האינטרנט הרג את שיר המחאה

לכולנו יש קול ומרחב להשמיע אותו, אבל את מי אנחנו שומעים באמת?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

מדענים אומרים שהפאנק לא היה "מהפכה" במוזיקה, ולמרות שאני מעריץ את המדע על החתירה הבלתי נלאית להרחבת גבולות ההבנה, במקרה הזה המדענים טועים: הפאנק-רוק הוא לא אינדקס של נתונים מוזיקליים שאפשר לתעד בעזרת תוכנה, כמו ההיפ-הופ, למשל. הפאנק רוק היה מהפכה מחשבתית שלקחה את רעיון המוזיקה – על כל צורותיו – מידי המעטים והעבירה אותו לידי ההמונים. את התפשטות השפעתו אי אפשר לייצג בגיליון נתונים כמו ערכים מספריים: הפאנק, במהותו, הוא החדרה של מחשבה למוח, של תחושה לבית החזה, החלטה שאנו מקבלים לגבי אופי הקשרים שלנו עם אנשים אחרים, וכל זאת כבסיס לפעולת היצירה.

תהיה אשר תהיה מורשתו המוזיקולוגית של הפאנק, הופעתו הייתה אחד מרגעי ההתנגדות החשובים ביותר בתולדות תרבות הפופ. קשה לי להאמין שעיתונאי מוזיקה רבים יחלקו עליי בעניין הזה, כי השינוי שהפאנק חולל במערכת היחסים בין האמן לקהל הוא אחת הסיבות לכך שאנשים רוצים לכתוב על מוזיקה מלכתחילה. מה שהפאנק עשה עבור הלהקות, הוא עשה גם עבור המבקרים: הוא פתח את הדלת לרווחה והעניק להם גישה. הפאנק הביט לתרבות המוזיקה בעיניים והודיע לה שהיא צריכה להסתגל או למות: וכך היא עשתה. היא מתה ונולדה מחדש, שוב ושוב.

המהפכה הגדולה ביותר של תקופתנו היא האופן שבו הטכנולוגיה משנה את צריכת המוזיקה והפצתה, וכמובן, את תהליך יצירתה

מובן שכל זה שייך כעת להיסטוריה. המהפכה הגדולה ביותר של תקופתנו היא האופן שבו הטכנולוגיה משנה את צריכת המוזיקה והפצתה, וכמובן, את תהליך יצירתה. כשצפיתי בריאיון שהעניקה לאחרונה הילרי קלינטון ל"דיילי שואו", תפס אותי משהו שאמר ג'ון סטיוארט: "הטכנולוגיה חוללה דמוקרטיזציה של הכוח". האמירה הזאת היא בגדר אמת מוסכמת, אבל ישנה אמת רחבה יותר – הטכנולוגיה חוללה דמוקרטיזציה של הכול. הטכנולוגיה יצרה דמוקרטיזציה במערכות שבאופן מסורתי כלל לא היה אפשר לשנות, ואף במערכות שהקימו אליטות קטנות במפורש כדי לנהל אותן בשם ההמון. באופן כללי, התרבות נמצאת כיום בבעלותה הקולקטיבית והאנונימית-למחצה של דעת הקהל המקוונת. ואם נסכים על כך, איך אנחנו אמורים לתפוס כעת את רעיון המהפכה (במוזיקה או בכל דבר אחר), את השינוי המתחולל ברעיונות שבעבר התגבשו רק בעל-פה או בדפוס, באמצעות אינטראקציות אנושיות לחלוטין המבודדות מהשפעות חיצוניות? האם עצם רעיון המהפכה הוחלף כעת בדבר אחר השוכן כולו בתוך כמה שרתים במחסנים מקוררים ברחבי המערב התיכון של ארה"ב? האם המהפכה הפכה לסחורה ותו לא, מידע הנמצא ב"בעלות" משותפת של תאגידים טכנולוגיים שעוצמתם רבה כל כך עד שהם יכולים להתחמק מהחובה לשלם מסים?

אני חושש שבמידה מסוימת, כך קרה. ואמנם אני האחרון שאטען כי האינטרנט לא העניק לחסרי הקול יכולת השפעה – למען האמת, הוא העניק לכולנו גישה רבה יותר לידע ולכוח – אבל אני חושב שהוא גזל מאיתנו את האפשרות לרגע פתאומי של מרד אמנותי, להשלכה והחלפה של תפיסה רווחת – קרי האפשרות שהפאנק, ההיפ-הופ והאסיד העניקו לנו. נכון לעכשיו, כולנו חיים במיינסטרים, ורעיונות שוליים מתקיימים במקביל לשיחה, כמו חלונות אחרים שפתוחים על הדסקטופ שלנו. אפשר לבחור לגשת אליהם, או לתת להם לשקוע עוד ועוד ברעש הרקע האינטרנטי. משמעות הדבר היא שכבר אין לנו דרך לקרוא תיגר בצורה בוטה על הסטטוס קוו בעזרת רעיון טראומטי חדש ויחיד. היצירה והצריכה התמזגו: "הזעזוע שבחָדָש" לא יכול עוד להתרחש, כיוון שהזרם הבלתי פוסק של "חדש" ו"מרענן" איבד את היכולת לזעזע.

