האובססיה של הזהות

ליאון ויזלטיר, מהחשובים בהוגי הדיעות של ימינו וחתן פרס דן דוד לשנת 2013, מבקש שנשתחרר מהמונח הכובל מכולם
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

לכל תרבות יש תיאור מועדף משלה לייחוד האנושי. התיאורים האלה הם אנליטיים והומילטיים. אנחנו מכנים את עצמנו בשם שמייצג לא רק את מה שאנחנו, אלא גם את מה שאנחנו חותרים להיות. זה מעורר, אך גם משחית. זה מאפשר לנו לראות את האחד בתוך האחר, לטעות ולחשוב שמה שאנחנו שואפים להיות, הוא מה שאנחנו. כלל אצבע מוצלח הוא: בכל רגע נתון, אנחנו לעולם לא מה שאנחנו אמורים להיות.

בתרבות שלנו, התיאורים המועדפים כללו: הנפש, האינטלקט (וכינויים אחרים לשכל), העצמי, האגו, האדם. בימינו, התיאור המועדף הוא: זהות. בארצות הברית, אבל לא רק בארצות הברית, אנחנו נחנקים מרוב זהות. ולא רק מזהותם של אחרים; אנחנו גם נחנקים מזהותנו שלנו. מה אם אי שביעות הרצון בארה"ב נובעת מדבר עמוק יותר מאשר רשימות קריאה ותנאי קבלה ומסלולי קידום? מה אם אנחנו מציגים את עצמנו זה לזה, ולעצמנו אנו, בצורה שמפשטת ומעוותת ומתריסה? מה אם אנחנו בוחרים בתיאור גס ובעייתי?

"אני אוחז במילה זהות", כתב רוברט פן וורן בשנת 1965, "זו מילת מפתח. שומעים אותה שוב ושוב", כמה שנים קודם לכן הופיע ספר שהציג את ארצות הברית כ"חברת הזהות". זהות, לדידו של אריק אריקסון שכתב בשנות ה-50, היא "מעורפלת," "רב-משמעית," "בלתי נתפסת," "דיבורית," "תמימה," "נוכחת בכול."

השאלה "מהי הזהות שלך?" היא למעשה השאלה "כמו מי אתה?" זהות, במילים אחרות, היא לשון נקייה לקונפורמיות

זהות היא ללא ספק אחת התרומות המשפיעות ביותר של מדעי החברה בתרבות האמריקאית. אבל מהי? אינטלקטואלים רבים בארה"ב שלאחר מלחמת העולם השנייה חשבו שזהות היא מה שאינו ניכור. מבחינתו של אריקסון, היא סלוגן לתום הילדות, למבחן ההתבגרות, להצלחת החִברות. זהות הריחה כמו רוח נעורים (מבחן ההתבגרות: זאת דוגמה לסנטימנטליות של אריקסון). בסופו של דבר, השפעתו של אריקסון על אובססיית הזהות האמריקאית הייתה יותר אופנה מאשר תיאוריה. הוא הפך את הזהות לרומן.

מקורו של רעיון הזהות הוא, כמובן, בלוגיקה. A=A. זו טענה של שוויון וטענה של שונות. אובייקט הוא זהה לכל האובייקטים כמוהו, ושונה מכל האובייקטים שאינם כמוהו. עכשיו ראו את האנלוגיה בין היחס הלוגי והיחס החברתי. A=A. השאלה "מהי הזהות שלך?" היא למעשה השאלה "כמו מי אתה?" זהות, במילים אחרות, היא לשון נקייה לקונפורמיות. היא מכריזה על התשוקה להיכלל, על רצון עז להיות מזוהה בעיקר על-ידי מאפיין נפוץ. אני אומר בעיקר, מכיוון שזהות אינה צריכה להיות מושלמת כדי להיות חזקה. לוגיקנים מדברים על "הזהות שבשונות" (identity in difference). אובייקטים הזהים זה לזה בקריטריון מסוים של זהות, עשויים להיות שונים בקריטריון אחר של זהות. ולעולם, גם כשמדובר באובייקטים פשוטים, אין קריטריון בודד של זהות. ייחוס של זהות לאובייקט, אם כן, הוא תוצאה של בחירה בין קריטריונים של זהות. יש ביננו קווי דמיון רבים, אבל אנחנו לא מעניקים חשיבות לכל אחד ואחד מהם.

