היינו כה עסוקים במלחמות פוליטיות וחברתיות, שלא שמנו לב להפיכתנו לסייבורגים ולעומק התלות שפיתחנו בטכנולוגיה. ברוכים הבאים לעידן הפוסט-הומניסטי
X זמן קריאה משוער: 6 דקות
כתובת גרפיטי שרוססה לאחרונה בתל אביב שואלת: "ומה אחרי פוסטמודרניזם?" הלך הרוח שהותיר אותנו חשדניים כלפי כל חזון ועם היכולת לפרק דברים עד אבדן ממשותם, הותיר אדמה חרבה שקשה לדמיין משהו חדש שייצמח מתוכה. והנה הפלא ופלא, "הדבר הבא" כבר כאן, חזון ונרטיב-על שנולד דווקא מתוך החזית האחרונה של מנגנון הפירוק הפוסט-מודרניסטי – פירוק מושג "האדם" או "האנושי". בסוף המאה ה-19 ניטשה הכריז ש"אלוהים מת" וזה היה רק עניין של זמן עד שימות גם האדם, הנברא בצלמו.

גרפיטי בתל אביב. צילום: כרמל וייסמן
ב"המילים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם" כותב מישל פוקו: "האדם איננו אלא המצאה של הזמן האחרון, דימוי שמלאו לו בדוחק מאתיים שנה, קפל פשוט בדעת שלנו, והוא יעלם בו ברגע שהדעת תמצא לעצמה צורה חדשה". ונדמה שצורה זו כבר נוצרה: כשמצרפים למוות המטאפורי של האדם את הפאנתאיזם של שפינוזה, לפיו קיים בעולם רק סוג אחד של חומר והוא הטבע והוא האל; את הגישות האקולוגיות ההוליסטיות התופסות את הטבע בשלמותו כאורגניזם חי, ואת הגישה הביקורתית למדעי בעלי החיים המתפתחת בשלהי המאה ה-20 וחושפת כי שפה, תבונה, שימוש בכלים ומוסר אינם ייחודיים לבני האדם – מתקבל נרטיב על וחזון חדש, תפיסת עולם שניתן היה לגלות רק לאחר פירוק התפיסה האנתרופוצנטרית לגורמים. קוראים לזה "פוסטהומניזם", וזו התשובה שיש לרסס בתחתית הגרפיטי הנזכר מעלה.
מה שבאמת "מת" על פי הפוסטהומניזם הוא התפיסה ההומניסטית של האדם כסובייקט אינדיבידואלי, נזר הבריאה ומרכז העולם. אם ההומניסט חמל בעלי חיים וחיפש לתת להם זכויות בחוק, האדם המתעורר לפוסט הומניזם מבין שהוא לא בהכרח נעלה על חיות אחרות ומי הוא בכלל שיחלק למישהו זכויות. אם ההומניסט מנופף באנושיותו כערך מוסרי עליון, הפוסט הומניסט אינו בטוח שהמעשה ה"הומאני" הוא אכן מילה נרדפת למעשה המוסרי. זוהי נקודת מבט ביקורתית רדיקלית על עצמנו המטילה ספק בכל מה שתפסנו כמובן מאליו, מתבוננת על תהליכים בעין בלתי אנושית ותובעת פוליטיקה פרגמטית מזן אחר.
הטכנולוגיה רוממה את האדם על פני ממלכות הטבע, האריכה את תוחלת חייו ושיפרה את איכותם. אך בנקודה זו בזמן, האצת הפיתוח הטכנולוגי תובעת מחיר כבד: דחיקה של הטבע האנושי
לדוגמה, אפשר להתבונן בעלייתה של הטבעונות כתופעה פוסטהומניסטית, ההולכת מעבר לחמלה הצמחונית לבעלי חיים ומבקשת למוטט את המנגנון המשעבד את החיות לתעשיית ייצור המזון של בני האדם. האדם המתעורר להעדר ייחודו, נדרש לוותר לא רק על בשר אלא גם על ביצים, חלב, גבינות ואפילו דבש; לקטוע מסורת אנושית עתיקה שהחלה במהפכה החקלאית ולהניח לבעלי החיים לנפשם.
