האם הירוק היום יהיה ירוק מחר?

האם ערים יוצרות בעיות סביבתיות או שמא הן דווקא הפתרון?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

משחר היווסדן של הערים הראשונות, "איכות הסביבה" הייתה נושא שהטריד את יושביהן. כל תקופה בהתפתחות העירונית אופיינה על-ידי בעיות סביבתיות אחרות ועימן התפתח סדר יום סביבתי ייחודי. לעיתים, סדר יום סביבתי מתקופה אחת נמצא לא יעיל ואפילו מזיק לסביבה בתקופה אחרת. האם מה שנחשב היום "סביבתי" ייחשב כך גם בעתיד?

השבוע שבין 5 ו-9 בדצמבר 1952, היה קר במיוחד בלונדון. תנאי האִינבֶרְסְיָה שהתפתחו כלאו את האוויר הקר מתחת לשכבת אוויר חם וגרמו להיווצרות ערפל שהתערבב עם כימיקלים שנפלטו מארובות הבתים, תחנות הכוח, מפעלים וכלי הרכב הרבים בלונדון. הטמפרטורות הנמוכות הביאו את חמשת מיליון תושביה של לונדון לשרוף יותר פחם מתמיד לצורך חימום בתיהם, ואת תחנות הכוח הפחמיות הרבות לפעול ביתר שאת. כך, בכל יום בשבוע זה, נפלטו בלונדון כ-1000 טונות של חלקיקי עשן, 2000 טונות של פחמן דן חמצני, 370 טונות של גופרית דו חמצנית 140 טונות של חומצת מימן כלורי ועוד מזהמים רבים אחרים אשר הלכו והצטברו באוויר הדחוס ממילא. זיהום האוויר הקיצוני שהתפתח בשבוע זה גרם למותם בטרם עת של כ-12,000 אנשים וגרם למחלתם של יותר מ-100,000 נוספים.

זה לא היה אירוע הערפיח האחרון בלונדון (אירועים דומים התרחשו בלונדון גם בשנת 1956 ו-1958), וזה גם לא היה אירוע ייחודי ללונדון שכן ערים נוספות באירופה ובצפון אמריקה סבלו מאירועי זיהום אוויר חמורים בתקופה זו.

אירועי זיהום סביבתי בסדרי גודל שונים ליוו את תושבי הערים כבר מתקופת היווסדן של הערים הראשונות. התקבצותם של אנשים רבים בשטח קטן ובתנאי סניטציה ירודים, בתקופה שבה החלו להתפתח מלאכות ו"תעשיות" מקומיות, הובילה להתפתחות זיהומים אפידמיים שונים כמו גם מטרדי ריח ורעש. מערכת ביוב מסודרת לא היתה קיימת ברוב הערים והשפכים זרמו ברחובות ומשם לנחלים שזיהמו את מקורות המים. החקלאות אמנם התפתחה באזורים הכפריים הסובבים את הערים, אולם הרכב התזונה הצטמצם והיה מושתת לרוב על אורז, חיטה, תירס ותפוחי אדמה בלבד ובשל כך, יכולתם הגופנית של תושבי הערים להתמודד עם מחלות זיהומיות היתה קטנה.

צמיחתן של הערים והצפיפות בהן הובילו להחמרה של המצב הסביבתי והתברואתי ולעיתים הדבר הוביל להתפרצות מגיפות בקרב תושביהן

 

עם השנים, צמיחתן של הערים והצפיפות בהן הובילו להחמרה של המצב הסביבתי והתברואתי ולעיתים הדבר הוביל להתפרצות מגיפות בקרב תושביהן. התפתחות המסחר הבינלאומי על-ידי אניות הובילה להפצת המגפות ברחבי העולם.

לדוגמה, בין השנים 541-2 לספירה ואחר כך שוב בשנת 588, היכו את העולם מגיפות דבר אשר גבו את חייהם של כ 100 מיליון תושבים וכ-50% מאוכלוסיית אירופה. המגיפה ככל הנראה התפשטה על-ידי פרעושים אשר חדרו לאניות סוחר. 800 שנה מאוחר יותר (1351-1347) הכתה את העולם מגיפת "המוות השחור" אשר חיסלה שוב בין רבע למחצית מאוכלוסיית אירופה. האומדנים הנוגעים למספר האבדות בעולם נעים בין 75 ו-200 מיליון איש. עד למאה ה-17 נרשמו התפרצויות קטנות יותר של המגפה במקומות שונים בעולם.

