האם אפשר בלי פחד אלוהים

מסתבר שהשמועות על מותו של אלוהים היו מוקדמות. מסע בין תודעה והלא-מודע, בין לשון ופסיכואנליזה, בין דת וחילון, מגלה שאלוהים נמצא בכל מקום
X זמן קריאה משוער: 50 דקות

1. אני קורא לקאן, וחוזר גם לפרויד, ומנסה להבין, כמי שעיקר עיסוקו בשפה, מה אני קורא. מה הם חושבים שהם חושבים, השניים האלה? אז קודם כל, לפני המחשבות, התרשמות ראשונית: יש משהו מעורר פלצות ממש בנרקיסיזם המושלם של שניהם, ביכולת האין-סופית לנסח חוויה פרטית כהכללה מדעית אוניברסלית. ויטגנשטיין אמר פעם על פרויד שהוא לא היה גדול באמת, כי מי שאינו מודע לעצמו, אפילו הוא בעל כישרונות עצומים, אינו יכול להיות גדול. במובן הזה, ייתכן מאד שלקאן גדול מפרויד – הוא משדר מודעות מוחלטת לנרקיסיזם שלו – אבל במובן אחר זה מפחיד עוד יותר. כי המודעות הזו מוסיפה עוד ממד של כישוף למאמץ הזה שלו, שאינו יודע שובע, להקפיא גם אותנו, את כולנו, אל מול דיוקנו המקודש שלו עצמו, דיוקנו של השליח.

זו ההתרשמות הראשונה, ואפשר להניח שאין בה שום חדש, אבל אני מרגיש צורך לעבות אותה במובן הבא: הטקסטים של לקאן מרגשים באופן יוצא מהכלל. אין לי שום ספק שהוא מספר בגוף ראשון, מתוך ידיעה חווייתית עמוקה, על מצב קיומי קשה מנשוא, שאין לו התחלה ואין לו סוף. הוא מספר את הסיפור הזה בכנות שאין למעלה ממנה, והוא מבלה את חייו בחיפוש אותנטי לחלוטין אחרי תשובה, תשובה כלשהי, שתעניק פשר למצב הזה, ואולי גם תרופה. במובן הזה, אני יכול לומר שהאיש הזה, שדמותו עולה אלי בהדרגה מתוך הטקסטים, מעורר בי חיבה עמוקה ופשוטה. הייתי שמח לתת לו חיבוק טוב (למרות שאני מתאר לעצמי שהייתי חוטף אגרוף באמצע הדרך). מדובר כאן באיש שהקדיש את נפשו למדע בעודו בחיים.

בין הבדידות המוחלטת של החוויה עצמה בזמן שהתרחשה ובין ההבנה הפתאומית שבעצם כולם היו כמוני כל הזמן ואני הייתי כמו כולם יש אפשרויות נוספות

ברור גם לגמרי שלקאן לא מספר רק על עצמו. זה לא עניין פרטיקולרי. אם אתה קורא סיפור שמישהו אחר כתב והסיפור תופס אותך, אפשר להניח שאתה מזהה, דרך הטקסט, איזו חוויה עמוקה מהצד השני, שמתכתבת עכשיו עם חוויה משלך – לפעמים דומה, לפעמים שונה. כלומר, עצם העובדה שלקאן תפס, היכן שתפס, מוכיחה שהוא אומר משהו שמהדהד באופן משמעותי בעולמות החווייתיים של רבים אחרים. הדבר הזה מהדהד גם בעולם שלי: אין לי שום בעיה להבין את תסביך אדיפוס, אחרת לא הייתי מתרגש.

אבל דווקא משום כך, אני עומד עכשיו נדהם מחדש אל מול המשפט הנצחי הזה של פרויד: "מצאתי שהייתי מאוהב באמי והייתה בי קנאה כלפי אבי, ועתה אני חושב זאת לתופעה אוניברסלית של הילדוּת המוקדמת" (מתוך מכתב לויליאם פליס מ-1897) – ומול המשפטים האינסופיים של לקאן, שמגלגלים דרך כל התחכום הסרקסטי והמודע-לעצמו שלהם את אותה היומרה המטורפת עצמה. איך זה ייתכן? הסופר שיגלגל ברומן את סיפור אהבתו לאמו וקנאתו באביו ישמח לגלות שיימצאו לו קוראים, אבל לא יעלה על דעתו להצהיר בראיון עיתונאי שגילה תופעה אוניברסלית של הילדות המוקדמת. בין הבדידות המוחלטת של החוויה עצמה בזמן שהתרחשה (אין בכל העולם עוד ילד אחד שמרגיש כמוני) ובין ההבנה הפתאומית שבעצם כולם היו כמוני כל הזמן ואני הייתי כמו כולם (שהחוויה הפרטית שלי עומדת במרכזה של ההוויה האנושית) יש אפשרויות נוספות. למשל, אפשר לומר: היו עוד ילדים שהרגישו כמוני. אולי אפילו: היו עוד הרבה ילדים שהרגישו כמוני (במיוחד כאן בשכונה, בטח בימים ההם). מה זה אומר? זה אומר שהיו גם ילדים אחרים שהרגישו לגמרי אחרת, לא רק במקומות אחרים ובזמנים אחרים (זו הביקורת ההיסטורית-סוציולוגית), אלא – וזה עיקר העניין - גם כאן בשכונה, גם בימים ההם. כל בני האדם אחרים זה לזה (לא בהכרח רעים זה לזה, וגם לא ההפך. פשוט אחרים). כולם מבינים את זה, כולם עסוקים בזה כל הזמן – כולם, חוץ מהנרקיסיסט. כל חיינו עוברים עלינו במחיצת האחרוּת של האחרים שסביבנו, במאמץ הדיאלקטי המתמיד של הזדהות והתבדלות. אבל הנרקיסיסט אינו חי כך. הוא משוחרר מאחרותם של האחרים. משום כך, אם יבקש בכל זאת להבין בני-אדם, הוא יהיה מחויב לראות בכולם דוגמאות פרטיות של ישות-על סינגולרית, האדם, והוא ימצא את עצמו בהכרח, ממש כמו אדיפוס הידוע-לטוב, כשהוא מגשים את הנבואה שברח ממנה – ומתאר לעצמו את האחרים בדמותו שלו.

במובן הזה, שוב, לקאן הרבה יותר מפחיד מפרויד. כי פרויד מתרגם עמדה נרקיסיסטית, זו שאינה רואה את האחרוּת של האחרים, לתיאוריה ביולוגית – וזו עמדה שאפשר בהחלט לא להסכים איתה, אבל יש בה איזו סבירות עקרונית. זו עמדה אפשרית. לקאן מתרגם עמדה נרקיסיסטית לתיאוריה שמעמידה במרכזה, לא פחות ולא יותר, את האחרות של האחרים – וזה כבר סיפור אחר לגמרי. מצד שני, אפשר גם לומר שלקאן אמיץ הרבה יותר: פרויד מתחבא מאחורי הביולוגיה, ואילו הוא יוצא למשימת התאבדות במקום המסוכן ביותר, בנקודת העיוורון שלו.

כך או כך, דרוש בדחיפות פסיכואנליטיקאי לא-נרקיסיסטי.

מקטרת, מקטרת שבורה

האם זו מקטרת? תצלום: Spring Fed

2. כל זה משליך אותנו מיד אל השפה, בשני מישורים שהם הפוכים וזהים גם יחד (כמו החוויה ההיא, חוויית העונג, שחווה לקאן בפעם הראשונה שראה טבעת מוביוס). המובן האחד הוא זה: פרויד ראה בשפה מכשיר שהמטפל יכול להשתמש בו כדי לנסות להגיע אל הלא-מודע של המטופל, ומכיוון שכך, הוא הניח לשפה עצמה לחמוק מאחיזת החנק של הנרקיסיזם שלו עצמו. פרויד הנרקיסיסט לא כותב כנרקיסיסט, והוא אינו רואה בשפה את עצמו וגם לא את המטופל שלו. הוא עסוק בפיתוח רגישות לשפה. הוא שומע דרך ההיסוסים, הגמגומים, פליטות הפה, הטעויות, הבדיחות ותיאורי החלומות את קולם הקדם-לשוני של כל האיוויים כולם, את מאבק האדירים שמתנהל בלא-מודע על מה בכלל רוצים להגיד, מה אפשר להגיד, מה מותר להגיד, איך אפשר להתחמק ממה שצריך להגיד, איך צריך לנסח את מה שחייבים להגיד בלי שהשמיים יפלו, וכן הלאה. פרויד משתמש בשפה כמכשיר. הוא לומד על הלא-מודע של המטופל מתוך אופני השימוש הבלתי-מודע שלו בשפה.

לקאן, לעומת זאת, מפיל גם את השפה אל תוך מלכודת הנרקיסיזם שלו, ומשלים בכך את מהלך הכיבוש. הלא-מודע של המטופל הוא השפה היא הלא-מודע של לקאן וכל הגדרות נפרצים וכולם הופכים אחד, לקאן והמטופל והשפה, וכולנו יחד מאבדים את עצמנו אל תוך נפתולי הכתיבה הפתולוגיים שלו, שעכשיו כבר אינם תוצריו של הלא-מודע המתייסר של לקאן – אלא הלא-מודע המתייסר הזה עצמו, שהוא כמובן גם הלא-מודע המתייסר שלנו, שהרי לקאן אומר באופן מפורש: הוא כותב כפי שהוא כותב, כי הוא כותב ישירות אל הלא-מודע שלנו. את זה הוא כבר יודע: הלא-מודע שלנו יודע להבין את לקאן. אחר-כך, באמת, פלא שאי אפשר להבין מה כתוב.

עבור פרויד התנהגות לשונית היא סימפטום, ולכן, מצד אחד, אפשר להשתמש באבחנות הסימפטומטיות שלו במסגרת ההקשר הרחב יותר – זה של העניין בשפה כשלעצמה. כלומר, אפשר ללמוד משהו על השפה כשלעצמה מתוך אופני השימוש בה שעולים במהלך טיפול במצוקות נפשיות

המובן השני: נניח שאנחנו מבקשים להניח בצד, רק לרגע, את האדם ומצוקותיו הנפשיות, ולחשוב על השפה כשלעצמה. מיד יתברר לנו משהו שאי אפשר לראות מנקודת המבט האנליטית, והוא העובדה הפשוטה שגם פרויד וגם לקאן מתעניינים בשפה בתוך הקשר שהוא ספציפי להחריד. השפה מעניינת אותם רק כאשר היא משקפת (או רק כאשר היא היא) מצב נפשי לא בריא. עבור פרויד התנהגות לשונית היא סימפטום, ולכן, מצד אחד, אפשר להשתמש באבחנות הסימפטומטיות שלו במסגרת ההקשר הרחב יותר – זה של העניין בשפה כשלעצמה. כלומר, אפשר ללמוד משהו על השפה כשלעצמה מתוך אופני השימוש בה שעולים במהלך טיפול במצוקות נפשיות. אבל מצד שני, ברור גם שאי אפשר לייסד תיאוריה של השפה כשלעצמה רק על בסיס האבחנות הסימפטומטיות האלה, כפי שאי אפשר להסיק מסקנות כלליות בכל תחום רק על בסיס המצבים הפתולוגיים שלו. אבל לקאן, מתוקף העובדה שהוא מקפל את האדם אל תוך השפה, כותב לא רק תיאוריה של האדם ומצוקותיו אלא גם תיאוריה של השפה – ולכן האבחנות שלו כבר אינן סימפטומטיות, ולכן השימוש הפתולוגי בשפה, כפי שהוא נחווה מנקודת המבט הנרקיסיסטית, הופך להיות חזות הכול. לא הפסיכואנליזה שואבת השראה מהבלשנות הסטרוקטורליסטית, אלא הפסיכואנליזה כובשת את השדה הבלשני – ואז, כאמור, לא פלא שהשפה מאבדת את שפיות דעתה.

