האדם בוחר משמעות

האדם תוהה על קיומו, על העולם ועל סיבותיו: מעבר לדתות ולאמונות, זאת האנושיות שלנו
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

קשה למצוא צירופי מילים שלא נעשה בהם שימוש בדיבור על אודות "משמעות החיים". האדם מחפש משמעות בכל דור ודור, בהגות ובדרכי יישום במגוון אינסופי של אופני ביטוי ותובנות. אילו הייתה לחיים משמעות בהירה וברורה, ודאי הייתה נמצאת כבר ומוכרת על ידי הכול. אך עד היום הביטוי "אדם מחפש משמעות" הוא עמום וחידתי, מתאים לכל דעה והשקפת עולם, ואין כל רמז שלא יהיה כך גם להבא.

ברגע של רווחה בשגרת חיינו, או בעת מצוקה מאיימת, אנו מוצאים גם זמן לתהות לשם מה אנו מכלים את ימינו, איזה תוכן אנו יוצקים או מאמצים במהלך חיינו

כפרפראזה על שירו של דוד אבידן – אדם, מה יש לו בחייו, אם לא הישרדות, מרדף אחר פרנסה ורביה, מועקות, סבל ופחד מתמיד מלא נודע – נדמה שכל חי על פני האדמה מבלה כך את חייו. אף על פי כן, ברגע של רווחה בשגרת חיינו, או בעת מצוקה מאיימת, אנו מוצאים גם זמן לתהות לשם מה אנו מכלים את ימינו, איזה תוכן אנו יוצקים או מאמצים במהלך חיינו, כדי שנחוש ונדע שישנה מטרה לשאוף אליה ולממשה ולמצוא טעם בחיינו. הסקרנות הטבועה במין האנושי דוחפת אותנו לחפש דרכים טובות יותר לחיות בהן את חיינו, אבל התשובות המזדמנות לנו, רבות מדי – אינספור אנשי הגות, רוחניות, פילוסופיה ומדעים מבשרים כי האמת בידיהם, אך עד כה לא נמצאה תשובה משותפת מוסכמת.

במאמר זה אציע, לשם המחשה, שימוש בשלושה צבעים שנייחס להם משמעות חיים, מעין "צבעי יסוד" מטאפוריים, שמייצגים שלשה סוגים מרכזיים מכלילים בסוגיית משמעות החיים. שלושה צבעי יסוד, שמהם ניתן להרכיב גוונים אישיים לכל אדם, כדי למצוא דרך חיים על פי מינונים שונים של אמונות תובנות ודעות, שבילים של ידע, ניסיון, והתרחשות רגשית קוגניטיבית.

שקיעה, עץ, אור דמדומים

תהיות עתיקות כימי האדם. תצלום: סנדרו שו.

הדחף למציאת משמעות כמעצב חברה

בביטוי "משמעות החיים" אני מתכוון להתנהלות משמעותית ובעלת ערך, המאפשרת לנו לקום מדי בוקר בתחושה שיש ערך בעצם נוכחותי ומעשיי לעצמי ולאחרים, וגם הם רואים אותי ומכבדים את מה שאני מייצג, פועל ועושה. אך מימוש משמעות חורג לעתים מהמסגרת הצרה של אני והסובב הקרוב, ומפליג אל עולמות עליונים, שבהם מימוש המשמעות חורג מן המציאות הנראית לעין.

חיפוש המשמעות הוא דחף אנושי בסיסי. למשל, לא הפרס הכספי הזניח של מיזם GIMPS, דוחף מתמטיקאים מקצועיים וחובבים להשקיע את ימיהם במאמצים למצוא מספר ראשוני בן יותר מעשרה מיליון ספרות. ודבר נכון בוודאי גם לעוסקים בתחומי מחקר, יצירה, אמנות ועוד. יש המסתפקים בחיים כאן ועכשיו ומה שניתן למצוא בהם, ויש הפועלים לשפר את רווחתם בהגדלת גמול אישי מבטיח, גם על חשבון אחרים. יש הפועלים לתיקון העולם, גם אם מעשיהם יניבו פרי רק אחרי לכתם, ויש הבוחרים לטוות משמעות מתסריט שהם, או אחרים, "כתבו" עבורם. יש שבוחרים באורח חיים צנוע ומלא נתינה לאחרים, ויש מי שמוצאים משמעות ברדיפה סיזיפית אחר אהבה, השפעה, כבוד, שליטה וממון, ולעולם לא יסתפקו במה שהשיגו. חלק גדול מהחברה סובר שהפתרון הוא בהתייחסות לחיים מתוך מבט אמוני תאולוגי, באמת טרנסנדנטית, כמו זו שמציעות דתות ואמונות עתיקות, או אינסוף דרכים רוחניות מחוץ למסגרת ממוסדת.

דווקא היעדר אמת אחת המצביעה על משמעות אחת לחיינו הוא המנוע שמניע את היצירתיות ואת הסקרנות לחקור ולעשות, לתקן, לשנות, לבנות, להרוס, להשפיע ולהשקיע, וגם למצוא את התובנות שבזכותן החברה האנושית הגיעה למקומה היום

דווקא היעדר אמת אחת המצביעה על משמעות אחת לחיינו הוא המנוע שמניע את היצירתיות ואת הסקרנות לחקור ולעשות, לתקן, לשנות, לבנות, להרוס, להשפיע ולהשקיע, וגם למצוא את התובנות שבזכותן החברה האנושית הגיעה למקומה היום. בספרו המפורסם ״האדם מחפש משמעות״ הפסיכיאטר ויקטור פראנקל טוען שעצם החיפוש המודע והלא מודע אחר משמעות, הוא דחף מובנה בהווייתנו. דחף זה מעצב ומשנה ללא הרף את פני החברה האנושית, שמשנה בתורה את פני הסביבה ומשאביה. עניינית אין טעם בוויכוח אם ניתן להבחין בהתפתחות, באבולוציה אל עבר הוויה נשגבת יותר, או שמא דבולוציה, ניוון, הדרדרות מתמדת וניתוק מאותנטיות או, אפשרות שלישית –דינמיות של שינויים כתוצאה מחיפוש מודע ושאינו מודע של משמעות, שאינם משנים באמת את הטבע האנושי. ברומן של אשכול נבו "נוילנד״ אומרת סבתא לילי שהחלופה לדרך חיים, גם אם אינה ממומשת, עוזרת לנו בעזרת הדמיון והפנטזיה להתמודד עם הקושי של החיים האפורים שאנו חיים אותם בפועל. ברוח זו אכן נראה שנטוע בנו דחף להיטיב עם חיינו בדרכים שונות, כמו לצבוע אותם בגוונים משמחים ומספקים, לחפש מתוך סקרנות איזו תכלית ואז להגשימה – בעוצמה הגוברת לעתים על ההיגיון ושיקולי הכדאיות המיידית.