A=A. זוהי גם דרך לומר ש-A אינו שווה ל-B. דבר שעשוי לפגוע ב-B. יש כמובן נחמה, והיא: B=B. אבל זו גם דרך לומר ש-B אינו שווה ל-A. דבר שעשוי לפגוע ב-A. זהות היא מאוד חברתית, אבל אינה מאוד חברותית. הרי הגדרת הפרט שהיא מספקת היא בחלקה הגדול הגדרה שלילית, הגדרה שאינה עוסקת רק במה שאתה, אלא גם במה שאינך; והגדרה כזו של הזהה תוביל לעתים קרובות לתחושת דחייה אצל האחר. זהות היא בידוד; דוקטרינה של סלידה; האדרת מחסומים. החדשות הרעות (ומבחינתם של דמוקרטים, הטובות), היא שהבידוד לעולם אינו מספיק. הגבולות חדירים, ואלים מוזרים חומקים בעדם.

דיוויד בומברג (1890-1957), "חזיונות יחזקאל", שמן על בד. באדיבות טייט גאלרי לונדון

דיוויד בומברג (1890-1957), "חזיונות יחזקאל", שמן על בד. באדיבות טייט גאלרי לונדון

אין לבלבל בין זהות לאינדיבידואליות. אינדיבידואליות היא קדומה, זהות היא מודרנית. במאמרו האחרון, בשנת 1938, מציין מרסל מוס: "ברור שמעולם לא היה קיים אדם שאינו מודע, לא רק לגופו, אלא בה בעת גם לאינדיבידואליות שלו, הן הרוחנית והן הפיזית." סביר יותר לחשוב על זהות כעל הפתרון לבעיית האינדיבידואליות.

לא נדרש זמן רב עד שזהות מצטמצמת לנאמנות.

השתייכות אינה חוויה. אלא היא תחליף לחוויה. במקום שבו האמונה באלוהים חסרה, עדיין קיימת זהות דתית. במקום שבו המיטה קרה וריקה, עדיין קיימת זהות מינית. במקום שבו מילות אבותינו נשכחות, עדיין קיימת זהות אתנית. ככל שהזהות צרה יותר, כך היא רועשת יותר.

הדבר הקשה ביותר בארה"ב הוא להיות מה שאתה ברכות.

זהות פרטית היא אוקסימורון. זהות היא ציבורית; היא האופן שבו האדם ידוע. זהות סודית, לעומת זאת, אפשרית לחלוטין. היא אינה שיקוף של מציאות פנימית, אלא של מציאות חיצונית. זהות סודית היא תחבולת הישרדות, אלתור אופייני של מיעוט העומד בסכנה. יש לה עבר ארוך ועגום. תולדות היהודים מלאות במקרים של הסתרה עצמית נואשת ומכובדת, יותר מכול במאה החמש עשרה בספרד, וכך גם תולדותיה של ההומוסקסואליות (למרות החרדה האפרו-אמריקאית מהתמזגות, אחד הקשיים המכוננים של המיעוט הזה הוא אי יכולתו להסתיר את זהותו).

אם לא ייווצר הקרע בזהות, יהיה צדק, אבל לא יהיה שלום

זהות בזמנים רעים אינה כמו זהות בזמנים טובים. הפגנה נמרצת של זהותך בפני דיכוי אינה תרגיל בנרקיסיזם, היא תרגיל בגבורה. ואותן איכויות של זהות שנראות מטרידות בזמנים טובים – ההתנהגות החַיָּלִית והאובססיה עם סולידריות, הוויתור על הפיתוח האישי בשם הפיתוח הקולקטיבי, ההסתמכות על פעולה סמלית, האמונה באכזריותו של העולם ונצחיותו של המאבק – הן בדיוק אותן האיכויות שמספקות את היסודות החברתיים והפסיכולוגיים להתנגדות. מסיבה זו, אין טעם בהפניית הביקורת בנושא זהות לאלה שעצם קיומם נמצא בסכנה. ובכל זאת, לעתים בא הצדק. וכשהוא בא, הוא דבר מדהים, כי הוא מביא שלום לָעצמי שהתארגן לקראת מלחמה. הזהות ששינתה את ההיסטוריה אתמול, מיותרת כיום. חוסר ההמשכיות החיצוני תובע חוסר המשכיות פנימי, וזה מטלטל. אם לא ייווצר הקרע בזהות, יהיה צדק, אבל לא יהיה שלום.