3. כדי להבין את לקאן, את תפישת השפה שלו, צריך להשתכנע שכשהוא משחק במילים הוא לא באמת משחק. הוא רציני לגמרי. כשלקאן אומר שהדיבור המייסד (parole fondant) "את אמא שלי" – tu es ma mère – חושף את האיווי הרצחני המודחק "להרוג את אמא שלי" – tuer ma mère - הוא אינו משחק. הוא לא מקשט. הוא מתכוון לזה ברצינות מלאה. כשלקאן מסתחרר מההקבלה הפונטית בין "שם האב" - le nom du père – ובין "הלא של האב" – le non du père – הוא חווה תחושה אמיתית של גילוי מדעי. ברגע שמכירים בזה, אפשר לשאול את השאלה הנכונה: מהי תפישת השפה שמאפשרת ללקאן (למעשה מחייבת אותו) להתייחס ברצינות מלאה לדמיון הפונטי בין שני זוגות המשפטים האלה (ואחרים)? אם הדמיון הפונטי הזה אומר כל כך הרבה, מה זה אומר על השפה?

אני חושב שהתשובה פשוטה באופן מפתיע. אם לקאן צודק, השפה חייבת להיות שפה קדושה. אין שום הבדל בין התובנות של לקאן ובין החיפושים הקדחתניים שמתנהלים אחר הצופן הגנוז של התנ"ך. שני הפרויקטים מבוססים על אותה ההנחה, שהשפה בנויה כך ששום דבר בה אינו מקרי. השפה היא סדירות מוחלטת, אינסופית. כל מה שנגלה בה יספר לנו משהו עמוק. שפה שאין בה דבר מקרי חייבת להיות מתנת אלוה.

הנה הגענו אל אלוהים, אל שם האב. ועכשיו כבר גם בהיפוך: השפה היא מתנת אלוה, ולכן דבר בה אינו מקרי. והיא מדברת דרכנו, מדברת אותנו, ואנחנו איננו מודעים, אבל הלא-מודע שלנו שומע ומבין ובנוי בדמותה.

במעבר מעבודה עם השפה להתבוננות בשפה, מתגלה משהו שמאורגן באופן פורמאלי, משהו שלא הכרת והדורש תיאור והסבר – ואז, מבלי להרגיש, אתה מוצא את עצמך מכושף

אי אפשר להיות בלשן מבלי ליפול, לפחות פעם אחת, אבל ברצינות, אל תוך המקום הזה שלקאן חי בו. אתה מסתכל על מילים, בודק איך הן נשמעות, איך הן מתחברות, איך הן נשמעות כשהן מתחברות. אתה מתחיל לגלות סדירויות רבות יופי, שירשורים נסתרים שמספרים גיאומטריות חבויות. זה מפתיע כל פעם מחדש, כי הרבה מהעושר הזה אינו נגיש לדובר שאינו בלשן. במעבר מעבודה עם השפה להתבוננות בשפה, מתגלה משהו שמאורגן באופן פורמאלי, משהו שלא הכרת והדורש תיאור והסבר – ואז, מבלי להרגיש, אתה מוצא את עצמך מכושף. פתאום אתה משוכנע שבאמת אין דבר שהשפה הניחה ליד המקרה, שכל תופעה, אפילו אלה שנדמות כמקריות, אומרת משהו עמוק על הסוד המארגן של כל הדבר הזה. זה קורה לכולם (או אולי זה רק אמור לקרות לכולם.) פרדינן דה-סוסיר, האיש הטוב של לקאן, מילא אלפי עמודים בחיפוש קדחתני אחר אנגרמות [היפוכי אותיות] של שמות שהוסתרו בטקסטים פואטיים בלטינית.

אבל אי אפשר גם להיות בלשן טוב בלי לצאת אחר-כך מהמקום הזה ולהישאר בחוץ. דה-סוסיר הבין את זה יפה מאד: הוא השאיר את התוצאות במגירה.

שפה, לוח, גיר, מלים

מתנת אלוה. תצלום: ג'ון טייסון

4. אם השפה היא מתנת אלוה, ואם הסדירות המבנית שלה צופנת בתוכה את האמת כולה, אזי ברור מאליו שאנחנו כלואים בתוך עולמה, ואיננו ראויים לראות בה מושא מחקר, או מושא בכלל, ובוודאי שאין אפשרות להציץ אל מעבר לה, מאחוריה, אל המקורות שלה, אל מה שהיה שם לפניה. עצם הניסיון הזה הופך חסר מובן. סוג של היבריס. כך בדיוק לקאן מתבטא ב"מקום, מקור וסוף הוראתי", גם אם הוא מסתתר מאחורי homo sapiens :

"חשבו קצת על כל זה באופן גס. המכשיר השפתי נמצא אי שם על המוח כמו עכביש. הוא זה שיש לו האחיזה.
זה עלול לזעזע אתכם, אתם עלולים לשאול את עצמכם – "אבל בכל זאת, מה אתה מספר לנו, מאיפה היא באה השפה הזו?" אין לי מושג. אינני מוכרח לדעת הכול. מכל מקום, גם לכם אין מושג.
אל לכם לדמיין שהאדם המציא את השפה. אינכם בטוחים בכך. אין לכם כל הוכחה, לא ראיתם שום בעל חיים אנושי נעשה בפניכם homo sapiens ככה. כאשר הוא homo sapiens כבר יש לו אותה, את השפה".

שני עניינים דורשים כאן תגובה. קודם כל, מצד אחד, הטיעון של לקאן נשמע בדיוק כמו זה של הבריאתן הפונדמנטליסט: אין לנו הוכחה שהאדם המציא את השפה, ולכן זה לא נכון. כשהגענו, היא כבר הייתה קיימת. מה זה אומר? אין לי מושג, אבל גם לכם אין. גם נועם חומסקי מדבר בדיוק כך, במשך ארבעה עשורים, מסיבות דומות. שנית, מצד שני, השפה של לקאן אוחזת במוח כמו עכביש. זו מטפורה מזוויעה. את הדבר המדהים הזה שקיבלנו מאלוהים אנחנו חווים כמו מכשיר עינויים, כמו סיוט. יש כאן סיפור, בלי ספק. מישהו כאן מנסה לגרש את אלוהים מעל פניו ואינו מצליח, ואז הוא חוזר בתשובה, ומתרצה, ומקבל עליו את הסדר של הדברים, שהוא הסדר הסמלי – שהוא דבר האלוהים.

השפה הומצאה על ידי האדם. משהו קרה לנו ושכחנו את זה. צריך להבין מה קרה ששכחנו, ומה זה אומר. אבל צריך גם להסתכל מקרוב, ברצינות, בהמצאה הזו עצמה, להבין אותה – להבין שאנחנו המצאנו, ולכן אנחנו גם מסוגלים להבין. זו העמדה השפויה

לו הייתי פסיכואנליטיקאי, הייתי חושב לעצמי: הסירוב של לקאן לדבר על מקור השפה – אפשר לדבר על כל דבר, רק לא על זה – הוא סימפטום של התנגדות לטיפול.

בתור בלשן אני אומר: השפה הומצאה על ידי האדם. משהו קרה לנו ושכחנו את זה. צריך להבין מה קרה ששכחנו, ומה זה אומר. אבל צריך גם להסתכל מקרוב, ברצינות, בהמצאה הזו עצמה, להבין אותה – להבין שאנחנו המצאנו, ולכן אנחנו גם מסוגלים להבין. זו העמדה השפויה.

ובתור עצמי אני אומר: בעולם שיש בו אלוהים העמדה של לקאן רציונלית, אבל כשהיא מתחפשת לחילונית – כשהיא מכחישה את אביה – היא מאבדת את שפיותה.

5. כל זה מוליך אותי אל טענה אמפירית. יכול להיות שאני טועה, אבל אם לא – ייתכן שיש כאן מפתח. מסתובבים בעולם אנשים שמאמינים באלוהים, ומסתובבים בו כאלה שאינם מאמינים, אבל ישנו גם סוג שלישי: מאמינים לא-מודעים. המאמין הלא-מודע רוצה לחשוב שהוא חילוני, אבל בעצם הוא אינו כזה. המודע שלו חילוני, אבל הלא-מודע שלו מאמין. החילוני המיוסר הזה, המאמין הלא-מודע, המאמין המוכחש, המודחק – זהו העניין שצריך לעלות אצלנו לראש סדר היום.

נקודת המפתח היא זו: את שנות הילדות הראשונות שלו מבלה המאמין הלא-מודע כילד מאמין. הסביבה שלו מאורגנת עבורו כסביבה שיש בה אלוהים, הוא מבין את הקריאה "אלוהים אדירים" כפשוטה, הוא שומע סיפורים ומאמין להם, מבטיחים לו בשם אלוהים ומפחידים אותו בשם אלוהים. כשרע לו, הוא מבקש מאלוהים שיעזור לו. שיעזור לו באופן אישי. זו הפנטזיה הגדולה מכולן. כשרע לו, הוא בטוח שאלוהים מעניש אותו, מעניש אותו באופן אישי. זו החרדה הגדולה מכולן.

אחר כך זה נלקח ממנו, ומשם הדברים מתחילים להתדרדר. המסרים משתנים פתאום. הכיוון מתהפך. מעכשיו הציווי העליון אומר: "היה חילוני". במילים שאנחנו מכירים: "הגשם את עצמך". במילים אחרות: "אין שום אמת שחורגת מעולם האיוויים שלך". אבל אלה שאומרים כך לילד המתבגר, גם הם גדלו כמאמינים מודחקים, גם הם אינם מבינים באמת מה זה אומר להיות חילוני, ולכן גם הלא-מודע שלהם מטיל ספק באני שלהם, גם הוא שואל את עצמם: "אם אין שום אמת, בשביל מה זה טוב?", גם הוא מזהיר את עצמם: "תמשיכו ככה, תקבלו את המבול", וגם להם אין תשובה לכל זה. אלה שאומרים כך לילד מתגעגעים בעצמם לימים שדיברו אחרת, לימים שבהם גידלו ילדים קטנים, לימים שבהם היו ילדים קטנים.

מחלות הנפש המודרניות אינן עניין פסיכולוגי-אוניברסאלי, אלא אופני כישלון של פרויקט החילון. הן תוצר ספציפי של מהלך היסטורי מסוים, במקום מסוים, ברגע מסוים. הפסיכואנליזה היא מחלקת פגועי הנפש של פרויקט החילון.

אם כל זה נכון, אפשר פתאום להבין את פרויד ולקאן אחרת לגמרי: הילד המתבגר הזה, שנאלץ להדחיק את אלוהים ולבנות לעצמו מודע חילוני – הוא הוא המטופל של הפסיכואנליזה.

מחלות הנפש המודרניות אינן עניין פסיכולוגי-אוניברסאלי, אלא אופני כישלון של פרויקט החילון. הן תוצר ספציפי של מהלך היסטורי מסוים, במקום מסוים, ברגע מסוים. הפסיכואנליזה היא מחלקת פגועי הנפש של פרויקט החילון.

החילוני המיוסר רואה את עצמו כחילוני, אבל באופן בלתי-מודע הוא ממשיך להתייסר בשאלת קיומו של אלוהים. הוא ממשיך לחפש את האמת, והוא מחפש אותה בכל מקום, והוא אינו יודע שהאמת שהוא מחפש נמצאת במקום האחד שאותו הוא מכחיש באופן מוחלט. כל השאר, כולל הסקס, כולל ההורים, כולל האהבה – כל שאר הדברים נובעים מהמקום הזה.

במילים אחרות: הפסיכואנליזה מתחרה על אותו פלח שוק עם החזרה בתשובה. המאמין הלא-מודע מוצא לעתים קרובות שקל לו יותר לחזור לאלוהים מאשר לוותר עליו. גם אם יש בו צורך עמוק לספר על קשיים (אמיתיים לחלוטין), החזרה שלו בתשובה היא חזרה אל עצמו. המהלך כולו מסתכם בכניעתה המאושרת של התודעה לציווי של הלא-מודע שהיה שם תמיד.

צלב, ים, טבילה

ממעמקים, נאחזים. תצלום: טים מרשל

6. אפשר גם לטעון: החילוני המיוסר הוא זה שהוביל את המרדף המערבי המודרני אחר האמת – בפילוסופיה, במדע, בפוליטיקה ובאמנות. החיפוש המודרני אחרי האמת הוא הניסיון הנואש לפייס את דעתו של הבלתי-מודע הדתי בתחליף ראוי. משום כך, כל האידיאולוגיות המודרניות בנויות כדתות. כולן ניסיונות לארגן ניסוח חליפי, כזה שיתקבל על דעתה השופטת של התודעה החילונית, לאיווי הבלתי-מודע של הילד לגלות מחדש את אלוהיו. במידה רבה, החילוני המיוסר עיצב את המודרניות בדמותו.