אין כל סיבה להניח שאנו שואלים כיום שאלות מורכבות עמוקות ומתוחכמות יותר אודות שורש קיומנו, מכפי שעשו הדורות הקודמים. אין סיבה להניח שאבות אבות אבותינו לא הרימו מבטם אל שמי הלילה הכהים המנוקדים בכוכבים, או צפו בלהבה שבמרכז המערה או קרחת היער, ותהו בינם לבינם, מה התכלית לכל זה, לשם מה אנו כאן, ולשם מה המאבק היום-יומי להישרדות. אנו מוצאים לכך עדויות לא רק בטקסטים אלא גם בחפצי אמנות, ציורי מערות, אופני קבורה, ומבנים מסתוריים שעליהם מפוסלים וחרוטים דמויות וצורות גיאומטריות מורכבות. העתיק ביותר הידוע כיום, הוא אתר גבקלי-טפה (Göbekli Tepe), באנטוליה, שהיה בשימוש לפני 12 אלף שנה, ומן האתרים הצעירים ממנו בחמשת אלפים שנה – מונומנטים מגליתיים באירופה והמזרח התיכון שעד היום טרם נחשפו כל סודותיהם. ככל שנבחן סימנים של מודעות לחיפוש משמעות בחברות מאוחרות יותר, נמצא שפע הולך וגדל.

סטונהנג', מונומנא מגליתי

מונומנט מגליתי: האדם תוהה על העולם, על היקום, על עצמו ומשמעות הכול. תצלום: איניה פבליץ'

גוונים של משמעות

לשם הבהרת האפשרויות של סוגי המשמעויות, אציע כאן שלושה גווני יסוד. בחירתי בצבעים היא פואטית בלבד:

  • כחול – משמעות טרנסנדנטית – השפעה דו-סטרית ביננו לבין עולמות עליונים, שמעבר למציאות.
  • ירוק – משמעות מותנית. העולם מעניק לנו טוב בתנאי שנפעל למענו, וכך נזכה בחסד ורווח אישי.
  • חום – משמעות מותאמת אישית לחיינו כאן ועכשיו, באופן הטוב והמספק במסגרת האילוצים שאינם בשליטתנו.

הצבעים משמשים אותי כדי להמחיש את העובדה שבחירת המשמעות כוללת חפיפה בין הגוונים, התעלמות מסתירות ושקלול משתנה. כך ניתן לייחס לכל אדם את האופי הייחודי של משמעות החיים האישית שלו, תוך התייחסות לשילוב שבין "כחול" כמשמעות טרנסנדנטית, "ירוק" כמשמעות מותנית ו"חום״ כמשמעות מותאמת אישית. כך נראה גם כי הגוון האישי של כל אחד מאיתנו, תמיד מורכב משלושת צבעי יסוד אלו, במודע או לא.

הגוון הכחול – משמעות החיים בשמיים היא

בשורש השיח הרוחני והתאולוגי על גווניו טמונה המשאלה לתת משמעות לחיינו כאן, להעניק כלים והנמקות לכך שחיינו אינם קלים, לברר את שאלת קיומו של הרוע הרב ומיעוטם של הטוב ונחת הרוח

נראה שבשורש השיח הרוחני והתאולוגי על גווניו טמונה המשאלה לתת משמעות לחיינו כאן, להעניק כלים והנמקות לכך שחיינו אינם קלים, לברר את שאלת קיומו של הרוע הרב ומיעוטם של הטוב ונחת הרוח. כשאני שואל מדוע אני זוכה בפחות, ולאחר יש הרבה יותר, מוצגים בפניי כלים ותובנות כיצד להתנהלות מטיבה, כאן או בעתיד, מנגנון טרנסנדנטי המנהל את מהלך חיינו בכפוף למעשינו, כמו הקארמה ההינדית, או מודל הפרוזדור והטרקלין, שיפה להקשר כלל אנושי: "הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" (מסכת אבות, ד', ט'ז).

בהפשטה שטחית, חלקה של האחריות האישית על המתרחש קטן, ובפועל יש רק לציית למידע ופולחן מוכתב. אך אם חלילה צץ מכשול בחייך – זו אשמתך, שכן מעשיך אינם נאים. הגוון הכחול כמשמעות חיים, הוא מסגרת שחלק גדול מהחברה האנושית מוצא בה נחמה, השלמה, ציפייה במקביל להכנה לקראת המעבר אל הטרקלין המבטיח, כי הפרוזדור – חיינו כאן ועכשיו אינו מקום מבשר טובות ולעולם לא היה. עם זאת, זו תפישה רדודה מדי למשמעות הגוון הכחול: ישנן תפישות המעדיפות להעניק משמעות לחוויית חירות פנימית של היחיד, העומד נחוש מול השמיים, בעודו מכיר בנשגבותם, אך פועל תוך כדי עשייה וכוונה עצמאית אישית. כלומר, לא רק ציות עיוור למסורות רוחניות. דוגמה להתייחסות לתפישה טרנסנדנטית, שאינה דתית במובן הממוסד אלא מעוגנת ברציונליות החילונית של המאה ה-20 נמצא, למשל, ב- "כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות" מאת עמנואל לוינס, שדיבר על ״האחר המוחלט״, כאחר רדיקלי שהוא כל מה שאינו נתפש או מומשג, אינו נראה ואינו מזוהה, "ומשוחח" לשם כך עם רשימה ארוכה של הוגים בנושא מזמנים שונים, ובהם הוגים בולטים במאה ה-20. כך גם בספרה של סימון דה בובואר "המין השני", שבו היא מרחיבה את ההתייחסות הטרנסנדנטית מפולחן דתי שגור, באמצעות ״הסובייקט הטרנסצנדנטלי" – אדם הפועל כדי להשיג את חירותו, כדרך להיות סובייקט בעל חירות, השואף אל מעבר למציאות, מעבר לחיים של כאן ועכשיו, עומד בזכות עצמו, ואינו מוגדר על ידי מה שהוא אינו בהשוואה לאחר, ובמקרה זה, מדובר באשה לעומת החברה הנשלטת על ידי גברים.

