האישה שהיא גם בעלה

גם אם מתברר שאלנה פרנטה היא המצאה של בעלה, היא התעלומה הספרותית הגדולה ביותר של ימינו
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

כשקלאודיו גאטי פרסם לפני שנים ספורות תחקיר שעסק בזהותה של אלנה פרנטה, הוא עורר קריאות מחאה באיטליה וגם מחוצה לה. הוא הפר את פרטיותה של סופרת, פגע בזכותה להישאר אלמונית. זה לא היה הוגן, זה לא היה רלוונטי, לא רצינו לדעת.

האמנם? כן ולא. במאמר של גאטי הייתה מסקנה אחת חשובה: מי שכתבה את הרומנים של פרנטה זו המתרגמת אניטה רָיה, כלומר אישה.

עוד לפני ש״החברה הגאונה שלי״ פורסם, היו שמועות שטענו כי יצירותיה של פרנטה נכתבו בידי גבר, ואלה התעצמו לאחר הצלחת ״הרומנים הנפוליטאניים״ בארצות הברית

הייתה בכך משום הקלה. אם לא חוויתם על בשרכם את הסקסיזם שמסוגלים לו החוקרים והעיתונאים באיטליה, יתכן שיקשה עליכם לדמיין עד כמה חשוב היה המגדר של פרנטה לכולנו, לכל מי שחוקרים את עבודותיה לאורך השנים. עוד לפני ש״החברה הגאונה שלי״ פורסם, היו שמועות שטענו כי יצירותיה של פרנטה נכתבו בידי גבר, ואלה התעצמו לאחר הצלחת ״הרומנים הנפוליטאניים״ בארצות הברית. אני זוכרת שהמנחה שלי סיפרה לי על השמועות הללו כשהתחלתי לעבוד על כתבי פרנטה בשנת 2015. שתינו בזנו לשנאת הנשים שהייתה מובלעת בשמועות, והרגשנו כאילו אנחנו לוחמות בשוחות של מלחמת תרבות קטנה.

לכן, כשנתקלתי לראשונה בסדרה של מאמרים אקדמיים, אשר השתמשו בניתוח סגנוני וקבעו כי אלנה פרנטה היא הסופר האיטלקי דומניקו סטרנונֶה (בעלה של אניטה ריה), לא הייתי מוכנה להניח מידי את הנשק. באותה עת, עדיין לא קראתי את ספריו של סטרנונה. ידעתי שהוא סופר פורה, שהוא כתב על בית הספר התיכון, ושהרומן האוטוביוגרפי הארוך שלו, ״ויה ג׳מיטו״, אשר עסק בנעוריו בנאפולי, זכה בפרס ״פרימו סטרגה״ היוקרתי. אבל לא ממש התעניינתי בו. כששמעתי לראשונה שיתכן כי הוא המחבר של ״הרומנים הנפוליטאניים״ האהובים עלי כל כך, רציתי להדחיק את המידע הזה, לא לדבר עליו, וגם לא לחשוב עליו יותר מדי.

אלנה פרנטה, דומניקו סטרנונה

דומניקו סטרנונה/אלנה פרנטה מעניק/ה אוטוגרף (2017). תצלום: memedesimo

חוקרי פרנטה נוהגים לחזור ולהצהיר שהמגדר שלה אינו משנה, ומה שחשוב הוא שהיא בחרה לאמץ דמות נשית

ולא הייתי היחידה. אף שהמאמרים הראשונים הללו, שעסקו בניתוח הסגנוני ונכתבו על ידי ארג׳ונה טוּצי ומיקלה א-קורטלאצו, ראו אור בשנת 2018 – בדיוק כשספריה של פרנטה החלו כובשים את העולם – הם כמעט לא צוטטו, אלא על ידי חוקרים בתחום מדעי הרוח הדיגיטליים. בפעמים הנדירות שבהן המאמרים הוזכרו, התגובה הייתה מבטלת: מתברר שסוגיית זהותה של פרנטה נתפשה כנראה על ידי חלק מהחוקרים כמזיקה לכל ניתוח רציני של יצירותיה.