בסופו של דבר, זה עניין די פשוט. אין כאן דבר שחורג ממה שאפשר לכנות רה-קפיטולציה תודעתית. ההיסטוריה משחזרת את עצמה בשלבי ההתפתחות. החילוניות היא משהו חדש: זה רק עכשיו התחיל (והנה זה עוד מעט נגמר). המחשבה המודעת מתעניינת בדברים חדשים, ולכן היא נמצאת, מתוך הגדרה, צעד אחד קדימה (קדימה זה קדימה גם אם זה מוביל לשום מקום.) הבלתי-מודע הוא שמרן. כשהתודעה מתרחקת ממנו לעבר רעיונות חדשים, מתחילות הצרות. זה תמיד נכון, אבל במקרה של אלוהים זה נכון יותר מתמיד.

הכוליות לא נקראה יקום. היא הייתה עולמו של הקדוש ברוך הוא. אלוהים לא היה בחיינו: אנחנו חיינו בתוך אלוהים

לאורך כל ההיסטוריה המערבית היינו מאמינים. היינו מאמינים במובן היסודי, הראשוני, המכונן, במובן של הפשט: האמנו בכוח עליון. לאורך השנים, החלפנו פחות או יותר כל מה שאפשר: דפוסים חברתיים וצורות משטר, תרבות וטכנולוגיה, אפילו דתות. רק דבר אחד נשאר במקומו: מישהו למעלה (יחיד או רבים) הסתכל (או הסתכלו) עלינו. זה היה היסוד. זה היה העניין. הכוליות לא נקראה יקום. היא הייתה עולמו של הקדוש ברוך הוא. אלוהים לא היה בחיינו: אנחנו חיינו בתוך אלוהים.

כך זה היה, ואז, מסיבות כאלה ואחרות, גם כתוצאה מתהליכים חברתיים וגם כתוצאה מהשחיקה הגוברת במעמדו של אלוהים בתוך הדת, הפכנו כפירה לדרך חיים. קמנו, והלכנו. דיברנו על זה, והלכנו. בנינו עולם חדש. חשבנו: עולם ישן עדי יסוד החרבנו. נגמר הסיפור. להרוג אלוהים ולנוח.

אנחנו אוהבים לחשוב (אנחנו מכורים למחשבה הזו): פרויקט החילון היה מרכיב היסטורי, אחד מני רבים, בהתפתחותה של המודרנה. הכלכלה השתנתה, המשטר השתנה, הריבוד החברתי השתנה, המפה השתנתה, מהפכת הדפוס, הרנסנס, דברים כאלה. כשאנחנו חושבים על החילון, אנחנו חושבים על הכנסייה. על חילופי הכוחות. הכול נכון, אבל בכל זאת: כל המרכיבים האלה היו והינם וימשיכו להיות בגובה עיניים. בינינו לבין עצמנו. אין כאן בכלל השוואה. כשהרגנו את אלוהים, הפלנו על עצמנו את השמיים.

אין כאן שום ניסיון לטעון טענה סיבתית. יכול להיות שהמרכיבים האחרים אפשרו את פרויקט החילון, ויכול להיות שהם תוצאותיו. ברור לגמרי שכולם שלובים יחד בספירלה דינמית. העניין הוא רק זה: בתוך הספירלה הזו, פרויקט החילון מגמד את כל השאר. הוא הסיפור. כדי לראות את זה, צריך להסתכל עליו מתוך עברו. כשמסתכלים על פרויקט החילון מתוך עברו, אפשר לראות בבירור שאלוהים עדיין כאן. ואפשר גם לראות שאנחנו בהכחשה.

זה עולה לנו מאד ביוקר.

7. מצבו של המאמין המודחק שונה באופן קטגורי ממצבו של האדם הדתי. אסור להתבלבל כאן. האדם הדתי הוא מאמין מודע, ובתור שכזה הוא יכול לפעול אל מול אלוהיו בדרכים שאינן פתוחות עוד בפני המאמין המודחק. ההיסטוריה הדתית רצופה כולה במהלכים של הטלת ספק, של תרגום הפשט אל תוך עולם מושגים מתוחכם יותר שבו אלוהים עצמו, הדמות הזו שמביטה בנו מלמעלה, נדחק יותר ויותר אל השוליים – ואפילו נעלם באופן מוחלט. כל המהלך הזה אומר משהו פשוט: האדם הדתי, המאמין המודע, זה שקורא דף גמרא, הוא אדם בוגר. החילוני המיוסר, לעומת זאת, הוא מאמין מאד ילדותי. זו בדיוק הבעיה. לא נתנו לו לגדול. האלוהים של החילוני המיוסר הוא אלוהים של השגחה פרטית, הוא אלוהים של שכר ועונש. הוא דם ואש ותימרות עשן.

הלא-מודע המאמין מאמין בפשט. משום כך, כשהוא מכניע את התודעה החילונית, הוא חוזר בתשובה כפונדמנטליסט.

לחשוב בגלל זה שאנשים דתיים, המאמינים המודעים לעצמם, שמחים יותר מאיתנו – זו טעות. זה מה שכולנו, החילונים המיוסרים, אומרים כל הזמן (ומיד מתנערים): להם יותר קל, יש להם אלוהים. זה לא נכון, להם יש בעיות אחרות. אבל משהו זה בכל זאת אומר: טיפול פסיכולוגי לחילוניים (מאמינים מוכחשים), וטיפול פסיכולוגי לדתיים (מאמינים מודעים) – אלה שני עניינים שונים לחלוטין.

8. פרויד בנה תאוריה שלמה של פרנויה על זיכרונותיו של דניאל פאול שרבר, השופט הגרמני יליד סוף המאה ה-19 שאושפז לאחר התמוטטות עצבים בבית-החולים הידוע לחולי נפש בזוננשטיין. אחרי שקרא את "זיכרונות ממחלת העצבים שלי", פרויד כותב כך (בתרגום חופשי מהתרגום האנגלי): "אבל בכל זאת, זו עובדה ראויה לציון שכל הצורות העקרוניות והמוכרות של פרנויה ניתנות לייצוג כסתירות של הגד אחד: אני (גבר) אוהב אותו (גבר)". פרויד מבין בדיוק מה קורה. לכן הוא ממהר להכחיש באמצעות הסוגריים. אבל בלי הסוגריים, בלי להכחיש, המשפט משקף בפשטות את מה ששרבר אומר בעצמו, במילותיו שלו: אני אוהב אותו, את אלוהים.

שרבר, איש מסכן וישר-דרך וכן, מגלם את סיפורו של המאמין המודחק בנפשו ובגופו. תודעתו היא תודעת המשפט המודרני – חילונית, רציונלית, אמפיריציסטית, משכילה. היא הוליכה אותו רחוק, עד לראש הפירמידה. הוא מומחה לאמת, זה תפקידו בחיים, אבל בתוכו הוא יודע: האמת הזו שהוא מייצר אינה אמת כל עוד אלוהים שומר על שתיקה. בתוכו הוא ממתין לתשובה, וזו אינה מגיעה. הוא מדחיק ומדחיק, ואז, ברגע אחד – הוא שומע. הנה זה בא. הציפורים מדברות פתאום, זה נכון, אבל העיקר הוא אחר: השמש מדברת. שרבר לא היה מסוגל להסתכל לכיוונה של השמש כשהיה חולה, אבל כאשר היה מתאושש היה מביט לעברה בלי קושי. פרויד פירש זאת כך: אלוהים והשמש שימשו עבור שרבר סמלי-אב. לא, ממש לא. שרבר אומר את זה בפשטות: אלוהים היה האב, והוא השתמש בשמש כדי לתקשר עם שרבר. שום דבר כאן לא היה סמלי.

האב הגיע, ושרבר מיד מפנטז על סקס. הוא, שרבר, מלוהק בפנטזיה הזו דווקא בתפקיד של אישה. למה אישה? אפשר לשבור על זה את הראש ימים שלמים, או להבין שמדובר כאן בפנטזיה דתית, וללכת למקורות כדי להשתכנע שאין כאן דבר חריג. כך, למשל, מתדפק אלוהים על דלתה של אהובתו, המאמין, בשיר השירים פרק ה'. זה כל כך יפה:

אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי--מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.

הפער המעמדי בין האלוהים לגבר מתנסח במושגים של הפער המעמדי בין הגבר והאישה

נוסחת הפשט הזו נפוצה ומובנת כמעט מאליה: כפי שאני (הגבר) ביחס לאשתי – כך אלוהים ביחס אלי. כפי שאני הכוח והיא החולשה, אני מורה והיא מצייתת, אני מעניש והיא מפחדת, אני הולך והיא אחרי, אני המפרה והיא המופרית, אני חומק עובר והיא אצבעותיה נוטפות מור – כך גם אלוהי ואני. זה מחויב המציאות במובן התוכני (דבריו של אלוהים אכן מפרים את המאמין, הוא באמת הולך אחריו וכן הלאה) וגם במובן המבני: הפער המעמדי בין האלוהים לגבר מתנסח במושגים של הפער המעמדי בין הגבר והאישה. שרבר פשוט שם.

הנשיקה, רודן

"הנשיקה", אוגוסט רודן, Ny Carlsberg Glypotek, קופנהגן. תצלום: Yair Haklai, ויקיפדיה

אבל כאן רק מתחיל הסיפור, כי שרבר חזק. אותו לא ישברו בקלות. מדובר כאן באדם מדהים: התודעה החילונית שלו, מחודדת כתמיד, מתארגנת למתקפת נגד. להכחיש שקרה משהו, זה היא כבר לא יכולה. משהו קרה. אלוהים אמר את דברו. אבל התודעה החילונית של שרבר יכולה לשפוט אותו, את הדבר הזה שקרה, בכלים שלה. היא יכולה לפרק אותו, לבקר אותו, להפריד בעבודת נמלים בין מה שמתקבל על דעתה, מה שעולה בקנה אחד עם המדע והלוגיקה, ולכן הוא אמיתי, ובין מה שאינו מתקבל על דעתה, ולכן הוא משקף משהו שעומד מחוץ לגדר ההבנה האנושית. הנה, האמירה הביקורתית-התכנית הראשונה בהקדמה ל"זכרונות" מתקיפה באופן מידי את הפנטזיה שאיתה התחיל הכול: סקס כאישה עם אלוהים. "אפילו בדוגמות של הדת הפוזיטיבית שלנו ישנם עניינים מסוימים שאינם ניתנים להבנה מלאה באמצעות האינטלקט. משמעותה של התורה הנוצרית, שעל-פיה ישו הנוצרי היה בנו של אלוהים, יכולה רק להיות מיסטית, משהו שרק מקורב למשמעות האנושית של המילים האלה, מכיוון שאף אחד לא היה מחזיק בדעה שאלוהים, כישות בעלת אברי מין אנושיים, קיים יחסי מין עם האישה שמתוך רחמה הופיע ישו." זה נפלא: הטיעון המדעי המוחץ, זה שכבר מנוקיו של קרלו גינזבורג עוסק בו, עניין לידת הבתולים, נעלם כאן לגמרי. התודעה של שרבר נלחמת רק במה שהכרחי ללא-מודע שלו. היא נאבקת בכל הכוח, והוא משיב מלחמה, ואין מי שייכנע, אין מי שיוותר, אין מי שיתווך פשרה שאפשר לחיות איתה. בדיוק ככה מגיעים לזוננשטיין.

כי זו הטרגדיה: כשיש אלוהים, מה שאינו מובן לנו נמצא מעבר להשגתנו. כשאין אלוהים, מה שאינו מובן לנו אינו נכון – או אינו קיים

כי זו הטרגדיה: כשיש אלוהים, מה שאינו מובן לנו נמצא מעבר להשגתנו. כשאין אלוהים, מה שאינו מובן לנו אינו נכון – או אינו קיים. זה כל הסיפור. החילוני המיוסר עסוק ימים ולילות בהדחקת קסמו של הלא-נודע. תודעתו דוחקת, וחלומותיו מחזירים.