חיים ומוות בידי הטכנולוגיה
האדם לא היה חיה חזקה או מעניינת במיוחד אך השילוב של שפה ושימוש בכלים ספקו לו הזדמנות ייחודית להעפיל לפסגת שרשרת המזון ולהעמיק את מעמדו בראשה עד כי הדבר נדמה כטבעי. בזיעת אפיו האדם הוציא טכנולוגיה מהטבע ועיצב את עצמו, את הטבע ואת ההיסטוריה בעזרתה. אך בריתו של האדם עם הטכנולוגיה ניצבת כיום על פרשת דרכים: הטכנולוגיה רוממה את האדם על פני ממלכות הטבע, הרחיבה את טווח יכולותיו, האריכה את תוחלת חייו ושיפרה את איכותם, תמורת המחיר של תלות בטכנולוגיה ודחיקה של הטבע הגולמי. אך בנקודה זו בזמן, האצת הפיתוח הטכנולוגי והעמקת המעורבות והמשוקעות של האדם בטכנולוגיה, תובעת מחיר כבד עוד יותר: דחיקה של הטבע האנושי.
בפרק האחרון של ספרו הפופולרי "'קיצור תולדות האנושות", יובל נח הררי מביע חשש כי אנחנו אחד הדורות האחרונים של ההומו סאפיינס, שכן האדם המשודרג טכנולוגית באופן רדיקלי, לא יהיה עוד בן אנוש. הפחד לאבד את האנושיות שלנו בשל יחסינו עם טכנולוגיה, הזין מאה שנות ספרות וקולנוע של מדע בדיוני, אך בעידן שבו המדע הבדיוני משמש השראה לפיתוח מדעי, נראה כי הפחד מתחלף בסקרנות לחצות את גבולות האנושי. אם אפשר להאריך את החיים עד 120 שנה, אז אולי אפשר גם עד 500 שנה. אם אפשר לדכא מחלות, חרדות וסבל ולהאט את קצב ההזדקנות, אולי אפשר גם שנהיה שמחים רוב הזמן ונראה בגיל 200 כמו בני 30. לתפיסה הזו קוראים טראנסהומניזם, מלשון הטרנספורמציה הרדיקלית הצפויה לאדם המשודרג טכנולוגית והמהווה את החוליה המקשרת לעידן שכולו טוב, העידן הפוסט אנושי.
אם יש לכם קוצב לב, רגל תותבת או משקפיים, ואם אתם חשים חסרי אונים ללא הסמארטפון שלכם - גם אתם סייבורג
הסייבורג, האדם הביוטכנולוגי, כבר עמנו מזמן, כפי שההומו סאפיינס לא בקע באחת מתוך האדם הניאנדרטלי. אם יש לכם קוצב לב, רגל תותבת או משקפיים, ואם אתם חשים חסרי אונים ללא הסמארטפון שלכם - גם אתם סייבורג. האין אוזן סלולרית או ורידי בלו-תות' מהווים המשך טבעי לכל זאת? יש סיבה לא להמשיך את המגמה הזאת מלבד שמרנות גרידא, שהרי ממילא חרגנו מזמן מדרך הטבע? יש למישהו חיבה מיוחדת לקבע את החולשה הזו שנקראת "אנושיות" דווקא בנקודת ההתפתחות הנוכחית?
באופן פרדוקסאלי, נחלץ לעזרתו של האדם בן ברית בלתי צפוי, שלכאורה אמור לרצות במותו - הפוסטהומניזם. פוסט אנושיות אינה מילה נרדפת לפוסט הומניזם, למעשה מדובר בתפיסות עולם שונות לגמרי. החלום הפוסט אנושי הוא להפוך לעל-אדם של ניטשה הלכה למעשה ולממש את ההתעלות הזו, שלא ממש צלחה באמצעות תרבות וחינוך, באמצעות טכנולוגיה. הפוסטהומניזם, לעומת זאת, גוזר דין מוות רק על הפרספקטיבה המוטית- אדם ולא על גופו הממשי, על שיח האנושיות והבנייתה ולא על הנפש והתודעה של היחיד. הפיתוח הטכנולוגי משרת קודם כל את האדם וצרכיו האנוכיים ולכן אינו מסתדר עם תפיסת עולם פוסטהומניסטית. אך היחס לטכנולוגיה אינו חד משמעי. יש גם פוסטהומניסטים שישמחו לראות את הטכנולוגיה הורסת את האדם מבפנים, לטובתו ולטובת הבריאה כולה, ויש גם כאלה הרואים בטכנולוגיה עצמה, כגון רובוטים או אלגוריתמים בעלי יכולת התפתחות ולמידה, צורת חיים שיש לה מקום לצד האדם או כהמשך אבולוציוני שלו, ולא רק ככלי בידיו. כי המידע (ואולי גם שואב האבק הרובוטי) רוצה להיות חופשי, בדיוק כמו הדבורה והפרה...