הדוגמאות הבאות מאירות משמעות כחולה ביישום משמעות חיים, המקיפה את מרבית אוכלוסיית העולם כיום, איך אין לשכוח שכל הדבקים בה פועלים גם במסגרת הגוון הירוק והחום ומעניקים משקל שונה לכל צבע. ככלל, נמצא שמשמעות חיים בצבע היסוד כחול, מנגישה מידע טכני-מכני, כלומר תיאור של "איך", מנגנון פעולה של הדברים, ולא "מה התכלית" או "מה הסיבה", שהשיח על אודותיהן מסתכם לכל היותר ב"ככה זה" או "זהו רצון ההוויה", וכל שנותר הוא לרצות או להתכוון לרצון זה במחשבה ובמעשה.

דוגמה א': משמעות חיים בתודעת הקארמה

לפי תורת הקארמה מחירם של מעשים לא נכונים הוא המשך סבל ועוגמה, והגמול עבור מעשים הולמים הוא קרבה לרגע שבו נשתחרר ממנגנון כובל לחיים שאינם מוצלחים

הקארמה (ביטוי מורכב הכולל בתוכו פעולה, תגובה והיקשרות) מתייחסת למערכת קוסמית, שמגיבה לפעולות רצוניות שנעשו מבחירה חופשית, ומספקת לנו השלכות הוגנות – על פי ערכי מוסר וצדק נשגבים – המתאימות למעשינו, גם אם הן פוגעות בנו, שכן אנו בלבד גרמנו לכך. הקארמה היא תג מחיר שיגבה בעתיד ללא הנחות, על כל מעשה וכוונה. מחירם של מעשים לא נכונים הוא המשך סבל ועוגמה, והגמול עבור מעשים הולמים הוא קרבה לרגע שבו נשתחרר ממנגנון כובל לחיים שאינם מוצלחים. באמצעות תורת הגמול הזו מעמיד היקום מראה מול כל נשמה לשם התפתחות המודעות האישית, כדי לכוון את המעשים והכוונות לייעד רוחני הולם ונכון, שהוא היפרדות מהעולם שמטבעו מסב סבל רב.

בספרות הוודית הענפה, על פי תפישת הקארמה, מאפשר היקום אינסוף הזדמנויות "לגלות את האמת" של כל נשמה, דהיינו של כל אחד מאתנו. מושג הקארמה קושר את איכות חייו של כל אחד, אל עצם מעשיו וכוונותיו גם אם לא מומשו. כלומר, פני העולם, הטבע החברה והפרט הם תוצאה של כוונות מעשים שנעשו ויעשו על ידי היחיד והן שישפיעו בעתיד על מהלך חייו. אנחנו מעצבים את חיינו וקובעים  את מידת המועקה והסבל בעולם שאנו חווים. ההבדל בין תחושת האשמה והעונש הנלווה למעשים רעים או חטאים בדתות המרכזיות כיום, לבין תפישת הקארמה, הוא שאין מדובר בסט מעשים קונקרטי ומוכתב מראש, כמו למשל מצוות, אלא במודעות עמוקה אישית המכוונת אל המעשה הנכון. במילים אחרות – הגמול למעשינו אינו תוצאה של ישות נשגבת, אלא מודעות עצמית של התנהלות מוסרית, וצמצום עד כדי ביטול של ריצוי האגו. לצד מושג הקארמה, קיימת ספרות ענפה, שתכליתה להמליץ מה נכון לעשות כדי להימלט מכבלי הקארמה – תיאור מעשים לא ראויים שיגבו מחיר לנצח ואחרים, מעשים נכונים, שאין להם השלכות שליליות על חיינו.

דבורה, פרח

הקארמה של הדבורה: הנה המעשה הנכון שלה. תצלום: ונקאטה סורש.

דוגמה ב': משמעות החיים במנחה ותפילה

מרביתנו רואים בכוחות הטבע, בנחשולי הזמן ההורס והבונה, בארעיות הדברים המוצקים והבסיסיים בחיינו וחיי הסובבים אותנו  מציאות קיימת שאין לנו יכולת לשנות. אבותינו ראו בכוחות הטבע כוחות שמימיים, שיש לסגוד להם ויצרו פולחנים, טקסים, הקרבת קורבנות ותפילות, שנועדו לרצות את אלה ולהבטיח שיגנו עלינו. לשם הקיצור נשתמש במונח ההינדי יאג'נה (Yajna או Yagya , שפירושו המילולי בסנסקריט הוא הקרבת קורבן, אך הוא חורג מציון הקרבת קורבנות מן החי, שרובם הופסקו עוד בחברה העתיקה). הרציונל העמוק הוא, שהיקום מאפשר לנו באמצעות היאג'נה, להשתחרר מכבלי מעגל הקארמה. מימוש משמעות חיים באמצעות יאג'נה נטה בעבר יותר אל פולחנים מדוקדקים של עבודת האל או מתן מנחות חומריות בעלות ערך או סמליות לאל הכל יכול, כתודה וכריצוי. כיום רוב הפעולות האלו הפכו לתרומות, צדקה, התייחדות ותפילות.

אנו מקבלים חסד מהעולם בעצם חיינו כאן, נהנים ומשתמשים באמצעים רבים העומדים לרשותנו, ומצד שני – אנו נענים לדחף הטבעי הטבוע בנו להעניק חסד לאחרים, ולהודות ולשמוח במה שיש וזכינו לו

היאג'נה מציינת גם סגירת מעגל של קבלה מהעולם ונתינה בחזרה: אנו מקבלים חסד מהעולם בעצם חיינו כאן, נהנים ומשתמשים באמצעים רבים העומדים לרשותנו, ומצד שני – אנו נענים לדחף הטבעי הטבוע בנו להעניק חסד לאחרים, ולהודות ולשמוח במה שיש וזכינו לו. מכאן משמעות היאג'נה כבחירת חיים משמעותיים של נתינה או אף הקרבה של חלק מנכסים אישיים שצברנו, משאבי זמן, אנרגיה, ביטוי כישרון ויכולות לתת, כדי לשנות לטובה את החברה והסובב. במובן העמוק של משמעות זו, כל אחד מאתנו מעורב ביאג'נה: כשאנו מציעים משהו סמלי או מוחשי מתוך חמלה או רצון לשמח, כדי  לפייס או לזַכות מישהו. גם המתנערים מפולחנים ואמונות נוהגים כך.