חוקרי פרנטה נוהגים לחזור ולהצהיר שהמגדר שלה אינו משנה, ומה שחשוב הוא שהיא בחרה לאמץ דמות נשית. אבל עדיין, מבקרים חוזרים ומצטטים את גאטי (אף אם בנימה נוזפת) כשהם מעוניינים לשוחח על תפישת התרגום של אניטה ריה ביחס לפרנטה, ומקפידים להתעלם מטוצי, קורטלאצו, ז׳ק סבוי ותשעה חוקרים נוספים הטוענים כי לא ניתן להבחין בין סגנונות הכתיבה של פרנטה ושל סטרנונה. רייצ׳ל דונאדיו הייתה היחידה שניסתה (בהצלחה) להשוות בין הרומנים של פרנטה וסטרנונה, אבל היא עשתה זאת מעל דפי האטלנטיק והניו יורק טיימס: השוואה כזו נחשבת לטאבו בתחומי האקדמיה.

האלגוריתם הגיעו למסקנה שהאדם שמאחורי ״אלנה פרנטה״ הוא גבר בן 60 מאזור קמפניה

אז בואו נתחיל מן ההתחלה, ונראה איזו תמונה של פרנטה מאפשרים לנו המאמרים האלה לשרטט. ראשית, כדאי לדעת שטוצי וקורטלאצו השתמשו לצורך הניתוח שלהם בקורפוס גדול: 250 רומנים שנכתבו על ידי 40 סופרים איטלקיים בני זמננו – בחלוקה מאוזנת של מגדר ואזורי מוצא באיטליה. הטקסטים הללו ניתנו לקבוצה של מומחים בינלאומיים שלקחו חלק בסדנת קיץ באוניברסיטה של פדובה בשנת 2017. הם עבדו באופן עצמאי, והשתמשו בגישות מתודולוגיות שונות, אבל הגיעו למסקנות דומות (תוצאות הסדנה התפרסמו כאן על ידי ההוצאה לאור של אוניברסיטת פדובה). אף שמחקרים קודמים, כמו המחקר שפורסם בשנת 2016, נסמכו על השוואה פשוטה בין סטרנונה לפרנטה, חוקרים אלו השתמשו בשיטות אקראיות פחות. ג׳ורג׳יוס מיקרוס (Mikros) מאוניברסיטת אתונה, למשל, השתמש במכלול הטקסטים כדי לאמן אלגוריתם של למידת מכונה לאפיין סופרים (כלומר לזהות את המגדר, הגיל ואת האזור המוצא שלהם) במידה גדולה של דיוק. האלגוריתם הגיעו למסקנה שהאדם שמאחורי ״אלנה פרנטה״ הוא גבר בן 60 מאזור קמפניה.

פוזיטנו, אמפלי, חוף, איטליה

יש דברים שאי-אפשר לזייף: מראה החוף באזור אמלפי, פוזיטנו. תצלום: ריקרדו גומס אנחל

והגבר הנפוליטאני המזדקן הזה דומה דמיון חשוד לדומניקו סטרנונה: בייצוג הוויזואלי של הטקסטים, שערכו מאצ׳יי אֶדֶר (Maciej Eder) ויאן ריביצקי (Jan Ribicki), הרומנים של פרנטה ושל סטרנונה נמצאים בדיוק באותו מקום בשוליים, רחוקים מהרשת הגדולה יותר של הטקסטים, ומקושרים אליהם רק על ידי שלושת הרומנים הראשונים של סטרנונה, שנכתבו בין 1987 ל-1991. במילים אחרות, סטרנונה ופרנטה הם סופרים מקוריים ביותר, שונים מכל כותב איטלקי אחר אבל דומים מאוד זה לזה. במחקר שערכו מרגריטה לאלי (Lalli), פרנצ׳סקה טריה (Tria) וויטוריו לורטו (Loreto), מאוניברסיטת ספיאנצה ברומא, אלגוריתם להשוואת מידע ייחס בטעות את ״אהבה מטרידה״ של פרנטה לסטרנונה, ואת Eccesso di zelo, ויה ג׳מיטו ו-Prima Esecuzzione של סטרנונה לפרנטה. בהקדמה לספר, טוצי וקורטלאצו גם מספקים רשימה ארוכה של מונחים וביטויים שניתן למצוא רק (ובתדירות גבוהה) בספריהם של סטרנונה ופרנטה, ולא ניתן למצוא בכתביהם של אחרים.