מאבקים והסדרים פוליטיים, דתיים וכלכליים בין בני אדם נדמים לנו כנושאים הכי חשובים שיש, אולי בגלל שקל להבחין בהם. אך בעודנו מתווכחים עליהם, מתחת לפני השטח, חומק מהרדאר שלנו ומכרסם בכול, אותו מנגנון השומט את הקרקע תחת רגלינו, ומעביר אט אט את כוח החיים והסמכות המוסרית מאתנו והלאה - הן ברובד הפילוסופי והן הלכה למעשה באמצעות הקצנה מתמדת של יחסינו עם הטכנולוגיה. היינו כה עסוקים במלחמות שלנו, ששמנו לב באיחור רב להפיכתנו לסייבורגים ולעומק התלות שפתחנו בטכנולוגיה. כעת, כשאנחנו כבר מודאגים מהשפעת הטכנולוגיה על כל רבדי חיינו, מה עוד מתרחש שאיננו שמים לב אליו בצורה מספקת עדיין?
אי אפשר להתבונן נכוחה בפוסטהומניזם דרך עדשה אחת בלבד. זה לא נושא פשוט שמתאים לאייטם קצר עם אינפוגרפיקה מגניבה בטלוויזיה. בכל תחום מצויה חתיכה קטנה של הפאזל ורק כשפוגשים את הנושא מכמה כיוונים מתחילה להצטייר תמונה. העולם ההומניסטי המודרני עדיין שבוי בגבולות תחומיים ולא פשוט לגרום לרופא, אמן, אקולוג, חוקר דת, חוקר תרבות, איש מחשבים, ביולוג ופילוסוף לשתף פעולה. אך אוניברסיטת תל אביב והמדרשה לאמנות עושות צעד ראשון בכיוון זה בכנס אקדמי בינלאומי ותערוכת אמנות "הפוליטיקה והאסתטיקה של פוסטהומניזם" שתתקיים ב15-20 למאי 2014.
חלק מהמציגים בכנס יפעילו את הפוסטהומניזם כפילטר על תחומי העיסוק שלהם, יביטו דרך העדשה שלו אל ההיסטוריה ויבקשו לראות דברים אחרת מנקודת מבט רעננה שאינה ממוקדת רק באדם. דרך הספרות, המדיה, והתרבות הפופולרית, ישקפו לנו הדוברים את חולשותיה של האנושיות, את פחדינו וכמיהתנו להיות אל אנושיים ועל אנושיים. חלק מהמציגים ידברו ישירות על השינויים שכבר מתרחשים בגופינו, ובשדות שאנו חיים בהם כגון דת ואקולוגיה, לאור הרומן הלוהט שלנו עם טכנולוגיה.

הנרייטה לאקס, בסביבות 1945.
במקביל, אמני התערוכה מערערים על ויערערו את הגבולות בין אורגני למכני, חיים ומוות, סובייקט ואובייקט, באמצעות עבודות המגיבות לסיפורה של הנרייטה לאקס, אישה אפרו-אמריקאית שנפטרה מסרטן ב-1951, אך תאי גופה המשיכו לחיות ולהתרבות במעבדה וכיום מהווים בסיס לתעשייה מדעית המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. ממשלת ארה"ב חשפה אותם לקרינה גרעינית, נאס"א שלחה אותם לחלל לבדוק את השפעות הכבידה עליהם, באמצעותם פותח החיסון למחלת הפוליו וכיום ניתן לקנות את התאים המכונים HeLa ברשת ולעשות בהם שימוש לכל מטרה שהיא. אמן הביוארט האוסטרלי אורון כ"ץ פיסל מהם בובה אשר תוצג בתערוכה הצמודה לכנס. האם הבובה הזו "חיה"? האם הנרייטה לאקס עדיין "חיה"? ברוכים הבאים לעידן הפוסט אנושי.
