האיש שלנו בסוריה

לאחרונה ראינו לא מעט מרידות נגד ממשלות. מתי ראוי למרוד בממשלה? מתי הדבר אסור וגם לא משתלם? מבט מקורי על השאלה מגיע אלינו מאנגליה של המאה ה-17
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

כשמפגינים התעמתו עם שליטים סמכותניים בתוניסיה, במצרים, בלוב ובסוריה, בראשית 2011, רבים בעולם מקרב בעלי הדעות הליברליות, העלו על נס את "האביב הערבי" הזה כרגע של תקווה גדולה, שאפשר להשוות אותו למהפכות הקטיפה של 1989 במזרח אירופה. אך עד מהרה, התמונה הסתבכה. בעוד שהמשטרים בתוניסיה ובמצרים נכנעו באורח רגוע יחסית, רק התוניסאים השיגו דמוקרטיה, ואילו המהפכה המצרית התהפכה על פיה בסופו של דבר.

לוב וסוריה הידרדרו שתיהן למלחמות אזרחים. בלוב, התוצאה עד כה היא ריק פוליטי בלתי יציב. ובסוריה, מנין הקורבנות עלול לעלות על 500,000. מיליונים נאלצו לעקור ממקומם, ונוצרו גלי פליטים שהעמידו אתגרים לדמוקרטיה הליברלית באירופה. וכעת המהפכה בסוריה ניצבת בפני תבוסה כוללת.

האם אנו עדיין מאמינים שלעמים מדוכאים יש הזכות להתנגד? או שמא עלינו להטיל ספק באפשרות הממשית להצדיק החלטה להתקומם?

העובדות הללו – שיעור הצלחה של אחד מארבעה וכן כל ההרג שנגרם בדרך – מעמידים בפנינו התלבטות מטרידה. האם אנו עדיין מאמינים שלעמים מדוכאים יש הזכות להתנגד? או שמא עלינו להטיל ספק באפשרות הממשית להצדיק החלטה להתקומם?

בשאר אל-אסד, קרמלין, סוריה, רוסיה

רופא עיניים שלמד בלונדון, עלה לשלטון כרפורמטור צעיר וחובב אינטרנט, בשאר אל-אסד. פה, בעת ביקור בקרמלין באביב 2018. תצלום: kremlin.ru, ויקיפדיה

דרך אחת להשיב על השאלה היא לשוב ולקרוא פילוסופים שעסקו בעניין, ג'ון לוק ותומס הובס, שניהם אנשי המאה ה-17. לדעתם של מי שתומכים בדמוקרטיה, "המסה השנייה על הממשל" (1689) של ג'ון לוק והטיעונים שלה בעד חירות והזכות להתנגד לדיכוי, מתנשאים ברמה. תומס הובס, לעומת זאת, כתב את "לוויתן" (1651), כתב הגנה גדול על המלוכה האבסולוטית. אתם עשויים לחשוב שהובס היה פשוט מסתייג מהמאבקים למען החירות המתחוללים היום, אך התובנות החשובות שהיצירה שלו מציעה באשר לסכנות הטמונות בהתמרדות אינן דווקא אלו שהיינו מצפים להן.

הטיעונים של הובס פותחו על רקע של עימות פוליטי באנגליה של אמצע המאה ה-17. הוא האמין שההתרגשות שהתעוררה בקרב הפרלמנטרים נוכח ההחייאה של אידאלים רפובליקניים עתיקים בדבר "ממשל חופשי" הובילה אותם להפיל את החומות שהגנו עליהם. מתוך כך שהם כיוונו לטוב ביותר, הם גרמו לרע מכל: למלחמת אזרחים. מה שהם היו צריכים לעשות, לעומת זאת, היה להתפשר על דרך ביניים, על ממשל שאמנם לא היה אידאלי, אבל לפחות היה מרחיק את הסכנה של אלימות רחבת-היקף בתוך המדינה. הביטחון האישי היה צריך לקבל עדיפות על פני אידאלים מפוקפקים של חירות.

