האחדות הרוחנית של העולם

בשיאה של מלחמת העולם השנייה, דברים של סטפן צווייג על אחדות, על תקווה, על אכזבה מטכנולוגיה ועל הצורך בהבנה בין בני האדם
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

גבירותיי, רבותיי

כשהגיעה אלי ההזמנה לשאת סדרה חדשה של הרצאות באמריקה הלטינית, נעתרתי לה בשמחה כנה. אינכם יכולים לשער בנפשכם איזו מרירות עמוקה, איזה עצב נוקב, תוקפים בשעות אלו כל אדם בן דורנו שלאורך כל חייו ראה באירופה מולדת: אחת ובלתי ניתנת לחלוקה. איזו מועקה נגרמת היום ממראה אותן אומות אירופיות, שהיו צריכות להתאחד כדי ליצור אנושות אחת, רחבה יותר, ציוויליזציה נעלה, קורעות זו את זו לגזרים בלהט בהמי. ברגע שכזה הרגשתי שאני מיותר באורח נורא, וסבלתי להחריד מכך שאני ניצב חסר אונים נוכח הפשע הזה נגד האנושות שמגולם בכל מלחמה, אך באופן מיוחד ביותר – במלחמה הנוכחית.

חובתו העליונה של האינטלקטואל היא להישאר נאמן לאמונותיו, גם אם המציאות שוללת אותן בינתיים

לפני שיצאתי למסע, הרהרתי על אודות הנושאים שאבחר בהם להרצאותיי. באילו עניינים לעסוק? סקרתי את הנושאים שכבר דנתי בהם בהזדמנויות קודמות. ספרות? פסיכולוגיה? עלעלתי בדפים ישנים, וביניהם מצאתי הערות על אודות נושא שפיתחתי שנים אחדות קודם לכן. האחדות הרוחנית של העולם. "אה, לא זה", אמרתי לעצמי, לא בלי מרירות. "איזו כותרת, איזה אבסורד!" אין דבר מתאים פחות לזמנים אלו, אין דבר מגוחך יותר מאשר לדבר על האחדות הרוחנית של העולם בשעה שהחלום העתיק כל כך הזה, חלום כה יקר, נדמה כמרוסק לנצח, מרוסק על ידי ברוטליות כמוה ההיסטוריה לא ראתה עד כה... לא, בלתי אפשרי! וכך שוב החזרתי את ההערות שלי למקום. אך רגע לאחר מכן הגבתי. למעשה, מדוע לסגת? – כך אמרתי לעצמי. האם על השכל להיכנע בפני הטירוף? האם רעיון הוא פחות אמיתי רק כיוון שברגע הנוכחי הוא בלתי ניתן למימוש? להיפך, חובתו העליונה של האינטלקטואל היא להישאר נאמן לאמונותיו, גם אם המציאות שוללת אותן בינתיים.

אמוק, סטפן צווייג, נאצים, שריפת ספרים

עותק של הרומן "אמוק" (1922) מאת סטפן צווייג, שנשרף על ידי הנאצים. תצלום: Fraktion DIE LINKE. im Bundestag , ויקיפדיה

והנה, שבתי לקחת את הרשימות שלי שיאפשרו לי לדבר איתכם מיד על אודות האחדות הרוחנית של העולם.

איני שוכח שמדובר בכוכב רחוק, בלתי נראה באפלה שלנו, אך מוטב לחיות חלום המכבד את האנושיות מאשר להסכין למציאות מבישה, שאפילו איננו מתביישים להיות עדים לה מתוך סלידה.

רבותיי, התקופה שאנו חיים בה היא נוראה, הרבה יותר נוראה ממה שאתם מתארים לעצמכם. אתם סבורים שאתם יודעים כל מה שמתרחש באירופה הסוערת שלנו. אך, ותסלחו לי על הכנות, למעשה אינכם יודעים דבר, או רק מעט מאוד. אל תחשבו שמקריאת העיתונים, מהתבוננות בתצלומים או מהאזנה לדיווחים ולשמועות, יכול אדם לגבש לעצמו מושג ברור על שבר כה אדיר ורב-פנים.

לא, צריך להיות אדם שראה, שחי את הדברים הללו. הדמיון האנושי שלנו מוגבל, והאמת היא, גבירותיי ורבותיי, שאילו רצינו באמת לנסות לדמיין את האימה העקובה מדם המתחוללת באירופה, ולו רק בעצם רגע זה שבו אני מדבר איתכם, לא היינו מצליחים לנשום בחופשיות. המלים היו קופאות של שפתינו. לא, אפילו לא העיתונים וגם לא ההיסטוריה, שום דבר אינו יכול לתת רעיון שלם של כל ממדי האסון הזה.

אל לנו להשוות את המלחמה הזאת למלחמות העבר: המלחמה הזאת אכזרית פי אלף, היא אוניברסלית והיא מתחוללת בעולם עייף מבחינה מוסרית. השנים האחרונות הקשיחו וייבשו את נשמותינו. המלחמות בספרד, באתיופיה, האסונות בסין, ההתקפות נגד החירות בגרמניה, כל אלו הרגילו אותנו בהדרגה לראות באלימות דבר מתקבל על הדעת ואפילו חיוני. אבוי, המצפון האנושי כמעט הפסיק להגיב.