הכנס האקדמי "הפוליטיקה והאסתטיקה של פוסט הומניזם" יתקיים בתאריכים 16-20.5.14 בגילמן 496, אוניברסיטת תל אביב והירקון 19 תל אביב. הכניסה לכל האירועים חופשית ופתוחה לקהל הרחב, מרבית הפאנלים באוניברסיטה יתקיימו בשפה האנגלית.
תגובות פייסבוק
14 תגובות על האדם מת, יחי העל-אדם!
ההומו סאפיינס אינו צאצא של האדם הניאנדרטלי
האדם העכשווי (אני ואתה ושאר האנושות) מוגדרים הומו ספיינס ספיינס, ואכן יש בנו כמה אחוזים של גנטיקה נאנדרטלית, למשל הגנים לשיער כתום, סף כאב גבוה, עמידות בחומרי הרדמה וכדומה.
יש סייבורג ויש סייבורג. עדיין בידינו הבחירה האם להיות סייבורג, עד כמה ואיזה מין סייבורג להיות. מה יותר מפחיד: לחיות בלי קוצב לב כשצריך אותו או להיות סייבורג? אם כל כך טוב אז מה רע?
מיכאל, אכן. וגם הרובוט אינו צאצא שלנו, אם אכן ייחשב לזן חדש של חיים. זו בעיקר מטאפורה אבולוציונית.
חייבת להודות שכמו מיכאל הטעות הזאת צרמה לי מאוד ומאותו רגע כבר היה לי קשה להתייחס ברצינות לדברים שנאמרו.
זאת לא מטפורה, זה להשוויץ ביכולת להגיד "ניאנדרטלי" בלי להבין שאתה עושה את זה לא נכון.
חוץ מזה כתבה מעניינת.
ראוי היה לפתוח את הפוסט בהבהרה שמדובר במעין הזמנה לכנס אקדמי.
אבל זו לא רק הזמנה.
המידע על הכנס הגיע בסוף הטקסט וקדמו לו תשע פסקאות של הצגת זרם חדש.
אני לא חושב שנכון היה להציג את זה כהזמנה גרידא.
הפרדה מעניינת מאד בין שני זרמי הפוסט ובכל זאת איני בטוח כי זרמים אלה רחוקים אחד מהשני כפי שמתואר לעיל ולעיתים קרובות אף חולקים פינות קרובות במהות האדם החוקר, אשר מחד חש בהעדר עליונותו כאחד הפוסטהומניסטים ומאידך סקרנותו מאיצה בו לפיתוח מדע ביוטכנולוגי ממקום לאו דווקא אנוכי.
יתכן שגישתו הפוסטהומניסטית של החוקר יוצרת מציאות שונה בתכלית מן הדוגמא הטבעונית (אשר לטעמי לא השתחררה מן ההומניזם עצמו) ובה העדר מתן הזכויות לבע"ח הנובע מהתרופפות העליונות האנושית בעיניו יגרור דווקא שימוש בהם למימוש סקרנותו. לא מתוך גישה אנתרופוצנטרית אלא דווקא מהעדרה.
דש מפבל, השותף לשעבר. בפעם האחרונה שנפגשנו. הוא עוד לא היה סייבורג. אבל הכול יכול לקרות.
האדם הוא לא סתם עוד בעל חיים. יש לו תודעה עצמית ויכולת ללמוד וליצור כמו שאף גורילה או בונובו לא יכלו לעשות (עובדה - אנחנו פה, וכנראה לא במקרה, והם שם, בג'ונגל). וגם - אנחנו אלה שיוצרים ומשתמשים בטכנולוגיה. האם אנחנו כבר לא קיימים? האם יתכן שלא נהיה קיימים כאשר היצורים שיצרנו יפעילו וישכפלו את עצמם? קשה לי להאמין. באיזשהו שלב יצטרכו להזמין טכנאי לתיקון, וזה לא יהיה עוד רובוט. אבל אין ספק שעברנו שלב בהתחברות שלנו לטכנולוגיה, שהתחילה כבר בהמצאת המחרשה וצמחי המרפא בג'ונגלים.