אם נעתיק את הטיעון הזה לסוריה המודרנית, נראה שקיבלנו עצה ברורה: מוטב היה לסורים של 2011 לתת לדברים להמשיך כפי שהם היו, ולא חשוב כמה דכאני היה משטרו של בשאר אל-אסד. ובאשר לנו, הליברלים, אם מחאנו כפיים למפגינים הסורים ב-2011, כחסידים נאמנים של ג'ון לוק, הרי שעד 2018 היינו צריכים ללמוד את הלקח ולהניד כעת את ראשינו ההובסיים מרוב ייאוש נוכח התמימות הקודמת שלנו (ושלהם).

ובכן, אני חושב שאנחנו יכולים ללמוד לקח מהובס, אבל איני משוכנע שהכרחי שיהיה זה הלקח שנרמז לו בפסקה הקודמת. ההגות הפוליטית שלו מגלה ניתוח הרבה יותר מעודן ומורכב.

אם הסיבה לציית לממשל היא האינטרס לשימור עצמי, מה קורה אם הממשל עצמו מאיים על חייך?

היסוד לתיאורה של הובס בדבר סמכות ריבונית היא מה שהוא מכנה בשם "זכות של הטבע": אפשר לצפות מכל פרט ופרט להפעיל כל אמצעי שייטיב להגן עליו מפני איומים על חייו, ולכולם, כך הוא סבור, מותר לעשות כן. עבור בני-אדם החיים בעולם ללא שלטון – "המצב הטבעי" – האמצעי הטוב ביותר עשוי לכלול שוד, אלימות והרג מונע של כל מי שעלול להוות איום. אך בחברה שנהנית מן היתרונות של ממשל ריבוני שיש לו די כוח כדי לכפות שלום בין האזרחים, אותה "זכות של הטבע" מכתיבה אסטרטגיה שונה. ממשל כזה, בין אם הוא רפובליקני או מלוכני, מתגבר על בעיית חוסר האמון ההדדי בין פרטים שאינם מוגנים על ידי החלתם של חוקים והסכמים, כך שבני-האדם יכולים ליהנות מחיים שלווים ונוחים. וכך, על בני-האדם לציית לממשל.

האסטרטגיה האחרונה נראית כזאת שנובעת ממנה המלצה על התנגדות בלתי-אלימה למשטר כמשטרו של אסד. אך הובס כלל בתיאוריה שלו גם הסתייגות חשובה. אם הסיבה לציית לממשל היא האינטרס לשימור עצמי, מה קורה אם הממשל עצמו מאיים על חייך? בנסיבות הללו, סבור הובס, השימור העצמי עשוי להכתיב הגנה עצמית תוך שימוש בכוח. לכן הובס הגיע למסקנה שלפרטים שמורה הזכות להגן על עצמם מפני פעולות של המדינה אשר מאיימות על חייהם.

צ'רלס הראשון, מהפכה, אנגליה

מלך אנגליה צ'רלס הראשון, שהוצא להורג במסגרת המהפכה והמרידות באנגלית (1649), כאן בדיוקן של חריט ואן הונהורסט משנת 1623. תצלום: ויקידפיה

לכן, למעשה, הוא המליץ על שלוש אסטרטגיות לשימור עצמי, שכל אחת מהן מותאמת להקשר אחר, וכל אחת מהן מוצדקת על ידי "הזכות של הטבע". הראשונה היא התקפת מנע ב"מצב הטבעי". השנייה היא ציות פסיבי במדינה ריבונית שמגינה עליך. והשלישית היא הגנה עצמית במדינה ריבונית שתוקפת אותך. ובכן, כיצד היו נראות שלוש האסטרטגיות הללו בחלקים שונים של האוכלוסייה הסורית בשנת 2011?

בואו נניח שלפני התפרצות האלימות ב-2011, היה מומלץ לרוב האזרחים לאמץ את האסטרטגיה השנייה – לציית למדינה סורית ריבונית שמגוננת עליהם. ואף על פי כן, בפברואר 2011, הדברים השתנו באורח פתאומי.