היאג'נה היא אוניברסלית ומעניקה תחושה חזקה של משמעות, עם ניחוח של שליטה כלשהי בחיינו, שכן כך בחרנו לפעול ולא אחרת. ובלי לשים לב, כולנו, גם החילוניים הגמורים, מוצאים עצמנו לא פעם מצפים וכמהים לחסד שמימי: מאחלים "בהצלחה", "שהכל יעבור בשלום", "שיהיה במזל טוב" וכדומה, ומאחר ושלא במודע אנו תולים את ההצלחה או הכישלון בכוחות ובהשפעות שמעבר למציאות, כפי שנהגו אבותינו – ומכאן גם הבחירה להתנהל באופן מוסרי ומטיב ולהיות עם הכוחות הללו, ולא נגדם. כך רוב החברה האנושית בוחרים משמעות כחולה, משמעות טרנסנדנטית, שמעבר למציאות, בתקווה כמוסה שמשהו או מישהו שמעבר יטיב עמנו, ואולי לשם כך עלינו להתנהל במוסריות, נדיבות ונעימות כלפי אחרים.

עם זאת, יש להדגיש שיאג'נה אינה נתינה ופעולה מותנות. העשייה לא נועדה לזכות בחסד אישי, כמו תהילה, אהבה והערכה מאחרים. לשם כך קיימת משמעות חיים ירוקה, כפי שאפרט.

דוגמה ג': משמעות החיים בתיקון העולם

דוגמה זו חשובה כדי להדגיש את מנעד המשמעויות, שבקצהו עמדה קיצונית לגבי משמעות החיים. נמצא אותה בזרם מרכזי של המיסטיקה היהודית, והיא גולשת גם לאורח חיים דתי יהודי – ולפיה  לאדם ולקהילה אליה הוא שייך, במקרה זה קהל ישראל, יש תפקיד מרכזי בתיקון פגמי העולם כייעוד מרכזי.

יש לשים לב כי ייעוד יומרני כל כך נמצא בדרך כלל רק בשולי שוליים של זרמים מיסטיים אחרים, דתות וזרמים רוחניים לא יהודיים – הגורסים שאופן התנהלות הפרט לא באמת משפיע על העולם, אלא על גורלו שלו בלבד, להוציא דמויות מופת רוחניות דתיות של בודדים נבחרים, שיש להם השפעה מיסטית גם על התנהלות העולם, כמייסדי דתות וזרמים רוחניים, או אף התגלמות האל עצמו כאדם, שבא לסייע ולתקן את מה שאנו בני האדם קלקלנו.

לפי נתן העזתי על קהל ישראל מוטל ייעוד כמשמעות חיים מובהקת, שממנה גם נגזר אורח חיים מוקפד במיוחד, שהוא תיקון הקלקול שנגרם כתוצאה מהחטא הקדמון, ואשר השפיע לא רק על האנושות, שמאז ואילך היא נידונה לעמל ולסבל, אלא על קלקול בהוויה עצמה

משמעות חיים של קהילה, שמוטל עליה עול תיקון עולם, ניתן למצוא בספר הזוהר ובמספר כתבים קבליים יהודיים שהולכים בעקבותיו, שמאחד מהם – "ספר הבריאה" מאת נתן העזתי – ניתן להבין כי על קהל ישראל מוטל ייעוד כמשמעות חיים מובהקת, שממנה גם נגזר אורח חיים מוקפד במיוחד, שהוא תיקון הקלקול שנגרם כתוצאה מהחטא הקדמון, ואשר השפיע לא רק על האנושות, שמאז ואילך היא נידונה לעמל ולסבל, אלא על קלקול בהוויה עצמה. הטיעון מסתמך על תאורים מיסטיים מורכבים מאד של ההוויה בפרטי פרטים, ולפיהם העולם החומרי המוכר לנו הוא קצה שולי במבנה רוחני אדיר, שההרמוניה שהייתה בו הופרה. הדינמיקה הפתאומית שנוצרה באינסוף ההרמוני והרגוע, כדי לברוא עולם חומרי, ובהמשך גם החטא הקדמון שהיה חלק מתוכנן מהשינוי בהוויה, יצרה מכלול אתגרים, פגמים ובעיות שיש לתקן. תפקיד האדם ביקום מחולק בין חבורה נבחרת של בני אדם המכונים צדיקים, אנשי סגולה, בני עלייה וכיוצא באלה, מעטים בלבד בכל דור, שלהם חלק באיזון כוחות ההרס והבניה של העולם. לצדם נמצא את כלל בני ישראל, שגם להם יש תפקיד מוגדר, תחת הנחת היסוד שיש תכונה ייחודית לנשמות ישראל, שמאפשרת לשנות סדרים קוסמולוגיים ולתקן תיקונים בעולמות עליונים. המאמין מקהל ישראל, לוקח על עצמו עול רוחני, שבאמצעותו הוא יכול וחייב להשתתף במעשי הבורא באמצעות הפעלת נוכחותו בעולם ובאמצעות קיום המצוות.

תפישה מיסטית זו זלגה מציבור אזוטרי של מקובלים המקדישים את עצמם ללימוד קבלי, גם אל ציבורים יהודיים דתיים גדולים – דבר המסביר גם את ההקצנה הדתית היהודית בתקופות שונות, כמו גם היום. המאמינים משוכנעים שבעצם התנהלותם ומעשיהם הם מתקנים את פגמי העולם, או לפחות מונעים מכוחות הרוע הקוסמי לפגוע בנו. זוהי תפישה מרתקת, אך ספק אם היא מתאימה לכלל החברה האנושית, שכן נתפרה מלכתחילה עבור קהל ישראל בלבד.

תפילה, תפילין, יהודי

עבודה שבלב וכוונה לתקן את העולם. תצלום: פרנצ'סקו אלברטי

הגוון הירוק משמעות החיים ברדיפה אחר רווחה אישית

חלק גדול מהחברה האנושית אינו חש בר-מזל, שהנה מצא משמעות חיים שמימית, בגוון הכחול, וביכולתו ליישם אותה. לכן הוא מתעלם, אם מבורות או מבחירה, ועדיין תוהה ועסוק בהשלמה או רדיפה אחר המשמעות החמקמקה, שאינה מגלה צפונותיה, כיצד לזכות בחיים טובים ומאירי פנים. במקרה כזה אך טבעי לפנות אל טובת עצמך ולטפח אותה.