פרט אחד בלבד: יש בכם ללא ספק רבים הזוכרים את ההזדעקות, את ההתקוממות האמיתית, שקמה בעולם כשבשנת 1914 גרמניה הפרה את הניטרליות של ארץ קטנה. היום, לעומת זאת, הפגיעה בניטרליים, בלי להכריז קודם לכן על מלחמה, ההפרה של ההסכמים והשבועות החגיגיות והמקודשות, כבר אינן מרגשות איש. בני-האדם נוהגים לאחרונה להעיר על כל פגיעה כזאת במלים "עוד אחת". לא, איננו עדים רק למלחמה, אלא גם להתפוררות הציוויליזציה שלנו, לחיסולו של אידאל נעלה שנהגנו לכנות אותו בשם "האנושות". השנה האחרונה, שחלפה זה עתה, גרמה לנו לנסיגה של מאות שנים. מיליונים של בני תרבות מנהלים כעת קיום של נוודים, של ברברים, של שוכני מערות. אוצרות האמנות שלנו קבורים תחת האדמה. התקשורת בין מדינות מנותקת, ההישגים הרוחניים שלנו איבדו כל מעמד של בכורה בנפשותינו. זכרו בבקשה את פריס, את לונדון, את רוטרדם, את מילנו, ויעלה בדמיונכם, בלי שתתכוונו לכך, מראה של מעטה של אורות שמתחרה בכוכבים. כל זה אינו קיים עוד. אותן בירות גדולות הן כעת כפי שהיו בזמנים רחוקים, כשהן לא היו אלא ביצות ויערות. הן נראות כמו הג'ונגלים שלכם. באמצע הלילה, בני-אדם וכלי-רכב חוצים את החשיכה, מצוידים במשטחים מאירים קטנים. הבתים, הארמונות, שיופיים ושלמותם האמנותית עוררה בכם התפעלות, נטושים וחרבים. בני המאה העשרים מתגודדים במערות, במקלטים התת-קרקעיים, שם הם מבלים לילה אחר לילה, כמו אבותיהם הקדמוניים ביותר, מוכי אימה מפני חיות הטרף הפראיות. והם צודקים, שכן הטורפנות הבהמית שבה לאחר שלושים מאות של ציוויליזציה.

ומה איתנו? מה אנו יכולים לעשות, אנו האינטלקטואלים, ההומניסטים, האנשים בעלי הרצון הטוב? למחות? בפני איזו ערכאה?

לא נותר דבר, לא נותר דבר מהמאמצים המוסריים, ממפעלם של הפילוסופים, של המשוררים, של אנשי הדת והמחוקקים, מכל אלו לא נותר דבר. לא קיים עוד משפט בני-האדם, ואין עוד תוקף לחוקי המלחמה, מבחינת השחיטה הנוראה הזאת. לפני שלושים שנה, במהלך המלחמה הקודמת, עדיין כיבדו את מי שאינם לוחמים, עדיין הגנו על הנשים והילדים נחשבו לקודש. אך היום לא נותר דבר מה"סנטימנטליות" הזאת, מההתחשבויות הבסיסיות הללו.

הסתערות הפרשים, אומברטו בוצ'וני

"הסתערות הפרשים", 1915, אומברטו בוצ'וני. תצלום: ויקיפדיה

ומה איתנו? מה אנו יכולים לעשות, אנו האינטלקטואלים, ההומניסטים, האנשים בעלי הרצון הטוב? למחות? בפני איזו ערכאה? במו עיניי ראיתי בארמון של חבר הלאומים בז'נבה את הארכיונים הנהדרים שם ישנות להן שנת ישרים המחאות, מיליוני מחאות, הצעות ועצומות שתויקו במהלך ארבעת העשורים האחרונים. הררים של נייר, קברים אדירים, שתכולתם מעולם לא נחפרה. ובכן, איני רוצה להונות אתכם בכך שאבטיח לכם את בואה הקרוב של מלכות הצדק על פני האדמה. יחד עם זאת, אני אומר לכם: הבה נשמור על האמונה המוצקה שעולמנו יתגלגל מקטסטרופה לקטסטרופה כשהוא ממשיך לסרב לקבל את הרעיון של אחדות רוחנית.

מספר התנ"ך שאלוהים ראה את המבנה האנושי שהתנשא לעבר הרקיעים שלו... כדי לעקר את המאמץ המפואר של בני-האדם, הוא השתמש באמצעי היעיל ביותר: הוא זרע ביניהם מחלוקת

אתם בוודאי יודעים, גבירותיי ורבותיי, שחלום הפיוס העולמי חי לו תמיד בנפש האדם, ואם אני מבקש את תשומת-לבכם כדי לשוחח איתכם על האפשרות לאחדות רוחנית, הרי שאני עושה זאת כיוון שהיא הייתה, בכל הזמנים, שאיפתם של הטובים ביותר בינינו. הרעיון האמור אינו פרי יצירתה של ספרות מעורפלת ואפלה, וגם לא חלום תמים של בעלי אוטופיות מסוימים.  לא, החלום הזה של האחווה בין בני-האדם עתיק כמו המין האנושי עצמו. הוא החלום העתיק ביותר, החלום הנצחי של העולם. יש לו הד עוד בספר הקדוש ביותר שיש לנו, בתנ"ך. זכרו סיפור המצוי בדפיו הראשונים. ואני מתכוון לאגדה היפהפייה על מגדל בבל. מסופר שם שבני-האדם, כשהם רק עלו מתוך אפלת הלא-ידוע, התאספו ואמרו: "בואו, נבנה עיר ומגדל, שראשו בשמיים". זאת הייתה הפעם הראשונה שהמין האנושי התאחד במטרה לבצע מפעל משותף. וכיוון שבני-האדם התאחדו, מפעלם התקדם, והראה באורח מעורר התפעלות שהמין האנושי הוא בעל יכולת, יכולת שתהיה לו תמיד, לבצע את המפעלים המפוארים ביותר, כל עוד הוא יהיה מאוחד ולא יבזבז את כוחותיו במחלוקות מטופשות. ומספר התנ"ך שאלוהים ראה את המבנה האנושי שהתנשא לעבר הרקיעים שלו, ושכדי למנוע מהמגדל להגיע לעננים, כדי לעקר את המאמץ המפואר של בני-האדם, הוא השתמש באמצעי היעיל ביותר: הוא זרע ביניהם מחלוקת. אתם בוודאי זוכרים את הטקסט האפל: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". וכתוצאה מכך שלפתע פתאום הם לא הבינו עוד זה את זה, החלו אלו לכעוס על אלו. הם התווכחו והייתה ביניהם מחלוקת, והמפעל לא הושלם. ואני שואל את עצמי האם הספר הנפלא הזה מכיל אגדה יפה מזאת. בסמל העמוק הזה מבוטא כל גורלנו כולו.