הזהות נלהבת מדי להנציח את עצמה (ואולי זו רק הזהות היהודית?)

מי אתה? גם כשאתה יודע את התשובה, זו אינה שאלה פשוטה.

לא קשה להבין את קסמה של הזהות. את הסיוט של יוּם, אפשר אולי לכנות המצב שלנו. בדיונו הכאוב על זהות אישית, סיים יוּם את מסעו אחר "האובייקט המתמיד והבלתי משתנה". הוא לא הצליח למצוא אותו. הוא מצא במקום ש"התודעה היא מעין תיאטרון....עינינו אינן יכולות לפנות בחוריהן בלי לשנות את תפיסתנו. מחשבתנו עדיין משתנה יותר מאשר ראייתנו; וכל החושים והכישורים האחרים תורמים לשינוי הזה; כמו כן, לא קיים ולו כוח אחד של הנפש שנותר זהה ללא כל שינוי, גם לא לרגע אחד". אין שום דבר יציב, שוב דבר איתן, שום דבר מוצק; רק אסוציאציות ודפוסים של אסוציאציות. הטקסטים של יוּם נכתבו בטון של ייאוש נוח. וזה היה מאתיים שנה לפני הילולת האסוציאציות שלנו! הגירויים מעולם לא היו מהירים ועזים יותר מכפי שהם כיום. טכנולוגיית המידע שבזכותה אנו משגשגים ושבזכותה אנו סובלים, גורמת לערבוביה שבלבלה את יוּם להיראות כמו סדר, ולתיאטרון התודעה שלו להיראות כמו מקום למרגוע. אנחנו מתפזרים בצורה חסרת תקדים ודעתנו מוסחת בצורה חסרת תקדים. יוּם שאב מעט נחמה מפעולת הזיכרון, שמעניקה תחושה של המשכיות; אבל הזיכרון בעולם המודרני נעלם מתחת למתקפה של אסוציאציות. אנחנו נושאים איתנו יותר מדי. אנחנו מאבדים את אחיזתנו בעצמנו. אנחנו צריכים סל. שמו של הסל הוא זהות.

תפילה על קבר רחל, 2009. צילום: דיוויד סילברמן, גטי

תפילה על קבר רחל, 2009. צילום: דיוויד סילברמן, גטי

אנחנו כמהים לייחודיות, אבל גם אוהבים לחמוק ממנה. אנחנו רוצים להיות דבר אחד, אבל לא להיות דבר אחד במשך זמן רב יותר מאשר דבר אחר. אנחנו פוחדים להיות כלום וחולמים להיות הכול, אבל אנחנו לא מבינים שהכול הוא גרסה עמוסה של כלום. ולכן הנה תרועה לזהות: היא כופה משמעת. היא אויבתו של "העצמי משנה הצורה".

תומכו של "העצמי משנה הצורה" משבח אותו על "הנזילות הרדיקלית שלו, החוכמה המעשית שלו ומסעו למציאת צורה מינימלית, לכל הפחות", שהרי זו התגובה הראויה ל"זרימת הזמן שלנו". "העצמי משנה הצורה", אומר רוברט ג'יי ליפטון, מאופיין ב"שיווי משקל סדרתי" ו"תצורות מתחלפות". הוא עשוי "להתעלות מעל זמן וחלל – להכיל בו זמנית מרכיבים מתקופות היסטוריות נבדלות מאוד ואזורים גיאוגרפיים ותרבותיים נבדלים לא פחות. העצמי משנה הצורה לא חייב להיות רק כאן או שם, אלא מסוגל להיות כאן וגם שם...." וכולי. ליפטון צודק באומרו שהעצמי הוא עמיד; אבל לבטח עמידות היא האנטי-תזה לחשילות. להשתנות זה לשרוד, אבל לא להיות עמיד. ו"כאן וגם שם" אינו תרגיל פשוט. יש הבדל בין חיים בכפילות לבין חיים ללא הבחנה. ה"עצמי משנה הצורה" הוא עצמי ללא הבחנה, העצמי המקסים והשטחי, העצמי שמסגל לעצמו את נקודת מבטו של הצרכן כאידאל לחיים, העצמי שרואה בטרגדיה וריאציה של מתח, העצמי שחי בפחד מפני השקט. ליפטון סיפק את הפסיכולוגיה של הפוסט-מודרניזם (והקלינטוניזם). זכרו שפרוטאוס לא היה עמיד, הוא היה חמקמק. הייתה לו מטרה בשינוי צורתו לאריה ולנחש ולחזיר בר ולעץ, אבל מטרה זו לא הייתה טיפוח אישיותו. הוא לבש את צורותיו כדי שלא ייאלץ לענות על שאלותיו של מלאוס. הוא היה, לסיכום, חמקן: אל פוסט-מודרני מוצלח של הים. לפחות זהות מוכנה לקבל שאלות.