הצרות החלו כשכוחות הביטחון עצרו 15 נערים בדרעא והאשימו אותם בכתיבת סיסמאות על קירות בית הספר שלהם, דברים כגון "העם רוצה להפיל את המשטר". מפגינים, שהיו אחוזי אימה נוכח שמועות שהנערים העצורים עוברים עינויים, דרשו שהילדים שלהם יושבו אליהם. המחאות התפשטו לחלקים אחרים בסוריה. המשטר מצדו עשה שימוש באלימות, וב-18 במרץ כוחות הביטחון בדרעא ירו למוות כארבעה בני-אדם ופצעו מאות אחרים (או יותר, עד היום קשה לקבוע את מספר הנפגעים). עד סוף אפריל, האלימות המחמירה בעיר גרמה לכך שהוטל עליה מצור צבאי בהיקף מלא.

הסכנה האורבת לממשלה העושה שימוש בכוח נגד מי שהם חלק מהאוכלוסייה שלה היא שהיא בהחלט עלולה ליצור קטגוריה מתרחבת בהתמדה של אנשים שמשוחררים בכך מן החובה לציית לממשלה

הובס אוחז בדעה הלא שגרתית לפיה אפילו לבני-אדם העסוקים במעשים שאינם ראויים (כגון התנגדות חמושה ללא סיבה חיצונית), יש הזכות המוסרית להגן על עצמם מפני אלימות מצד המדינה. אם אפילו למי שעוברים עבירות יש הזכות הזאת, הרי לחפים מפשע על אחת כמה וכמה שיש הזכות להגן על עצמם. והוא חשב שהזכויות שלהם חלות גם על כל מה שקשור בהגנה שלהם על ילדיהם. הובס טוען במפורש שיהיה זה בלתי סביר מוסרית ופסיכולוגית שפילוסופיה פוליטית תדרוש מהורים להסכים לכך שילדיהם ייאסרו, יעונו וקרוב לוודאי אף יומתו.

מנקודת מבט הובסיאנית, הסכנה האורבת לממשלה העושה שימוש בכוח נגד מי שהם חלק מהאוכלוסייה שלה היא שהיא בהחלט עלולה ליצור קטגוריה מתרחבת בהתמדה של אנשים שמשוחררים בכך מן החובה לציית לממשלה. הדבר נכון אפילו אם – וזה לא היה המצב בסוריה – כוחות הביטחון של המדינה מתכוונים לפגוע רק במי ש(לדעת הובס) מתמרדים שלא בצדק. כל שימוש נרחב בכוח גורם, כמעט תמיד, לנזק לא מכוון לחפים מפשע, שנתפשים בטעות במטרות לגיטימיות, או לכאלו הנחשפים לסיכונים הכרוכים בהפעלת הכוח בקנה מידה רחב. משמעות הדבר היא שעל כל אדם שכוחות הביטחון מאיימים עליו בכוונה, יש גם אחרים המרגישים מאוימים.

הלגיטימיות המוסרית והפוליטית של כל משטר שהוא תלויה בשמירה על בסיס חברתי רחב דיו שמרגיש מחויב להישמע לפקודותיו. אך הבסיס הזה יכול להישחק בשתי דרכים. ראשית, התנגדות ספונטנית עלולה להתרחש אפילו אם המשטר לא יזם איום על חייו של מישהו. שנית, התנגדות דפנסיבית כוללת את אלו שלא התמרדו באורח ספונטני אך אשר חשים מאוימים על ידי המשטר ושעליהם להתגונן מפניו.

סוריה, עזאז, טנקים, מלחמת אזרחים

שני טנקים הרוסים של הממשלה הסורית בעיר עזאז, 2012. תצלום: כריסטיאן טריברט, ויקיפדיה.

ככל שמשטר כמו של אסד משתמש בכוח רב יותר נגד מתנגדיו באופן כללי, כן הוא מרחיב את פלח האוכלוסייה העוסק בהתנגדות דפנסיבית. ואם הוא ממשיך להגביר את האלימות שלו ככל שההתנגדות גוברת, הרי שהוא עתיד לשחוק בהדרגה את הבסיס החברתי שלו כיוון שהוא ייאלץ עוד ועוד אנשים לשנות אסטרטגיה ולעבור מציות להגנה עצמית. אם הממשלה מתמידה בדרך הזאת, בסופו של דבר היחס בין הבסיס החברתי של המשטר ובין מתנגדיו מגיע לנקודה שבה מסתבר שהמדינה הידרדרה למלחמת אזרחים בהיקף מלא.

