האלמנה מאפסוס

במשך דורות קראו גברים את סיפורה של אשה שהיתה בוכה ומתאננת על קבר בעלה. סיפור קטן על נסתרי הטבע האנושי
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

זו הייתה שעת בין השמשות רחוקה, הנטועה אי שם בראשית הסתיו של שנת שבעים או שבעים ואחת. יצאנו, אני וחבר ששידלתי אותו להצטרף אלי בניגוד למנהגו להצגה יומית, מקולנוע מוגרבי שם הוקרן סרטו החדש של פליני "סטיריקון". להקות של סנוניות, ושמא היו אלה סיסים, שייטו בשיגעון בין ענפי העצים בפתחו של רחוב בן יהודה, וצווחות הציפורים התערבבו בצפירות השאסונים ומוניות השירות. שנינו היינו שקועים בשתיקה עיקשת. התמשיחים הססגוניים של רומא הפגנית שהלכו ונמוגו במהירות משעה שנחשפו אל אור היום בסצנת הסיום הגאונית של פליני, פינו לאטם את מקומם למראות היומיום של הכרך התל אביבי ויצרו שעטנז חד פעמי שהבמאי האיטלקי היה ככל הנראה שמח לשלב אותו באחד מסרטיו העתידיים.

העולם המעוות שקם לתחייה על האקרן המהוהה של בית הקולנוע העתיד להיחרב תוך זמן קצר הילך עלי קסם ביופיו הדקדנטי ובה בעת עורר בי פלצות בכיעורו המבחיל וזעזע את אושיותיה של התרבות היהודו-נוצרית, שערכיה ומוסרה, מוסר היודע להבחין בין טוב לרע, היו המעטפת הוודאית היחידה של חיי עד לאותה השעה.

"איזה סצנה תיקח אתך מכאן?" העיר אותי משרעפי חברי, תלמיד ישיבת פוניבז' בנעוריו ועורך דין קטן בהווה, כשהגענו לתחנת ה-63, קו האוטובוס שיחזירנו לבתינו ברמת גן. "הסצנה עם האלמנה," עניתי לבסוף, לאחר שחברי דחק בי ואמר שאדם נבון יודע לבחון את עצמתן של חוויות ההווה מתוך אותה פרספקטיבה מדומה של עתיד משוער.

במהלכה של אותה בכחנליה רוויית תאוות ותשוקות שאליה נקלעו גיבורי הסרט, סיפר המארח לבאי המשתה את המעשה במטרונית מאפסוס, אותה יפיפייה מושלמת שהתאלמנה פתאום, מעשה שפליני היטיב כל כך לתרגם אותו לסצנה קולנועית שלופתת את הצופה בגרונו.

קולנוע שדרות, 1955, באדיבות הארכיון הלאומי

קולנוע שדרות, 1955, באדיבות הארכיון הלאומי

תהלוכת האבל חלפה לרוחבו של האקרן. בראש המלווים ההולכים בשורה בעקבות הכתפים הנושאים על כתפיהם את הבעל המת הייתה האלמנה מוכת היגון, שהלמה על לוח לבה וספקה כפיה בתיאטרליות מופגנת. כמנהג היוונים הונחה הגופה הכרוכה בתכריכי פשתן על כעין מזבח אבן במעמקי מערת קבורה אפלולית שאורם המועט של נרות השמן הטיל צללים כבדים על הקירות. המלווים הסתלקו בזה אחר זה והותירו שם לבדה את האלמנה הנאמנה וישרת הדרך. יום ועוד יום היא קוננה על מתה ולא הביאה דבר מאכל ומשקה אל פיה. בחוץ, לא הרחק מן המערה, במרומי שדה הקברים, הייתה תלויה על כלונסאות עץ גופתו של גנב שנידון לתלייה ולצדו איש צבא צעיר שהופקד לשמור עליה ולמנוע מבני משפחתו להביאה לקבורה קודם למועד שנפסק.

שם, בעמדו על משמרתו, שמע הצעיר קול נהי, הוא חיפש אחר מקור הבכי וסופו שהגיע אל מערת הקבורה ומצא בה את האישה. "מדוע זה את מרעיבה את עצמך למוות? איזו תועלת תצמח לך מכך? תשתי משהו," דחק בה והגיש לה כוס מים. האישה הוסיפה לקונן והחייל הוסיף לדבר על לבה ואמר "את חייבת לחיות, תיהני ממנעמי החיים כל זמן שהדבר אפשרי. הגופות הרבות שמסביבנו צריכות לשכנע אותך בכך. היי אמיצה, תשתי." האישה לגמה מן המים, כמובן, ונשאה עיניים אסירות תודה למושיעה שלבסוף נשק לה על פיה עד שהשניים נפלו זה בזרועות זו וכמאמר סופרי ההשכלה, רוו יחדיו דודים.