במחקר האחרון שלהם, טוצי וקורטלאצו גם מאפשרים לנו לשרטט התפתחות מקבילה לאורך זמן: אחרי הרומנים הראשונים שלו, שהיו שנויים למדי במחלוקת, סטרנונה מפתח בראשית שנות התשעים סגנון כתיבה אופייני מאוד. בין 1992 וראשית שנות האלפיים, מתפרסמים רומנים שונים תחת שני השמות, אבל כולם כנראה שייכים לאותה משפחה: ״אהבה מטרידה״ של פרנטה משנת 1992 הוא הדומה ביותר לרומנים של סטרנונה מ-1993 ו-1994 (Eccesso di zelo ו-Denti). הרומנים של פרנטה מהשנים 2002 ו-2006 (״ימי הנטישה״ ו״הבת האפלה״) דומים ביותר לרומן של סטרנונה Labilità מ-2005. ואז, בסביבות 2010, ניתן לראות התפתחות סגנונית: גם פרנטה וגם סטרנונה מתרחקים מסגנון כתיבתם הקודם. ״הרומנים הנפוליטאניים״ דומים ביותר זה לזה (כמובן, מאחר שזהו בעצם רומן ארוך המחולק לארבעה כרכים) ולספרה של פרנטה משנת 2019 ״חיי השקר של המבוגרים״. יתרה מזאת, את הרומנים האחרונים של סטרנונה ניתן לקבץ יחד, משום שהייחוד שלהם בולט במיוחד.

נפולי, דיג

את נפולי אי אפשר להוציא ממנו. תצלום: מיקלה קנצ'לו

בתחילה נדמה היה שברור כי סטרנונה משתמש בשמה של פרנטה כאשר הוא רוצה לאמץ מספרת אישה בגוף ראשון, אבל הוא אינו טורח לשנות את קולו המובחן. מאוחר יותר, יתכן שהקפיד יותר ליצור הבדלים בין שני סגנונות הכתיבה – ואולי קרה משהו אחר

ניתן לפרש את הנתונים הללו באופנים שונים. בתחילה נדמה היה שברור כי סטרנונה משתמש בשמה של פרנטה כאשר הוא רוצה לאמץ מספרת אישה בגוף ראשון, אבל הוא אינו טורח לשנות את קולו המובחן. מאוחר יותר, יתכן שהקפיד יותר ליצור הבדלים בין שני סגנונות הכתיבה – ואולי קרה משהו אחר. אולי שיתוף פעולה עם ריה. אחד ממחברי המחקרים, ריביצקי, שניסה בעבר לנתח כתבים של בני זוג, אינו שולל את האפשרות הזו. טוצי וקורטלאצו מראים גם שכתביה הלא בדיוניים של פרנטה – שקובצו באסופה ״המצאות מזדמנות״ – אינם קוהרנטיים מבחינה סגנונית כמו סיפוריה. האלגוריתם שלהם ייחס את המסות, המכתבים והראיונות לשלושה מחברים שונים: סטרנונה, ריה ולמחבר כללי המייצג את הבעלים ואת החומרים שפורסמו על ידי בית ההוצאה E/O (המו״ל של פרנטה מראשית כתיבתה). בכל מקרה, נדמה שאין כלל ספק שאת הרומנים שפורסמו תחת השם ״אלנה פרנטה״ ישב והקליד סטרנונה, עם או בלי עזרתה של אשתו.

