האיש שהשתעבד לגלימה

אנחנו רוצים הרבה, אנחנו חושבים שאנחנו צריכים מה שאנחנו רוצים. אבל בין השניים פעורה תהום, ועל כף המאזיים מונחים החירות וחופש המחשבה
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בשנת 1765 הסופר הצרפתי דני דידרו רכש גלימה חדשה. גלימתו הישנה והאהובה הייתה כבר מרופטת, כך שהגלימה החדשה וההדורה התקבלה ברצון. אך למתנה היו השלכות בלתי צפויות. לפתע, החפצים האחרים של דידרו נראו חיוורים ביחס לרכישתו החדשה. מה שהיה פעם "הרמוני" נעשה "צורם".

דידרו נתקף בבולמוס קנייה. הוא החליף כיסא קש ישן בכיסא מעור מרוקאי. הוא החליף את שולחן הכתיבה שלו בשולחן יקר ואפילו החליף את יצירות האמנות שהיו תלויות על קירות ביתו. למעשה, הגלימה החדשה הפעילה שרשרת של תשוקות שגרמו לדידרו לשקוע בחובות.

"הייתי האדון הבלתי-מעורער של גלימתי הישנה", כתב דידרו, "אך הפכתי לעבד של גלימתי החדשה".

ההבדל בין רצונות וצרכים

בצרכים שלנו אפשר לטפל, ואילו הרצונות שלנו מתרבים ככל שאנחנו מממשים אותם

בצרכים שלנו אפשר לטפל, ואילו הרצונות שלנו מתרבים ככל שאנחנו מממשים אותם. הסיבה לכך היא שהצרכים שלנו מובְנים בנו ואילו הרצונות שלנו נוטים להיות מונעים מסיבות חברתיות.

אילו רציתי משהו לא הייתי חופשי. ההחלטה שלי הייתה מונעת על ידי רצון, לא על ידי צורך. אנחנו יכולים להיות חופשיים רק אם איננו רוצים משהו, רק על ידי כך שאיננו עושים כל בחירה. ככל שאנחנו רוצים פחות, כך אנחנו חופשיים יותר.

הקביעות הללו עלולות להישמע אבסורדיות. אך להיות חופשי הוא בסופו של דבר עניין של בחירה. אלא שיש מובנים שונים של חירות. שעבוד יכול להיות בעל אופי חומרי אך גם בעל אופי לא חומרי.

חירות היא גם עניין יחסי ולא מוחלט. השכל יכול להיות כלא לאדם העשיר או נוף פתוח לרווחה לאסיר בתאו. כדי להסביר את הסיבות לכך, כדאי לחשוב לרגע על מקומנו ביקום של סיבה ותוצאה.

אסירים בפעילות גופנית, ואן גוך

"אסירים עוסקים בפעילות גופנית" (1890), וינסנט ואן גוך, מוזיאון פושקין לאמנות, מוסקבה. תצלום: ויקיפדיה

רצון חופשי ודטרמיניזם

לכל אורך תולדות הפילוסופיה, מתנהל ויכוח ארוך שככל הנראה לא יוכרע לעולם. מדובר בשאלה הבאה: ביקום חומרי, שבו הכול כפוף לחוקים של סיבה ותוצאה, כיצד יתכן כלל שיש לנו רצון חופשי?

כל מה שאנחנו עושים – ובכלל זה גם העתיד שלפנינו – כפוף לסיבות שאינן בשליטתנו. בעצם: האם יש לנו בכלל שליטה על משהו?

הרי אם הכול כפוף לסיבות ותוצאות, הדבר נכון גם ביחס אלינו. כל מה שאנחנו עושים – ובכלל זה גם העתיד שלפנינו – כפוף לסיבות שאינן בשליטתנו. בעצם: האם יש לנו בכלל שליטה על משהו?

יש שלוש עמדות כלליות שאפשר לאמץ ביחס לתפקיד האדם ביקום של סיבות ותוצאות:

דטרמיניזם "קשה" – האמונה שרצון חופשי אינו אפשרי. הדטרמיניסטים הנוקשים ביותר יטענו שחיינו – כל פעולה וכל מחשבה – מופו מראשית הזמן.