והדבר נכון לא רק לגבי מוזיקה, אלא גם לגבי כתיבה על מוזיקה. כהוכחה לכך עלינו רק להביט בהכרזה על הפיכתו של NME למגזין חינמי. במבט ראשון זה נראה כמו סיפור על אודות מגזין מוזיקה שנכנע לאתגרי המודל הכלכלי של עידן האינטרנט: ככלות הכול, למה שמישהו ירצה לשלם על עיתונאות מוזיקה, כשגם המוזיקה וגם התגובות אליה נגישות לנו באופן מידי ובו-זמני, בלי ההמתנה המסורתית והמופלאה שבין יצירת המוזיקה לרגע שבו היא נפרשת ועולה מבין חריצי התקליט? כפי שניל קולקרני טען בחריפות ב-Collapse Board, מגזין NME נסוג מהרעיון הגדול שחרת בעבר על דגלו - מהדברים שהמוזיקה יכולה לפתוח בנו, מאותו רגע שנצרב בלב ולעולם לא מת. המגזין ראה כיצד כוח השפעתו על תרבות הנגד הולך ואובד בין הקולות הרבים והמגוונים שבאינטרנט, והחל לפקפק בעצמו, לפקפק במה שעשה כה היטב, קרי לאחוז באותו רגע יסודי של גילוי ולתאר אותו. NME מפחד לייצג רעיון מוגדר כי הוא נאחז במודל מיושן, כפי שקורה לחברות התקליטים מאז הופעת נאפסטר, הסנונית הראשונה שבישרה על העתיד המשתנה. עיתונאות המוזיקה כבר לא מוכרת עיתונים בכוחות עצמה, אבל במהלך 15 השנים האחרונות רדף NME אחרי נתח השוק ההולך ומצטמק שהמשיך להדיף ניחוח של כסף: הוא ניסה לייחס "מגניבות" לדברים שבפועל הם חסרי מהות ותוכן, להאדיר בצורה מופרזת את נטולי הדעה – והפך לבמה שממנה המותגים פונים אל הצעירים בלי לפחד שירגיזו את לקוחותיהם. אבל זה לא היה חייב להיות המצב. NME היה יכול לשמר את קול ההתנגדות ובכל זאת להמשיך להיות שחקן רב עוצמה בתרבות המוזיקה. אבל הרגע חלף.

זוהי מגמה שמשקפת את האופן שבו ההתנגדות המוזיקלית, על כל גווניה, נמוגה במהלך אותה תקופה. השאלות האלה מפעפעות מאז אמצע שנות ה-80, כשלהבת הפאנק הלכה ודעכה עד שכל שנותר ממנה הוא האפר של מוזיקת הפופ התפלה, שבה הקולות העזים ביותר המהמו בנעימים על רקע הפקות נוצצות ונטולות נשמה. בימים ההם עדיין היו חיים תחת המעטפת המבריקה, עדיין היו קולות מחוספסים ועצמאיים ששימרו את האג'נדה האלטרנטיבית. 30 שנה לאחר מכן, אפשר רק לתהות למה הדמוקרטיה האמיתית והפרקטית של האינטרנט עדיין לא לקחה את הדמוקרטיזציה האדירה שחולל הפאנק בזמנו ביצירה האמנותית, והפכה אותה למהפכה חדשה במוזיקה ובכתיבה על מוזיקה. האם זה מכיוון שרעיון ה"מהפכה" מבוסס על מודל אנכי שכבר אינו רלוונטי? אולי זה בסך הכול צו האופנה להכריז שכולנו מתחלקים כיום שווה בשווה בתרבות ובגישה לכוח?