אם-כן, המין האנושי כמהּ משחר ימיו לאחדות כדי לממש מפעל משותף, משימה משותפת – ואיני חושש לקבוע שברגעים האפלים ביותר של המלחמות שלו ושל המחלוקות שהתעוררו בקרבו, הוא לא ויתר לחלוטין על חלומו היפהפה. במהלך המאות תמיד הופיע מישהו שהוסיף עוד אבן למגדל בבל הבלתי נראה, שבנייתו נזנחה על ידי בני-האדם שהיו נתונים במריבה.

אפילו המהרסים, בדמותם של ג'נגיס חאן, אטילה ההוני וטרמלאן, מנהיגי הצבאות הברבריים ההם, אפילו הם שאפו ליצור אימפריה אוניברסלית. אך האימפריות הללו של הכובשים נעדרו מהות מוצקה, וגם לא יכלו להגיע למהות כזאת: במהלך ההיסטוריה, מעולם לא הצליח לשרוד דבר שהוקם על יסוד של אלימות.

שימו לב לתופעה ייחודית: במשך מאות שנים לאחר חורבן האימפריה הרומית, המין האנושי שוכח חלק ניכר ממה שהוא למד וידע

ההיערכות המאוחדת האמיתית נוטלת את העיקרון שלה מרומא. אתם יודעים כיצד בתום מאות אחדות, העיר הקטנה הזאת במרכז איטליה כבשה ראשית את איטליה כולה, הכפיפה אליה לאחר מכן את אפריקה ואת אסיה, ולאחר מכן את גאליה ואת ספרד, את גרמניה ואת אנגליה: בשיא כוחה, רומא הייתה כמעט זהה לעולם של התקופה. אך החשיבות העצומה של השליטה הלטינית מבחינת ההיסטוריה [חסר עמוד במקור -י"מ] טמונה בשפתה ובתרבותה.

לכן, רבותיי, התמוטטות האימפריה הרומית הייתה אחת הקטסטרופות הגדולות ביותר למין האנושי בכל קיומו, קטסטרופה שאפשר להשוות אותה רק לאסון האירופי של תקופתנו. איזו נפילה של התרבות העולמית! פלישת הברברים לא רק מוטטה את המושג הגדול ההוא של אחדות העולם, אלא גם גרמה לנסיגה שנמשכה מאות שנים. זה כאילו שהיינו מכבים לפתע את האור באולם. כול, או כמעט כל מה שרומא עשתה למען איחוד העולם, נעלם, שקע אל הלא-כלום. הדרכים הנפלאות שחיברו את הערים של העולם כולו נעלמו, כמו אמות המים שנחרבו, הפסלים שרוסקו לרסיסים, הספרים שהושכלו אל האש, הארכיונים ההרוסים. הכול הפך לשברי שברים, הכול שבור לחתיכות – והעולם כולו, שכבר הגיע לצורה מושלמת, שוב שקע בתסיסה מבולבלת ואפלה. שימו לב לתופעה ייחודית: במשך מאות שנים לאחר חורבן האימפריה הרומית, המין האנושי שוכח חלק ניכר ממה שהוא למד וידע. המנהגים נעשים גסים, הפעילות האינטלקטואלית אובדת בבורות כללית, ושוב אין יודעים את העקרונות הבסיסיים של המדעים.

מותו של גרמניקוס, ניקולא פוסן

"מותו של גרמניקוס", 1628, ניקולא פוסן. Minneapolis Institute of Arts, תצלום: ויקיפדיה

בוודאי אין צורך שאומר לכם, רבותיי, שהתעכבתי מעט על התקופה האפלה הזאת מתוך כוונת מכוון. למעשה, סברתי שחשוב להראות לכם שבהתפתחות המין האנושית יש רגעים נוראים של נפילה, וכיום נפל בחלקנו לחוות חוויה עצובה שכזאת. המין האנושי אינו מתקדם בקצב קבוע. לאחר תקופה של התקדמות גדולה באה לעתים קרובות נסיגה ברוטלית. חוששני שנפילות כאלו הן בלתי-נמנעות. אבל ככל שהללו הן אלימות, הן לעולם אינן סיבה לייאוש. אפילו כאשר, כמו בימינו, אנו עדים לרגעים כאלו של נסיגה, האמת היא שהחוט מעולם לא נקרע לחלוטין. העבודה הרוחנית במובן של קידום המין האנושי לעולם לא תיקטע באורח מוחלט. התפישה המוסרית לעולם אינה נעלמת מן העולם, אלא רק משנה מקום. כשארץ מוותרת על משימתה התרבותית, תמיד עולות ארצות אחרות, הנכונות לתפוס את מקומה. בשעה שצל יורד על ספירה אחת, אחרת מוארת. בדיוק מסיבה זו, אפילו מאורע כה מפלצתי כמו התמוטטות האימפריה הרומית לא הצליח לחסל את האחדות של המין האנושי. הוא בסך הכול העביר את האחדות מספירה אחת לאחרת, מתחום המציאות לתחום הרוח, מהעולם הפוליטי אל העולם הדתי. שכן ברגע שרומא חדלה להיות מרכז פוליטי ומאחד של העולם, הופיעה רומא חדשה. בדמות הכנסייה הקתולית, הופיעה הנצרות, תפישה אוניברסלית חדשה, בעלת אותם הכוחות הסינתטיים ואותה האנרגיה המרשימה. במקום שבו משלו קיסרים, משלו כעת המורים הגדולים של הכנסייה: הם כופים את האמונה וקובעים את החוק. שוב, כל האנושות האירופית מאוחדת תחת ארגון רוחני: במשך אלף שנה, כלומר במשך פרק זמן הרבה יותר ארוך ממשך קיומה של האימפריה הרומית, העמים מאוחדים תחת דת אחת ויחידה, מעל להבדלי הלשון ביניהם.