ליברטריאניזם (ואין לבלבל בינו ובין ליברטריאניזם פוליטי) – הרעיון שיש לנו רצון חופשי. אנחנו יכולים לעשות בחירות בחיינו, והן מושפעות על ידי היקום החיצוני אך אינו נקבעות על ידו. ליברטריאניזם יסבור שאנחנו אחראים לחלוטין למעשינו.

קומפטיביליזם – לוקח כנתון את הרעיון שאנחנו חיים ביקום דטרמיניסטי של סיבה ותוצאה. יחד עם זאת, הוא מנסה ליישב בין רעיון הרצון החופשי ובין הקבלה של הדטרמיניזם. אפשר לחשוב על קומפטיביליזם כעל "דטרמיניזם רך".

רוב הסטואיקנים מצדדים בקומפטיביליזם, אחדים הם "דטרמיניסטים קשים", אך אף אחד מהם לא היה מקבל את עמדות הליברטריאניזם.

הסיבה לכך היא שהסטואיקנים היו פנתאיסטים: הם האמינו שאלוהים מצוי בכל הטבע כולו. ואם אלוהים בכל הטבע, הרי שהטבע חייב להיות מהות שנקבעה מראש, ולא יכול להיות מקום ל"רצון חופשי" ביקום שכולו אלוהים, כיוון שאלוהים הוא שלמות.

הסטואיקנים תופשים את היקום כנשלט באמצעות "לוגוס" אלוהי (מושג שלא קל לתרגמו ושמובנו שפה או לוגיקה הקשורה לשפה) שבאמצעותו הכול – כולל החיים האנושיים – מתנהל בשלמות.

בעינינו היקום עשוי להיראות פגום, אלא שיש לנו רק הבנה חלקית שלו כיוון שאנו בסך הכול חלק משלם. וכחלק משלם, פשוט איננו יכולים לעמוד בנפרד מן היקום כך שנהיה חופשיים מהקשרים הסיבתיים שמרכיבים אותו.

בעיית הרצון החופשי

הבעיה עם הרצון החופשי היא שהוא אינו קוהרנטי מבחינה לוגית. כדי לשלוט באורח מלא על גורלנו, נצטרך להיות הסיבה של עצמנו. ניטשה, בביקורת שלו על הרצון החופשי, דימה את העניין לברון מינכהאוזן המחלץ את עצמו מתוך ביצה על ידי כך שהוא מושך בשיערו-שלו.

חייבת להיות סיבה ל"אני" שגורמת "לי" לחשוב שאני חופשי, אך משמעותה של הסיבה היא שאינני חופשי לחלוטין כיוון שהסיבה הזאת חיצונית לרצוני. אפילו אם "גרמתי" את עצמי, משהו היה חייב לגרום אותי מלכתחילה כדי שאגרום את עצמי. וכך יש לנו מעגל של רגרסיה אינסופית. פשוט, לעולם לא הייתי יכול להיות גורם פועל חופשי לחלוטין.

רוב הנוצרים מאמינים ברצון חופשי. בסופו של דבר, אם אנחנו חוטאים, נגיע לגיהינום, ואם אנחנו טובים, נגיע לגן עדן. כדי להישפט באורח הוגן בחיים שלאחר המוות, הכרחי שיהיה לכם רצון חופשי. אך בגלל הסתירות הטמונות ברעיון של רצון חופשי מלא, דרוש אלוהים על-טבעי כדי להעניק לבני האדם את הרצון החופשי.

הדבר מוליך אותנו לבעיית האחריות, ובסופו של דבר לבעיית הרע. אם חיי נקבעים על ידי כוחות חיצוניים של סיבה ותוצאה, בסופו של דבר אי-אפשר להטיל עלי את האחריות למעשיי. תשובתה של הנצרות לבעיה הזאת היא אלוהים ונפש האדם. הרע הוא תוצאה בלתי נמנעת מכך שיש לנו רצון חופשי.