הגוון הירוק מייצג משמעות חיים שבה האדם רואה באחר וגם בכוחות שמימיים אמצעי שנועד ל לשפר את רווחתו וגורלו האישי. בניגוד ליאג'נה זוהי גישת ה"מגיע לי". הציפייה לחסד מוצדקת באמצעות מעמד חברתי, מוצא, תפקיד, מעמד או כישורים מופלגים, ועושים מעשים מתוך ציפייה לגמול מידי, למען רווח אישי.

נראה שהבהגווד-גיטא הגדיר היטב את הבעייתיות בגישה כזו כשאמר [המובאות כאן ובהמשך הן מתוך "בהגוודגיתה- המדריך המקיף", הריאננדה, הוצ' ריסלינג, תרגום לעברית: טלי לב-צ'ארני]:

"הנבונים אומרים כי אדם שכול מאמציו נטולים כוונה אנוכית, הוא קדוש שהקארמה שלו נשרפת באש הידע [כלומר, מודעות למשמעות הקארמה]. כשהאדם מוותר על משיכתו לפירות המעשים, ותמיד מסופק ועצמאי – למרות מעורבותו בפעולה, הוא למעשה לא עושה דבר. כשהוא חופשי מכל תשוקה, עם תודעה ועצמי מרוסנים, נוטש כול בעלות ומבצע פעולה רק לשם קיום הגוף, אינו מבצע כול חטא כשהוא מסופק לגמרי בהישג שבא מאליו, (...) חופשי מקנאה, רואה באופן שווה הצלחה וכישלון – פעולותיו לא יסבכו אותו".

ישנה הסכמה חברתית-דתית שמשמעות חיים כזו הכוללת עשייה להאדרת האגו בלבד היא שלילית, אך נמצא כמעט בכל זרם דתי רוחני גם גוון שמתבטא בהתנשאות של אנשים מעל אחרים שאינם חושבים או מאמינים כמותם, ובמקרים קיצוניים אף ניסיונות לכפות את האמונה על אחרים

לעתים קרובות משמעות חיים ירוקה היא מעשים שעל פניהם הם טובים – כמו צדקה, גילוי חמלה ורחמים, מתן שירותים חיוניים לאחר לפי צורכו – אך המניע שלהם הוא אנוכי ובדלני, ומטרתם היא תהילה, כבוד. כך נמצא למשל, מעשי צדקה ותרומות לאנשים וארגונים חיוניים, אך עם הבלטה ויחצון המעשה למען ידעו כלם מי הצדיק. ככלל, ישנה הסכמה חברתית-דתית שמשמעות חיים כזו הכוללת עשייה להאדרת האגו בלבד היא שלילית, אך נמצא כמעט בכל זרם דתי רוחני גם גוון ירוק, שמתבטא בהתנשאות של אנשים מעל אחרים שאינם חושבים או מאמינים כמותם, ובמקרים קיצוניים אף ניסיונות לכפות את האמונה על אחרים, ומכאן גם הדחף להבטיח חסד עתידי, שמיימי וארצי, רק לבני הקהילה המאמינה – דבר שבמקרים רבים הופך לערך מרכזי באמונתם. למשל, בלשון הפיוטית הנפלאה של ספר משלי, מה הגמול מובטח לכל המחזיקים בתורה? "ארך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד" [ג, 16], ובבשורה על פי מתי, מובטח גמול לדבקים הנוצרים שבדרשת ההר: "אשריכם אם יחרפו וירדפו אתכם ויעלילו עליכם בגללי. שמחו וגילו, כי שכרכם רב בשמים" [מתי, ה, 11-12].

נראה כי מתן צדקה, הפך לערך כה חיוני בחברות רבות וסימן לחברה מוסרית הדואגת גם לחלשיה ("לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" [משלי י',2]) דווקא מתוך הכרה בכך שחלק גדול מהציבור לא יזדרז להקריב מנכסיו וטובתו האישית העכשווית, אלא אם יתוגמל באופן אישי, במקרה זה התחמקות ממוות. תקצר היריעה לתאר את הגמול המובטח לאמונה ודבקות בפולחן לאורך הדורות בכל הדתות והזרמים רוחניים – כתגובה ערכית מוסרית לאלה הפועלים לכאורה לטוב, אך למעשה מצפים לגמול. כך, למשל, לפי חז"ל, מעשים טובים במיוחד הם אלה שאינם נעשים למען רווח אישי: "שני לשכות היו במקדש, אחת לשכת חשאין (...) ומה טיבה של לשכת חשאין, יראי חטא נותנין לתוכה בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים הימנה בחשאי", וזוהי מידת הצדקה הנעלה ביותר בסולם הערכים של הצדקה: "נוטלה [מקבל הצדקה] ואינו יודע ממי נוטלה, נותנה [הנותן] ואינו יודע למי נותנה" (מסכת נזיקין, בבא בתרא י' ע"ב).

הגוון הירוק מבטא תכונות אנושיות מובנות, שאין הצדקה אתית להתעלם מהם, או להילחם בהם בצדקנות ושמרנות יתרה. לעתים טוב להודות ולהשלים עם דחף לצבוע את משמעות החיים גם בגוון ירוק – לפעול ולהתכוון גם למען הנאה ורווחה אישית, בתקווה שזה אינו המניע היחיד במימוש משמעות חיים, ובסך הגוונים, הירוק כמתואר כאן, אינו הגוון הבולט.

נזיר, בודהיזם, בנגקוק, צדקה

נזיר בודהיסטי ברחוב בבנגקוק. תצלום: רוב קינג.

הגוון החום – לעצב את החיים ולחיות אותם כאן ועכשיו

במונח ״כאן ועכשיו" אין כוונה להתעלם מעוולות וטראומות העבר, אך כן לנתק אותם ככל האפשר מניהול החיים בהווה, כלומר לבחור להשלים עם מה שהיה ועם הקיים, ולנסות לשנותו במסגרת היכולות והתנאים