ניר, ביולוגית, האדם הוא עוד בעל חיים. הוא תלוי בחמצן, באור שמש, בטווח טמפרטורות נוח, יבול חקלאי ניתן לצפיה וניהול, אנחנו חלק מהסביבה, תלויים בה והיא תסתדר דווקא יותר טוב בלעדינו. החשיבה שאנחנו יכולים בלעדיה היא הבעיה הכי גדולה בהומניזם המיושן שאתה מציג. בצורה יותר גרפית: https://twitter.com/ia42/status/467752505997152256/photo/1
נשמע מאוד מעניין, אבל גם מזכיר לי דברים שלמדתי עוד בתואר הראשון (וזה באמת היה מזמן!). הדוגמא הכי טובה היא המאמר הזה:
by the different positions that the two categories of organizational actors – experts and managers – occupy in relation to decision-making.
אז, נקווה שיש פה באמת משהו חדש ולא מנסים להמציא את הגלגל מחדש...
נשמע מאוד מעניין, אבל גם מזכיר לי דברים שלמדתי עוד בתואר הראשון (וזה באמת היה מזמן!). הדוגמא הכי טובה היא המאמר הזה:
http://www.egs.edu/faculty/donna-haraway/articles/donna-haraway-a-cyborg-manifesto/
אז, נקווה שיש פה באמת משהו חדש ולא מנסים להמציא את הגלגל מחדש...
מניפסט הסייבאורג של הארוואי נתפש כקשור לזרם הפוסט הומניסטי למרות שהיא לא בהכרח רואה זאת כך. דווקא עבודות אחרות שלה כמו "כשמינים נפגשים" קשורות באופן מובהק יותר. מניפסט הסייבאורג נלקח כפשוטו על ידי הזרם הטראנס הומניסטי והיא לא כיוונה לכך, זה קונספט ביקורתי עבורה. היא חלק מראשית הדיון הזה אבל זה הלך מזמן מעבר לכך.
לא כל פחד הוא חרדה
שחר גינדיהשפה הקלינית ומונחי הפסיכופתולוגיה חודרים ליומיום של מתבגרים, ומציבים אתגר מיוחד למבוגרים. |...
X 3 דקות
איך נולדים רעיונות?
ג'ורג'ו פָּריזיאצל ניוטון מסופר על תפוח, אצל אינשטיין היה זה סייד שנפל מקומה...
X 17 דקות
אמא ואבא
אמא ואבא אינם עניין של מה בכך וגם לא עניין פשוט, אפילו לא מהבחינה הלשונית, בעברית שלנו.
המצאי מציג רביעייה, בשני זוגות: "אב" ו"אבא", "אם" ו"אמא". היסטורית, אמא ואבא הן צורות ארמיות שאומצו על ידי העברית לפני דורות רבים, והגיעו לעברית החדשה עם ותק משמעותי. ה-א' הסופית ב"אבא" ו"אמא" בארמית היא תווית הידוע, כלומר "אמא" היא "האם" ו"אבא" הוא "האב". במובן הזה, היות שלכל אחד מאיתנו, ברגיל או לפחות מסורתית וביולוגית, יש אב ואם, ה-אב וה-אם הם ההורים שלנו, האישיים, הספציפיים מאוד. וכך, "אבא" ו"אמא" הם המונחים העבריים המשמשים בפי אדם לציון כל אחד משני הוריו שלו. גם בעידן שבו יש לאנשים מסוימים שני אבות או שתי אימהות, או כל צירוף אפשרי אחר, ההורים של האדם עצמו, אלו שהוא חש כלפיהם את הקירבה המיידית, הגדולה, קירבה של ברירת-מחדל קיומית, הם "אבא" או "אמא", כלומר גם אם יש שניים או שתיים.
אם כך, ה-אם, ה-אב, כמונחים של קירבה, הם "אבא" ו"אמא". והקירבה הבסיסית היא בין הבן או הבת מצד אחד ובין ההורה או ההורים מצד אחר, קירבה שהיא דו-צדדית מבחינה לשונית, שכן גם ההורה מתייחס לעצמו, כלפי הילד, כ"אמא" או "אבא".
"אב" ו"אם" הם שני המונחים משמשים בהקשרים רשמיים, לציון הוריו של אדם, בעיקר בהקשרים אינפורמטיביים, או בהתייחסות כללית או גנרית. אם המרחב האינטימי, הספציפי מאוד, שמור ל"אמא" ו"אבא", הרי שהמרחב הכללי, הרשמי, הרחוק יותר מרגשות שמור ל"אם" ו"אב".