אם נקבל את הדטרמיניזם, יהיה עלינו לקבל את הקביעה שבסופו של דבר כל בני-האדם חפים מפשע, אפילו אם הם מבצעים פשעים נוראים

פילוסופיות מטריאליסטיות מתמודדות עם בעיית הרע. אם נקבל את הדטרמיניזם, יהיה עלינו לקבל את הקביעה שבסופו של דבר כל בני-האדם חפים מפשע, אפילו אם הם מבצעים פשעים נוראים.

הבחירה של הרקולס, אניבלה קראצ'י

חיי חטא על המעלה הטובה? "הבחירה של הרקולס" (1596), אניבלה קראצ'י, מוזיאון קפודימונטה. תצלום: ויקיפדיה

הגישה הסטואית והדטרמיניזם

כריסיפוס מסולי היה ככל הנראה הסטואיקן המפורסם ביותר בעת העתיקה. הוא אינו מפורסם עוד כיוון שכתביו אבדו. כל מה שידוע לנו על כתביו מגיע אלינו מכותבים מאוחרים יותר, כמו קיקרו.

כריסיפוס הפך לראש האסכולה הסטואית של אתונה בסביבות שנת 230 לפני הספירה, וסבורים שהוא היה הבולט והפורה מבין כל הסטואיקנים. מייחסים לו את יצירת הסטואיות כפי שהיא מוכרת לנו, על יסוד התורות של זנון מקיטיון המייסד המקורי של האסכולה הסטואית.

בראשית ימיה, הפילוסופיה הסטואית אותגרה על ידי אסכולות אחרות באתונה, בעיקר על ידי האקדמיה, אסכולה מבוססת שנוסדה על ידי אפלטון, וכן על ידי הספקנות, אסכולה  שערערה על תפישת העולם הסטואית.

האסכולה הסטואית התפתחה מתוך האסכולה הצינית, פילוסופיה מוקדמת ומבוססת שהתמקדה באתיקה. יריביהם של הסטואיקנים נהגו לא פעם לאתגר אותם ולבקש מהם להתייחס לבעיית הרצון החופשי לאור תפישתם הפנתאיסטית, כפי שהסברנו קודם לכן.

בהגנה על הסטואיות, כריסיפוס יצר מערכת פילוסופית שלמה שהיו בה שלושה חלקים חשובים באותה המידה: לוגיקה, אתיקה ופיזיקה. תחת הנהגתו הפכה הסטואיות למערכת הגותית שלמה. ההסבר של כריסיפוס לגורל ניצב בצומת שבין שלושה ענפי המחשבה הסטואית.

הפילוסוף הבחין בין סיבות פנימיות (שכליות) וסיבות חיצוניות (פיזיות). כדי להדגים את העניין הוא השתמש במטפורה החזותית של הגליל. אם אנו דוחפים גליל על פני משטח שטוח הוא יתגלגל קדימה. הדחיפה שלנו הייתה סיבה הכרחית כדי לגרום לגליל להתגלגל.

אך צורתו של גליל – תכונה יסודית שלו –מספיקה כדי לגרום לו להתגלגל. אם תדחפו קובייה, היא לא תתגלגל, כיוון שאין זה מטבעה של קובייה להתגלגל.

הפעולות שלנו נקבעות על ידי מערכת מורכבת של סיבות פנימיות וחיצוניות. יחד עם זאת, בגלל ההבחנה בין הפנימי והחיצוני, הסטואיקנים סבורים שהפעולות שלנו שייכות לנו

כעת, בואו ניקח את הדוגמה הפשוטה הזאת לרמה של מצב אנושי מסובך יותר. בואו נגיד שאני מציע שוחד לשומר בכלא כדי לחלץ ממנו חבר שכלוא בו. הכסף שלי הכרחי כדי שהשומר ייקח את השוחד – הוא סיבה חיצונית – אך הוא אינו מספיק כדי שהשוחד יתממש. מה שמספיק לשוחד מוצלח הוא השיפוט המוסרי הרופף של השומר בכלא.

כפי שצורת הגליל מאפשרת לו להתגלגל, על השומר להיות בעל מבנה פנימי כזה שיגרום לו לקבל החלטות מסוימות. הפעולות שלנו נקבעות על ידי מערכת מורכבת של סיבות פנימיות וחיצוניות. יחד עם זאת, בגלל ההבחנה בין הפנימי והחיצוני, הסטואיקנים סבורים שהפעולות שלנו שייכות לנו. כריסיפוס מתאר החלטות כסיבות "ראשוניות" למעשינו.