במאה ה-18, הידועה כמאה שבה התחילה המהפכה התעשייתית, הגידול והצפיפות העירונית הגיעו לממדים חדשים והחמירו עוד יותר את המצב הסניטרי. אוכלוסיות של ערים רבות החלו לחצות את רף המיליון, ומתחילת המאה ה-19 החלו להתפשט מגיפות כולרה וטיפוס ברכבי העולם וגבו מאז ועד היום את חייהם של עשרות מיליוני אנשים.

התפרצות המגיפות, תנאי הסניטציה, הצחנה וזיהומים התעשייתיים השונים אשר אפיינו את הערים התעשייתיות של המאה ה-19 גרמו לסביבה העירונית להיות לא אטרקטיבית למחייה. בעקבות כך, החלו להתפתח כלים רגולטוריים לשיפור איכות הסביבה העירונית, ומסוף המאה ה-19 החלו להיווצר גם אסטרטגיות תכנוניות למטרה דומה. בהמשך, התכנון העירוני החל להתבסס כ"מקצוע", עת קורסים לתכנון נפתחו במוסדות אקדמיים שונים, וחוקים המעניקים בסיס סטטוטורי לפעולת התכנון החלו להחקק. הכלים הרגולטוריים כללו חוקים ותקנות לשיפור איכות האוויר והמים, תקנות להפרדת שימושים (אִיזוּר - Zoning) והוצאת תעשיות מזהמות אל שטחים בפאתי העיר או מחוצה לה. האסטרטגיות התכנוניות ניסו לייצר אלטרנטיבות נקיות וירוקות יותר (כלומר, מבוססות על שתילת צמחייה מרובה), צפופות פחות ומנוכרות פחות בהשוואה לעיר התעשייתית.

במבט רטרוספקטיבי ניתן לזהות שתי אסטרטגיות תכנון עירוני עיקריות אשר ניסו להתמודד עם בעיות אלה, והתפרסמו במיוחד לאור השפעתם הרחבה על הסביבה הבנויה עד היום. הכוונה היא כמובן לאסטרטגיית ״עיר הגנים״ אשר פותחה על-ידי מתכנן הערים והתיאורטיקן הבריטי אבנעזר הווארד (1898) ול"עיר העכשווית" של לה קורבוזיה אשר נוסחה לראשונה בהצעתו לבינוי מחודש של מרכז פריז בשנת 1922.

רחוב בפריס, אדריכלות בסגנון הוסמן, ז'אן-פרנסואה רפאלי

רחוב בפריס, אדריכלות בסגנון הוסמן, ז'אן-פרנסואה רפאלי

רעיון עיר הגנים (1898)

אחת האסטרטגיות הראשונות להתמודדות עם בעיית הזיהום הסביבתי בערים התעשייתיות פותחה על-ידי מתכנן הערים והתיאורטיקן הבריטי אבנעזר הווארד. הווארד האמין כי הידרדרות הסביבה העירונית היא אחת הבעיות המטרידות ביותר בתקופתו, וכי יש לחשוב מחדש על צורת התיישבות אשר תיהנה מיתרונות הכפר והעיר. בשנת 1898 פרסם הווארד את ספרו "To-morrow: A Peaceful Path to Real Reform". בספרו הציג הווארד סכמה להתיישבות עירונית השואפת ליהנות הן מיתרונות ההתיישבות הכפרית/פרברית והן מיתרונות העירוניות. מספר תושביה של ההתיישבות הוגבל ל-32,000 נפש ושטחה לכ-24 קמ"ר, אולם גלעין ההתיישבות הוגדר לכ-4 קמ"ר בלבד שהיה אמור לאכלס את רוב האוכלוסייה,  כ-30,000 תושבים. תכנית העיר הייתה קונצנטרית ושילבה פארקים גדולים ושש שדרות רחבות המובילות למרכזה. ההתיישבות הוקפה "חגורה ירוקה" של שדות מרעה וחקלאות. הווארד הציע כי עיר הגנים תכלול פונקציות שונות הדרושות לעיר: מסחר, מגורים, תעסוקה, מבני ציבור, דת וחינוך ואף תעשייה שתמוקם ברצועה החיצונית, בעיקר כזו המתמחה בעיבוד תוצרת חקלאית ובחומרי בניין. פריסת שימושי הקרקע, לפי תכנית התיישבות זו, משקפת אמונה רבה בגישת האיזור (Zoning): מבני הציבור מרוכזים בטבעת הפנימית ומוקפים טבעת של שטחים ירוקים; בנייני המגורים הממוקמים בטבעת העוקבת מוקפים טבעת נוספת של פארקים ובתוכם מבני חינוך ודת. בטבעת החיצונית כאמור ממוקמים כל מבני התעשייה.

