם רלוונטיות הדתות המתעקשות להישאר בקביעות תאולוגיות לפני כשני מילניומים...
נראה שמתקרב קו שבר, בו לא יסתפקו בעדכון קצוות תאולוגיות, אלא בגיבוש אחר של כל נושא הדת ופולחנה הנילווה, והתאמתה לצרכים הנפשיים-רוחניים של החברה והפרט כיום.

04
גילה בריל

פונדקאות כפי שהיא מתקיימת היום בארץ ובעולם היא סחר באיברים. גם לזוגות הטרוסקסואלים (כולל כל סוגי העקרות וכד') וגם לחד מיניים. זכות להורות קיימת לכולם. אבל זו זכות ולא חובה. מימושה לא יכול לבוא בגופו של מישהו אחר. הייתי תורמת כליה או רחם לאח שזקוק לכך, אבל לא הייתי קונה כליה או משכירה רחם ממישהו, אפילו לא במחיר חיים. המאמר דן ברעיונות נשגבים בלי להתייחס למוסר הפגום העומד בבסיס המעשה. אני אוהבת מאוד כמה זוגות חד מיניים וילדיהם שנולדו בפונדקאות. אני גם אוהבת מאוד כמה אנשים שנהנים מאכילת בשר, ממנו אני נמנעת. המעשים לא מוסריים בעיני.

05
דן פלד

כאן ניתן לראות מדוע המאמר הכתוב מעל מעלה בי את חמתי:
https://www.haokets.org/2020/05/11/מה-דרש-השר-הגאה-כמובן-פונדקאות/

ויש לי בקשה לצוות אלכסון.
בזמן האחרון הופך אלכסון מאתר איזוטרי שמעטים יודעי דבר מכירים לאתר מוכר ופופולארי והכותבים בו זוכים לחותמת של איכות ומקצועיות המוכרת ברבים. בעיני מדובר בתהליך חיובי, אך גם עבור מי שרואה בכך ענין שלילי, הרי שזהו תהליך בלתי נמנע.
יחד עם זאת, כאשר אתר המפרסם מאמרים פילוסופיים ומדעיים הופך לפופולארי, הוא הופך באופן בלתי נמנע לזירה פוליטית שבה סוחרים מכל קצוות הקשת מעוניינים לפרסם את מרכולתם.
אני אישית נמנה עם אלו שמאמינים שלכל דעה מותר להישמע, אך זה לא אומר שלכל שרץ צריך לתת הכשר. ברור לדוגמא שלאנשים מותר להאמין בעליונות לבנה, אבל אם אני הייתי עורך של אתר פילוסופי - מדעי מוערך, הייתי אומר לאותם מפיצי תיאוריות קונספירציה גזעניות לפרסם את מרכולתם הנלוזה באתר אחר, כזה שבו לאמת ולחיפוש אחר אמת יש פחות מקום. האפשרות להישמע לא נלקחה מהם, אבל זה לא אומר שמגיע להם לקבל במה בכל מקום שיחפצו בו.
המאמר הזה הוא דוגמה חיה לסכנות הנובעות מפופולריות פתאומית.
פונדקאות מהווה נושא שנוי במחלוקת. היא מערבת בתוכה סחר באיברים, סחר בנשים, ניצול של פערי שכר, שוק אפור והרשימה ארוכה. מותר לדון בבעיתיות של הנושא ובצדדים החיוביים והשליליים שבו, אולם השוואה בין פונדקאות לבין קדושה דתית אינה מהווה פתח לדיון כזה אלא פרופוגנדה נלוזה אשר מלבינה ומוחקת את הצדדים השליליים של הנושא. המקום של המאמר הזה הוא לא באתר פילוסופי-מדעי אלא בעמוד הפרסומות של ישראל היום.
אני מקווה שבעתיד תעמדו יותר על המשמר ותמנעו מפרופוגנדה פוליטית להשתחל לאתרכם.
תודה