כריסיפוס מסולי, כריסיפוס

ממייסדי האסכולה הסטואית: כריסיפוס מסולי (העתק רומי של מקור יווני שאבד, מהמאה ה-3 לפנה"ס). תצלום: ויקיפדיה

אחריות

הסטואיקנים נמנעים משימוש במלים "רצון חופשי" בהקשר לגורל. אם השומר לוקח את השוחד או לא "זה תלוי בו", אך אין מדובר ברצון חופשי. מה השומר בוחר לעשות נקבע על ידי המבנה הפנימי שלו.

יש לנו "אופי", כלומר צירוף של סיבות פנימיות וחיצוניות מורכבות, שיוצרות את הנטיות שלנו. איננו יצורים חסרי אופי המגיבים לגירויים חיצוניים באורח שכולו ניתן לצפייה מראש כמו הגליל. אך אנו גם לא יצורים חסרי אופי שבוחרים בחירות ספונטניות לחלוטין ללא השפעות חיצוניות. בבועה כזאת פשוט לא היינו מסוגלים להתקיים, מהסיבות שהבאנו קודם לכן.

אנחנו פחות או יותר אחראים למעשינו, אך לעולם איננו אחראים באורח מלא ומוחלט

עבור הסטואיקנים, שיפוט אתי הוא למעשה הדבר היחיד שיש לנו עליו שליטה. המילה שאפיקטטוס, בתקופה מאוחרת יותר, ישתמש בה לציון הדבר היא "prohairesis", ובסופו של דבר היא מתמצית במושג האופי.

אך בכך לא עשינו את מלוא הדרך לאחריות. אם האופי שלנו משוקע ברשת של סיבות, הרי שגם הוא תוצאה של סיבה. כך שאפשר לטעון שעדיין אין לנו שליטה על השיפוטים שלנו. אם לשומר בכלא אין בסופו של דבר שליטה על האופן שבו הוא שופט הצעת שוחד, איך הוא יכול להיות אשם מוסרית בלקיחת השוחד?

זוהי הנקודה שבה כריסיפוס פחות ברור. קיקרו אפילו מעיר שהניסיון של כריסיפוס למצוא דרך ביניים בין רצון חופשי לדטרמיניזם "החליק לקשיים כאלו שבסופו של דבר הוא מצא את עצמו מאשר את הכורח בגורל".

מנקודת המבט שלי, הרעיון של כריסיפוס עומד היטב. אנו גולשים בקלות רבה מדי לרעיון ש"רצון" הוא דבר אחדותי, כאשר לאמיתו של דבר הוא שפע גדול של דברים שיש להם דרגות שונות של "חופש".

ה"רצון" או ה"אופי" שלנו קבועים ומוגדרים, אך הם קבועים ומוגדרים פחות או יותר. אנחנו פחות או יותר אחראים למעשינו, אך לעולם איננו אחראים באורח מלא ומוחלט. פה נכנס לתמונה הטבע המיוחד שלנו כבעלי חיים חברתיים. בצדק רב, בעיני החוק, מיוחסת אחריות פלילית מופחתת לילדים ולמי שלוקים במחלות נפש.

עלינו לחשוב על "רצון חופשי" במובן של חופש רצון רב יותר או מצומצם יותר, בתלות בהתפתחות האופי. בטיפוח המידות הטובות, יש חשיבות לרפלקסיה. ניסיון החיים שלנו יאפשר לנו להרהר בדברים שעשינו, לחשוב מה היינו יכולים לעשות טוב יותר.

אשמתו של חוטא צריכה להיקבע על פי מידת ההתפתחות של אופיו של האדם הנשפט, ויש להביא בחשבון גורמים מקלים.