בתקופת הרנסנס, שני הכוחות שעליהם מונחים היופי והאנושיות של עולמנו, התאחדו באחווה... עידן ראוי להערצה, העידן שבו האמונה, המדע והיופי חברו יחד

שוב, המין האנושי הגיע לנקודת שיא. עלינו לזכור כאחד הרגעים הגדולים ביותר בהיסטוריה, את מה שהוסכם לכנות בשם "רנסנס". שני הכוחות שעליהם מונחים היופי והאנושיות של עולמנו, התאחדו באחווה: הנצרות והתרבות העתיקה. עידן ראוי להערצה, העידן שבו האמונה, המדע והיופי חברו יחד. האירופים מגלים מחדש את עברם; כתבי אפלטון, שיריו של הומרוס, זוכים לחיים חדשים; המין האנושי שוב מבין שהוא אחדות של רוח. הוא מכיר בכך שכל הדברים הגדולים שהאדם יצר אינם תקפים רק לעמו או לתקופתו, אלא לכל העמים ולכל התקופות. ומתחולל נס מופלא נוסף: באותו הרגע שבו המין האנושי שם מבטחו בעברו בגאווה כה גדולה, הוא מגלה גם את עתידו: הספינות הראשונות מגיעות לאמריקה ועוגנות ביבשה כאן, בחופים שלכם. העולם התרחב לפתע, והרוח מתאימה את עצמה מיד לממדים החדשים, והאדם מבחין במודע שהארץ כולה שייכת לו, ושתהיה מוטלת עליו המשימה לטפח, לדשן ולעבד את הארצות החדשות הללו – עתיד גדול שמשתרע עם האופקים של אמריקה, ואיתם נולדים אופטימיזם חדש וביטחון חדש בניצחונו של הרצון האנושי.

אך הנה, באותה שעה בת אלמוות, שגם היא אינה נמשכת זמן רב, קללה של המין האנושי שלנו מבקשת שאותו מין אנושי ישים קץ לרגעים היפים ביותר של קיומו. הרפורמציה של לותר ושל קלווין שוברת את אחדותה של הנצרות. עד-מהרה אירופה נקרעת לשני חלקים, העולם הפרוטסטנטי והעולם הקתולי. וקמה המחלוקת הרצחנית ביותר, נוראה מאי-פעם, מלחמת אחים. האחדות הרוחנית של העולם גוועת בפעם השנייה, נופלת קורבן לאידאולוגיות פרטיקולריות. אך גם בסערה הנוראה של השנאה, האחדות הרוחנית ההיא נותרה בסך הכול מכוסה בצעיף. היא לא כלתה לחלוטין. והמובן והתזה של ההרצאה שלי באים בדיוק להוכיח לכם שגם בשעות האפלות ביותר של ההיסטוריה, האמונה בתבונה אפשרית בין בני-האדם לעולם אינה נעלמת כליל.

ההומניסטים הם אבותינו ברוח, דתם הייתה האנושיות, ועיקרון האמונה שלהם היה האהבה למין האנושי בשלמותו, מעבר להבדלי השפה, האומה והאמונות האישיות. הם מאסו בשנאה ובאלימות

וכך, ברגע הטרגי שבו העולם איבד את אחדותו בפעם השנייה, הופיעו ההומניסטים כדי לשמור על האמונה באחדות הרוחנית והמוסרית של העולם. בתקופה הנוראה של מלחמות הדת, האנשים הללו היו לא יותר מקבוצה קטנה, קבוצה מצומצמת וחלשה נוכח הפנטיות.

אך דווקא כיוון שהם היו מעטים במספר, פזורים ומבודדים במרחב העצום של אירופה כולה, דווקא בגלל שלא היה להם שום כוח פרט לכוחה של המילה, אנו חייבים להם חיבה, אהבה יחידה במינה. אלו אבותינו ברוח, דתם הייתה האנושיות, ועיקרון האמונה שלהם היה האהבה למין האנושי בשלמותו, מעבר להבדלי השפה, האומה והאמונות האישיות. ההומניסטים הללו מאסו בשנאה ובאלימות.

הם האמינו – ואמונתם זאת היא בדיוק אמונתנו – שאיש הרוח חייב לכבד תמיד את כל הדעות. העובדה שהם היו צרפתים, הולנדים או ספרדים לא יכלה לפגום ברגשותיהם, אפילו כשאומותיהם היו נתונות במלחמה ביניהן, שכן הם הרגישו עצמם אזרחי העולם, ומולדתם האמיתית הייתה המין האנושי כולו. הם חלמו על מין אנושי נעלה וטוב יותר, שתודות להשכלה טובה יותר יגיע להבנה מוצקה יותר בין העמים והיחידים. והם הטילו על עצמם כחובה של אליטה קטנה את המשימה להיות דוגמה למנטליות החדשה הזאת, לדת של ההבנה ההדדית.

פסטיבל האהבה, אנטואן ואטו

"פסטיבל האהבה" (1718-1719), אנטואן ואטו. תצלום: Google Art Project

כמובן, לא היה זה יותר מחלום, אך חלום יפהפה ופורה. יתכן, רבותיי, שההומניסטים הגיעו מוקדם מדי ושהם היו חלשים מדי. יצירותיהם שנכתבו בלטינית לא הגיעו אל העם, ובדיוק ברגע שבו האינטלקטואלים רצו לקבוע שהלטינית תהיה השפה האוניברסלית, האומות הגדולות החלו להעמיד יצירות גדולות בלשונותיהן: היה זה הרגע שבו רבלה, שייקספיר, קמואנש, קלדרון יצרו את יצירות המופת בנות האלמוות שלהם. מריבה חדשה–- נאצלת ביותר, הפעם – פרצה עם היריבויות בין האומות. החלום על שפה אוניברסלית התפוגג, לפחות לזמן מה.