אין בושה בהיותנו מקריים. איני מתבייש בכך שהייתי עלול להיוולד לא גבר ולא יהודי

כל ירושה היא תאונה. זה מה שזהות דתית, מינית ואתנית נועדה לגרום לנו לשכוח. היא מחליפה תחושה של מקריות בתחושה של הכרח. אבל אין זה הכרחי להיות הכרחי, אם יש נכונות לעבוד. אין בושה בהיותנו מקריים. איני מתבייש בכך שהייתי עלול להיוולד לא גבר ולא יהודי. למעשה המודעות לכך שהייתי עלול להיות לא גבר ולא יהודי מציידת אותי בסבלנות לקבלת כל הדברים שהייתי יכול להיות. תחושה של מקריות היא כלי יעיל כנגד יוהרה. ובכל מקרה, אפשר להתגאות במזל שלנו: לא כפי שאנו מתגאים במה שעשינו, אלא כפי שאנו מתגאים במה שהבנו.

תווית של תפוזים מפלורידה, ארה"ב, 1903

תווית של תפוזים מפלורידה, ארה"ב, 1903

זהות היא חמימה. היא מעניקה תחושה של מה שבפנים; אבל תחושה זו מוענקת לנו מבחוץ. יש למפות נכונה את הפנים והחוץ. החוץ הוא נרחב. הארץ שאליה אני משתייך היא החוץ. העם שאליו אני משתייך הוא החוץ. המשפחה שלה אני משתייך היא החוץ. בפנים, יש רק את הגוף והנפש שלי. כבר מהתחלה אני מכיר במשפחה הזו כמשפחה שלי ובעם הזה כעם שלי ובארץ הזו כארץ שלי; אבל לא באותו אופן שבו אני מכיר בגוף הזה כגוף שלי ובנפש הזו כנפש שלי. אני לא מנוכר ממשפחתי ומהעם שלי ומהארץ שלי, אבל אנחנו גם לא אותו הדבר. עליי להביא אותם מהחוץ פנימה, אם ברצוני לאהוב אותם מסיבה משמעותית יותר מאשר נסיבות. נסיבות הן סיבה גרועה לאהבה.

זהות משגשגת בזכות עובדות: אתה הילד של האשה הזו והאיש הזה, השכונה הזו, העיר הזו, העם הזה, הדת הזו, הארץ הזו. אבל ישנה עובדה אחת שממנה מתעלמת הזהות, והיא עובדת הייחוד: אתה אינך אף אחד, ואף אחד אינו אתה. ואין חוויה עובדתית חדה יותר מאשר חוויית הייחוד, שממנה אנו משתחררים רק בשנתנו.

אין זה הוגן לתקוף את הקבוצה על כישלוננו לגרש את הבדידות. אבל גם לא הוגן מצד הקבוצה להבטיח לנו שהיא תגרש את הבדידות.

באחד הטיעונים שלו אומר קירקגור שקל יותר לאדם שאינו נוצרי להפוך לנוצרי, מאשר לאדם נוצרי להפוך לנוצרי. אני נמצא תמיד בחיסרון כלפי המסורת שלי. לא זו בלבד שהאינטימיות שביני לבין מה שניתן לי מגרה אותי, היא בה בעת מקהה את חושיי. חסרה לי ערנותו של זר. עלי להתנהל מול המסורת שירשתי כשחקן ששיחק בסצנה בצורה גרועה: עלי לצאת ולחזור שוב.

לדעת שדבר מה הוא שלך, הוא לדעת עליו מעט.

