האדם מייצר משמעות

איך אנחנו מייצרים משמעות? לבד, ביחד, באמצעות הגוף, השפה והתרבות
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

"איך זה להיות עטלף?" שאל הפילוסוף תומס נייגל (Nagel) במאמרו רב ההשפעה מ-1974.
"אני מניח שכולנו מאמינים כי לעטלפים יש חוויות", הוא המשיך, אך האם נוכל אי פעם לדעת איך זה לעוף, לנווט בסונר, או להעביר את ימינו מנמנמים במהופך בעליית גג? גם אם אנו מבינים איך עטלף (או לצורך העניין, אדם אחר) מתנהג, טען נייגל, אל לנו להניח שאנו מבינים מה הוא חווה.

המטאפורה של נייגל הכתה גלים גם מחוץ לתחום המחקר שלו, אולי מכיוון שאנשים מתקשים לדבר על חוויות סובייקטיביות בלי להידרדר לאמירות רדודות: אנו אומרים שהמוח האנושי הוא "מדהים", "מסתורי", ו"בלתי נתפס". ובכל זאת, 41 שנים לאחר פרסום מאמרו של נייגל, חוקרי פסיכולוגיה ועמיתיהם מתחומי הפיזיולוגיה, הפילוסופיה, האנתרופולוגיה והפיזיקה ממשיכים לחקור במרץ את החוויה המודעת.

בכנס הבינלאומי הראשון למדעי הפסיכולוגיה באמסטרדם נאספו ארבע חוקרים במסגרת הסימפוזיון "Making Sense: Society, Culture, and Meaning Systems". האתגר שלהם היה לדבר על האופן שבו בני אדם מבינים את העולם הסובב אותם.

 כל אחד והחוויה שלו

חוקר המוח והתרבות שיחוּיי הַאן (Han) מאוניברסיטת בייג'ינג פתח והזכיר לקהל שהחוויה האנושית אינה זהה אצל כל אדם ואדם. חוויות חושיות, הקשר חברתי וגנטיקה – כל אלה מעצבים בצורה ייחודית את האופן שבו כל אחד מאיתנו תופס את העולם. "ידוע שהאונה האוקסיפיטלית (עורפית) מעורבת בתהליך העיבוד החזותי, אבל זה לא בהכרח נכון לכולם; הדבר תלוי בחוויה החושית שלנו. לדוגמה, עיוורים משתמשים באונה האוקסיפיטלית דווקא בשביל עיבוד שמע", הוא הסביר.

האן התייחס גם להבדלים תרבותיים באופן שבו בני האדם חושבים על העצמי. בניסוי שערך האן עם עמיתים הוא ביקש מ-13 סטונדטים סינים ו-13 סטודנטים ממוצא אנגלי, אמריקאי, אוסטרלי וקנדי לשבת בסורק fMRI בשעה שהוא מקרין עבורם שמות תואר כגון "אנוכי" או "אמיץ". המשתתפים נשאלו אם התיאורים האלה מתאימים להם, לאמותיהם או לדמות ציבורית (ביל קלינטון עבור הסטודנטים המערביים וז'ו רונגג'י, ראש ממשלת סין לשעבר, עבור הסטודנטים הסינים).

כשהסטודנטים התבקשו לשפוט את התכונות שלהם זוהתה פעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי מדיאלי, גם אצל הסינים וגם אצל המערביים. הממצא הזה לא מפתיע בהתחשב בכך שחוקרים מצאו קשר בין האזור הזה במוח לבין מחשבות על העצמי. וכאשר הסטודנטים הסינים התבקשו לשפוט את התכונות של אמותיהם, הפעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי שלהם הייתה זהה, לרוב, לפעילות שהתרחשה בו כשהם חשבו על עצמם. הנבדקים המערביים לעומתם, לא השתמשו בקורטקס הפרה-פרונטלי כשחשבו על אמותיהם.