גירסה רווחת של משמעות החיים, שהצלחתה תלויה בפיתוח מודעות עצמית, בחירה ונטילת אחריות אישית על החיים, היא ההתמקדות בכאן ועכשיו והימנעות מלהטיל אחריות על גורלך, משמעות ואיכות חייך על אחרים מתוך ציפייה שהם יעניקו דווקא לך חסד. הדבר כרוך בעיצוב משמעות החיים תוך כדי היכרות הולכת ומתפתחת עם העצמי. משמעות חוּמה מתגבשת ברוח אמרה מפורסמת של פילוסופיית האנרכיסטים משלהי המאה ה-19: "ללא אלוהים, ללא אדון". גישה כזו אינה פוסלת משמעות חיים כחולה, כלומר אימוץ תכלית של אמונה באל או אמונה אישית המעשירה את חייכם, אלא פוסלת את חסוּת הממסד הדתי, את התנשאותם של רבי עוצמה הסבורים כי הם יודעים מה טוב לכם, ובכך מעודדת חשיבה, התנהלות ובחירה עצמאיים. במונח ״כאן ועכשיו" אין כוונה להתעלם מעוולות וטראומות העבר, אך כן לנתק אותם ככל האפשר מניהול החיים בהווה, כלומר לבחור להשלים עם מה שהיה ועם הקיים, ולנסות לשנותו במסגרת היכולות והתנאים. מימוש של משמעות חיים בצבע החום היא שבעצם המימוש שלה, באמצעות דחפים, כשרונות ויכולות אישיות, נגרם סיפוק – "תחושה שאני במקום הנכון". זוהי תפישה המעודדת התכוונות לעתיד מטיב, בלי לתלות תקוות וורודות מדי – שעלולות להתגלות כאשליות ולהביא למפח נפש המעצים את האומללות והסבל – בכל ציפייה לטוב, או ניסיון מעשי לזכות בחסד מאחרים או מישות עליונה. הרעיון הוא לשאוף למצב שבו אפשר לחייך ולשאול: "למה מגיע לי כל הטוב הזה?", מתוך הכלה של חוויות ומצבי חיים חיוביים, שאינם דווקא פסימיות ועוגמה, ותחושת הוקרה על כך.

בשונה ממשמעות ירוקה ההתמקדות בעצמי אינה לשם גמול אישי של כבוד, הכרה או אהבה מהסובב, אלא עיצוב מעמיק והולך של משמעות, שיש בה עשייה ונתינה לסביבה בלב חף מהתמקדות בעצמנו. משמעות חיים צבועה בחום, היא שגרה מטיבה של מעשים ויצירה, תוך התמקדות בעשייה המשרה טוב ונינוחות לעצמנו וגם לסביבה הקרובה, מסיחה את תשומת הלב מאומללות וייאוש, ואף מסבה תחושת התעלות ועניין מעל מועקות השגרה. המועקות לא ישתנו, אך הגישה אליהן כאל הכרח, כמו אל השמש הזורחת כל בוקר, תשנה את השפעתן הרעה. תחושה של חיים מלאים מתאפשרת לא רק מתוך שאיפה אלא מפעילות ויצירה אישית בכל תחום נבחר ובכל אופן הכולל נתינה ושירות לאחרים. לשם כך, טוב להתמסר לתחושת הסיפוק בעצם ניהול השגרה, לצד פעולות שגרתיות הכרחיות, גם אם לא מספקות – להתנהלות מודעת במסגרת אילוצי הזמן והמקום לשם שגרה מטיבה, עיצוב דינמי ומשתנה של הבנה ותובנה לחיים מטיבים יותר.

לונדון, מדרגות, רכבת תחתית

חסד של יום רגיל ושגרה. תצלום: ג'ון ט.

עקרונות משותפים

עקרונות אורח חיים מספק, המממשים משמעות בצבע החום, משותפים לזרמים רוחניים והגות בכל רחבי העולם, שעיקרם – התייחסות לעצמי תוך פיתוח מודעות עצמית בשלה, שמבחינה בין מה שנכון ומה שפוגע בעצמי ואף באחרים. דוגמה לכך אפשר למצוא בבודהיזם המערבי, המוזכר תכופות בשיח הציבור. זרם זה התגבש משלהי המאה ה-19 במערב, וחזר למזרח בכדי לשרת מערביים שנוסעים לשם כדי לחפש משמעות חיים. הבודהיזם המערבי מבוסס על משנות בודהיסטיות עתיקות, שיועדו במקור לנזירים, והפכו למשנה סדורה לאחרים שמחפשים מזור לסבל ולמועקות החיים, בשילוב תרפיה פסיכולוגית מערבית מודרנית וגם תרגול פיזי של הגוף תחת כותרת "יוגה". מאז נוצרו שיטות ותורות מגוונות במערב, המתיחסות לא רק לגוף, אלא לרגש ולבריאות הנפשית כמו המיינדפולנס, מדיטציית ויפאסנה (שמקורה אמנם במנזרים בודהיסטים במזרח, אך היא שונתה כמעט ללא הכר כדי להתאים לחברה המערבית), שהן שיטות שזוכות לרייטינג גבוה (מערב, ואצל חלק גדל והולך של הציבור במזרח) כחלק משלל זרמים של יציקת משמעות והתנהלות מטיבה בחיים – תפישות ושיטות שרב המשותף ביניהן על המפריד.

הכוונה בעיקרון ההשתוות היא להתנתקות מסוימת, למעורבות מסויגת, פחותה וקרת רוח במתחולל סביב, גם בדברים הקשורים ביותר שנוגעים בנו אישית – שכן מעורבות עמוקה במה שאין לנו שליטה בו מסבה עגמת נפש ובלבול

ערך מרכזי המשותף לכל אלה, הוא עיקרון ההשתוות – גישה בסיסית וחיונית לחיים סבירים. ניתן למצוא אותו בפירושו של האדמו״ר דב ממזריטש לפסוק "שוויתי אדני לנגדי תמיד" (תהילים ט'ז,8), אשר לפיו אין כל משמעות למחמאות או גנאי מצד הזולת, שכן הכול שווה בעיניו. עקרון זה נמצא גם בכתבים הינדיים – שם הוא מכונה סמאטוואם, ובבודהיזם – כחלק מרכזי בעיקרון אי-ההיקשרות. הוא מצוי כמעט בכל דת וזרם רוחני, וכן באופן עקיף בכל אימון אישי (coaching) או כחלק מכל הכשרה להתנהלות אישית ובינאישית. הכוונה להתנתקות מסוימת, למעורבות מסויגת, פחותה וקרת רוח במתחולל סביב, גם בדברים הקשורים ביותר שנוגעים בנו אישית – שכן מעורבות עמוקה במה שאין לנו שליטה בו מסבה עגמת נפש ובלבול. השתוות אינה אדישות וניתוק, אלא להפך: משמעות חיים מטיבה היא המקום שבו בוחרים אישית את מידת המעורבות הרגשית והמעשית.