אבל הסיפור הזה חורג אל מעבר לסטרנונה. עבור מי שמתעניין, כמוני, בהיסטוריה התרבותית של תקופתנו, יצירתה של אלנה פרנטה, היא מקרה מבחן מרתק.

בתחילת שנות התשעים, לדומניקו סטרנונה היה חוזה עם אחת ההוצאות לאור הגדולות באיטליה, פֶלטרינֶלי (Feltrinelli), במסגרתו הוא פרסם בשנים 1989-1991 שלושה רומנים. בשלב זה, הוא החל לשתף פעולה עם בית הוצאה קטן ולא מוכר במיוחד בשם Edizzioni E/O, שם עבדה בשנות השמונים אשתו, כמתרגמת עצמאית מגרמנית. בקטלוג ההיסטורי של E/O , שמו של סטרנונה מופיע רק בין 1991-1992. הוא כתב אחרית דבר לאסופה של סיפורים קצרים מאת מארק טוויין, מאמר באסופה של כתבים על ספרי התבגרות, ואת Sottobanco, עיבוד תיאטרלי לספרו הראשון, היחיד שלא פורסם בהוצאת פלטרינלי. 1992 הייתה גם השנה שבה ״אהבה מטרידה״, הרומן הראשון של פרנטה, ראה אור בהוצאת E/O.

סנדרו פרי (Ferri) וסנדה אוצולה (Ozzola), שייסדו את ההוצאה הזו, היו כנראה להוטים להחתים את סטרנונה, אבל הוא – אולי בגלל מחויבויות חוזיות, ואולי מבחירה – החליט להמשיך לפרסם תחת שמו האמיתי בהוצאת פלטרינלי ותחת השם הבדוי ״פרנטה״ אצל E/O. אחרי הכול, סופרת-אישה התאימה יותר לקו המערכתי של פרי ואוצולה, ובחירתו של סטרנונה לכתוב כגבר עבור מו״ל מכובד וכאישה עבור מו״ל שולי התאימה למבנה ההיררכי הגברי האופייני לעולם הספרות האיטלקי.

הפרק השני בסיפור הזה מתחיל בשנת 2005, כשפרי ואוצולה הקימו בלונדון ובניו יורק את Europa Editions. משימתם – לפרסם סופרי שוליים ולשמש כגשר בין מדינות ותרבויות שונות – לא מצאה הד רב באיטליה, אבל התאימה היטב להתלהבות מ״ספרות העולם״ שחוקרים, מבקרי תרבות ומו״לים עצמאיים חלקו בעולם הדובר אנגלית. כדי לכבוש פינה משלהם בעולם, פרי ואוצולה החליטו להמר על אלנה פרנטה: ״ימי הנטישה״ הוא אחד משני הספרים שהמפעל החדש שלהם הוציא לאור בשנתו הראשונה, וכל הרומנים האחרים שלה תורגמו לאנגלית מיד לאחר שראו אור באיטלקית.

בארה"ב, בעשור שבין 2010-2019, נשים היוו 60 אחוז מן הסופרים ברשימת המועמדויות לפרס הספרות הלאומי, ו-60 אחוז מהזוכים בו, 52 אחוז מהמועמדים לפרס פן/פוקנר ו-60 אחוז מהזוכים בו, ו-80 אחוז מן הזוכים בפרס המבקרים הלאומי

זה היה הימור מוצלח ביותר, אבל הם לא רק בני מזל. בעוד שבאיטליה להיות אישה סופרת הוא חיסרון גדול מאוד, בארה״ב המצב שונה. בעשור שבין 2010-2019, נשים היוו 60 אחוז מן הסופרים ברשימת המועמדויות לפרס הספרות הלאומי, ו-60 אחוז מהזוכים בו, 52 אחוז מהמועמדים לפרס פן/פוקנר ו-60 אחוז מהזוכים בו, ו-80 אחוז מן הזוכים בפרס המבקרים הלאומי – ואלה רק דוגמאות מעטות להכרה שבה זכו. בעוד שפרנטה הפכה ללהיט בינלאומי, דומניקו סטרנונה זכה בתשומת לב המבקרים בארה״ב רק עבור ספרו משנת 2014 ״שרוכים״, שניתן לקרוא אותו כהמשך ל״ימי הנטישה״ של פרנטה.