אבל כבר אמרתי בתחילת דבריי: כל אימת שהזוהר של הרעיון שלנו בדבר אחדות רוחנית עמד לכבות, הוא התעורר מחדש. בדיוק ברגע שבו הכתיבה נעשתה לאומית, אמנות חדשה, שפה חדשה, התפשטה מעל ללשונות: השפה שנמצאת מעל ללשונות – המוזיקה, השפה האחת והיחידה שכל הנשמות מדברות בה באותה המידה, השפה שבכנפיה הבלתי נראות מצליחה לעוף מעל לכל הגבולות, האמנות שיותר מכל אמנות אחרת ניחנה בכוח הקסום להפיס צרימות, לאחד באורח אינטימי את כל הלבבות, כיוון שהיא מבטאת לא פחות ולא יותר את מה שהוא אנושי באורח אוניברסלי. נעימה אינה מדברת בפילוסופיה מסוימת, כל העולם יכול להבין אותה, היא שייכת לכולם ללא הבדל, כמו מתנה שהשמיים מעניקים לנו. היא שייכת לכולם כמו האוויר, שהיא נשמתו הקבועה. ככל שהעמים יילחמו ביניהם, המוזיקה תהיה תמיד רכושו של העולם כולו, סמל נצחי לברית הכוללת את כולנו, ואני חושב שמי שמבין בדיוק את השפה הזאת, לא ירגיש עצמו זר בשום מקום בעולם. הנה הרגש המשותף שעוררו המוזיקאים הגדולים שלפתע הופיעו במאה השמונה-עשרה, ודרכם להרגיש הייתה קוסמופוליטית, כלומר לא רק במולדת עם שפתה היחידה, אלא שהעולם כולו היה ביתם. Ubi ars, ibi patria, במקום שבו הם יכלו ליצור, שם הם הרגישו בביתם: הנדל הגרמני מתגורר בלונדון ומחבר מוזיקה לטקסטים אנגליים, גלוק האוסטרי חי בפריס ומחבר מוזיקה ויצירות צרפתיות, מוצרט יוצר אופרות איטלקיות כפי שהוא יוצר אופרות גרמניות. מה אכפת להם המלים, האומות ויריבויותיהן – להם, המדברים אל העולם בשלמותו! המוזיקה תורמת לאחדות הנשמות יותר מכל המלים ומכל הרעיונות. הנה נכבד ונאהב אותה מהסיבות הזאת, כסמל נעלה של ההסכמה בין בני האדם!

גבירותיי ורבותיי, ביקשתי להראות לכם באמצעות דוגמאות אחדות את קיומו המתחדש תמיד של מאמץ השואף לאחדות המוסרית של העולם, והתאמצתי להוכיח לכם שכל דור חדש מחפש דרך חדשה להגיע למימושו של אותו האידאל. כל תקופה בהיסטוריה חולמת ומקווה בדרכה המיוחדת, אך המטרה הסופית הוא אותה המטרה: להכין קהילה נעלה יותר. דורנו, בתורו, גם הוא ליטף את החלום הזה, ואנו גיבשנו תקוות שונות מתקוותיהם של הורינו.

אלו מאיתנו שהצליחו להגיע לעורר את הרוח במפנה המאה, ציפו להתעלות המין האנושי מכוח המדע והטכניקה. אתם מחייכים היום, אולי במחשבה על האופטימיזם שלנו דאז, ועל פניה של אירופה החרבה שלנו קל לכם לשפוט שהייתה זאת ציפייה ילדותית ופשטנית מצדנו, לצפות שהמכונות יביאו לזיכוך, לפיוס של הרוחות והעמים.

אך חשבו נא על כל הפלאות שדורנו ראה בפרק זמן שאינו יותר ממשכה של תקופת נעורים אחת. הייתי ילדון בן שש, אם זיכרוני אינו מטעני, כשהותקן טלפון בביתנו, ואני עוד זוכר בזיכרון חי את הצמרמורת שחשתי כשבנוכחותי הקול האנושי ניצח לראשונה את החלל. ראינו את המכוניות הראשונות וראינו כיצד משנה לשנה הן מפתחות מהירות רבה יותר. ראינו עם הראינוע, לראשונה, את התמונה החיה לנגד עינינו. וכמו אנאלפביתים, בצעקות של גיל, כמה רעדנו מהתלהבות כשהדרום-אמריקני הדגול דומונט שיגר עצמו לראשונה בספינת אוויר אל המרחב: החלום בן אלפי השנים של המין האנושי התממש.

מסילת ברזל, אדואר מאנה

"מסילת ברזל: תחנת הרכבת סן לזאר", 1873, אדואר מאנה. תצלום: Google Art Project

האם היה זה אפשרי שבתנאים כאלו עדיין יהיו חיכוכים ועוינות בין העמים? האם ההמצאות הללו לא מחקו את כל הגבולות? האם לא הובטחה סוף-סוף האחווה? האם מעתה ואילך העולם לא היה שייך לכל בני-האדם כאחד? המדינות האירופיות וגבולותיהן, דגליהן וצבאותיהן, תותחיהן – כל אלו נראו לצעירים הנלהבים כשרידים מאובנים של עולם עתיק, שראוי למוטטם. בה בעת ראינו את ההתקדמות המדהימה של המדע במאבק נגד מחלות שהמין האנושי סבל מהן במשך אלפי שנים, והייתה לנו סיבה להתפעל מן המכונות החדשות שיום ביומו, כמעט שעה בשעה, הגדילו את הנוחות של חיינו. ובראותנו, שנה אחר שנה, את הנסים המופלאים, כיצד יכול היה דורנו להפסיק להאמין שאומללותם של ההמונים, תנאי החיים הקשים של המעמדות העממיים יוכלו להיות משופרים בהדרגה ושלא יאחר היום שבו יקום מין אנושי חדש, מאושר יותר ושוחר שלום יותר?

לא הייתי מופתע אילו ראיתי אתכם מחייכים נוכח האופטימיות הזאת, אופטימיות תמימה של נעורים. אבל אינני מתבייש בכך שהייתי כה צעיר וכה בוטח, ואני אוהב מאוד את אמירתו היפהפייה של שילר: "אדם צריך לכבד את החלומות של נעוריו". לא, לא היינו כמו הדור הנוכחי, שמדבר על מלחמה בזעם או במועקה: ברוב תמימותנו חשבנו שהיא בלתי אפשרית בקרב מין אנושי שבתוך שנים מעטות השיג פלאות כה רבות.