מערכת הצדק צריכה לעסוק בתיקון ולא בענישה. ענישה מניחה אשמה מוחלטת, בעוד שתיקון מביא לתודעתו של הפושע את הדברים הרעים שהוא עשה, ומעודד את התפתחות אופיו

סנקה, שהיה פילוסוף סטואי וסנטור רומי, טען שמערכת הצדק צריכה לעסוק בתיקון ולא בענישה. ענישה מניחה אשמה מוחלטת, בעוד שתיקון מביא לתודעתו של הפושע את הדברים הרעים שהוא עשה, ומעודד את התפתחות אופיו.

מידת החירות שיש לנו (ומכאן גם מידת האחריות) במצב נתון תלויה בשני דברים: עד כמה צרה הבחירה המתאפשרת לנו, ועד כמה מפותחת יכולת השיפוט שלנו. הסטואיקנים השקיעו תשומת לב רבה בגורם השני.

אדיפוס ואנטיגונה, המגיפה של תביי, שרל ז'לאבר

בחרה במשפחה על פני המדינה, ושילמה מחיר כבד: "המגפה של תביי: אדיפוס ואנטיגונה" (1842), שרל ז'לאבר, המוזיאון לאמנות של מרסיי. תצלום: ויקיפדיה

מלכוד ה"חירות"

מטרת הסטואיות היא "המידה הטובה" – כלומר לחיות על פי הטבע. לכל הדברים ביקום יש כיוון, והסטואיקנים כינו זאת "oikeiôsis". ה-"oikeiôsis" שהטבע (או אלוהים) קבעו עבור המין האנושי היא הרציונליות, תכונה שאין לאף יצור אחר.

חירות היא הסתפקות-עצמית רציונלית. התשוקה לעושר חומרי, למין, לתהילה ולמותרות מוטלת עלינו על ידי סיבות חיצוניות, זרות. כשאנו משתוקקים אנחנו בהכרח בלתי מסופקים

לרצות פרושו להשתוקק, ואילו להצטרך פרושו להזדקק. המקור לתשוקות הוא חיצוני, והמקור לצרכים הוא פנימי. למשל, אם אני צמא, כוס מי ברז תידרש כדי להרוות את צימאוני. בקבוק יקר של מים מינרליים יספיק אך לא הכרחי כדי להרוות את צימאוני. מה עשוי לגרום לי לרצות לשתות מים יקרים? לא צורך פנימי, אלא תשוקה שנגרמה מסיבה חיצונית. התשוקה הזאת שנגרמה מגורם חיצוני יכולה להיות הרצון להרשים מישהו, או העובדה שהשיווק של המים היקרים גרם לי להאמין שאהיה אדם טוב יותר אם אשתה דווקא אותם.

בתשוקה יש ממד רגשי, היא חוסר סיפוק ממה שבהישג ידנו. רגשות (או תשוקות, כפי שהסטואיקנים כינו אותן) הם שיפוטים גרועים. האידאל הסטואי יכול להיות מאופיין גם במונח "apatheia" שפירושו חופש מתשוקות (מילולית: "ללא תשוקה").

באסופת "השיחות של אפיקטטוס", כפי שנרשמו על ידי תלמידו אריאנוס, אפיקטטוס אמר על התשוקה:

"את החירות אין משיגים על ידי מילוי תשוקות הלב, אלא על ידי סילוק התשוקה".

חירות היא הסתפקות-עצמית רציונלית. התשוקה לעושר חומרי, למין, לתהילה ולמותרות מוטלת עלינו על ידי סיבות חיצוניות, זרות. כשאנו משתוקקים אנחנו בהכרח בלתי מסופקים.

לא פעם קשה להילחם בהשתוקקות. מדובר בתשוקה שתעלה בתוכנו בהכרח, אך עלינו לזכור תמיד שיש לנו שליטה על הרגשות שלנו. מרקוס אורליוס כתב ב"הרהורים" שלו:

"יש לך שליטה בשכל שלך, לא באירועים חיצוניים. הבן זאת, ותמצא כוח".

למעשה, הסטואיקנים טוענים שככל שאנחנו רציונליים יותר, כך אנו חופשיים יותר. הברירה הרציונלית קלה כיוון שיש רק ברירה אחת: הברירה ההכרחית. לכן, החירות היא מלכוד: חירות היא בחירה, אך כדי להיות חופשיים באמת עלינו להימנע מבחירה. השכל שלנו ישמוט את התשוקה כדבר שאין בו צורך, כדי לחיות על פי המידה הטובה ובחופש הרב ביותר האפשרי.