התפיסה האירופית של העצמי שמה דגש על עצמאות, אוטונומיה והתחושות והמניעים הייחודיים של כל פרט. הסינים נוטים לבחון את עצמם לאור מערכות היחסים שלהם עם אחרים לדברי האן, ההבדל משקף את הערכים הרווחים בכל אחת מהתרבויות. בעוד שהתפיסה האירופית של העצמי שמה דגש על עצמאות, אוטונומיה והתחושות והמניעים הייחודיים של כל פרט, הסינים נוטים לבחון את עצמם לאור מערכות היחסים שלהם עם אחרים.
גם תכונות גנטיות משפיעות על צורת החשיבה של כל אחד מאיתנו, אמר האן. הוא חקר אנשים בעלי צורות שונות של פולימורפיזם הקשור לשינוע סרוטונין בגן 5-HTTLPR, ומצא שאנשים בעלי האָלֶל הקצר של הגן הזה, רגישים יותר לסביבתם ומועדים יותר לדיכאון מאשר אנשים בעלי האלל הארוך של הגן. האן ועמיתיו ערכו מחקר שכלל 90 אנשים בעלי הגרסה הקצרה של 5-HTTLPR ו-90 אנשים בעלי הגרסה הארוכה. בשעה שהנבדקים היו בסורק ה-fMRI, הוצגו בפניהם שמות תואר חיוביים ("חכם") ושליליים ("חמדן"). הם התבקשו לשפוט עד כמה כל אחת משמות התואר מתאר אותם נאמנה.

לאחר המשימה דירגו הנבדקים את מידת המצוקה שחוו כאשר חשבו על התכונות השליליות שלהם. הנבדקים עם הגרסה הקצרה של הגן 5-HTTLPR, זו שמגבירה את הרגישות הסביבתית ומגדילה את הסיכוי לדיכאון, דיווחו על מצוקה גדולה יותר לגבי תכונותיהם השליליות מאשר המשתתפים עם הגרסה הארוכה. אצל בעלי האלל הקצר נצפתה פעילות רבה יותר באזורי מוח הקשורים לכאב פיזי. "המוח שלנו מושפע מאוד מהחוויות החושיות שלנו ומהרקע התרבותי וההרכב הגנטי שלנו", סיכם האן. "כל הדברים האלה יחד קובעים איך המוח מבין את העצמי ואיך האדם מייצר משמעות עבור העצמי".

לדבר עם הגוף

גם השפה משפיעה על האופן שבו אנו חושבים על העולם, ציין חוקר הקוגניציה בנג'מין. ק' בֶּרגן (Bergen) מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. ברגן הציג ראיות התומכות ב"השערת הסימולציה הגופנית", הידועה גם בשם "קוגניציה גופנית" (embodied cognition).
לפי השערה זו, אנשים מעבדים שפה על-ידי בניית "ייצוגים פנימיים [מהירים] של החוויה' שהדברים המתוארים עשויים לעורר בהם", אמר ברגן. לדוגמה, אם מישהו מספר שהוא היה במסיבה וראה את החתול של המארחת שורט חבר, אנו עשויים לדמיין איך נרגיש בנעלי החבר הנשרט, המארחת המבוהלת או אפילו החתול השורט (שלכאורה היה מבוהל בעצמו).
"התהליכים האלה מתוארים כ'גופניים' כיוון שהם מפעילים, כך אנו חושבים, מערכות שהתפתחו ראשונות, ומשמשות בהיבט ההתפתחותי - למטרות של תפיסה חושית, פעולה ואפקט", הסביר ברגן.

מחקרים התנהגותיים ומחקרי דימות מוחי מספקים לנו ראיות התומכות בהשערת הסימולציה הגופנית. לדוגמה, כשמדענים מבקשים מנבדקים להיכנס לסורק fMRI ו"להקשיב בצורה פסיבית למשפטים המתייחסים ליד, לרגל או לפה", אמר ברגן, הם רואים שהמאזינים מפעילים אותם אזורי מוח שהם מפעילים כשהם משתמשים בצורה אקטיבית ביד, ברגל או בפה, בהתאמה.