ישנה התרגשות בגילוי דבר ששייך לך, אבל ישנה גם התרגשות בגילוי הבדל בינך לבין דבר השייך לך. זאת למדתי ממחקר של טקסטים עבריים מימי הביניים. כה רבים מהם היו זרים לי באופן תהומי. חוויתי את ההלם הנובע מאי-היכרות. כדי להבין רבים מהמסמכים המוזרים, התוססים, המליציים והיפהפיים האלה, היה עלי ללמוד לדמיין יהודים. רכשתי את הכישור הזה בכך שהשארתי את "הזהות היהודית" שלי מחוץ לחדר הסמינר. הרי זו אקסיומה של הזהות הזו, שיהודי הוא יהודי הוא יהודי; אבל מחקר ההיסטוריה הראה שהאקסיומה הזו היא פיקציה הכרחית. לא היינו דבר אחד בלבד, היינו גם דברים רבים. הסיבוך הזה היה מענג. הנה גיוון, אבל מבפנים. כנער, לימדו אותי שזו חובתי לבחור ביהדות, ותמיד נטיתי לבחירה הזו; אבל התלהבתי להבין שזו חובתי גם לבחור בין יהדויות. זה החדיר חיוניות במסורת. וכך יצאתי לרכוש ידע שיידרש לי כדי לשפוט את עיזבונותיי שלי. כמה שנים מאוחר יותר, באותו חדר בקומה העליונה של הספרייה, קראתי את המשפט הבא בסיפור מאת הות'ורן: "נודה לאל על שהעניק לנו אבות כאלה; ויודה לו כל דור שיבוא, בלהט קטן לא פחות, על שהתרחק מאבותיו צעד נוסף במצעד העידנים."

על אדם להתגונן, כמובן, אם הוא מותקף על היותו שחור או הומוסקסואל או אשה או יהודי או קתולי, אבל עליו לחלום להיות יותר מאשר המגן של עצמו

חשוב להבחין בין זיהוי עצמך והצדקת עצמך. זהות בארה"ב היא כל כך עוויתית וכל כך גמישה, בעיקר מכיוון שלעתים קרובות כל כך אנו מרכיבים אותה לשם הצדקה עצמית; והקריאה הבלתי פוסקת להצדקה עצמית מנקזת את הכבוד העצמי האמריקאי. על אדם להתגונן, כמובן, אם הוא מותקף על היותו שחור או הומוסקסואל או אשה או יהודי או קתולי, אבל עליו לחלום להיות יותר מאשר המגן של עצמו. לתבוע את זכותך להיות משהו, עדיין אינו להיות משהו.

פיתוי הזהות הוא הפיתוי לשלמות. הוא מבטיח לקשור את החלקים והשברים של חיים כלשהם ולהפוך אותם ליחידה שלמה אחת, לחיים שחלקיהם מתיישבים זה עם זה. זה מספק שילוב של שביעות רצון פסיכולוגית ואסתטית. אבל האם באמת אין דבר גרוע יותר מחיים שחלקיהם לא מתיישבים זה עם זה? אין ספק שהחיים שחלקיהם כן מתיישבים זה עם זה הם החיים הנינוחים. אריקסון צדק כשהעיר ש"תחושת זהות גוברת....נחווית כתחושה של רווחה פסיכו-סוציאלית," אבל זו הייתה הודאה מרשיעה.

אי אפשר להבדיל בין התשוקה לשלמות לתשוקה למוות. רק הדת כנה מספיק לומר זאת.

בעולם המודרני, הדבר האכזרי ביותר שאפשר לעשות לאנשים הוא לגרום להם להתבייש במורכבותם.

חיים שחלקיהם לא מתיישבים זה עם זה, אינם חיים של אירוניה. להפך. הישגם הוא להכיל בתוכן דברים רבים שלא הולכים יחד, כולם באופן בלתי אירוני. בעבר היה באירוניה היבט של אומץ, בעידן שבו חוסר עקביות היה סיבה לכאב. אבל זהו עידן שבו חוסר עקביות הוא סיבה לתענוג (שם התענוג הזה הוא פוסט-מודרניזם). וכך יש לחפש את האומץ במילוליות, בהתייחסות למילים ורעיונות ודברים כפי שהם, ובדבקות בהם.

תרועה שנייה לזהות: היא אויבתה של האירוניה.

ליאון וילטיר

דיוקן של המחבר מאת אביגדור אריכא, באדיבות הנשיונל פורטרט גאלרי, לונדון

אני שומע שאומרים על אדם שהוא מנהל חיים כפולים. אני חושב לעצמי: רק שניים?