9. פרויד השכיב את החילוני המיוסר על ספה, והתיישב מאחוריו. הוא עצמו שימש בתפקיד החילוני. תודעתו של המטופל, האני שלו, כבר קיבלה עליה את מרותו (היא הביאה אותו לטיפול). עכשיו צריך לטפל בבלתי-מודע שעדיין אינו מתרצה. הוא, מצידו, לא יתרצה עד דבר אלוהים. הסיבה לכך היא כפולה וכובלת: מצד אחד, הבלתי-מודע עדיין מקווה. מצד שני, אם יעז לוותר – העונש יגיע. פחד אלוהים.

מה שפרויד הבין, מה שעשה אותו כל כך גדול, היה זה, שהתרת הכפילות הזו היא עניין קשה ביותר. החולים שלו ניסו בכל כוחם, בכל כוח תודעתם, ולא הצליחו. פרויד הבין שצריך למצוא דרך לדבר על זה, באופן ישיר, עם הלא-מודע. השיטה הייתה ברורה: לקבל את מה שהבלתי-מודע אומר, לדבר איתו במקום שלו – במקום לחזור ולומר לו פעם אחר פעם, ללא כל הצלחה, שהוא טועה, שהוא מדמיין, שבעצם, במציאות, אין אלוהים. המטרה גם היא הייתה ברורה: לרכוש את אמונו של הבלתי-מודע, לפרק אותו בהדרגה, להחליש אותו – ואז להביא להכרעה. לא הכרעה שמחה, כי אי אפשר באמת לשמוח על מות האלוהים, אבל הכרעה של ממש, כזו שתחליף את "הסבל ההיסטרי" ב"אומללות מהסוג הרגיל" – האומללות של החיים החילוניים. האומללות של חיים שאינם עטופים בקסמו של הלא-נודע.

לקאן נמצא במקום אחר. הוא מדבר אל הלא-מודע של המטופל שלו מעמדת החילוני המיוסר. הוא אומר למטופל שלו: תשמע, אנחנו באותו מקום. גם לי אין מושג מה לעשות. בוא נדבר על זה ונראה, אין שום מטרה מוגדרת מראש, אבל, תשמע, באמת, בוא נדבר על זה בכנות. הלא-מודע של המטפל והלא-מודע של המטופל במפגש של קבוצת תמיכה.

10. חדר הטיפולים הפרוידיאני כולא את הבלתי-מודע המאמין בתא כלא שהוא התגלמות העיצוב של החילוניות. כבול לספה, מבלי שיוכל להביט בעיני החילוני, לראות בעיניו את הבלתי-מודע המאמין שלו, הבלתי-מודע המאמין עובר חקירה: עליו לומר כל מה שהוא חושב, כמו שהוא חושב, מבלי לצנזר. אם לא ידבר, ימשיך לסבול. האחריות עליו. הוא כבול גם בזמן חילוני: חמישים דקות. החילוני הרי מחלק את חייו לשעות עגולות, והוא צריך גם לנוח, גם להתכונן לבלתי-מודע המאמין הבא. חמישים דקות, אם כן, אפילו לא שנייה יותר. הבלתי-מודע כבר מתרצה שם, רוצה לומר משהו, משהו קשה, משהו שהמתין הרבה זמן – אבל לא: "אני מצטער, זמננו תם. זה יצטרך לחכות לפגישה הבאה". כך מאלפים חיה. צריך להבין שיש סדר. סדר אחר. לא של אלוהים. שלנו.

זמן אמוני וזמן חילוני, זה נושא מרכזי בסיפור הזה. כשאני אומר שהחילוני-המיוסר גדל כילד מאמין, אני מתכוון לזה במובן החווייתי. תחשבו, למשל, על חגים. מה זה חג בשביל ילד? זו חוויה אחרת לגמרי. אם היא טובה, היא לגמרי אחרת: בגדים אחרים ואוכל אחר ושיער רטוב וביחד אחר: כולם מחייכים ונשארים ערים עד מאוחר, ושרים ביחד, ומכירים אנשים חדשים. אם חוויית החג היא רעה, היא סיוט מסוג ייחודי לחלוטין: כעסים של חג אינם כמו כעסים של חול. הם ממשיכים להסתובב בראש עוד שנים. ואם בתוך כל זה גם יוצא שקוראים איזה טקסט קדוש, או שרים כמה מילים קדושות, אם המילה אלוהים נשמעת מפעם לפעם, זה מספיק. יש אלוהים. או נאמר כך: בכל מובן שהוא רלוונטי לילד, יש אלוהים. רע או טוב, זה עניין אחר. יש אלוהים.

עכשיו ניזכר לרגע: כל הילדים אחרים זה לזה. יש ילדים שלוקחים את החג יותר ברצינות, ויש כאלה שפחות. אלה מנסים לעקוב אחרי המילים, אלה רצים לשחק בחוץ, ואלה מתרוצצים בין לבין. הנקודה היא שאלה שנמשכים, ששואלים, שמבקשים להשתתף – הם אלה שקוטפים שם פירות. האורחים מוקסמים. ההורים גאים. הם בעצמם הרי חילונים-מיוסרים. להיות ילד מאמין, זו לפעמים (תלוי מי אתה) אסטרטגיה מועילה. הבעיה מתחילה אחר כך.

העניין הוא, אם כן, שחוויית החג משולבת בחוויית זמן אמונית: השמש שוקעת, החג נכנס. השמש שוקעת, החג יוצא (לפעמים גם הפוך). הפעמונים מצלצלים (נסו להיזכר איך הם נשמעים בילדוּת), החג נכנס. כשהם מצלצלים שוב, החג יוצא. לשעון, זה שמודד שעות ודקות, אין שום משמעות כאן. הוא מגורש מחוויית החג, הוא נשאר בפינה עם בגדי החול. בחוויית הזמן האמונית, הזמן אינו עניין אנושי. החג והעולם אחד הם. העולם חוגג ואנחנו איתו. לחוות את הזמן האמוני כחוויה מענגת, זה עניין מהותי: הזמן מרגיש פתוח.

אז הלא-מודע המאמין מקבל אצל פרויד חמישים דקות בכל פעם. זמן סגור. שיתחיל להתרגל. אצל לקאן זה כבר נראה אחרת. כשהלא-מודע של לקאן שומע משהו שקשה לו לשמוע, הוא קם והולך. זהו, נגמרה הפגישה: "שנינו צריכים לחשוב על מה שקרה כאן עכשיו".

נרקיסוס, קאראווג'ו

"נרקיסוס" (1594-96), קאראווג'ו. תצלום: ויקיפדיה

11. יש רגע אחד כזה, רגע קריטי, שכל הורה יודע להצביע עליו: היום הראשון בכיתה א'. ברגע אחד, מהיום להיום, שיעורים של שעה בדיוק, הפסקות קצובות. זמן חילוני. (לנשום אפשר בשבת, מה שחוזר ומדגיש: יש אלוהים).

פעם, כשהיינו ילדים, היה מין מנהג כזה: לתת לילד בר-המצווה את השעון הראשון שלו. איזה מסר כפול!

12. אין שום דרך אחרת לומר זאת, זה לא ישמע יותר טוב בשום ניסוח אחר: פרויקט החילון היה הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר שעשו הגברים מאז ומעולם. עליונות הגבר על האישה נבעה באופן ישיר מן העובדה שאלוהים הוא זכר. לא היה כאן עניין של עליונות מהסוג הרגיל: הגברים כך והנשים פחות. הגברים הם בני מינו של אלוהים, והנשים לא. זה חד וחלק.

כשיש אלוהים, הזין הוא פאלוס. אפשר לראות את זה במגרשי הכדורגל. אבל אם אין אלוהים (כשמתברר שהשופט, מחליפו האנושי, הוא בעצם בנה של זונה), הזין הוא רק זין. הזין הוא פאלוס מסורס

כשיש אלוהים, הזין הוא פאלוס. אפשר לראות את זה במגרשי הכדורגל. אבל אם אין אלוהים (כשמתברר שהשופט, מחליפו האנושי, הוא בעצם בנה של זונה), הזין הוא רק זין. הזין הוא פאלוס מסורס. זה נותן לנו את כל העניין.

בתחילתו של פרויקט החילון, הנשים נשארו מאחור. בבית, עם המשפחה, עם הלידה, המחלה והמוות, החגים והימים הקדושים, הן המשיכו להיות מאמינות-מודעות. אבל אז קרה משהו מוזר: לאט לאט, הגברים הלכו ונחלשו. האימגו [הדימוי המנטלי הלא מודע, באידאליזציה, לרוב של דמותו של הורה, אשר משפיע על התנהגותו של אדם] שלהם הלך והיטשטש. נפתח חלון הזדמנויות למאבק. באופן פרדוקסלי, אבל מתבקש, החלון נפתח כשנשים החלו להפנים – ברמה המודעת – את עובדת מותו של אלוהים. נגד אלוהים אין מה לעשות, אבל אם אלה באמת רק הגברים בעצמם, זה כבר סיפור אחר. גם להן, לנשים האלה, זה לא היה קל. אפשר לומר: בתחילת הדברים, האישה הפמיניסטית הייתה פשוט חילונית-מיוסרת, שהבלתי-מודע שלה עדיין מאמין, ולכן עדיין מקבל, בהכנעה, את מה שהתודעה מבקשת לסלק. אבל ההתייסרות שלה, בניגוד לזו של הגבר, הבטיחה לה משהו גדול – חופש רצון. אם הזין שלו הוא רק זין, אז גם אני רוצה. גם אני רוצה מה שהוא מקבל: מעמד, חופש, דיבור.

כלומר, נשים בטיפול וגברים בטיפול, אלה שני דברים שונים בתכלית. אלה גם אלה חילונים-מיוסרים: עדיין מקווים ומפחדים מעונש. אבל המטופל נדרש לוותר על עליונותו שניתנה לו מידי אלוהים, והמטופלת נדרשת לגבש לעצמה אני מהפכני בעולם שאין בו אלוהים.

13. את המשפטים של לקאן צריך לקרוא כסמלים במובן הלקאנייני: הם רוצחים את הדבר. מהי הנוירוזה? "המבנה של הנוירוזה הוא במהותו שאלה", "נוירוזה היא שאלה שההוויה מציבה בפני הסובייקט". בדיוק כך. השאלה היא: האם יש אלוהים? החולה ההיסטרית שואלת: "האם אני אישה או גבר?" כלומר: אם יש אלוהים אני אישה, אם אין – האם אני יכולה להיות כמו הגבר? הנוירוטי הכפייתי שואל: "להיות או לא להיות?" כלומר: האם יש אלוהים? ושתי השאלות האלה "הן במקרה בדיוק שתי השאלות שבסופו של דבר אין להן כל פתרון במסמן". בדיוק, אבל לא במקרה. אי אפשר לפתור את שתי הבעיות האלה בדיבור. פרויד, מנקודת מבטו כחילוני, חושב שאפשר. לקאן, החילוני-המיוסר, כבר יודע שזה לא אפשרי. השפה שלו, שהיא קדושה, אינה מאפשרת לנו להציץ אל מעבר לה, מאחוריה, אל המקור שלה. אי אפשר לשאול: האם יש אלוהים? זו השאלה שצריך לרצוח.

הנוירוטי מחפש את אלוהיו ולא מוצא. הוא מתייסר ברגשות אשמה על כפירתו, על חטאיו, על כל מה שעושה האני החילוני שלו. הוא אוהב את אלוהיו ושונא אותו, מייחל אליו ופוחד ממנו, הוא חושב על זה באופן כפייתי

אבל לקאן צודק. הנוירוזה היא השאלה: האם יש אלוהים? והנוירוטי כבול לשאלה הזו מכיוון שהוא גם שואל אותה וגם לא שואל אותה באותו הזמן. זו מהותה של הזוועה. מצד אחד, הנוירוטי מחפש את אלוהיו ולא מוצא. הוא מתייסר ברגשות אשמה על כפירתו, על חטאיו, על כל מה שעושה האני החילוני שלו. הוא אוהב את אלוהיו ושונא אותו, מייחל אליו ופוחד ממנו, הוא חושב על זה באופן כפייתי, הוא מנסה לרצות את אלוהים במפגנים טקסיים של כניעה – עוד פעם לרחוץ ידיים, כמו בחג, ועוד פעם, ועוד פעם – והוא שומע קולות מכל הצדדים, מאמינים וכופרים, וכולם מעלים טיעונים – והוא אינו מצליח להחליט. זה קשה כשלעצמו. אבל מצד שני, מכיוון שהנוירוטי הוא מאמין מודחק, הוא כבר אינו מצליח לשמוע את השאלה כשאלה על אלוהים. זו השאלה האחת שאי אפשר לשאול, כי כל הדיון הזה שמתנהל לו בתוך הראש מתנהל בתוך עולם חווייתי שבו יש אלוהים – וזו בדיוק החוויה שהאני החילוני שלו עסוק בהכחשתה. מזה אין מוצא. אפשר להעביר ככה חיים שלמים.