ברגן אינו מאמין שסימולציה גופנית נובעת מתהליכים "רפלקטיביים, אוטומטיים, או נטולי מחשבה", אלא שהאופן שבו האנשים תופסים את השפה נובע מהידע המשולב שלהם לגבי "המילים המופיעות, ההקשר שהן מופיעות בו, הדקדוק שמבנה אותן, והידע [של האנשים] על העולם", הוא אמר. תהליך הבנת השפה – קרי השילוב של כל סוגי הידע האלה – דורש מאיתנו לדמיין איך יהיה לעשות ולתפוס את הדברים שאדם אחר מתאר בפנינו, הוא הוסיף.
ישנם כמה מחקרים, אמר ברגן, התומכים בתפיסה שסימולציה גופנית היא חלק מתהליך עיבוד השפה עצמו, ולא רק ההשלכה שלו. באחד המחקרים האלה טאד בּרוּנייה (Brunyé) מאוניברסיטת טאפטס ביקש מנבדקיו להקריא משפטים פעילים בגוף ראשון ושלישי. בו בזמן הוצגה בפניהם תמונה ש"תואמת", או לא תואמת, את נושא המשפט. לדוגמה, נבדק שקרא את המשפט "אני חותך עגבנייה" הביט בתמונה תואמת – ידיים שחותכות עגבנייה מנקודת מבטו של החותך, פחות או יותר, כך שהזרועות כאילו יוצאות מתחתית התמונה – או תמונה לא תואמת – ידיים שחותכות עגבנייה מנקודת מבט אחרת, למשל כשהזרועות מגיעות מצדי התמונה או מחלקה העליון.

ברונייה ביקש מהנבדקים ללחוץ על כפתור כדי לאותת אם התמונה שהם מביטים בה מציגה את הפעולה שתוארה במשפט (קרי חיתוך עגבנייה). הוא מדד כמה זמן נדרש לנבדקים כדי להגיב וגילה שאנשים עונים מהר יותר כשהפרספקטיבה של התמונה תואמת את נושא המשפט – דפוס שגם ברגן עצמו שחזר במחקריו.

"מכך אפשר ללמוד", אמר ברגן, "שאנחנו לא רק מפעילים 'עגבנייה' ו'חיתוך' ואת האסוציאציה המוטורית התפיסתית הקשורה אליהם; הייצוג הפנימי שאנו מייצרים - לפחות בכל הקשור לייצוגים חזותיים - מאורגן על-ידי הדקדוק". ברגן מקווה שמחקרים בנושא סימולציה גופנית ושפה ילמדו אותנו עוד הרבה על צורת החשיבה שלנו. למשל, שאל ברגן, איך אנשים מבינים קונספטים לשוניים שהם לא מסוגלים לתפוס באמצעות אסוציאציות גופניות? "אילו תהליכים נוספים מתרחשים בתוך הראש שלנו כדי שנוכל להבין את משמעותם של משפטים?"

לייצר משמעות יחד

קורא על ספסל עם תפוח אדום

צילום: אסטריד ווסטוונג

אחד הדברים שקורים בתוך הראש שלנו כשאנו מעבדים שפה הוא הצורך לתקשר עם אחרים. "קוגניציה חברתית" היא השם שהעניקו חוקרי פסיכולוגיה לתחום המתמקד באופן שבו אנשים חושבים על אנשים אחרים, אבל האנה דה- יגֶר (De Jaegher) מהאוניברסיטה של חבל הבסקים בספרד, העוסקת בפילוסופיה של הנפש ובחקר הקוגניציה, חושבת שכדאי לעמיתיה מתחום הפסיכולוגיה ללמוד איך חוקרים מתחומים אחרים מדברים על אינטראקציה בין-אישית.
"אנחנו רגילים להביט באדם המעבד את מה שנמצא מולו" אמרה דה יגר לקהל. "אבל כשאנו מביטים בתהליך האינטראקציה עצמו ומבינים איך הוא עובד, מתקבלת תמונה שונה".
דה יגר משתמשת בתיאוריה שנקראת "הענקת-משמעות משתתפת" (participatory sense-making) כדי להבין אינטראקציה בין-אישית. לתיאוריה יש שני "עמודי תווך": (1) תהליך האינטראקציה בין הסובייקטים ו(2) הסובייקטים המעורבים באינטראקציה. היא חושבת שהתיאוריה הזו מספקת לנו תשתית טובה להבנת התהליכים המתרחשים כשאנשים מתאמים באופן בלתי צפוי את מחשבותיהם והתנהגותם – למשל, כשפעימות לבם של זוג אוהבים מסתנכרנות במצבים רגשיים מתוחים או כששני אנשים המתכוננים להרים משא כבד יחד תופסים את העצם כקל יותר משהיו תופסים אותו לו היו מרימים אותו לבד.

תיאוריית הענקת-המשמעות המשתתפת, אמרה דה- יגר, מתרחשת בין "מעניקי משמעות" או "סוכני קוגניציה" (כלומר, אנשים). כל סוכן הוא ישות אטונומית עצמאית שצריכה לשמר איזון מסוים עם סביבתה בכדי לשרוד. חוסר היציבות היסודי של חיינו – התלות שלנו בצרכים פיזיים ורגשיים בסיסיים שכדי לספקם עלינו להשקיע מאמצים – הוא הדבר שמדרבן אותנו לייצר משמעות, טענה דה יגר.