באה"ב, טְרִיבּוּנֵי הזהות הם טְרִיבּוּנֵי הגיוון, אבל הבדיחה היא על חשבונם. המטרות שלהם מנוגדות. גיוון משמעותו מורכבות. זהות משמעותה פשטות. כל מי שלוקח גיוון ברצינות יבין שזהות היא אשליה. הרב-תרבותיים ישיבו שאין סתירה, שארה"ב היא חברה מורכבת של אינדיבידואלים המפושטים בצורות שונות, חברה רב-תרבותית של אנשים חד-תרבותיים. אבל הם לא מבינים כשורה את ארה"ב. ההישג האמריקאי אינו החברה הרב-תרבותית, אלא האינדיבידואל הרב-תרבותי. והאינדיבידואל הרב-תרבותי הוא הדבר שחוששים ממנו אנשי השבט ואנשי המסורת (אלה אינם תמיד אותם אנשים). זהות היא הבטחה לאחידות, אבל זו הבטחה כוזבת. דברים רבים אפשריים בארצות הברית, אבל אחידותה של הזהות אינה אחד מהם.

הלהט שבו מאמינים אנשים לטענה מסוימת לא אומר דבר על אמיתותה. תשוקה אינה שייכת לעניין, מלבד השלכותיה המעשיות

לא: הזהות שלי, אלא: הזהויות שלי. יש אמת גדולה יותר ברבים. יש בה גם סבירות גדולה יותר להוגנות. האינדיבידואל הרב-תרבותי הוא דמות של חיכוך מוסרי. באינדיבידואל כזה, הלועג והשונא והרוצח עלולים להיתקל במהמורה.

לדידו של אריקסון, "בניית זהות מתחילה במקום שבו הזדהויות מרובות מפסיקות להיות יעילות." אבל הזדהויות מרובות לעולם לא מפסיקות להיות יעילות.

העדר קוהרנטיות עדיין אינו אי-קוהרנטיות.

על איזה בסיס מקבל אדם את זהותו שלו? אם הוא מקבל אותה על בסיס פנימי, אז זהותו חלשה. אם חיצוני, אז זהותו חזקה – אבל אז יש עיקרון בעולם שחזק יותר מזהות, ואנו חייבים להיענות לו.
הלהט שבו מאמינים אנשים לטענה מסוימת לא אומר דבר על אמיתותה. תשוקה אינה שייכת לעניין, מלבד השלכותיה המעשיות.
הרב-תרבותיים הם ילדיו של הרדר (האפרוצנטרים במיוחד). הם יצרו כת של שונות מהותית. אבל לו היו ההבדלים בין אינדיבידואלים וקבוצות מהותיים כמו שחושבים הרב-תרבותיים, אז גם רב-תרבותיות לא הייתה אפשרית. כולם היו כלואים בסובייקטיביות. במצב כזה יהיו רק שקט כולל או מלחמה כוללת.

"אני אוהב את זה כי זה שלי". זוהי שפת הזהות. בתרגום מדויק, משמעות הדבר: אני לא אוהב את זה, אני אוהב אותי

אי-הבנה, דעה קדומה, עימות: כל אלה הם מחוות מעוותות לאפשרותה של אובייקטיביות. הם מתרחשים על, ומקלקלים, קרקע משותפת. לכן אפשר לתקן, להפריך או לפתור אותם.

סוד האוניברסליות הוא שהיא עובדת.

אם אני לא מסוגל להסביר את עצמי לאנשים שאינם כמוני, אני מאבד את התענוג שבלהסביר את עצמי לאנשים שהם כמוני.

אין טעם בהובלתם של אחרים לדבר שאתה מוקיר, אם אתה מאמין שהם לא מסוגלים לבוא בעקבותיך. הגאווה בשונותך חסרת טעם אם הבדלים מעוורים, ואחרים לא יכולים לראות.

"הסיבה שאומרים שכל מים זהים במובהק לכל מים אחרים, היא דמיון מסוים הקיים ביניהם, וההבדל היחיד במקרה של מים הנשאבים מאותו מקור, היא זו, שהדמיון בולט אף יותר." זה מתוך דיונו של אריסטו בזהות שבין דברים, ב-Topics, I, 19-22. איזה ביטוי יפהפה של סובלנות, לאוניברסלי וגם לייחודי. לרוע המזל, אי אפשר לייצר פוליטיקה מתוך מטאפורה.

אותנטיות היא תקן עלוב להערכת רעיון או יצירת אמנות או פוליטיקה. אותנטיות היא מידה של בעלות, ולבעלות אין כל קשר לתוכן. רעיון עשוי להיות שלנו ועדיין להיות שגוי. יצירת אמנות עשויה להיות שלנו ועדיין להיות מכוערת. פוליטיקה עשויה להיות שלנו ועדיין להיות מרושעת.