רעיונותיו של הווארד קיבלו תהודה רבה, ובעשורים שאחרי פרסום ספרו נבנו עיירות רבות באנגליה ומחוצה לה על בסיס עקרונות עיר הגנים. אולם, בתחילת המאה ה-20, החלו רעיונות מודרניסטיים אחרים לחדור לתחום התכנון העירוני. בשנת 1922 הציג לה קורבוזיה את האסטרטגיה שלו לעיר העכשווית. לרעיונותיו תהיה השפעה יוצאת דופן על התכנון העירוני בעולם המערבי.

המודרניזם העירוני - העיר העכשווית של לה קורבוזיה

לה קורבוזיה האמין בקדמה, ברכב הפרטי, בתיעוש מלאכת הבנייה. הוא בז לרעיונות הרומנטיים של עיר הגנים. בהצעתו לבינוי מחודש של מרכז פריז בשנת 1922, הוא הציע עיר עבור כ-3 מיליון תושבים, המבוססת על ריכוז גבוה של אוכלוסייה במגדלים שימוקמו בלב פארקים ירוקים ובבלוקים מבונים ששטחים פנויים רבים מפרידים ביניהם. ההצעה התבססה על תנועה של כלי רכב פרטיים, וכדי להפחית בכמות תאונות הדרכים, הופרדה תנועת הולכי הרגל מתנועת המכוניות. כדי לאוורר עוד יותר את העיר ולמנוע את השפעותיה המזיקות של התעשייה ואת המפגעים המיוחסים למרכזי מסחר, הציע לה קורבוזיה כי מרכז העסקים הראשי יופרד מריכוזי המגורים, ושניהם יורחקו ממתחמי התעשייה על-ידי אזורים ירוקים נרחבים.
ובמילותיו שלו:

"כל העיר היא מעין פארק, הטראסות יתפרסו לעבר מדשאות וחורשות. קו אופקי של בנינים נמוכים יוביל את העין אל צמרות העצים...לפנינו העיר על המוני תושביה החיים בשלום באויר הנקי, והרעש נכלא תחת צמרות העצים"

תכנון הערים של לה קורבוזיה תאם במידה רבה לארכיטקטורה המודרניסטית שהוא פיתח, אשר כידוע אופיינה בבנייה מתועשת, חזרתית ונקייה מקישוטים. אפיונים אלה היו אטרקטיביים מאוד בגרמניה של ממשלת ווימר שלאחר מלחמת העולם הראשונה,כשזו סבלה מאינפלציה חריפה ובעקבותיה עלייה דרמטית במחירי הדיור. רעיונותיו של לה קורבוזיה התקבלו בברכה גם בברה"מ ובמדינות חסותה במזרח אירופה בעיקר בשל התאמתם לרעיונות חברי תנועת הקונסטרוקטיביסטים, אשר חיפשו שפה אסתטית חדשה למרחב הציבורי, כזו שתבדיל אותם ממשטר הצאר הישן.

וילה סבואה, ליד פריס, לה קורבוזייה (3:14)

וילה סבואה, ליד פריס, לה קורבוזייה (3:14)

רעיונותיו של לה קורבוזיה בנוגע לתכנון ועיצוב עירוניים פותחו בפגישת ארגון CIAM5 בשנת 1933. מסקנות הפגישה לא פורסמו עד שנת 1943, אז לה קורבוזיה ערך אותם ופרסמם במסמך המפורסם "אמנת אתונה". בתום מלחמת העולם השנייה, רעיונות האמנה נפוצו בעולם על-ידי חברי הארגון, ויושמו באופן נרחב בערים רבות שסבלו מפגיעות המלחמה ומחוסרים גדולים של עתודות דיור. מאז ועד שלהי שנות ה-20, לעקרונות התכנון העירוני של לה קורבוזיה נודעה השפעה רבה על התכנון העירוני של העולם המערבי.

הערים המודרניסטיות שהתפתחו בעקבות רעיונותיו של לה-קורבוזייה ותיאורתיקנים אחרים שפעלו בזמן זה, ייצגו אם כן תפיסה כי עיר "ירוקה" היא עיר התמודדת עם בעיות הזיהום המקומיות של העיר התעשייתית. אולם מאז השתנתה הגישה - והירוק של אז אינו עוד הירוק של היום.
הודות לרגולציה סביבתית ויישום טכנולוגיות מסוגים שונים, הערים התעשייתיות של המאה ה-19 החלו להתנקות מזיהומיהן. איכות האוויר עלתה ואיתה גם איכות המים וההגבלות הסביבתיות על פרויקטים של פיתוח עירוני עלו בהדרגה. אולם אז, בעיות סביבתית אחרות החלו תופסות את תשומת הלב הציבורית, ואיתן הגיע שינוי בסדר היום הסביבתי.