אין הרבה בחירה במצב של היעדר רצון. אך לרצות אינו דבר שאדם רציונלי יבחר בו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סטיבן גמברדלה (Gambardella) כותב על היסטוריה ופילוסופיה ועל האופן שבו התחומים הללו עשויים לסייע בחיים ובעבודה.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: "איכר ואיכרה שותלים תפוחי אדמה" (1885), וינסנט ואן גוך, Kunsthaus Zürich, תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן גמברדלה, Medium.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על האיש שהשתעבד לגלימה

01
סמדר זאבי

בס"ד
היהדות שוללת את התפיסה הדטרמיניסטית, טענתה: לאדם יש חופש בחירה!!!
אף אחד לא מכריח אותי לחשוב שלילי, במידה וחשבתי שלילי זוהי בחירה שגויה!שלי בלבד. ומאחר שכך, אני יכולה לבחור לשנות המחשבה השלילית.

הסוציולוג צ'ארלס הורטון קולי טען לדטרמיניזם סביבתי בתיאוריה שהגה "האני במראה" הוא טען שאדם מושפע ממה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו. על כן, יש לקו מחשבה זה חשיבות מכרעת על חייו.
התאוריה מתיישבת עם היהדות בכך שהמחשבה הסובייקטיבית ניתנת לשינוי באמצעות הסתכלות נכונה, יש מצב להעלאת הדימוי העצמי ואף ההתנהלות במרבית שטחי החיים.

02
ידידיה

עצוב שלא מזכירים פה בכלל את עמדתה של היהדות, העבר מפואר של עמינו שלנו, על כל עושרו ותרבותו בנות האלפיים שנה לא מוזכר פה בכלל, רק צל קלוש של היהדות מוזכר פה ע"י בתה החורגת הנוצרית, והלא מייצגת בעליל, את עמדתה של אמה מולידתה.

על יסוד הדטרמניזם והבחירה החופשית עמדו כבר חכמי המוסר השונים כדוגמת הרב אליהו דסלר, הרב שלמה וולבה, הרב ישראל סלנטר. וכמובן הרמב"ם, רס"ג, רבנו בחיי בספרו 'חובת הלבבות', ר' יוסף אלבו בספרו 'העיקרים' ורבי חסדאי קרשקש.

04
רוי ש

זה מאמר מתורגם, לא כתבה שאדם ישראלי או יהודי כתב ולכן אין הוא מזכיר הוגים יהודים.
חייב לומר שזאת אחת הכתבות הטובות שהיו פה לאחרונה.
האורך בשילוב רמת הכתיבה יצרו תוצר מעולה. אני אומר זאת בתור אחד שאינו מעריץ של Medium, רחוק מזה.

05
יובב

על חופש הבחירה: בצורה מאוד פשוטה - יש שני מוסרות של הטבע שפועלות על החי ועלינו. יסורים ותענוג. באופן אינסטינקטיבי אנו נמנעים מייסורים ורצים לתענוג. ואם אנו רואים מישהו שמעדיף ייסורים על פני תענוג, הדבר איננו אלא מהסיבה שהוא מעדיף לסבול על מנת להרגיש טוב יותר במצב השני. ואם כך אין שום קשר, בין אם אתה רוצה יותר או רוצה פחות.
לגבי הרצון: הרצון קודם למחשבה ולפעולה. אני קודם רוצה, אחר כך מחשב כיצד להשיג את הדבר, ורק בסוף מתקיימת התוצאה שהיא הפעולה.
ואם כך: האם העולם שלנו הוא תוצאה של פעולות, מחשבות או רצונות???

06
בני

"ביקום חומרי, שבו הכול כפוף לחוקים של סיבה ותוצאה" - משפט קצת לא מעודכן למדע של ה 100 שנה אחרונות...כמו גם רוב הרעיונות הפילוסופים (1000 שנה אחורה ).
סליחה על הביקורתיות..