אירופה הרשתה לעצמה לסטות ממטרתה, באשמת דיפלומטים חדלי אישים, אנשי צבא שאפתנים, דמגוגים חסרי בושה

אם כך, אתם יכולים לתאר לעצמכם את האכזבה, את הייאוש שאחז בנו כשהמלחמה פרצה לפתע פתאום. ועוד יותר מכך, כשהיא הידרדרה והייתה למלחמה המבעיתה ביותר בהיסטוריה. האלים שלנו שיקרו. הטכניקה בגדה בנו, וכך גם המדע. המטוסים שכה אהבנו כנושאים של מסרים מעם לעם, כנפיים הבוהקות של האחווה, זרעו פצצות ורעל בין הקרבנות חסרי הישע. החכמים המציאו כלים חדשים בשירות הרצח, הפילוסופים העלו על נס את המלחמה.

יחד עם זאת, גם בתהומות של אותה תופת, שמרנו על אמונתנו המוצקה בצורך להרמוניה בין העמים, אמונה שאולי נפגעה, אך המשיכה לחיות ותמשיך לחיות, כל עוד נהיה אנו בחיים. האמת היא שהאופטימיות הנוכחית שלנו פחות יוקדת מאשר בעבר: היא נצבעה בגוון קל של ספקנות, וזהו פצוע נוסף בשתי המלחמות הללו... הוא עבר בבית הספר הקשה של החיים.

הדבר הראשון שלימד אותנו הניסיון הוא הצורך לוותר סופית על היומרה האירופית שלנו. לפני שתי המלחמות הללו – ואני מדבר איתכם בכל הכנות – לא הייתה אפשרות למחלוקת בינינו באשר לעובדה שאירופה חייבת לכוון ולהוביל את העולם מבחינה אינטלקטואלית ומוסרית. נרפאנו מן הטעות הזאת. אירופה עצמה ויתרה על הזכות ליצור סינתזה חדשה, איבדה את הזכות הזאת, שכן היא לא ידעה להשכין שלום בקרבה. וזאת, על אף שהיו לה כל התנאים לכך. בסיום המלחמה הקודמת, אירופה הרשתה לעצמה לסטות ממטרתה, באשמת דיפלומטים חדלי אישים, אנשי צבא שאפתנים, דמגוגים חסרי בושה. כיצד תוכל להיות מדריכה, אם היא אכולה כולה ושרופה! אבוי לה, עלובה, מוכה ומאוכזבת, כמה נואשת היא עתידה להתגלות מתוך המלחמה הזאת!

וכך, כל תקוותנו מופנית אליכם, העמים הצעירים, עמים שלא נשחקו, החיים מן העתיד ולא מן העבר, וגם לא מרעיונות שכורסמו על ידי המיתוסים. אתם אינכם נושאים בדמכם את השרידים המורעלים של המלחמה, את האינסטינקטים הללו של השנאה, את תאוות הנקם המרושעת. כמו העצים, הצמחים שהובאו מן העולם הישן זכו על אדמתם לשפעה לא מוכרת – וכך יהיה עליכם גם להמשיך ולרומם את התפישה הנהדרת הזאת של היקום, שהייתה מאפיין של העולם הלטיני. ארצותיכם אינן צפופות כשלנו ביבשת הישנה. אתם יודעים שיש עדיין אינספור דברים לעשות למען המין האנושי שלנו, שיש דבר-מה טוב יותר לעשותו מאשר להקריב אינספור בני-אדם למען היוהרה הלאומית הקנאית.

קאמי פיסארו, נוף טרופיקלי

"נוף טרופיקלי עם בתים כפריים", קאמי פיסארו, סביבות 1853. הגלריה הלאומית לאמנות, קראקס, ונצואלה. תמונה: ויקיפדיה

ולכן אנו מזהים בכם את אותם האידאלים של ימי נעורינו ובצורה טהורה יותר מאשר באירופה שלנו, המסורה למלחמה. אם למרות כל אכזבותינו אנו ממשיכים להאמין בבנייה מחדש של העולם מתוך שלום, הרי שהדבר קורה כיוון שאירופה אינה העולם וכיוון שאנו יודעים שאתם, עמי העתיד, משתפים פעולה איתנו: רק איתכם ובכוח עשייתכם יכול החלום הישן של האחווה האוניברסלית להפוך למציאות. ידינו מושטות אליכם ולבנו מחפש אתכם, ואני יודע שאיני היחיד שיסיר מעליו את הגאוותנות האירופית הישנה. אנו החושבים כך, כבר רבים, רבים מאוד. יצירתו מחדש של העולם אינה יכולה לבוא מאיתנו, מאירופה בלבד. אתם חייבים להיות איתנו ולהקדים אותנו.

העניין המופרז בכוח הפיזי מוביל לאהבת הכוח, ואהבת הכוח מביאה למלחמה

זה היה הלקח הראשון שלמדנו מהמלחמה הקודמת ואחריה. והלקח השני עבורנו, למרות הערצתנו לטכניקה, הוא שכבר איננו מצפים ממנה לתרומה גדולה להתקדמות המוסרית של המין האנושי. איננו נותנים בה עוד אמון כה רב, מאז שהיא אכזבה אותנו, לאחר שראינו באיזה רצון, באיזו פסיביות, היא יודעת לשמש את ההרס. לא, לא צריך לקרוא לאימוץ הטכניקה מן הבחינה החיצונית, ממנה לא יכולה לבוא תמורה אמיתית למין האנושי שלי. העניין המופרז בכוח הפיזי מוביל לאהבת הכוח, ואהבת הכוח מביאה למלחמה. כדי להשיב את הסדר בעולמנו המתפורר, יש צורך בכוחות שונים מהכוח הפיזי. אנו זקוקים לסבלנות רבה, לערנות מתמדת.

רק אם אנו מאמינים מעומק לבנו באחדות הרוחנית של המין האנושי, ורק אם האמונה הזאת יוצרת אט-אט אנרגיה של דת, יוכל החלום בן אלפי השנים להפוך למציאות. אך הבה נניח אפילו שטעינו ושעבדנו למעט אשליה חמקמקה: במקרה כזה, לפחות חיינו למען האשליה הנאצלת יותר על פני האדמה. איני מכיר שום דבר שיוכל להעניק סיפוק לחיינו הזעירים ובני-החלוף כמו הידיעה שתרמנו, ולו מעט, לאחדות הזאת של העולם. וגם כשאמונתנו אינה מחוללת שינוי בעולם, אנו מצדיקים לפחות את חובתנו האנושית באמצעות המאמץ שלנו.