זה ההבדל בין החילוני-המיוסר לדתי-המיוסר. כשהדתי-המיוסר מתחבט בשאלת קיומו של אלוהים, כשהוא מתרחק בשאלה (לא חוזר בשאלה), כשהוא מדליק בפעם הראשונה אור בשבת, הוא יודע שהשאלה שהוא שואל היא שאלה על אלוהים. החילוני-המיוסר כבר אינו יודע. זו הבעיה.

מלנכוליה, אדוורד מונק

"מלנכוליה" (1891), אדוורד מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: ויקיפדיה

14. לא הבלתי-מודע המאמין מצנזר את עצמו. האני החילוני מצנזר אותו. משום כך, הבלתי-מודע נאלץ לנסח את כאביו באופנים שהאני החילוני יסכים לשמוע: "בסדר, בסדר, אין כאן שום עניין עם אלוהים. תשכח מזה. אני אשאל אחרת: יש לך זכות קיום? מה אתה עושה כדי להצדיק אותה? אתה בכלל בטוח שאתה קיים?"

פרויד אומר: "המחקר הפסיכואנליטי אינו מבחין בין חיי נפש נוירוטיים לנורמליים הבדל עקרוני, כי אם הבדלים כמותיים בלבד". בדיוק כך: כולם חיים את חיי המועקה של החילוניות, הנורמליים פשוט מסתדרים עם זה יותר בקלות. את הנוירוטי צריך להביא לשם. אצל לקאן, כבר אין הבדלים כמותיים בין הנורמלי והנוירוטי. הסובייקט מפוצל במהותו. אי אפשר להזיז אף אחד. אפשר רק לנסות לשנות משהו ביחס של המטופל אל הפיצול.

דילן אוונס מתאר ארבעה שלבים בהתפתחות העמדה של לקאן ביחס לסיום האנליזה, ובעיני יש גם שלב חמישי ואחרון, וגם הם, השלבים, וגם המעברים ביניהם, מתגלים במלוא בהירותם כשמתרגמים אותם אל המאבק הפנימי בין התודעה החילונית ללא-מודע המאמין. בתחילה, לקאן מדבר על סיום האנליזה כאותו הרגע שבו האדם מתפייס עם היותו בן תמותה. זה גאוני, כי זו הנקודה היחידה ששני הצדדים מסכימים עליה כשלעצמה, אבל זה לא באמת עובד. הבלתי-מודע המאמין אינו יכול להתפייס עם העמדה הזו, כי היא מתחמקת מהעניין: "ברור שאני בן תמותה, השאלה היא האם זה באמת כל מה שיש?" כשלקאן מבין שזה לא עובד, הוא עומד בפני שבר. הוא מבין פתאום שהפסיכואנליזה, יקירת נפשו, מבקשת את הבלתי-אפשרי: היא מבקשת מהמטופל לחזור ולעמוד "חסר ישע", כמו העולל, במצב מתמיד של "הינטשות ומועקה". היא מבקשת ממנו, מהמטופל, להכיר בעובדה שאין אלוהים, לוותר על כל מה שאי פעם היה לו, על כל מה שנתן לו תחושה כלשהיא של סיכוי – ולהישאר שם. כמה שנים לאחר מכן, הביטחון העצמי החילוני של לקאן חוזר ומתחזק: סיום האנליזה הוא הרגע שבו המטופל "חצה את הפנטזיה הרדיקלית". הפנטזיה, במילותיו של פרויד, היא סצנה המוצגת בפני הדמיון וממחיזה איווי לא ידוע. ולקאן מוסיף: הסצנה מוצגת בפני הדמיון כדי למנוע את הופעתה של סצנה אחרת, סצנה טראומטית, סצנה של סירוס. וגם: הפנטזיה היא ניסיונו של הסובייקט לענות על השאלה מה האחר רוצה ממני. כלומר, המטופל מפנטז את קיומו של אלוהים, וחוזר ושואל את עצמו מה אלוהים רוצה ממנו, מכיוון שהוא מנסה להימנע בכל מחיר מהמסקנה הזו, הבלתי נמנעת, שאין אלוהים. לכן הוא תקוע. האנליסט אמור לעזור למטופל לעבור את הפנטזיה הזו, לוותר עליה. מה שיקרה אחר כך זה כבר עניין אחר. הרבה שמחה לא תהיה שם.

פרויד ביקש לעזור לאני החילוני לנצח את הבלתי-מודע המאמין. לקאן רק התחנן בפני האני שיפסיק לצנזר

אחר כך, בעשור האחרון, לקאן מוצא את השמחה, (כמעט) סוף טוב הכול טוב: בסיום האנליזה, המטופל אמור להגיע למצב שבו הוא "מזדהה עם הסינתום". הסינתום (sinthome) הוא "גרעין של התענגות החסין מפני השפעתו של הסמלי". לא צריך לטפל בו: הוא בעצם זה ש"הופך את החיים לאפשריים". כלומר, אין צורך לריב עם הבלתי-מודע, לא צריך לסרס אותו. צריך להזדהות איתו. האני החילוני ימצא את מקומו ביקום רק כשיקבל על עצמו את התענגותו של המאמין. הנה כך, בסוף ימיו, חוזר האיש הזה, שגדל כפרח כמורה, אל אלוהיו. פרויקט החילון נגמר. הוא נכשל. עכשיו צריך לנסות לטפל בנזקים, להציל מה שאפשר. אבל לחזור לאחור אי אפשר. התודעה כבר לא תקבל לעולם את קיומו של אלוהים. לכן, בתוך ההריסות שהותיר אחריו פרויקט החילון, בתוך ההריסות שכבר אי אפשר לשפץ, לא נותר לחילוני-המיוסר דבר מלבד ההתענגות על התייסרותו: אני מתייסר, משמע אלוהים קיים. ההתענגות היא הסיפוק שמקבל המטופל מהסימפטום שלו, "ההתענגות היא סבל". תן למטופל לדבר על זה. ככל שידבר יותר, כך ייטב לו. לקאן מתענג על הסבל. סלבוי ז'יז'ק ממשיך משם: הוא כבר מלקק את האצבעות.

ואז, ממש לקראת הסוף, השלב החמישי, האחרון, הטרגי. לקאן אומר: "אני מבקש מכם לסרב למה שאני מציע לכם, זה לא זה". אין לאנליזה סיום, ועדיף שגם לא תהיה לה התחלה.

פרויד ביקש לעזור לאני החילוני לנצח את הבלתי-מודע המאמין. לקאן רק התחנן בפני האני שיפסיק לצנזר. סיום האנליזה של לקאן הוא סיום הפסיכואנליזה של פרויד.

15. עכשיו, פתאום, אפשר לראות את הטעות העקרונית של לקאן. הסינטום, גרעין ההתענגות הזה, אינו חסין בפני השפעתו של הסמלי. אין שום בעיה להגיד: אני מתגעגע לאלוהים. הבעיה אינה בסינטום, הבעיה היא בסמלי. זו השפה החילונית שאינה מאפשרת להתבטא כך. אני מתגעגע לאלוהים משמע יש אלוהים, אבל הרי אין אלוהים, ומכאן שאין למשפט הזה כל משמעות. המצנזר הוא הסמלי. לקאן מאמין שהסמלי הוא שפתו של האל, אבל למעשה הוא השפה של פרויקט החילון.

השפה הקדושה של לקאן היא שפת הדיבור של תודעתו החילונית. לא הבלתי-מודע שלו בנוי כמו שפה, אלא להפך: האני שלו בנוי כמו שפה. עכשיו אפשר להתחיל לקרוא את לקאן מחדש.

התודעה החילונית כפי שהיא, מעצם בריאתה, היא תודעה מילולית. זו עובדה היסטורית. התודעה החילונית נולדה ממילים, מספרים, מעיתונים, משירים, מנאומים. היא צפה כמו רפסודה של מילים על מילים, שתי וערב של מילים, על פני הים הגדול של החוויה האמונית.

החילוני-המיוסר יושב על הרפסודה. זה פחד אלוהים.

פרויד אומר: צריך להכניע את הים. (שיהיה בריא, איש יקר).

לקאן מבין שזה בלתי אפשרי. הוא היה פשוט רוצה לקפוץ למים (זו משמעותו המדויקת של דחף המוות, שאליו מיד נחזור), אבל גם זה כבר אינו אפשרי. מה נותר לעשות? לקאן יושב על הרפסודה, ידיו חובקות את ברכיו, והוא מתמכר למחלת הים. הבחילות, ההקאות, הסחרחורת – זה הכי קרוב שהוא יכול להגיע אל אלוהים.

והוא אומר לעצמו: המילים, אלה טלטולי הגלים. הבלתי-מודע בנוי כשפה.

אבל לא: המילים הן הרפסודה. הן האני שלו. הן המחסום שמפריד בינו ובין הים. הוא אינו מרגיש את הים גועש. הוא מרגיש את הרפסודה מיטלטלת. המילים הן אלה שמונעות ממנו ליפול אל תוך המים, הן אלה שמונעות ממנו לומר: אני מתגעגע לאלוהים. כמה עבודה צריך לעשות, כמה מילים צריך לייצר, ועוד איזה מילים, כדי להתכוון אליו בכל רגע, בכל שנייה, ובכל זאת לא לומר, אפילו לא פעם אחת, את שמו המפורש. השפה החילונית היא המצנזר הגדול: "ההתענגות אסורה על זה שמדבר, מעצם היותו מדבר".

עננים, יבשה, ים, סערה

סערה בין יבשה וים, תצלום: יוהנס פלניו

היתרון האחד שיש לו על האני החילוני: האני מת עם המוות. הבלתי-מודע נפטר מחיי סבל, ופותח פרק חדש בזרועותיו של האל

16. כשלקאן אומר "אני הוא זה שקרא את פרויד" הוא מתכוון, בין השאר, אולי בעיקר, לדחף המוות. התלמידים האחרים של פרויד דחו את העניין הזה על הסף, אבל פרויד צדק – ולקאן היה היחיד שהבין: "ההתעלמות מדחף המוות משמעה הבנה שגויה של הדוקטרינה (הפרוידיאנית) כולה". במילים פשוטות: אין לבלתי-מודע המאמין דרך קצרה יותר, ישירה יותר, אל אלוהיו מאשר ההתאבדות. הילד המאמין אינו מתמצא באותיות הקטנות. הוא אינו יודע שהתאבדות היא אקט בעייתי מבחינה דתית. מבחינתו, כשמישהו מת אומרים לו שהוא עלה לשמיים. זה היתרון האחד שיש לו על האני החילוני: האני מת עם המוות. הבלתי-מודע נפטר מחיי סבל, ופותח פרק חדש בזרועותיו של האל. פרויד הבין את זה יפה, והכחיש כמו שרק הוא היה מסוגל: דחף המוות הוא עניין ביולוגי. נו, באמת. לקאן הבין את זה יפה, וגם אמר את זה באופן כמעט מפורש, כמעט – כי הוא מבטא הכול, חוץ מהשם המפורש. דחף המוות, שימו לב, הוא עניין של "נוסטלגיה להרמוניה אבודה". וגם: "כל דחף הוא למעשה דחף המוות".

גיל ההתבגרות, תקופת המעבר בין הילדות לבגרות, הוא תופעה מודרנית. סטנלי הול גילה אותה ב-1904. גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו מסיימים את חייהם רוב המתאבדים.