אותנטיות היא אידאל ריאקציוני. ואם לדייק, היא אנטי-אידאל. היא אומרת: מה שהיה הוא מה שחייב להיות. היא הסגידה למוצא.

A=A. ביג דיל.

בדיון על רב-תרבותיות, מורגשת מידה רבה של כעס לגבי הרלטיביזם בין המסורות; אבל קיים גם רלטיביזם בתוך מסורות. זו תוצאה של רב-תרבותיות שלא זכתה לתשומת לב מספקת. כשמבע כלשהו נשפט על האותנטיות שלו, קורסות ההבחנות בין הערכים בתוך מסורת. שמתי לב לזה בקהילה האמריקאית-יהודית, שבה אוכל ופילוסופיה זוכים לעתים ליחס דומה, מכיוון ששניהם צורות ביטוי יהודיות, ולכן הם ממלאים את אותו הצורך. לא באותם אינדיבידואלים, כמובן, אלא באותה קבוצה, וזה מה שחשוב. אבל הרמב"ם אינו כמו קערת מרק. הרמב"ם הוא אחד המוחות המופלאים בתולדות המחשבה האנושית. אותם יהודים שאש ניצתת בהם כי מורה נבוכים הוא יצירתו של יהודי, אינם טועים, אבל עולמם דל; הם גוזלים מעצמם את הסיפוק העילאי שבמציאת דבר בעל חשיבות אוניברסלית בקרבם.

אני יושב בחדרי, אדם לבן, ומקשיב ל-East St. Louis Toodle-oo, ול-Lull at Dawn, ול-Things Ain't What They Used to Be, ול-Blood Count. אני בטוח שאני לא שומע את הקטעים האלה כפי שאדם שחור שומע אותם. אבל אני גם בטוח שאני שומע אותם נכון, שאני שומע אותם כמוזיקה. אם אתה משבח את אלינגטון על היותו שחור, אינך צריך להקשיב לו. אתה תשבח אותו באותה להיטות גם אם תהיה חרש.

"אני אוהב את זה כי זה שלי". זוהי שפת הזהות. בתרגום מדויק, משמעות הדבר: אני לא אוהב את זה, אני אוהב אותי.

הסופיות של מוצאנו לא אמורה לחסוך מאיתנו שיפוט על מעשינו

אתה יכול להמיר את דתך, אבל לא את סבך, אמר ליברל גרמני-יהודי מהמאה התשע עשרה, שהמיר את דתו. ההכרזה הזו דוחה אותי. היא זולה, באופן שבו זהות עשויה להיות זולה. היא מצפה מהאבות לעשות את עבודת הבנים. האיש הזה המיט חרפה על סבו ואז סמך עליו להציל אותו מהחרפה. הסופיות של מוצאנו לא אמורה לחסוך מאיתנו שיפוט על מעשינו. כמו כן, צריך להיות קשה יותר להמיר את דתך מאשר את סבך.

חלק מזוהרה של הזהות הוא עצם קבלתה. אחרת לא נוכל ליהנות מתחושת החיבור לשרשרת של מסירה. אבל במידת מה, הסבילות הזו היא יוהרה. תפיסות עולם אינן רק ניתנות, הן גם נבנות. בשנים האחרונות כתבו היסטוריונים בהרחבה על "המצאת המסורת", וחלקם עשו זאת בחוסר נשימה רב מדי. הרי כבר ידענו שאנשים שמים דברים בעברם ואז טוענים שהם מצאו אותם שם. ובכל זאת, יש משהו בדברי ההיסטוריונים. לנכונות לקבל יש תפקיד בזהות, אבל מסורות אינן צומחות בזכות הנכונות לקבל. מסורת שנמסרת פחות או יותר כפי שהתקבלה, לא תשרוד לאורך זמן.

יש לחגוג את מה שנבנה לא פחות מאשר את מה שניתן, מכיוון שהוא נבנה על-ידי מה שניתן.