גרסאות מרכזיות במשמעות בגוון חום

אציין בקיצור מספר ערכים מרכזיים ואת מי שקידמו אותם והתמקדו בחיים כאן ועכשיו – שמהם ניתן ללמוד על אודות משמעות חיים בגוון החום:

  • לוקיוס אנאיוס סנקה (שלהי המאה הראשונה לפני הספירה) בספרו "על קוצר החיים" (בתרגום נאוה כהן), מציע "חיי את חייך לאלתר". במקום לספור שעות ושנים, עלינו לדאוג למלא כל רגע ורגע בתוכן ראוי, שהוא תוצר של בחירה מודעת, ולא של היסחפות חסרת שליטה אחרי תשוקות פרטיות או ריצוי אחרים. רוב האנשים מכלים את זמנם על הבלים וכך מקצרים את חייהם במו ידיהם, עד ש"זעום הוא אותו החלק של חיינו שבו אנו חיים" ו-"כל שאר קיומנו אינו חיים אלא זמן ותו לא". סנקה מציע לייחד את זמננו לטובת צרכינו שלנו, לתכנן כל יום כאילו היה הוא האחרון, ולזקק את ההווה כך שלא נמצא את עצמנו מייחלים ליום המחר, ואף לא יראים מפניו. כסטואיקן, הוא האמין שהעתיד ממילא נתון בידי הגורל ואינו בשליטתנו, ולכן אין טעם להגות בו, וודאי לא לחשוש מפניו.
  • לוגותרפיה – תרפיה באמצעות משמעות היא תאוריה שפותחה על ידי ויקטור פראנקל משנות ה-20 של המאה הקודמת. תרומה גדולה לפופולריות שלה היא העובדה שפראנקל ביסס את דבריו על חוויות שחווה כשנכלא במחנות ריכוז במלחמת העולם השנייה. לאחר שחרורו הוא כתב בשנת 1946 את ספרו המפורסם ״האדם מחפש משמעות״. בעיני פראנקל, החיפוש אחר משמעות חיים הוא מניע ראשוני שגורם לאנשים לפעול. תחושת משמעות עוזרת לאדם לקבוע כיצד ברצונו לחיות ומה ברצונו להשיג ומעניקה לו עוגן להיאחז בו בזמנים קשים, תובנות ונתיבים חדשים להתמודדות עם הרוע, ואפשרות להישיר מבט אל חוויות העצב והאובדן העמוקות ביותר. המשמעות המוצעת על ידי פראנקל מבוססת על ההנחה שיש בכוחו של האדם – בעזרת הזולת – להיחלץ מאומללות בשל העצמאות והחופש להעניק משמעות לחיים, כמעט בכל מצב.
  • שייכות קהילתית – תחושת השייכות היא חלק מרכזי במשמעות החיים שבאה לידי ביטוי ברצון לתרום, להועיל, לשתף פעולה לקידום צרכי הקהילה ואגב כך גם לזכות בתהילה, אך להימנע מלהציב את התהילה כמטרה. הנציג הבולט של הגורסים כי החיפוש אחר משמעות הוא חיפוש אחר הכרה מאחרים אלפרד אדלר שניסח את  ״תאוריית ההשתייכות״ (המוכרת גם כ"מודל האדם"). תפישה זו גורסת שהאדם הוא בראש ובראשונה ייצור חברתי, ויצר ההשתייכות שלו גדול לעתים אף מיצר הקיום הפיזי. משום כך בני אדם מרבים לעשות הכול כדי להשתייך לקהילה ובמקרים קיצוניים אף מוסרים נפשם בשם מסורת, כבוד, לאומנות, לאומיות, חופש, וכיצא באלה. אדלר האמין שחלק מרכזי של מחשבות בני האדם על טובתם שלהם, נובע מהצורך לבסס את תחושת השייכות שלהם. כאשר יכולת זו מתפתחת באין מפריע, האדם יבסס תחושה כי הוא חלק ממשהו הגדול ממנו, וככל שלסובב אותו יהיה טוב, ייטב גם לו. זהו מקור התפישה של החמלה ועשיית טוב בשיח הישן-חדש של רוחניות: עשייה שאינה מותנית, גם אם יש בה גוון ירוק – שבו נהנים כתוצאת לוואי מתהילה אישית.
  • יצירתיות וסיפוק סקרנות כדרך חיים – משמעות חיים היא עשייה אישית, שבה פרט משקיע את כשרונו ויכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות בחקר, יצירה, וכל עשייה שמביאה לידע האנושי משהו חדש, לפחות מנקודת מבטו של הפרט. ניתן להרחיב יריעה זו לכל סוגי האמנויות. משמעות חיים מטיבה היא זו המרוממת את רוח האדם מעל השגרה, מעל מצוקות וקשיי החיים. "המטרה הבלעדית של המדע – היא לרומם את רוח האדם" אמר דייויד הילברט, שהשפיע רבות על המתמטיקה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, בעוד הוגים בולטים טענו כנגדו שתכלית העיסוק (במדע, במקרה זה) היא מציאת האמת המוחלטת והבנת העולם. בספרו האחרון של נעם חומסקי "איזה מין יצורים אנחנו" הוא טוען ששפה יצירתית (שמבדילה אותנו קטגורית משאר בעלי החיים), והיצירתיות האנושית היא אחת התעלומות "העקשניות" ביותר: אין בידנו הכלים הקוגניטיביים להבין אותה וכיצד הופיעה "כאירוע מאוחר ופתאומי" לפני עשרות אלפי שנים. ועל אף חוסר יכולתנו להסבירה, חיי יצירה עשויים בהחלט להביא לנו תועלת ולהעניק לנו עניין ומשמעות בחיים.
שיחה, משוחחים, גבר ואישה

פלא שאין לו הסבר: בני אדם משוחחים. תצלום: סם פארלון

גווני משמעות – מגבלות לא מוצדקות

אנו עשויים לייחס לחיים משמעות שונה בגיל 20, בגיל 50 ובגיל 70, והסברה כי ישנם ערכים מוחלטים נשגבים שיש לאמץ אותם בהתנהלותנו ללא קשר לנסיבות החיים עלולה להגביל אותנו ולהקטין את ערך יישומה של משמעות החיים

הצגתי את משמעות החיים כשילוב של שלושה צבעי היסוד, כדי להראות שהגוון האישי מתקבל משקלול ייחודי של מרכיביו, ומשתנה במהלך החיים. מנגד, עומדות תפישות שמרניות, המגבילות את הניסיון למצוא משמעות לחיים, שלא בצדק. אחת מהן היא התפישה שלפיה המשמעות שאנו מעניקים לחיינו אינה דינמית, וכי החיים זקוקים ליעד-על קבוע שאינו משתנה עם הגיל, ההבשלה האישית והתובנות. תפישה כזו מתעלמת מכך שאנו עשויים לייחס לחיים משמעות שונה בגיל 20, בגיל 50 ובגיל 70, והסברה כי ישנם ערכים מוחלטים נשגבים שיש לאמץ אותם בהתנהלותנו ללא קשר לנסיבות החיים עלולה להגביל אותנו ולהקטין את ערך יישומה של משמעות החיים למקום של יישום טכני חסר שאר רוח וכך לפגוע באיכות החיים. עדכון ושינוי לנוכח ההתפתחות במהלך החיים הם כורח, כדי למלא טוב יותר את החיים בסיפוק עשיר ומעשיר.