פטרופוליס, סטפן צווייג, ברזיל

"נוף בפטרופוליס", 1926. ציור של ז'ואאו בטיסטה דה קוסטה (תצלום: ויקיפדיה). סטפן צווייג התאבד, עם אשתו, בפטרופוליס, ברזיל, ב-22 בפברואר, 1942.

גבירותיי ורבותיי, ניסיתי לשוחח איתכם על האחדות הרוחנית של העולם, על הרעיון או האידאל הזה שמאז שחר ההיסטוריה, ובכל תקופה, הטובים בבני האדם הכירו בו כשלהם. אני מקווה שהייתי עקבי מבחינה אינטלקטואלית ושלא הטעיתי לעורר את התקווה שכבר מחר או מחרתיים הפיוס הזה יבוא לידי ביטוי באורח נראה לעין. להפך – אינני שולל זאת – קיימים כוחות אגואיסטים רבי-עצמה שעדיין פועלים במרץ נגד ההתקרבות הזאת. אפילו אפשרי שהמלחמה שאירופה חווה ברגעים אלו תגרום לטינות חדשות במקום להרגיע את השנאות. אני מכיר את כל האפשרויות הללו ומודה בהן. אך הן אינן הורסות את שכנוע הפנימי שלי. ואם אני מאמין בלהט רב יותר מאי-פעם באחדות הרוחנית הזאת, הרי שזה תודות לימים שניתן לי לבלות בארצכם. הביקור הזה גרם לי לתחושה עצומה של נחמה, שכן ארצכם רחוקה, רחוקה מאוד משלי, וכל תנאי החיים בה שונים, ואפילו הפוכים לשלנו. א-פריורי הכול נראה כמונע קרבה של רגשות ביניכם ובין מי שמדבר אליכם כעת. ארצכם ניחנה באקלים אחר, בפרחים אחרים, ובשמיים אחרים – ואפילו הכוכבים מעל לראשיכם נוצצים במזלות אחרים. כשכאן יום, בינינו לילה, והחורף שלכם הוא הקיץ שלנו. אבל ראו את הנס! למרות כל זאת, לא חשתי בקרבכם כזר ולו לרגע. היה זה לקח ראוי להערכה, שכן ידעתי, ובבהירות רבה יותר מאשר בכל חיים כולם, שלא הלשונות, לא הגבולות, לא המנהגים, לא ההרים, לא האקלים ולא האוקיינוסים הם המפרידים בין בני-האדם – אלא שהגורמים לכך הם הדעות הקדומות וחוסר האמון. כשאדם דואג לכך שלבו יהיה פתוח ונדיב, כשאדם אינו מבודד וסוגר את נשמתו, הוא יכול תמיד ובכל מקום להגיע לאחדות פנימית. הבה נותיר, אם-כן, למכונות, לטכניקה המועילה והנדרשת, את המשימה לקצר את המרחקים הנראים לעין. הראייה שלנו אחרת ולא פחות יפה, והיא להשתלט על המכשולים הבלתי-נראים בין העמים ולהקים על החורבות את האחדות הרוחנית של העולם.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תרגום מספרדית: יורם מלצר

הטקסט תורגם מגרסה ספרדית המצויה בארכיון סטפן צווייג בספרייה הלאומית בירושלים. ככל הנראה מדובר בתרגום מגרמנית שנעשה על ידי אלפרדו קאן (1902-1975), שהיה בקשר עם צווייג משנת 1928 והפך למתרגמו הקבוע לספרדית. באוגוסט 1940 סטפן צווייג כתב לאלפרדו קאן ואמר לו שהוא שולח לו שלוש הרצאות שיש לתרגם לספרדית לקראת נסיעה מתוכננת של הסופר לארגנטינה ואורוגוואי. אלפרדו קאן ליווה את צווייג במסע הזה ותרגם את דבריו במספר מפגשים, אך ידוע לנו כי סטפן צווייג תרגל את הנוסח בספרדית, והמסמך ששימש לתרגום לעברית מוכיח זאת בסימונים רבים שנעשו בעצם ידו של צווייג. סימונים אלו, כולל הערות עריכה, הובאו בחשבון לצורך התרגום העברי. ידוע שההרצאה הושמעה בבואנוס איירס, בקורדובה, ברוסריו, בסנטה פה, בלה-פלאטה (כולן בארגנטינה) וגם במונטווידאו.
עניין ההרצאה, תרגומה והמסע של צווייג מופיע במהדורה של מכתבי צוויג:

Knut Beck, Jeffrey B. Berlin (eds.), Stefan Zweig Briefe 1932-1942.Frankfurt a.M. 2005, pp. 282-283, 690-691.

מערכת "אלכסון" מודה לד"ר סטפן ליטארכיונאי במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים על שהעמיד לרשותה את ההרצאה וסיפק את המידע הנלווה המעניק לדברים את מלוא הקשרם.

תמונה ראשית: פרט מתוך "הולדת ונוס", סנדרו בוטיצ'לי, סביבות 1485. תצלום: ויקיפדיה

סטפן צווייג התאבד יחד עם אשתו, בברזיל, ב-22 בפברואר 1942. לצפייה במכתב ההתאבדות ובתרגומו לעברית.

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטפן צווייג.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על האחדות הרוחנית של העולם

01
י.ד.