כשהחייל שב ועלה אל משמרתו גילה לחרדתו כי קרובי התלוי ניצלו את היעדרו וגנבו את הגופה. "אני אהרוג את עצמי!" זעק הצעיר שחזר מבועת אל המערה ואל אהובתו החדשה שהמתינה לו לצד גופת בעלה המת, ביודעו מה נורא יהיה עונש המוות שייגזר עליו. "לא, אהובי," זינקה לעברו האלמנה וחילצה מידיו את החרב שאותה ביקש לנעוץ בחזהו, "לאבד את שני הגברים של חיי בזה אחר זה, זה יותר מדי בשבילי." היא הגניבה מבט חטוף אל הגופה הנחה כרוכה בתכריכיה על מזבח האבן והכריזה בקול בוטח, "מוטב לתלות בעל מת מאשר לאבד מאהב חי," והיא ואיש המשמר נטלו את המת ויצאו אל עמוד התליה.

את כרטיס האוטובוס ההוא מצאתי לאחרונה נעוץ כסימניה בין הדפים גדולי המידות של מסכת קידושין שלי, כשחזרתי עכשיו, למעלה מארבעים שנה אחרי אותה הנסיעה, ועיינתי מחדש בפרשת האלמנה מאפסוס

"סיפור מדהים, אתה לא חושב?" הכרזתי כשנדחקנו אל פתחו האחורי של האוטובוס והושטתי את מעותיי לכרטיסן.
"שטויות של גויים. את הסיפור הזה גנב פליני שלך מהגמרא," פסק הלמדן הליטאי וחיוך קטן ריחף בזווית פיו.
"מהגמרא? איך גוי גמור כמוהו יכול בכלל לגנוב מהגמרא?" הצלחתי בקושי להחניק צעקה כשהתיישבנו זה לצד זה. "וחוץ מזה, איך חריף ובקי כמוך יכול בכלל להגיע להווה אמינא מופרכת שכזאת?"

"כשתחזור הביתה אתה מוזמן לשלוף מהמדף את מסכת קידושין, שבטח העלתה אצלך אבק מאז בחינת הבגרות בגמרא, ושם בדף פ' עמוד ב', ב'תוספות', דיבור המתחיל 'כי ההיא מעשה' תמצא שחור על גבי לבן את כל הסיפור הזה לפרטי פרטים," אמר הפוניבז'אי, ואחרי שרשם את מראה המקום על גבו של כרטיס האוטובוס, הושיט לי אותו ואמר שאולי הגיעה סוף סוף השעה שאני, תוצר מובהק של החינוך העם-ארצי של "זרם המזרחי" אכיר באמת הפשוטה שהכול, ממש הכול מכל כל, נמצא בגמרא, אלא שכדי למצוא אותו צריך ללמוד וללמוד. "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה."

את כרטיס האוטובוס ההוא מצאתי לאחרונה נעוץ כסימניה בין הדפים גדולי המידות של מסכת קידושין שלי, כשחזרתי עכשיו, למעלה מארבעים שנה אחרי אותה הנסיעה, ועיינתי מחדש בפרשת האלמנה מאפסוס.

בעלי התוספות מביאים את סיפור המעשה משמו של רבנו חננאל, אחד מגדולי "הראשונים" שמשפחתו עקרה מרומי במחצית השנייה של המאה העשירית והתיישבה בעיר קירואן שבצפון אפריקה. וכך הם כותבים: "מעשה באישה אחת שהייתה בוכה ומתאוננת על קבר בעלה והיה שם אדם אחד שהיה שומר תלוי אחד וציווה לו המלך לשומרו ובא אצל האישה ופיתה אותה ושמעה לו וכשחזר אצל התלוי לא מצאו והיה מצטער מאוד מפחד המלך, אמרה לו האישה 'אל תירא, קח בעלי ותלהו במקומו'. ואפיקתיה (ולקח) לבעלה ותלהו." וחותמים בעלי התוספות את המעשה בתובנה המבקשת בעיניהם: "הרי לך שאפילו בשעת אנינות (אבלות) נתגבר יצרה עליה". הלמדן כמובן צדק בעובדות אבל המסקנות שלו היו כמובן שטות מוחלטת.

מקור הסיפור על האלמנה הוא כמובן מתוך הסטירה הקדומה "סטיריקון" המיוחסת לפטרוניוס ארביטר, סופר שחי ברומי במאה הראשונה לספירה, ופרקיה חזרו ונעתקו אין ספור פעמים לאורך כל ימי הביניים. ורבנו חננאל? רבנו חננאל הכיר את מעשה האלמנה מאפסוס מכלי שני או שלישי, כפי הנראה מסיפורים בעל פה שהתהלכו בין יהודי רומי, שהרי לא יעלה על הדעת שמפרש התלמוד שהיה כל ימיו סגור ומסוגר בדל"ת אמותיה של הלכה יכלה עתותיו על ספרי חשק מגונים שכתבו באיוולתם עובדי כוכבים ומזלות.