תפישה שמרנית נוספת גורסת כי מאחר שמשמעות החיים היא יעד נשגב, אל לנו לבזבז זמן בהנאות קטנות לכאורה, אלא להתמקד בתכלית יומם ולילה. אין כמו סיפור קטן להמחיש תפישה מגבילה זו:

פרח נזירים פנה אל המורה שלו, שמוסכם על הכול שהיה "מואר" – בעל הבנה עמוקה של ההוויה האנושית ומחוצה לה: ״מורי הנעלה, כדי להבין לאן לשאוף, לכוון את מאמצי המחשבתיים, אודה לך אם תבהיר לי מה ההבדל בינך ולביני״. המורה חייך בחמלה מסוימת וענה: ״אין הבדל פרט לכך שאצלי אין דרמות.״

פרח לוטוס

בפרח הלוטוס אין דרמות. תצלום: יונס גרלאך.

ה״דרמות״ במקרה הזה הן תחומי העניין ועיסוק, החוויות הקטנות של הנאה ושמחה בחיים, וכל מה שנעים לנו ומסב לנו שמחה. חוכמתו של מיישם משמעות היא לדאוג למינון ועוצמה על פי שיקול דעת, כשהוא בוחן עד כמה כל דבר אכן מוסיף משמעות לחייו כסיפוק ושמחה, ו/או הופך חלילה להתמכרות ולרדיפה חסרת תכלית אחר מטרות שמגבירות את התסכול ועוגמת הנפש. הדיבור הניו-אייג׳י על תכלית כעל "הארה" – תובנת-על שתגיע פתאום ולאורה יתברר הכול – מובן כשאיפה, אך כמעט בלתי סביר ואינו מתאים אלא למעטים שאכן משוכנעים סובייקטיבית שזכו בהארה והם תורמים בזכותה לסביבתם. אין זה מעשי לדבוק בתפישה שלפיה תכלית חיינו כאן אינה לחיות באמת, אלא למצוא שער לרקיע עליון. אם נמנע מהחיים ונדבק רק בתובנה סוביקטיבית נשגבת ככל שתהיה, לא נוסיף איכות ושמחת חיים.  חשוב לציין כי פירוש מקובל של סוּטרת הלב קובע כי "ההשתוקקות להשגת הארה היא עצמה מקור לסבל, ומהווה מכשול בדרך לשחרור".

גהור גובינדה סואמי , מורה רוחני בעל השפעה גדולה,  נהג לומר לתלמידיו, שכחסידים דבקים וחרוצים, רבים מהם ציפו לקבל מפרט מדויק ואמין על אודות תכלית ומשמעות: ״אין אני יכול להפוך אתכם לעשירים, גם לא להעניק לכם סודות כיצד לזכות בכוחות מיסטיים, גם בריאות איני יכול לתת לכם, ואפילו לא אושר. לצערי, גם את אלוהים אין ביכולתי להנגיש לכם. כל מה שאני יכול לעשות, זה ללמד אתכם לבכות לאלוהים כפי שאני בוכה אליו״.

הרצון החופשי הוא אבן יסוד בהתנהלות בחיים מספקים ואף שמחים

הרצון החופשי הוא אבן יסוד בהתנהלות בחיים מספקים ואף שמחים. הטענה הרציונאלית לדורותיה שאין רצון חופשי וכי הכל קבוע מראש, מעודדת את הסברה בדבר אמת אחת שיש לאמץ ולממש, ללא מעורבות ביקורתית תודעתית אישית – והיא עלולה להביא למציית לה תסכול ועוגמה, משום שהצלחה במציאה ומימוש של משמעות חיים מטיבה מותנות בגוון האישי של כל אחד ואחת. בבהגווד-גיטא ההינדית, שהשפיעה עמוקות על תפישות פילוסופיות ורוחניות במערב כבר בשלהי המאה ה-18, נמצא את אחת התובנות המרכזיות בעניין זה: קרישנה, התגלמות האל כרכב כרכרת קרב, משוחח עם ארג'ונה, הלוחם המהולל ביותר בכל הזמנים. האחרון אכול ספקות על אודות תכלית חייו שמתמצה בהרג המונים, ביניהם גם בני משפחתו המורחבת, וקרישנה מוביל אותו צעד אחר צעד בהתפתחות שלבי תובנה רוחנית של משמעות החיים, ועונה בסבלנות על תהיותיו הרבות. הוא מסכם את שיחתם כך: "כך, הוריתי לך את הידע הכמוס ביותר. שקול אותו לעומקו, ועשה כרצונך" (בהגווד-גיטא, פרק 18 פס' 64).

גווני משמעות החיים הם רבים, כמספר האנשים בעולם. עם מודעות מתפתחת, התכוונות ועניין בהכוונת מהלך החיים, נראה שישנן אינספור אפשרויות בחירה, וניתן לצבוע את החיים בגוונים מטיבים יותר מהקיים, ולהתאים אישית את גוון המשמעות ההולם ביותר, לשם שיפור וזכיה בטוב האופטימלי במסגרת אילוצי המציאות.

ד"ר אברום רותם הוא פיזיקאי, מהנדס אלקטרוניקה ויזם הייטק. בשני העשורים האחרונים עסק בייעוץ אקדמי בשילוב טכנולוגיות בחינוך, לצד כתיבה ענפה בתחום המקצועי, ופירסם 3 רומנים.  שנים רבות עוסק באינטגרציה בין תחומי עניין וידע באתיקה, פילוסופיה, תאולוגיה (יהדות, הינדואיזם, נצרות), היסטוריה ומדעים.

תמונה ראשית: "שמונה פעמונים" (1886), וינסלו הומר. Addison Gallery of American Art, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על האדם בוחר משמעות