ייתכן שזהות היא מעין ריאליזם לגבי האדם. ייתכן שהחלופה לזהות היא ניטשיאניות מגוחכת, שלפיה אנו חייבים, בשעה שאנו מצחצחים שיניים בבוקר, להתחיל מחדש ולתכנן את יסודות עולמנו. אבל באמת, מי נוהג כך? (לא ריצ'רד רורטי). אבל זו בחירה בלתי מתקבלת על הדעת. העולם אינו יציב לחלוטין ואינו בלתי יציב לחלוטין. הדבר נכון גם לָעצמי. חיי הזהות הבלתי מוטים תובעים מאיתנו מעט מדי; אבל הטיית הזהות אינה נטולת חשיבות. יש להוקיר אותה. ויבורכו אלה שמתחילים בהתחלה.

זהות היא חומר מייצב, והיא פועלת על מרכיבי החיים כפי שחומר מייצב פועל על מרכיביו של ציור: היא מחזיקה אותם יחד ועוזרת להם לעמוד בפני האור.

אריקסון הבחין בין תפיסת השלמות לתפיסת הטוטליות. "אם לומר זאת במשפט אחד: כשאדם, בגלל שינויים מקריים או התפתחותיים, מאבד שלמות חיונית, הוא בונה מחדש את עצמו ואת העולם על-ידי העברת משאבים למה שאפשר לכנות טוטליזם". זה נכתב בשנת 1954, כשהאנליזה של הטוטליטריות הייתה בשיאה. זהות, לתפיסתו של אריקסון, מאפשר את הגשמתה של "שלמות נחשקת"; אבל טוטליטריות הייתה עכבה של זהות, והיא החליפה אותה במבנים רגרסיביים של טוטליות. עם זאת, מנקודת המבט של הפוליטיקה, הבחנתו של אריקסון בין שלמות לטוטליות היא מובנת מאליה. חפשו שלמות וככל הנראה תמצאו טוטליות. הרעב לשלמות תמיד משחק לידי הרעב לטוטליות. במילים אחרות, מפלצות ההיסטוריה המודרנית מצאו שימוש לזהות. לפני הפוליטיקה של הזהות של שנות ה-80 וה-90, הייתה פוליטיקה של הזהות של שנות ה-30 וה-40. סרייבו היא בירת ההמשכיות הזו. העיר מלמדת שמערכת היחסים בין זהות ומוסריות עשויה להיות מערכת יחסים רומסת.

שלמות היא בלתי מחושבת, אבל טוטליות היא פיקחית.

זהות תמיד תביט בחשדנות בחוסר אנוכיות. אבל חוסר אנוכיות אין משמעותו שאתה לא מכיר את עצמך. משמעותו היא שאתה נמשך מחוץ לעצמך. הוא ההכחשה העצמית של החזקים.

טוהר הוא ההפך מיושרה.

רק בעל זהות יבין את הרצון להיפטר ממנה.

ליאון ויזלטיר הוא סופר, הוגה והעורך הספרותי של כתב העת The New Republic. הוא קיבל השבוע את פרס דן דוד, המוענק מדי שנה לאנשים שהגיעו למצוינות ותרומה לאנושות במדעי הרוח, באמנות, במדעי הטבע ובעסקים. מאמר זה מבוסס על ספרו הקלאסי "נגד זהות", אשר לא ראה אור קודם בעברית.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על האובססיה של הזהות

04
שירה קנדלר

הכמיהה של אלו המחזיקים ברדיוס מעגלי ההשפעה על הזהות, אותם מעצבים ומחנכים לאותה זהוץ כדי להנציח אותה, היא הרצון לשמור מרכיבי זהות אחידים בין דור לדור וקשורה לפחד ממוות ולצורך הישרדותי תוך שכנוע עצמי- שאני אוהב את מי שאני ומוכן להילחם בכל הרוע כדי לשמור על עצמי ומי שאני ככל שאוכל לכמה שיותר זמן.

    רות, את צודקת, המאמר פורסם לראשונה ב-2013 ופורסם בשבוע שעבר שוב כחלק מגיליון הארכיון של אלכסון, עליו הודענו לקוראים בניוזלטר ובפייסבוק. השיבוש בתאריך נובע מאילוצי התוכנה של המערכת המעלה את המאמרים על פי תאריך מעודכן ליום הפרסום.

    שרון, את צודקת, המאמר פורסם לראשונה ב-2013 ופורסם בשבוע שעבר שוב כחלק מגיליון הארכיון של אלכסון, עליו הודענו לקוראים בניוזלטר ובפייסבוק. השיבוש בתאריך נובע מאילוצי התוכנה של המערכת המעלה את המאמרים על פי תאריך מעודכן ליום הפרסום.