17. כדי להבין את שלושת הסדרים של לקאן, "הדמיוני", "הממשי" ו"הסמלי", אותם ואת שמותיהם, צריך לראות אותם כפי שרואה אותם הלא-מודע המאמין:

מנקודת מבטו של הלא-מודע המאמין, הדמיוני הוא האני החילוני. האני החילוני מדמיין שהוא חי בעולם ללא אלוהים. הוא מדמיין שהרפסודה שלו עומדת על קרקע יציבה. בעולם הזה שהוא מדמיין, הוא עצמו נמצא במרכז. הוא הסובייקט ואין בלתו. רק הוא ורצונו החופשי. את הביטחון המפוקפק הזה הוא מקבל מהמראָה ומהסדר הסמלי. המראה אומרת לו: "הסיפור זה אתה", גם אם הוא עצמו, באותו הרגע, מרגיש כמו "גוף מקוטע". הסדר הסמלי, שהוא שפת החילון, הוא זה שנושא אותו על פני המים. בלעדיו, לדמיוני אין קיום. את ההזדהות עם האחר הגדול, הוא נאלץ להחליף בהזדהות עם האחר הקטן. אבל כאן, עם האחר הקטן, ההזדהות פירושה ניכור: שני הצדדים מנוכרים לעצמם, מפוצלים באופן שאין לו תרופה. שניהם יודעים שזה לא זה. איש מהם אינו מסוגל להחליף עבור האחר את אלוהיו.

מנקודת מבטו של הבלתי-מודע המאמין, הדמיוני הוא פתיין. האסטרטגיה שלו ברורה. הוא אומר לבלתי-מודע המאמין: כדאי לך, יהיה כיף - אצלי אין גבולות. הוא מציע עסקה: תן התענגות, קבל הנאה. תן אלוהים, קבל סקס.

מהו הממשי של הבלתי-מודע המאמין? הממשי הוא אלוהים. פשוטו כמשמעו. הממשי הוא זה ש"אין בו כל העדר", זה ש"תמיד במקומו". האני החילוני, מנקודת מבטו, נושא את הממשי "דבוק בעקבו". הוא אינו מסוגל להיפטר ממנו. זה פשוט מונח על השולחן.

הסמלי, כאמור, הוא שפת החילון – אבל זה כבר יותר מסובך, כי לקאן עושה כאן משהו מוזר. מצד אחד, כשהוא מתאר את הסמלי בפעולתו, כשהוא מתאר את הסמלי בעבודתו של המטפל, הוא מדבר באופן ברור על שפת החילון. הסמלי מייצר, בעזרת השפה, חוקיות חברתית שהיא אנושית ואינה נובעת ממקור אלוהי (לכן ההיקסמות מקלוד לוי-שטראוס). הסדר הסמלי פועל כנגד אלוהים, הוא "יוצר חתך בממשי". הוא זהה ל"עקרון ההנאה". הוא עשוי כולו שרשראות מסמנים, מילים על גבי מילים, שהקשר בינן לבין המסומנים שלהם, המסומנים של החוויה הממשית, שהיא החוויה הדתית, שרירותי במקרה הטוב. המסמנים מסומנים ב-S גדולה, מעל קו ההפרדה. המסומנים ב-s קטנה, מתחת לקו. והכי ברור: לקאן אומר שזו אשליה להניח שהסמלי עלה מתוך הממשי. הסמלי אינו שפת אלוהים.

כך זה נראה כשלקאן מתאר את הסמלי ככלי עבודה. אבל מצד שני, כשהוא מפאר את הסמלי, כשהוא מקדש אותו, הוא פתאום רואה בו את אלוהים. הסדר הסמלי הוא אוטונומי, כל יכול, טוטלי, בלתי מנוצח, בלתי מוסבר: "איננו מסוגלים לחשוב על שום אפשרות להעלות השערות בדבר מה שקדם לו בלי לעשות שימוש בסימנים". במצב הרוח הזה, המקדש, היחסים בסדר הסמלי משולשים: הם תמיד כוללים גם את האחר הגדול. יש כאן בלבול עמוק: שפת החילון היא בעת ובעונה אחת גם שפת אלוהים.

שמש, סמל שמש, כפיות, מזגלות, סכו"ם

שמש. תצלום: Shuenz Hsu

18. הבלבול הזה אינו רק נחלתו של לקאן. הוא תמצית העמדה המודרניסטית ביחס לשפה: אלוהים כבר מת, זה נכון, אבל לפני מותו הוא השאיר לנו את השפה. אלוהים כבר מת, אבל הוא השאיר לנו סימן – ובסימן הזה, שתואם לעולם (כי שניהם נבראו), נשתמש עכשיו למטרותינו. אם רק נטהר אותו ממה שאנושי, אם רק נשתמש בו נכון, אם רק נמצא את הנוסחה, נהיה אנחנו לאלוהים. כלומר, אלוהים מת, אבל האמת לא מתה. הסימן יוביל אותנו אל האמת.

כמעט כל העמדות המודרניסטיות לגבי השפה תופסות אותה כך, כישות שהיא שלנו אבל אינה במידת אדם. שפתו של דה סוסיר מחזיקה את עצמה באוויר, כמו הברון מינכהאוזן, הרחק מעולם החוויה (הדתית), בכוח המבנה שלה עצמה. שפתם של ספיר ווורף מקבעת אחת ולתמיד את עולם החוויה שלנו: אנחנו מביטים בעולם דרך השפה. שפתו של חומסקי מייצרת אין-סוף משפטים ממספר סופי של סימנים. שפתו של מונטגיו היא המתמטיקה. שפתו של סרל מאפשרת תקשורת מושלמת: "כל מה שאפשר להתכוון אליו אפשר לומר".

העמדה הפוסט-מודרניסטית לגבי השפה, על כל גווניה (ופוקו מבחינתי איננו פוסט-מודרניסט), מסתכמת כולה בתגובה חרדתית להכרה שהחלה לחלחל, ההכרה האיומה הזו של ניטשה, שהשפה אינה מה שהבטיחו לנו, שהיא אנושית, שהיא אינה מושלמת, ולכן באמת, בסופו של דבר, נשארנו לבד. גם בלי אבא, גם בלי השפה, ואנה אנו באים. הגיבור המרכזי של הסיפור הזה הוא ויטגנשטיין, שעבר את המסע בעצמו, וגם הגיע איתו למקומות שאיש לא הגיע אליהם – לא לפניו ולא אחריו. העניין שלנו כאן מתמצה בעובדה הבאה: מה שדה סוסיר וחומסקי, מונטגיו וסרל עושים – לקאן עושה בדיוק באותה הצורה. כולל הגרפים והניסוחים המתמטיים. כמו שהם טועים, גם הוא טועה.

פרויקט החילון, שהחל כפעולת דיבור נגד אלוהים, כמעשה כפירה, עזב את עולמו של אלוהים אבל לקח איתו, כמעט מבלי משים, את השפה. הוא הוציא ממנה את המילה אלוהים, אבל כל השאר נשאר במקומו, כולל הקדושה

זו אחת הטעויות הגדולה ביותר של פרויקט החילון. הפרויקט, שהחל כפעולת דיבור נגד אלוהים, כמעשה כפירה, עזב את עולמו של אלוהים אבל לקח איתו, כמעט מבלי משים, את השפה. הוא הוציא ממנה את המילה אלוהים, אבל כל השאר נשאר במקומו, כולל הקדושה. אפשר כמעט לומר: מרכיבי הסמלי באמת מסודרים בשלשות. מסמן, מסומן, והיעדרו של אלוהים – חור גדול פעור באמצע הסמלי, שכל המסומנים מכוונים אליו והוא אינו קיים. חוץ מזה, המבנה הוא אותו מבנה (חומסקי, וגם לקאן). ההיגיון הוא אותו הגיון (מונטגיו, סרל, וגם לקאן), השליטה היא אותה שליטה (ספיר וורף, וגם לקאן).

19. ויש כאן עניין נוסף. השפה עצמה מחליפה את תפקידה לאורך התפתחותו של הילד. החוויה האמונית היסודית שלו, זו שנדחקת אחר כך אל הלא-מודע, כבר כוללת מילים. אי אפשר בכלל לתאר מה המילים האלה עושות לילד רגיש, אבל שני דברים בכל זאת אפשר לדעת בביטחון גמור: ראשית, ברור שהילד קולט אותן במנותק, אחת פה אחת שם. המשפטים חולפים לו מעל הראש, אבל הוא שומע מילים. בכנסיה אומרים (ביחד, לאט, בקדושה, בקולות בריטון ובס) - "בשם האב, הבן ורוח הקודש" (au nom du père, du fils et du saint Esprit) והילד שומע, במנותק: "שם האב" ((nom du père. נסו לשמוע את זה כך, באוזניים של ילד, והכל יתבהר. שנית, ברור שהמילים האלה, עם כל עוצמתן שאין לה גבול, ימשיכו אחר כך לרחף במוחו (כל העניין הזה של מסמנים מרחפים הוא שערורייה שניטפל לה בפעם אחרת), שנים על גבי שנים לאחר שהודרו באלימות מהסדר הסמלי. נסו לחשוב על זה כך, במוח של ילד, והכל יתבהר.

כשהאני החילוני מציע לבלתי-מודע המאמין הנאה בלתי מוגבלת, והרבה סקס, הוא מציע לו שחרור מהלא-של-האב (non du père). הוא מציע לו בדיוק מה שהאב אוסר. בגלל זה לקאן התלהב כל כך מהדמיון הפונטי. שני הביטויים ריחפו בראשו כחוויות אמוניות, הן נאמרו בשפתו של אלוהים. ברור שהדמיון ביניהם אינו מקרי.

דיוויד היום

דייוויד היום: ספקן, ביקורתי, מחלוצי החילון, דיוקן מאת אלן רמזי (1754). תצלום: ויקיפדיה

20. כל זמן שאלוהים קיים, הוא האב הממשי: הוא זה ש"מגונן", הוא זה ש"אוסר". אבל האב הממשי לעולם אינו מדבר בעצמו. הוא מדבר דרך המורה והכומר, אבל בעיקר דרך האב "האמיתי" (פעמים רבות בתיווכה של האם). לכן, כל זמן שאלוהים קיים, האב האמיתי, אבי המשפחה, הוא האב הסמלי. הוא זה שנקרא שם-האב: הוא מדבר בשם האב. לקאן מתאר את תפקידו באופן המדויק ביותר האפשרי: "תפקידו האמיתי הוא ביסודו לאחד (ולא להנגיד) בין איווי לבין החוק." האיווי הוא אהבת אלוהים. החוק הוא חוק אלוהים. שני הדברים אחד הם.

אבל כשהאב הממשי נעלם, הכול מתפרק. משהו נורא קורה: האב הממשי נוטש את הילד, משאיר אותו ללא הגנה, אבל האב האמיתי (שגם הוא ננטש, שהוא כבר מתפרק בעצמו) ממשיך להתנהג כאילו כלום לא קרה. הוא ממשיך לאסור בשם האב. המילים שנאמרו בעבר בשמו של האל, נאמרות עכשיו בשמו של האיש הזה שחושב שהוא אלוהים. לא האב הממשי מסרס את הילד בתסביך הסירוס. האב האמיתי מסרס אותו, כי אין אלוהים. תסביך אדיפוס, "התסביך הגרעיני של כל הנוירוזות", מופיע כשאלוהים מת.

פרויקט החילון היה הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר של הגברים גם כאבות, ובמובן הזה, למרות שיש גם מובנים אחרים, הבנים והבנות של האבות האלה נמצאים באותו מצב בדיוק.