עצוב שהוא התאבד לאחר מכן, ועדין רוח ה' מרחפת על פני תהום וקוראת:
"א הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה, יְשַׁעְיָהוּ בֶּן-אָמוֹץ, עַל-יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם. ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת--לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. {פ}
ה בֵּית, יַעֲקֹב--לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר יְהוָה. ו כִּי נָטַשְׁתָּה, עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב--כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם, וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים; וּבְיַלְדֵי נָכְרִים, יַשְׂפִּיקוּ. ז וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו; וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים, וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. ח וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ, אֱלִילִים: לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ, לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. ט וַיִּשַּׁח אָדָם, וַיִּשְׁפַּל-אִישׁ; וְאַל-תִּשָּׂא, לָהֶם. י בּוֹא בַצּוּר, וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר, מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. יא עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם, שָׁפֵל, וְשַׁח, רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא. {פ}
יב כִּי יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת, עַל כָּל-גֵּאֶה--וָרָם; וְעַל, כָּל-נִשָּׂא וְשָׁפֵל. יג וְעַל כָּל-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן, הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים; וְעַל, כָּל-אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן. יד וְעַל, כָּל-הֶהָרִים הָרָמִים; וְעַל, כָּל-הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת. טו וְעַל, כָּל-מִגְדָּל גָּבֹהַּ; וְעַל, כָּל-חוֹמָה בְצוּרָה. טז וְעַל, כָּל-אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ; וְעַל, כָּל-שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה. יז וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם, וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים; וְנִשְׂגַּב יְהוָה לְבַדּוֹ, בַּיּוֹם הַהוּא. יח וְהָאֱלִילִים, כָּלִיל יַחֲלֹף. יט וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים, וּבִמְחִלּוֹת עָפָר--מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ, לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. כ בַּיּוֹם הַהוּא, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם, אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ, וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ--אֲשֶׁר עָשׂוּ-לוֹ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים. כא לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים, וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים--מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ, לַעֲרֹץ הָאָרֶץ. כב חִדְלוּ לָכֶם מִן-הָאָדָם, אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ: כִּי-בַמֶּה נֶחְשָׁב, הוּא. {פ}" (ישעיהו פרק ב)

02
אילן

רוח הדברים מהדהדת, כמובן, גם בשירהּ המופתי של שימבורסקה "שלהי המאה", בתרגומו של רפי וייכרט:

המאה העשרים שלנו צריכה היתה להיות
טובה מקודמותיה.
היא כבר לא תספיק להוכיח זאת,
שנותיה ספורות,
פסיעותיה מתנדנדות,
נשימתה קצרה.
קרו דברים רבים מדי
שלא היו צריכים לקרות,
ומה שנועד לבוא,
לא בא.

אביב היה אמור להגיע
ואושר, בין השאר

הפחד היה צריך לנטוש הרים ועמקים.
אמת מהירה משקר
צריכה היתה להגיע למטרה.

אסונות אחדים אמורים היו
שלא לקרות עוד,
כגון מלחמה
רעב וכו'.
צריך היה לכבד
חוסר-ישע של חסרי-ישע,
אמון וכיוצא בזה.

מי שרצה לשמוח בעולם,
ניצב בפני משימה
בלתי אפשרית.
טיפשות אינה מצחיקה.
חוכמה אינה עליזה.

תקווה
כבר אינה אותה נערה צעירה
וכו'. למרבה הצער.
האל אמור היה להאמין סופסוף באדם
טוב וחזק.
אך טוב וחזק
עודם שני אנשים שונים.

כיצד לחיות - שאל אותי במכתב מישהו,
שאותו התכוונתי לשאול
אותה השאלה עצמה.

שוב וכתמיד,
כפי שניתן לראות לעייל,
אין שאלות דחופות
משאלות תמימות.

אהבתי את הסיפור וההתייחסות למגדל בבל. צווייג בוודאי לא התכוון לשוני בשפת הדיבור. לאחרונה פירסמה גוגל המצאת אזניות שתאפשר שיחה עם תרגול סימולטני. לדעתי הבלבול במגדל בבל התייחס לשוני וההתנגשות של התרבויות. ראו למשל את הקהילה הערבית מוסלמית רובם מדברים את אותה שפה ואת המלחמות והקרבות בין סונים ושיעים ודע״ש ואחרים.

05
ויגדור רכניץ

סטפן צווייג כותב: "אני אומר לכם: הבה נשמור על האמונה המוצקה שעולמנו יתגלגל מקטסטרופה לקטסטרופה כשהוא ממשיך לסרב לקבל את הרעיון של אחדות רוחנית".
בדיוק באותו האופן ותוכן כותב מקובל ענק, יהודה אשלג המכונה בעל הסולם מתוך עיתון האומה: "לכן, תנאי מחויב לכל אומה, שתהיה מלוכדת יפה מפנימיותה, שכל היחידים שבה יהיו מהודקים זה בזה מתוך אהבה אינסטנקטיבית. ולא לבד, שכל יחיד ירגיש את אושרו באושר האומה והתנוונותו בהתנוונות האומה, אלא שיהיה מוכן למסור כל ישותו לטובת האומה בעת הצורך".
אז מה ההבדל בין מה שסטפן צווייג כתב, רעיונות של אנשי רוח, פילוספים ודת לעומת מה שכתב בעל הסולם (חכמת הקבלה).
לא אוכל להעלות על הכתב מפני שזה יהיה ארוך , אך ארשום בשני משפטים מבעל הסולם את אשר הוא מכנה חכמת הקבלה :
"חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שורשים, המשתלשלים על דרך קודם ונמשך, בחוקים קבועים ומוחלטים, המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה, הנקובה בשם: גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה".

06
נדב

טקסט מדהים, ותודה לאלכסון! על מה יכול אפוא ההומניסט לבסס את אמונתו באחדות המין האנושי, ובעודפותו על הבהמי והכוחני, בעידן הנוכחי שבו הרדוקציוניזם כל כך אופנתי (למשל אצל י"נ הררי)? האם יש להומניסט עוגן מלבד הרעיון המקראי של אמונה בבריאת האדם - כל בני ובנות האדם - בצלם אלהים?

07
שיר לוי

נדב , סטפן צוויג התאבד אחרי כתיבת הטקסט הנהדר הזה ובשני האקטים האלה הוא המחיש באופן נפלא את ההבדל בין האמת האכזרית כפי שמציג אותה פרופ' הררי לבין האשליות השונות שמטפחים בני האדם כדי לשרוד בעולם. והבוחר יבחר בתנאי שלא ישכח איפה האמת ואיפה האשליה.