מכאן, העניינים מסתבכים עוד יותר. "אבי" ו"אמי", ויתר צורות השייכות, משמשים במשלבי לשון גבוהים יחסית. "אביו של ישו היה יוסף מנצרת" תהיה אמירה רשמית, מידע סדור ורציני. "אבא של ישו היה יוסף מנצרת" ייאמר במשלב דיבורי. אכן, "אבא של..." ו"אמא של...", צורות השייכות האנליטיות (כלומר לא באמצעות סיומת צמודה כמו "אביו", "אמי", "אבינו" וכו') השתרשו על רקע הפיכת "אבא" ו"אמא" לשמות עצם לכל דבר בעברית החיה של ימינו. אלא שמפאת האינטימיות היתרה, "אבא" ו"אמא" הם גם שמות פרטיים, בהקשרים רבים, משפחתיים, ביתיים, הקשרים של קירבה רבה.
כך, לרוב, ילדים ידברו על "אבא" בתוך הבית, ועל "אבא שלי" מחוץ לבית, בפני זרים ולאוזניהם. זרים יפנו אליהם וידברו על "אמא שלך", שכן "אמא" של הדובר אינה "אמא" של הילד שאיתו הדובר מדבר. ובכל זאת, מבוגרים פונים לילדים ואומרים: "תגיד לאמא שלך ש..." אך גם "תגיד לאמא ש..." – כשמקרים מהסוג השני מעידים על מרחק רב יותר בין הדובר המבוגר והשומע הילד, הפעוט. כשהילד מעט פחות קטן, צורות פנייה כאלו נתפשות לא פעם כנגועות במידה של התנשאות או זלזול. לשונית, "תגיד לאמא ש..." עושה שימוש ב"אמא" כשם פרטי, כפי שאכן הוא הדבר בעולמו של הילד, שמבחינתו "אבא" ו"אמא" הם אנשים ספציפיים מאוד, אולי הספציפיים ביותר. פנייה לילד באמצעות הצורה "תגיד לאבא שלך..." היא ניטרלית יותר.
בהקשר הזה, רבים זוכרים מילדותם את המפגש עם הורה של ילד אחר, ואת המנהג של פעוטות וילדים לפנות להורה של חבר או חברה באמצעות "אמא של רמי", "אבא של רונית" וכו'. הפונקציה הכללית, "אמא", "אבא", המתקיימת כברירת מחדל בעולמו של כל ילד, מבוטאת על ידי הילדים העבריים הקטנים הפונים להוריהם של חבריהם באמצעות ציון השייכות לחבר או החברה. הדבר מאפשר דיוק, פנייה ברורה, וגם אזכור של העובדה שהורים, כמו אברי גוף, קיימים תמיד ושייכים בדיוק אך ורק לאדם מסוים, בהקשר נתון. סימן לכך הוא השימוש הרווח ב"ההורים", בעיקר בשיחות בין אחים ואחיות, שבהן "ההורים" הוא שם פרטי המאגד שני אנשים. כלפי העולם החיצון, ידובר על "ההורים שלי" או "ההורים שלנו".
בלשונות שונות יש הבחנה בין שמות עצם ששייכים בשייכות עזה, מיוחד, אינהרנטית, ובין שמות עצם שהשייכות שלהם יותר מזדמנת, רחוקה, מקרית, רופפת או נתונה לדיון או ויכוח. קורה לא פעם שההתנהגות התחבירית שונה על פי סוג הזיקה. בעברית המודרנית המצב מורכב ומעורבים בו, כאמור, משלבי לשון, מורשות לשוניות היסטוריות, הקשרים של השיח הספציפי וזהותם של הדוברים.
לא פשוט. אפשר לחשוב על מי שלומדים עברית בגיל מבוגר ולהיאנח. קשה מאוד להקנות את פרטי הידע הזה ואת הרגישות מתי להשתמש באיזו צורה. גם הלומדים, כמו הבלשנים האמפיריים, נסמכים על דוגמאות אמת, צוברים מתוכן את התובנות ויוצרים לעצמם ספר דקדוק ממשי המראה כיצד הדברים פועלים באמת.