אם יש אלוהים, אני לא צריך, אבל אם אין אלוהים, אני לא יכול. אבל אין אלוהים, אז אני חייב. אבל אני לא יכול. אולי בכל זאת יש אלוהים? הלוואי שיש אלוהים. אבל אין אלוהים, אז אני חייב, אבל אני לא יכול

כך מתאר לקאן את "זמני התסביך": בזמן הראשון, יש משולש. האם, הילד והפאלוס. כלומר: בתחילת החיים האם והילד חיים בעולם שיש בו אלוהים. האני של האם נכנע לבלתי-מודע המאמין שלה: עכשיו בדיוק, עם הילד שלה, היא מרגישה קרובה לאלוהים. היא בתפקיד הדתי שלה. (אם, לאחר הלידה, היא אינה מרגישה סיפוק דתי, היא נכנסת לדיכאון). האב האמיתי, כמובן, אינו בסיפור. הוא נמצא בעבודה. מה שחשוב הוא שיש אלוהים – והוא שורה על יחסי האם והתינוק החדש שלה. אבל לאט לאט, הילד מבין ששניהם, הוא ואמו, "נגועים בחסר". אלוהים אינו באמת שם. האם עצובה, נטושה. היא "מתאווה לפאלוס שחסר לה". הילד מבין שעכשיו זה תורו. הוא זה שצריך עכשיו להפוך לאובייקט האיווי שלה. הילד רוצה להופיע בפני אמו כאלוהים. ברגע הזה, נוצר התסביך: אם יש אלוהים, אין בזה צורך, ואם אין אלוהים – זה אינו אפשרי. "אם יש אלוהים, אני לא צריך, אבל אם אין אלוהים, אני לא יכול. אבל אין אלוהים, אז אני חייב. אבל אני לא יכול. אולי בכל זאת יש אלוהים? הלוואי שיש אלוהים. אבל אין אלוהים, אז אני חייב, אבל אני לא יכול ... ... ... ". זה נורא. אבל נוראה מזה העובדה שלפעמים זה מצליח. הילד מעלה חיוך קסום על פניה של אמו. היא אומרת לו: "אלוהים קטן שלי". Objet petit a. היא אומרת לו: "קישוט שלי". agalma. זו התענגות מכאיבה, אם הילד הוא אלוהים, אז אין אלוהים, אבל זו בכל זאת התענגות.

ואז זה קורה: האב האמיתי נכנס פתאום לסיפור. הוא, כשלעצמו, משחק את תפקיד האב הסמלי. כך עשה גם אביו לפניו. אבל בלי האב הממשי, האב הסמלי הזה הוא דמיוני. הוא מגוחך. "מי זה האיש הזה שיגיד לי מה לעשות?", וגם: "למה היא עושה מה שהוא אומר?", וגם: "מתי בפעם האחרונה הוא העלה חיוך על פניה?" כשהאב האמיתי, שכבר אינו נציגו של האב הממשי, מכניס את הסדר הסמלי אל תוך הבית – כשהוא צועק "בשם אלוהים" – הוא מסרס את הילד. למה הוא מסרס את הילד? כי אמא כבר אינה מחייכת, כי אלוהים נעלם, כי הילד נכשל, כי הוא שונא גם אותה עכשיו (עכשיו tu es ma mère נשמע פתאום כמו tuer ma mère), כי עכשיו שניהם, גם הוא וגם אמא, חסרי אונים, מכווצים בפינה – ואבא צועק. מה נשאר עכשיו מה-object petit a של אמא? רק "שריד" (reste). בסופו של הטיפול, מה מבקש לקאן? רק להתענג על השריד הזה. להיזכר בכאב המתוק של החיוך של אמא, שאמר לו שהוא אלוהים.

עכשיו קחו את כל הסרט הזה, אלוהים ואמא ואבא וילד, ותוציאו ממנו את אלוהים. כל הפריימים הקדושים – לפח. בואו נסתכל על הגרסה המצונזרת: ילד, אמא, אבא וכלב. מה עושה שם הילד? למה הוא מנסה לפתות את אמא שלו? על מה הם רבים כל הזמן, הילד הזה ואבא שלו? זה נראה די ברור: הם רבים על אמא. שניהם רוצים ממנה את אותו הדבר, אחרת לא היו רבים. מה הם רוצים? טוב, ברור מה האבא רוצה: הוא רוצה סקס (היא לא עניינה אותו מעולם בשום מובן אחר). מכאן, שגם הילד רוצה סקס. הוא רוצה לזיין את אמא. אבל הוא פוחד. הזין שלו קטן. לאבא יש זין גדול.

תעשו לי טובה, חברים: הילד אינו רוצה לזיין את אמא. הוא רוצה לענג אותה (וגם לא). הוא רוצה להתענג על ההתענגות שלה (וגם לא). הוא רוצה שהיא תתענג על ההתענגות שלו (וגם לא). בדיוק בגלל זה, בנות נלכדות בתסביך כמו בנים. גם הן רוצות לענג את אמא (וגם לא). גם הן מייחלות לאלוהים. גם הן מפחדות מאבא.

אבל זה אינו סוף הסיפור. בתסביך אדיפוס ישנו גם "זמן שלישי". לקאן אומר שהוא בא בסופו של דבר, אבל הוא משקר, הוא משקר לעצמו, והוא יודע את זה יפה מאד. בזמן השלישי, האב הממשי חוזר. אלוהים מתגלה. הוא מראה לילד את הפאלוס שלו ואומר: "אין מה לדאוג. האחריות אינה שלך. אבא שלך מדבר בשמי". משום כך, "תסביך אדיפוס הוא חיוני כדי שאדם יוכל להגיע למבנה אנושי של הממשי". אבל זו בדיוק הפנטזיה. הפנטזיה שאין בלתה. לענג את אמא זה טוב רק אם אין אלוהים. אם יש אלוהים, זה עדיף. אבל אלוהים אינו חוזר. לא האב הממשי חוזר, אלא האב הדמיוני מופיע. הוא, שרואה את הסרט רק בגרסה המצונזרת שלו – שמופיע בסרט רק בגרסה המצונזרת שלו – חושב רק על סקס. הוא אומר לילד: "אמא היא האישה שלי. אותה אני מזיין. כשתגדל, תזיין אתה את שלך". זה כבר מבטיח טובות לשלב הבא.

מדונה, רפאל, כרובים, Madonna Sixtina

פרט מתוך ה-Madonna Sixtina מאת רפאל (1513-1514), Gemäldegalerie Alte Meister דרזדן. תצלום: ויקיפדיה

21. מה כל זה אומר? שאין מיניות ילדית? בוודאי שיש. ילדים אינם מאוננים? בוודאי שכן. אבל היא, האוננות, משחקת כאן תפקיד אחר. האוננות היא התסביך של הבלתי-מודע המאמין: לאונן אסור. האוננות היא הפיתוי של החילוני. בדיוק משום כך, היא גם הפיתוי של החילוני.

כשפרויד אומר שהאוננות היא טבעית הוא צודק, אבל לא בגלל זה הוא אומר זאת. אם האוננות היא מרכיב הכרחי בטבע האדם, הדת פועלת כנגד הטבע הזה. היא אוסרת את מה שטבעי. המדע פועל כאן בשירות פרויקט החילון.

פרויד אינו מודע לעצמו: ויטגנשטיין זיהה את זה. הוא מצנזר את הבלתי-מודע המאמין שלו במידה כזו, שהוא באמת חושב כחילוני טהור. את הפנטזיות המודחקות שלו הוא מרחיק אל כל קצוות המדע: את האב הקדמון רצחנו בתחילת כל הדורות (לא ממש עכשיו). מה שקורה במשפחה קורה רק בה. האדם הוא יצור ביולוגי, ולכן הוא יצור מיני. תסביך אדיפוס הוא תופעה אוניברסלית. מנקודת המבט הזו, שרואה רק את הגרסה המצונזרת של הסרט, הוא רואה תופעות, ובגלל שהוא פרויד – כאן אין מה לעשות – הוא רואה אותן במדויק. אבל על המפה המצונזרת שלו, הן הופכות כולן לתופעות ביולוגיות, מיניות, אוניברסליות. כשהפנטזיות המודחקות שלו מתפרצות בכל זאת אל תוך הכתיבה, כשהן מצליחות לעבור את הצנזור, פרויד מדמה את עצמו למשה. לא פחות.

לקאן כבר אינו שם. הוא מודע ולא מודע. הוא נוגע בזה, ואז מצנזר. נוגע בזה, ואז מצנזר. כשהוא מדבר, שני הצדדים לוקחים את רשות הדיבור בו זמנית. הוא מחליף תפקידים כל משפט, לפעמים בתוך אותו המשפט. רגע הוא חילוני, רגע הוא מאמין. רגע הנאה ורגע התענגות. רגע מבוגר ורגע ילד. כשהוא חילוני, הבלתי-מודע הוא "טיפש". כשהוא מאמין, האנליטיקן הוא פשוט "חרא". באמת אפשר להשתגע.

22. מהו הפסיכוטי? על-פי לקאן, הוא זה ש"דחה" באופן סופי את שם-האב מתוך הסדר הסמלי שלו, ולכן נשאר בו, בסדר הסמלי, חור שאי אפשר לתקן. הבלתי מודע קיים, אבל "לא מתפקד". הסמלי מצטמצם לדמיוני.

החילוניות המכחישה היא בעצמה פסיכוטית. כשהיא מצליחה להכחיש, היא מאנית. כשהיא נכשלת, היא דפרסיבית

צריך לתרגם את זה למושגי המאבק: הפסיכוטי הוא זה שכבר כילד הוכרע על ידי סבל היעדרותו של אלוהים. הוא זה שנאלץ להדחיק אותו באופן מוחלט. כשהפסיכוטי פוגע בעצמו, אנחנו אומרים: 'שאלוהים יעזור לו'. כשהוא פוגע באחרים, אנחנו אומרים: "הבנאדם הזה, אין לו אלוהים". כאן מדבר הלא-מודע שלנו: הוא יודע שיש אלוהים, לכן לאן שהפסיכוטי נופל אנחנו לא ניפול, ומה שהוא יעשה אנחנו לא נעשה.

כשאנחנו מדברים כך, הלא-מודע שלנו אומר: החילוניות המכחישה היא בעצמה פסיכוטית. כשהיא מצליחה להכחיש, היא מאנית. כשהיא נכשלת, היא דפרסיבית.

ומה אנחנו אומרים על הפסיכופט? "הבנאדם הזה, הוא חושב שהוא אלוהים". למה זה? כי הוא, הפסיכופט, חווה כל כך הרבה התענגות, שהוא נשאר נעול לתמיד על הרגע ההוא – על חיוך ההתענגות של אמא. הפסיכופט הוא זה שבחר: נגמר הסיפור, אמא אמרה שאני אלוהים – אז אני אלוהים.

מיהו הפסיכופט? זה שמאמין בעצמו.

עכשיו, באמת, עם יד על הלב (כמו מאמינים טובים): לא זה מה שתמיד אמרו לכם, "הכי חשוב שתאמינו בעצמכם"? לא זה מה שאנחנו אומרים לילדים?

ותגידו עוד: לא ככה נראית המציאות שלנו?

לא ככה נראים אלה שמנהיגים אותנו?

ועוד תגידו: המדינה מעל הכול?

ועוד: קדושת הגזע?

והלקוח תמיד צודק?

והשמלה הזאת פשוט אלוהית?

ובאמת אלוהים על הדולר?

ותגידו: רוח הבלהות של הקומוניזם מהלכת על פני אירופה?

ואלוהים, הוא לא משחק בקובייה?

והפורנוגרפיה, מה קורה כאן? אדם יושב עם עצמו, מפנטז בעצמו, מאמין בעצמו, ועושה לעצמו ביד בעצמו?

ונוגדי הדיכאון? אם הכול כל כך טוב, למה הדיכאון?

אם זו חילוניות, אז לא תודה. לזה פרויד ולקאן קראו פרנויה. עם זה מגיעים לזוננשטיין.

אבל לחזור בתשובה, בשום פנים ואופן לא. זה לא יעלה על הדעת. אלוהים איננו. צריך לחשוב מחדש. צריך להכיר בעובדה שאנחנו מי שאנחנו, מאמינים-מוכחשים, ולחשוב מחדש. צריך להבין מה זה אומר להיות חילוני, מה זה אומר להיות חילוני בלי פרנויה.

פרויד ראה הבדלים כמותיים בין נורמליים ונוירוטיים, לקאן כבר לא. את זה לא צריך לקבל. מרגע שקוראים לילד בשמו, מרגע שמבינים שהילד מאמין ואחר-כך מתייסר, אפשר, בעקרון, לחזור אל ההפרדה. הנוירוטי הוא חילוני-מיוסר. הנורמלי הוא חילוני-מאושר.

אבל יש בעיה: אין לנו צל של מושג מה זה להיות חילוני-מאושר.

כמובן, ישנם אנשים שנראים, על פני השטח, חילונים-מאושרים. אפשר למצוא אותם בעיקר במרכזי קניות. איכשהו, זה לא נראה טוב. אין לנו צל של מושג. שפכנו מילים בלי סוף ברמה המודעת, אבל מה זה להיות באמת אדם חילוני, לא רק תודעה חילונית דקה שמנסה לצוף על פני הים הגדול של הבלתי-מודע המאמין, אלא אדם חילוני שלם – באמת שאין לנו צל של מושג.