אישה, צעירה, איטליה

דור נשי חדש באיטליה. תצלום: איגנסיו פרה פרס.

לקראת סוף רביעיית ״הרומנים הנפוליטאניים״, הגיבורה אלנה גרקו אומרת שבלי חברתה הגאונה לילה, כל חייה אינם יותר מקרב קלוש לשינוי מעמדה החברתי. אפשר לומר את אותו דבר על ספריו של סטרנונה

איני מנסה לומר שהמצאתה של פרנטה הייתה רק תרגיל שיווקי ממולח. שם עט נשי עשוי היה להיות דרך להימלט מביקורת: אם תגגלו ״סופרים גברים שכותבים דמויות נשיות״, התוצאות הראשונות (תחת הכותרת ״30 פעמים שבהן סופרים הפגינו את העובדה שהם ממש לא יודעים דבר על נשים״ או ״לסופרים גברים אין מושג איך לכתוב דמויות נשיות״) מבהירות כי לקוראים יש ביקורת נוקבת על גברים המנסים לכתוב בקול נשי. כתיבה על מגדר מנקודת מבט נשית, יכולה הייתה גם להיות דרך למשוך תשומת לב לדינמיקה מעמדית ולמוביליות חברתית שנמצאות לעתים קרובות בלב כתיבתו של סטרנונה. לקראת סוף רביעיית ״הרומנים הנפוליטאניים״, הגיבורה אלנה גרקו אומרת שבלי חברתה הגאונה לילה, כל חייה אינם יותר מקרב קלוש לשינוי מעמדה החברתי. אפשר לומר את אותו דבר על ספריו של סטרנונה: ללא אלנה פרנטה, הרומנים האוטוביוגרפיים למחצה שלו, המרוכזים בעצמו ובמאבקיו של סופר לחלץ את עצמו מן הפרובינציאליות שלתוכה נולד, עלולים היו להיחשב ללא מעניינים ואולי לשוליים למדי.

אם כך, יתכן שכדאי לחזור ולהסיט את תשומת הלב שלנו מן המגדר אל המעמד. הרומן האחרון של פרנטה ״חיי השקר של המבוגרים״ אינו מוסיף רבות בעניין הזהות הנשית. הסיפור, בעיקר בראשיתו, נדמה כאילו הוא חוזר, בשינויים קלים, על כל הדימויים המוכרים של פרנטה: המחשבה שהיא אינה אלא ״קשר סבוך״, מחיקת הנשים בתמונות ובמציאות, רעיון האימהות המציצות מבעד לגופן של בנותיהן, החברות הנשית כמבוססת על חיקוי ותשוקה להתמזגות, קנאה ורכושנות כלפי האם, מיניות של ילדים. משפטים מספרים קודמים, ובעיקר מן הרביעייה הנפוליטאנית, מופיעים כמעט ללא שינוי. ההבדל היחיד הוא שהפעם נקודת המבט היא כנראה של גלגול צעיר יותר של לילה, ולא של אלנה נוספת.

ילדה, כיכר, נפולי

וילדות עדיין משחקות בכיכרות העיר נפולי. תצלום: אריק פרקר

ב״חיי השקר של המבוגרים״ הגיבורה ג׳ובאנה וחבריה מאמצים ערכים פוסט-מטריאליסטיים והגשמה עצמית: הם אינם מתעניינים בציונים טובים אבל הם קוראים וכותבים כאמצעי לטיפוח העצמי האותנטי שלהם. הם המעמד הבינוני הקוסמופוליטי החדש