אני מאמין שאנחנו יכולים לדמיין ולבנות אינטרנט חדש שאינו מבוסס על המודל הקיים, שלא ייבנה בצורה אנכית על-ידי יזמים טכנולוגיים המנסים לכפות מודל רווח על מגמות השימוש ההמוני

 

שאלו את עצמכם את השאלה הבאה: האם אתם מרגישים שבעלי הכוח האמיתי, אלה שקובעים את החוקים שלפיהם אתם חיים, מייצגים אתכם? אם נשים רגע בצד את סוגיית הגישה לזירות השיח, האם המנהיגים שלכם באמת מדברים אליכם? ואם לא, האם המוזיקה שאתם מקשיבים לה מבטאת את אי שביעות הרצון שבלבכם? והחשוב מכול – למה אף אחד לא שואל למה אף אחד לא שר על זה? אחת הלהקות המעטות שבאמת עושה זאת היא Sleaford Mods, ואין זה צירוף מקרים שכבני 40 פלוס, הם מבוגרים מספיק להכיר את חוויית ההתנגדות, הם יודעים כיצד להרים את הקול למען חסרי הקול. האינטרנט מעניק לנו את האשלייה שלכולנו יש קול, כשלמעשה הוא דומה יותר ויותר למערה מרופדת: כולם צועקים לתוכה, אבל שום דבר לא מהדהד בחזרה.

בתקופה זו של צנע, נקודת המבט ההמונית – הקול הקולקטיבי – נוהה באופן אוטומטי אחר איזשהו חלום שמרני על העבר, על אף העתידנות של הטכנולוגיה. אנו מאמצים את אידיאולוגיית האנטי- פרטיות הבעייתית של פייסבוק בלי להקדיש לכך מחשבה, אנו מתמסרים להשתייכות-המזויפת של המודל המוגבל שלו, אבל הדברים האלה משולים להצבעה למען ממשלה שמרנית ופופוליסטית. כשאנו מעניקים לעצמנו, לזהות שלנו, ייצוג דל כל כך בתוך חזון צר כל כך של העולם המקוון, אנחנו מצביעים למען הסטטוס קוו.

מובן שהאינטרנט הוא כלי התקשורת החזק ביותר שאי פעם היה לנו, הפורום האולטימטיבי לדמוקרטיה של הרעיונות. לכל מי שמפקפק בזה אני ממליץ לראות איך תנועת "אנונימוס" (Anonymous) עודדה דור של האקרים ואידיאליסטים לחבור יחד ולייצר רעיונות במיקור המונים אמיתי, לשבש את התקשורת המיושנת והמונוקרטית ולהפיץ מסר אמיתי של התנגדות וחירות ברחבי הרשתות החברתיות. לאור עוצמתן האדירה של פעולות קולקטיביות מרוכזות כאלה, לא נוכל עוד לתאר לעצמנו שדור של התנגדות יפנה את גבו לאינטרנט וינסה להגות צורת חיים כלשהי בלעדיו.

בכל כיס מונח כיום שער המוביל מהעצמי אל העולם, עם מצלמה ומיקרופון שבזכותם אנו יכולים להפיץ ראיות לקיומו של רעיון כלשהו באותה קלות שבה אנו חושבים עליו. אבל אני מאמין שאנחנו יכולים לדמיין ולבנות אינטרנט חדש שאינו מבוסס על המודל הקיים, שלא ייבנה בצורה אנכית על-ידי יזמים טכנולוגיים המנסים לכפות מודל רווח על מגמות השימוש ההמוני. את המודל הזה עלינו לרסק. רק לא מזמן ניצל העם היווני הזדמנות חסרת תקדים להביע התנגדות לסטטוס קוו, לעמדה הכלכלית הרווחת: תוצאות משאל העם נראו לי כסירוב ליישר קו עם האג'נדה השמרנית, השלילית והמחמירה של ימינו. כלל לא ברור שתוצאותיו של מעשה ההתנגדות הזה הן חיוביות, אך בדיוק כפי שהיוונים העזו להאמין בעולם שונה מזה שעוצב על-ידי הצנע, כך כולנו מסוגלים להעז ולהאמין באינטרנט שנכתב ומעוצב על-ידי האנשים שבאמת עושים בו שימוש – אינטרנט שבו כולנו מתכנתים המשתמשים בידע ובהבנה שלנו ככלים שבעזרתם נשבור ונבנה אותו מחדש באופן שייצג לא רק יצירה אלא גם דחייה של רעיונות, תנועות ומערכות. ובכל הקשור למוזיקה באופן ספציפי, אני מפציר בכם: אל תחיו בסטטוס קוו. התחילו מחדש, השתמשו במוזיקה כנקודת מוצא, כמקלט מפני ההגמוניה של הקונפורמיזם, כיוון שכיום היא אינה אלא סמל ריק מתוכן להשתייכות. אל תיצרו את המוזיקה שהם רוצים שתיצרו: אל תתמסרו לרעש הקולקטיבי. הצעדים הראשונים מתחילים ברגע של דממה, בשלילת מה שהיה, והדממה הזו תצמח ותהפוך לרעיון רועש יותר משאגתן הרועשת ביותר של מיליוני טוקבקים, לדמוקרטיה איתנה המבוססת על התנגדות: למהפכה אמיתית.

המאמר ראה אור באתר Medium ומפורסם באלכסון באישור הכותב. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי גורדון מואקס, Medium.


תגובות פייסבוק