צריך פעם למצוא זמן לשאלה הזו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

פרופ' דניאל דור - בלשן, חוקר תקשורת ואקטיביסט - מלמד בחוג לתקשורת של אוניברסיטת תל אביב. ספרו האחרון, The Instruction of Imagination: Language as a Social Communication Technology, הופיע ב-2015 ב-OUP. ב-2011, הקים עם בת זוגו את "המשמר החברתי". 

תמונה ראשית: אצבע אלוהים. תצלום: סימון הוץ', unsplash.com

Photo by Simone Hutsch on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דניאל דור.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על האם אפשר בלי פחד אלוהים

01
לי

השאלה שבאמת צריך למצוא לה זמן היא איך להכניס יותר דעות וחוויות נשיות וכמובן רגשות לתוך כל הדיבור הגברי הסגור הזה. זה הדבר היחיד שיעזור למצוא תשובה לשאלה מהו אדם חילוני שלם (שוב- רק גברי). לא פלא שאין דבר כזה ושלעולם לא ימצא - זוית ההסתכלות היא צרה מדי. אני מרגישה כח ראשוני ששולט בי - אלוהים לפי הגדרתך ותמיד אעדיף להיות חילונית מיוסרת מאשר לדפוק לעצמי את המוח עם סיפורים הזויים. הקישור בין אלוהים לדתות הוא שבעייתי, כאילו שלדתות יש פתרונות אמיתיים לכל השאלות הגדולות והחשובות ובראשן כמובן המוות.

02
ט'

הכותב פושע בדיוק במעשה שבו הוא מאשים את פרויד ולקאן. ההשלכה על הכלל, ומשם כל הסעיפים הם רק מסך עשן שבונה את ההגיון על בסיס רעוע. שפה מתפתחת, אנו עדים לזה. ישנן שפות קדומות יותר עם חוקים מובנים שהחלו בציקצוקים ונקישות לשון, המשיכו הלאה אל רעשים מורכבים יותר. הטיעון "שאין אנו רואים שפה מומצאת לנגד עינינו" הוא פסול, כי הוא טוען שאך ורק מה שמתקיים במסגרת התפיסה החושית שלנו הוא נכון. הטענות לאנליטיות והתיחסות אל הטענות כאל מדע מדויק שניתן להשליך מהתפלספות אישית (וכזו שמושתת על עוד שתי דעות) אל כלל החוויה האנושית, בחייך זה פסיכולוגיה. לא בכדי התחום נכלל תחת "מדעי הרוח", אוקסימורון בפני עצמו. אין שום אמפיריות בתסביך אלקטרה או אדיפוס ובטח שלא כלפי "נוירוטיות הקיום החילוני", בכלל הקריאה של חילוני מאושר הוא זה במרכז הקניות. אלוהים לא קיים עבור האתאיסט לא מתוך שפה, לא מתוך זה "שאמרו לו". הוא קיים מתוך המרדף אחרי אמת שאיננה מוגדרת בשפה האנושית הרווחת. הייתי רוצה לומר שהיא קיימת בחוקים שאנו מתארים מתוך תצפית אמפירית על העולם, אבל זה לא נכון. קיימים מספיק מאמינים באל כלשהו שמבצעים עבודה מדעית מדהימה ופורצת דרך (הדוגמא של "אלוהים משחק בקוביות" אפוא גרועה, איינשטיין היה אדם מאמין שביקר את בוהר). האמונה בחוסר אלוהים היא שוות ערך לאמונה בו, והיא נובעת מתוך מוסר פנימי בלבד (אם אלוהים מוסרי מדוע יש רוע אם הוא כל יכול מדוע הוא לא מונע אותו וכדומה). האדם החילוני (והאתאיסט) הממוצע לכן אמור להיות לא מאושר, כי אם אין שום סדר או כוח עליון מכוון הרי הכל שרירותי ומלבד צו הישרדותי ביולוגי אין שום משמעות לקיום. האדם החילוני האגנוסטי יהיה אומלל כי הוא באמת לא שלם, כי הוא לא בחר. האדם הדתי המאושר איננו באמת שלם יותר כאדם מאשר החילוני המיוסר. יש לו פשוט משהו לתלות כנגדו את הכל ולהאמין שיש שם משהו שידאג לו. או כפי שפסקל הסביר כאשר חזר בתשובה. הסיכוי הקלוש שישנו אלוהים וע"י זה שאהיה אדם מאמין אזכה לחיי נצח של אושר כנגד מרבית הסיכויים שאין אך ייתכן ומצפה לי נצח של ייסורים מצדיקים את האמונה.

03
רמי

מאמר מאתגר ומאלף, גם אם לא הכל חקוק בסלע וגם אם מוטמעים בו טיעונים שניתן חלוק עליהם ואף להפריכם, הוא מעורר אותנו לחשוב, בעירר בימים אלה, על התשוקה העזה של האדם למצוא דמות שגדולה ממנו, גדולה מהחיים, להתלות בה. דמות שגם אם היא לא מוסרית, נהנתנית וזחוחה, עדיין היא הדבר הכי קרוב לאלוהים שקרעו מחיינו והותירו אותם על חלל שאנו נאבקים למלא, ברמה יומיומית. יצא ממש אקטואלי. תודה.

04
גדעון לב

תודה רבה על מאמר חכם וכתיבה מבריקה.

בהקשר לרעיונות המובעים במאמר ראוי לציין הוגים פסיכואנליטיים כמו וילפרד ביון, שדיבר על המציאות המוחלטת (O) כמרחב המהותי של הפסיכואנליזה, ואת האמונה (F) כמאפשרת טרנספורמציה בטיפול; את דונלד ויניקוט שזיהה את המוקד החיוני ביותר בחוויה האנושית בליבה "קדושה" ולא מתקשרת (incommunicado core), כלומר הכניס את האל לנפש האדם; את אריך פרום שדיבר על התהליך הטיפולי כדרך להשגת 'הארה' במובנים בודהיסטיים; מייקל אייגן שחוקר אלמנטים מיסטיים ואקסטטיים בהקשרים אנליטיים, ועוד ועוד.

לצורכי המאמר אולי די בהבחנה בין 'אמונה' ו'אמונה לא מודעת'. אולם יש לזכור שמחוז האמונה רחב עד מאוד וכולל אינספור סוגי ואיכויות אמונה (כנראה כמספר המאמינים). אמונה יכולה להיות נוקשה, רכה, שלווה, מפוחדת, אשֵמה, רודנית, חומלת, פונדמנטליסטית, קפואה, חיה וכולי וכולי; מקורה יכול להיות בחיקוי, שינון, העתקה, אך גם בחוויה, בתובנה, בהתפתחות. כמו כל פוטנציאל אנושי, אמונה יכולה להיות מקור חיים ובמקרים אחרים מוצא לקשיים נפשיים. פסיכואנליזה, במיוחד בימינו, בעקבות רעיונות של הוגים כמו ביון, ויניקוט, פרום ואייגן, מאפשרת הכרה, שינוי, העמקה – גם של פוטנציאל זה, כפי שהיא עושה מזה עשרות שנים עם מיניות, יצירתיות, אהבה.

05
יוני

כתוב פשוט נפלא! הרבה זמן שכבר יש לי מחשבות קטנות באשר לאורתודוקסיה הפסיכואנליטית אשר לעתים נתפסת אצל חלק מחבריה כדת נוקשה ובכך כחסרת חשיבה ביקורתית וללא הסקת מסקנות בבחינת "תוכו אכל וקליפתו זרק". המאמר נותן ניתוח מעניין לתופעה זו.

06
Y

הייתה חויה מעניינת לקרוא את זה ולהזדהות למרות שאני בעצם "דתי-מיוסר" ולא "חילוני
-מיוסר". להיות המאמין שלומד דף גמרא, ובכל זאת הילד (ועדיין, גם המתבגר) שיש עליו השגחה פרטית שהוא פונה אליה.
הייתה חוויה מטלטלת. למרות שאין לי המילים לנסח (אני מרגיש כאילו אני מבין מה כתוב, אבל לא יכולתי לכתוב ככה. ואולי מה שחסר זה הידע המוקדם - הרי אף פעם לא קראתי פרויד או לקאן). ובכלל, לקרוא את זה ולא להיות קהל היעד, אלא אחד מהדברים שמדברים עליהם. להיות מתבגר - ולא האדם המבוגר שאליו מדברים. להיות דתי-מיוסר שמסבירים עליו אבל מדברים אל האדם החילוני. תודה על זה בכל אופן.
לילה טוב.

07
ד.

כל הביקורת על פרויד ולקאן מבוססת.
כל השאר הוא מגדל אגוצנטרי בנקודות היותר גרועות ואנתרופוצנטרי בנקודות הפחות גרועות.

הכותב נטוע עד מעל לאזניו בתרבות צרה, פטרנליסטית-מערבית, ואינו מזכיר ברמז בני אדם אחרים(נשים, למשל) תרבויות אחרות (בודהיסטיות, למשל) ובוודאי שלא נקודות מבט חוץ-אנושיות. הנשים כנראה עולות במספרן על הגברים, התרבויות הלא-אירופיות עולות במניינן על האירופית, והמציאות, הטבע, החיים - הנם אנושיים במובהק באחוז זעיר עד כדי ביטול.

אז נכון, כותב יקר. נקודת המבט הנרקיסיסטית של לקאן גרועה מזה בהרבה, אבל אין בכך נחמה.

08
מגיב

שלום דניאל. הגעתי כמעט עד הסוף, וגם עד לשם, לא עקבתי באופן מהודק אחרי הכתיבה. בכל זאת, שתי נקודות קטנות.
א. אתה כותב "אבל צריך גם להסתכל מקרוב, ברצינות, בהמצאה הזו עצמה (של השפה), להבין אותה – להבין שאנחנו המצאנו, ולכן אנחנו גם מסוגלים להבין. זו העמדה השפויה. ובתור עצמי אני אומר: בעולם שיש בו אלוהים העמדה של לקאן רציונלית, אבל כשהיא מתחפשת לחילונית – כשהיא מכחישה את אביה – היא מאבדת את שפיותה"
בשביל להניח בתפיסה חילונית, שאנחנו יכולים להבין את המצאת השפה, צריך להניח שאנחנו מבינים את עצמינו (ובאופן יותר רחב וכללי, את המציאות). אבל עם כל הכבוד, גם בתפיסה חילונית, זו הנחה מופרכת.
ב. אתה כותב "פרויקט החילון היה הטעות האסטרטגית הגדולה ביותר שעשו הגברים מאז ומעולם. עליונות הגבר על האישה נבעה באופן ישיר מן העובדה שאלוהים הוא זכר. לא היה כאן עניין של עליונות מהסוג הרגיל: הגברים כך והנשים פחות. הגברים הם בני מינו של אלוהים, והנשים לא. זה חד וחלק".
זו אולי היתה התפיסה המקובלת, אבל יש בה לפחות חיסרון אחד שאני יכול למצוא. אלוהים הוא הזכר והמציאות היא נקבית, ובתוך המציאות, הגבר מייצג את הזכריות האלוהית והאישה את הנקביות הברואה. אבל, הגבר הוא גם ברוא, וכשכזה, הוא בעצם נקבי, כחלק מכל המציאות הנקבית. ולכן, אצל הגבר, יש סתירה ואי התאמה, בין היותו מייצג של האלוהי, לבין מהותו כברוא, דהיינו, נקבי. בעוד אצל האישה, אין את הניגודיות הזו, ומה שהיא מייצגת, תואם את מהותה.

09
אוהד בן יעקב

"כי זו הטרגדיה: כשיש אלוהים, מה שאינו מובן לנו נמצא מעבר להשגתנו. כשאין אלוהים, מה שאינו מובן לנו אינו נכון – או אינו קיים. זה כל הסיפור. החילוני המיוסר עסוק ימים ולילות בהדחקת קסמו של הלא-נודע. תודעתו דוחקת, וחלומותיו מחזירים".

יש לזה פתרון, ידידי. קוראים לזה אגנוסטיות. תתפלא כמה זה יכול לזכך את הנפש.