מאז שסיפורה של האלמנה הובא על ידי בעלי התוספות משמו של רבנו חננאל חזר הסיפור והופיע בספרים עבריים בימי הביניים. ב"ספר שעשועים" של ר' יוסף אבן זבארה, רופא בן דורו של הרמב"ם שחי בברצלונה במאה ה-12 וב"משלי שועלים" של ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן שחי בצרפת ובאנגליה מאה שנים לאחר מכן ובעוד מאספי סיפורים שראו אור לאחר מכן. מאלף לבדוק כיצד כל אחד מן המספרים שופט את מעשיה של האלמנה.

פטרוניוס, הרומאי עובד האלילים גומר עליה את ההלל ולדידו לבה היה באותה שעה טהור ועדין משום שמתוך שיקול דעת היא בחרה להקריב גופה חסרת רוח חיים ובכך להציל את חייו של אדם שלולי כן עתיד היה להישלח אל מותו הוודאי. לעומת זאת בעיניו של רבנו חננאל, התלמודיסט הנודע, המעשה שב ומוכיח את הכלל כי נשים שטופות בתאוות והן אינן מסוגלות להתגבר על יצרן אפילו בשעת אבלות. אליבא הרופא מברצלונה, יוסף אבן זבארה, מעשה האלמנה היא הוכחה ניצחת לבוגדנותן של הנשים: "להודיעך כי לא יאות לאדם לבטוח באשתו כל ימי חיותו, ואף כי אחרי מותו".

בעיניו של רבנו חננאל, התלמודיסט הנודע, המעשה שב ומוכיח את הכלל כי נשים שטופות בתאוות והן אינן מסוגלות להתגבר על יצרן אפילו בשעת אבלות

הנקדן, בעל משלי השועלים, מסיק לעומת קודמיו מסקנה אחרת לחלוטין שאינה קשורה כלל בטבע האישה אלא דווקא בעליבותם של המתים שאיש איננו טורח לקיים את ההבטחות שניתנו להם בחייהם:

"הנאהבים והנעימים בחייהם
ויכתתו כל אהבתם טחון
לכל אשר ימות אין בטחון
מאשר חיבקוהו וינשקוהו
כמת מלב ישכחוהו
כי לא יתנו לב להזכיר את צדקתו
ולא לשמור את מצוותו
האומר: זכור נא את חסדי
אל תשקר לי ולניני ולנכדי
מת האיש ויכסוהו בעפר
והחי את מצוותו הפר".

בפתח המאה ה-17 נדפס בבאזל ה"מעשה בוך", קובץ של 257 סיפורי מעשיות ביידיש, סיפורים מתוך קבצים שהועלו על הכתב החל במאה ה-13. אחד המעשים הנכללים במאסף זה, שזכה לפופולריות בקרב הקוראים ובעיקר הקוראות ולמהדורות רבות הוא סיפורה של האלמנה, שגם כאן כמו בכל יתר הטקסטים העבריים שהובאו כאן, לא צוין, כמובן, מוצאה היווני. בניגוד לסיפורים הקודמים המביאים את מסקנתם בסוף הסיפור כאן מוסר ההשכל פותח הסיפור ומוסר ההשכל המתבקש הוא פשוט: נשים דעתן קלה וללא כל קושי יכול כל אחד לבלבל את דעתן ולהטות אותן מדרכן.

גיחותיה השונות של האלמנה מאפסוס אל תוך עולמם של היהודים מרתקת וכבר הראה ישראל דוידזון, חוקר שירת ימי הביניים, כי רבנו חננאל, ר' ברכיה וזבארה השתמשו בנוסחאות שונות זו מזו ולא ישירות מ"סטיריקון" של פטרוניוס. למשל, בספרו של זבארה האישה מקריחה את ראש בעלה כדי שיידמה לתלוי שנגנב ובנוסחתו של ברכיה השומר הוא אחי התלוי והאישה והשומר מזדמנים לא על קבר הבעל אלא בבית האלמנה שהוא בא להסתתר שם לאחר שגנב את גופת אחיו מן התלייה. אבל דומה שההבדלים הללו הם מטבעו של סיפור עממי שלובש צורה ופושט צורה במרוצת הדורות לפי טבע המקום והזמן והם עניין שחוקרי פולקלור נדרשים לו, בעוד שהשיפוט השונה שהיוצרים דנים את מעשה האלמנה הם נצחיים ונוגעים לכבשונו של הטבע האנושי.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב
- דימוי שעראלמנתו של נשיא ארגנטינה חואן דומינגו פרון במקום הנופש שלה בספרד אחרי מות בעלה, 1971. צילום: ג׳יאני פררי, גטי אימייג׳.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על האלמנה מאפסוס

05
הילה אורנג'

מעורר עניין ומחשבות. אפשר לתת את הדעת על רבדים עמוקים יותר הבאים לידי ביטוי בסיפור, כמו הזיקה בין אהבה-תשוקה ומוות, בין ארוס לתנטוס, ציר הסיבוב עליו חג, מועד ונופל (או מתרומם ונוסק) המין האנושי.

06
אורית

מענג לקרוא את שחיים כותב.
הייתי משנה רק מילה אחת במסקנתו של רבנו חננאל-
במקום ״נשים ״ הייתי אומרת ״בני האדם ״ שטופים בתאווה וכו וכו...