עניין משפחתי

בעוד שדה- יגר מתעניינת בדקויות האינטראקציה הבין-אישית, הרי שהאנתרופולוגית אלינור אוֹקס (Ochs) מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, נוקטת גישה רחבה יותר לחקר התקשורת. המחקר שאוקס הציגה מתמקד במערכות המשמעות והדפוסים הייחודיים של ההתנהגות המשפחתית שהתפתחו בקרב משפחות מעמד הביניים בעידן הפוסט-תעשייתי.
במהלך תשע שנים ניהלה אוקס את המרכז לחקר חיי היומיום במשפחה, שם היא הובילה מחקר רב -תחומי שתיעד את חיי היומיום של משפחות ממעמד הביניים בלוס אנג'לס. במהלך המחקר היא ראתה שמשפחות מודרניות רבות שמות דגש על גידול ילדים בעלי מיומנויות הקשורות ליזמות ופתרון בעיות, וכן מיומנויות אקדמיות, שיעזרו להם להתחרות בכלכלה מבוססת-ידע. אוקס חושבת שתשומת הלב הרבה המוענקת לאחרונה לאוצר המילים של ילדים צעירים בארצות הברית, אירופה, יפן וסין היא דוגמה לתופעה חברתית הייחודית לעידן הפוסט-תעשייתי.

"העשרת אוצר המילים ועידוד הילדים לתייג עצמים – אלה הם מאפיינים הוריים שנצפו בתדירות נמוכה הרבה יותר במשפחות נמוכות הכנסה", אמרה אוקס.
פסיכולוגיים התפתחותיים ואנשי חינוך רבים רואים בדפוס הזה סיבה לדאגה, בטענה ש"תרבות העוני מונצחת במשפחות נמוכות הכנסה כיוון שהילדים לא נחשפים לאוצר מילים רחב". בארצות הברית ישנן יוזמות המעודדות הורים עניים לצמצם את "פערי אוצר המילים" כדי להבטיח שצעירים ממשפחות עניות יהיו מצוידים בכלים הנדרשים להתחרות מבחינה אקדמית בבני גילם ממעמד הביניים.

אנשים המגיעים מכלכלות מבוססות-ידע עשויים לחשוב שערכו של אוצר מילים גדול הוא מובן מאליו, אבל אוקס מציינת שצורת החשיבה הזאת אינה אוניברסלית, לא מבחינה היסטורית ולא מבחינה תרבותית. לדוגמה, בחברות ילידיות רבות באמריקה ובאוקיאניה המבוגרים חושבים שדרך הלימוד הטובה ביותר עבור הילדים היא השתקעות ("אימרסיה") בעבודה היומיומית ובחיי הקהילה. למידה מסוג זה מייצרת תחושת שייכות, מעודדת למידה שיתופית בקרב הילדים ומפנה למבוגרים זמן לעסוק בפעילויות מעבר לגידול הילדים. היא עשויה גם לעודד את הילדים לסייע בעבודות הבית. לעומת זאת, אמרה אוקס, הורי מעמד הביניים בעידן הפוסט-תעשייתי, ובייחוד אמהות, מתקשים לעתים קרובות לעמוד בעומס מטלות הבית בלי עזרה מהילדים, שמשקיעים חלק ניכר ממרצם בלימודים ובפעילויות מאורגנות אחרות.

Copyright © Association for Psychological Science

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שרה שרודר, APS.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על האדם מייצר משמעות

    04
    רון הוז

    אתה צודק. אבל גם אתה לא מתאר/מסביר מהי משמעות, ובאותו זמן מוסיף עוד מונח/מילה שאין לה משמעות - משמעותי(ת). משחק מילים חסרות תוכן ומובן (ר׳ את כל מה שנכתב מראשית המאה ה 20 ועדיין לא הבהיר מהי משמעות).....
    תגובתי היא גם ובעקבות זו של ״שם מלא״ הראשונה.

05
רון הוז

לצערי עלי לציין כי התרגום אינו כתוב בעברית של דוברת עברית. אין לי כוונה לפגוע במתרגמת, אך כדאי שיהיה עורך/ת לשונית למאמרים מתורגמים.