הובס טוען שמחויבות פוליטית מתחילה בברית, שבמסגרתה יחידים מתחייבים לציית כדי לזכות בהגנה

עבור הובס, מלחמת אזרחים היא מותו של הגוף הפוליטי, והסכנה הגדולה לאלו המנסים לשרוד בתוכו. הצורך להימנע ממלחמת אזרחים הייתה הסיבה שבגללה הוא פקפק ברעיון בדבר שאיפה מכוונת למהפכה פוליטית. אך הימנעות ממלחמת אזרחים היא גם מטרה שאמורה להניע ממשלות, לפי הניתוח של הובס, בהחלטות שלהן באשר לדרך שבה כדאי להן למשול. התאוריה של הובס המדברת על שימור עצמי מוצדק מסייעת לנו לזהות שגיאות שמשטר כמו של אסד היה צריך להימנע מהן.

וכך, הניתוח של הפילוסוף רומז לכך שלרבים מאלו שמצאו את עצמם במעגלי האלימות המחריפה והולכת שהחלו ב-2011 לא הייתה אלטרנטיבה סבירה, ולכן הם פעלו באורח מוצדק כשהם התנגדו למשטר שאיים עליהם באופן פעיל. איננו יכולים להוקיע אותם. אך מה שאנו כן יכולים להוקיע הוא את הממשלה, כיוון שהיא כשלה במטרתה העיקרית, שהייתה למנוע את פריצתה של מלחמת אזרחים. הניהול הגרוע של אסד והשימוש שלו באלימות תרמו ליצירתו של בסיס רחב להתגוננות לגיטימית מפני המשטר, ולכן גם תרמו להתרחבות ההתקוממות ולפריצתה של מלחמת האזרחים.

ובכן, מה היה הובס עושה כעת? לאחר שבע שנות לחימה, הכוחות הסוריים כבשו לאחרונה את דרעא והם קרובים להשלמת ניצחון על הכוחות המורדים. ובכן, אנחנו עלולים להתפתות לחשוב שאסד הבין את הטעויות שלו ושניתוח הובסיאני יורה על מחויבות מחודשת לציית למשטר בסוריה. אך אני סבור שיש להטיל ספק גדול במסקנה כזו.

הובס טוען שמחויבות פוליטית מתחילה בברית, שבמסגרתה יחידים מתחייבים לציית כדי לזכות בהגנה. יש ספק רב אם מנהיג שהחריב אזורים נרחבים בארצו, טבח במאות אלפים מבני עמו שלו והשיג ניצחון על יריבים מבית רק בעזרת סיוע צבאי שהוא קיבל לפחות משתי מעצמות זרות (איראן ורוסיה), יוכל להציע לסורים ששרדו שותף אמין לאמנה חברתית חדשה.

יתכן שכעת אין לסורים אלטרנטיבה לפנות אליה. אך לאסד אין אפילו הלגיטימיות המינימלית של מלך לפי שיטתנו של הובס, שלא לדבר על שום סוג של לגיטימיות שתוכל לקבל את הסכמתו של מי שתומך בתורתו המדינית של ג'ון לוק. באור חסר הרחמים של התורה המדינית של הובס, המשטר שלו נותר כבעיה. לא סביר לחשוב שהוא הפך לפתרון.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

כריסטופר ג'יי פינליי (Christopher J. Finlay) הוא פרופסור לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת דרהם, צפון קרוליינה. בין ספריו נמנים  Terrorism and the Right to Resist: A Theory of Just Revolutionary War וכן ?Is Just War Possible.

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הררי

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תמונה ראשית: ילד קשמירי מציץ מאחורי פח מנוקב קליעים במקום שבו נהרגו חמישה מורדים מתנגדי הממשלה. תצלום: Yawar Nazir, אימגב'נק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטופר ג'יי פינליי, Zócalo.


תגובות פייסבוק