החידוש העיקרי בסיפור הוא, למעשה, האמירה על המעמד. ״הרומנים הנפוליטאניים״ נבנו למעשה על ההנגדה בין השכונות הפרולטריות והתת-פרולטריות של נפולי עם מרכז העיר הבורגני: האחריות כערך מוסרי, ההישגים החינוכיים וההשקעה העצומה במעמד היו אבני הפינה של אמונותיה של אלנה גרקו. לעומת זאת, ב״חיי השקר של המבוגרים״ הגיבורה ג׳ובאנה וחבריה מאמצים ערכים פוסט-מטריאליסטיים והגשמה עצמית: הם יכולים לטייל בחופשיות ועדיין מכירים בחשיבות הפריפריה הענייה ביותר של נפולי, הם אינם מתעניינים בציונים טובים אבל הם קוראים וכותבים כאמצעי לטיפוח העצמי האותנטי שלהם. הם המעמד הבינוני הקוסמופוליטי החדש, והם דוחים את הדיכוטומיות המעמדיות הנוקשות של הדור הישן.

לימוד של הרומנים של פרנטה ושל סטרנונה יחדיו יכול להפוך אותנו לקוראים טובים יותר, ולפתוח דרכים חדשות עבור חוקרים. אבל ההכרה בכך שאלנה פרנטה היא כנראה גבר, עלולה גם לשנות דברים בצורה שלילית. היא שימשה אותנו היטב: לנשים חוקרות בלימודי איטליה היה פתאום כרטיס כניסה בטוח לכנסים בינלאומיים, כתבי עת מקוונים, מהדורות מיוחדות, הוצאות לאור. היתרונות הללו עלולים להתפוגג. אבל זו אינה סיבה לקדרוּת. עדיין תענוג לקרוא את אלנה פרנטה. והיא גם התעלומה הספרותית הגדולה ביותר של ימינו.

אליזה סוטג׳וּ (Sotgiu) כותבת עבודת דוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת הארוורד. היא למדה ב- Scuola Normale Superiore בפיזה וכתבה מחקרים על אדוארדו סאנגווינטי, הנרי ג׳יימס ואלנה פרנטה.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מערכת "אלכסון" מודה לאליזה סוטג'ו על הרשות שנתנה לנו לתרגם את המאמר לעברית.

תמונה ראשית: משחקי מסכות בנפולי, לא עניין חדש. תצלום: אאוגוסטו די לוקה, המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי בנפולי (2012).

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליזה סוטג׳וּ, LitHub.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על האישה שהיא גם בעלה

01
קובי

לא פחות ממדהים. אם זה נכון אז כל התאוריות על כתיבה נשית נופלות. גבר כותב אשה וגורם להתרגשות נשית עולמית. ואם הוא בעצם רוצה להגיע לנושא המעמדות בחברה, אז התרגיל מתוחכם עוד יותר. איזה סיפור!

02
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

לא תיחכום ולא נעליים. פשוט טריק שווקי. עצם ההתעסקות במי כותב את המילים שהן בנליות לכשעצמן מעוררת סקרנות שמעוררת מכירות. מאחורי כל ספר מצליח או לא עומדת שאיפה למכור את הספר במה שיותר עותקים ולמכור זכויות לסרטים בעקבות הספרים. טריק שווקי שמגביר מכירות איננו ספרות בהכרח.

    03
    רינה

    אבל תקראי עד הסוף.... לא ראית שמדובר על זה שסטרנונה מנתב את הדיון לכיוון אחר, ומשתמש בדמות נשית כדי לעשות את זה? אז אולי לא תחכום אדיר אבל בטח לא מגיעה תגובה חמוצה. האיש עובד קשה ממש, מצליח ליצור דמות של סופרת, אבל בכל זאת, קצת נכשל כי הוא לא יכול לכתוב אחרת ממה שהוא גם ככה כותב. די נדיר, וכן, אפילו נראה לי שאפשר לקרוא לזה מתוחכם.

06
מ.מ.

אני אישית מכיר יותר גברים שהם המצאות של נשותיהם. אולי לא יצא להן מזה ספר, אבל לפחות אפשר לצאת אתם לתיאטרון או לקונצרט, לפעמים.