 

מהסביבה המקומית אל הסביבה הגלובלית

בשנת 1958-1957 נחשפו כחצי מיליון בני אדם לקרינה רדיו-אקטיבית בעקבות אסון בכור הגרעיני בצ'ילבינסק (ברה"מ), ואלפי בעלי חיים המשיכו להעביר את החומרים הללו לשרשרת המזון. בשנת 1962 נחשפו ההשפעות הגלובליות של חומרי הדברה על סביבות המחייה של אורגניזימים בכל העולם על-ידי רייצ'ל קרסן בספרה המפורסם "האביב הדומם". בשנות ה-70 החלו גשמים חומציים להכות ביערות אירופה וצפון אמריקה, ומעט מאוחר יותר התגלה החור באוזון על-ידי תחנה מטאורולוגית בריטית באנטרקטיקה.

גילויים אלה ואחרים הביאו להכרה כי הבעיות הסביבתיות הנובעות מפיתוח אנושי חייבות לקבל התייחסות גלובלית, וכך בשנת 1972 התכנסה ועידת האומות המאוחדות בסטוקהולם ומיקדה לראשונה את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית במשבר הסביבתי הגלובלי.
בשנים שלאחר מכן, הוקמו במדינות רבות משרדים ממשלתיים וארגונים לא ממשלתיים העוסקים בשימור משאבי טבע ובטיפול בבעיות סביבתיות, ונחתמו אמנות בינלאומיות שונות אשר מטרתן שיתוף פעולה למיגור זיהומים סביבתיים ולניהול משאבי הטבע. בשנת 1985 נחתם בהלסינקי הסכם בינלאומי להורדת פליטות גופרית דו-חמצנית הגורמת לגשם חומצי; בשנת 1987 נחתם במונטריאול הסכם אשר מטרתו צמצום פליטת חומרים המכלים את האוזון; באותה שנה, פרסמה הנציבות העולמית לסביבה ופיתוח את המסמך המפורסם "עתידנו המשותף", הידוע גם בשם "דוח ברונטלנד" [הנוסח המלא ניתן להורדה כאן], שבו הוצע לראשונה המושג "פיתוח בר-קיימא" כאסטרטגיה להתמודדות עם האתגרים הסביבתיים העולמים אשר אפיינו את אותה תקופה. הגדרת המושג כללה שני מרכיבים: פיתוח העונה על צורכי הדור הנוכחי מבלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים לספק את צורכיהם; וסיפוק הצרכים הבסיסיים של כל בני האדם והרחבת האפשרויות להגשמת שאיפותיהם לחיים טובים יותר.

במשך שנים הייתה מקובלת ההנחה כי פיתוח בר-קיימא מתקיים כאשר ניתן לזהות שיפור בשלושה תחומים במקביל: פיתוח, הוגנות חברתית ומצב הסביבה. המושג "פיתוח" זוהה על-ידי כותבי דוח ברונטלנד עם צמיחה כלכלית המוגדרת כגידול בייצור ובצריכה של מוצרים ושירותים בפרק זמן מסוים. מהגדרת הפב"ק (פיתוח בר-קיימא) המובאת למעלה ניתן להבין כי "הוגנות חברתית" מתקיימת בשני מישורים: צדק בין-דורי – שמירה על יכולתם של הדורות הבאים ליהנות מאיכותם ומכמותם של המשאבים הזמינים לנו; וצדק תוך-דורי – דאגה למצב שבו כל חלקי החברה ייהנו מפירות הפיתוח מבלי שחלקים מהאוכלוסייה יהיו חשופים יותר לזיהומים או למחסור במשאבים. שיפור בתחום "מצב הסביבה" יתקיים כאשר תתקיים שמירה על כמותם ואיכותם של משאבי הטבע ושל המערכות האקולוגיות הזמינים לנו כיום.

שיפור בתחום "מצב הסביבה" יתקיים כאשר תתקיים שמירה על כמותם ואיכותם של משאבי הטבע ושל המערכות האקולוגיות הזמינים לנו כיום.

 

הגדרת היעד הראשון כ"פיתוח" נבעה, בין היתר, מלחציהם של המדיניות המתפתחות לאפשר לעריהן להתפתח תוך יצירה מינימלית של מפגעים סביבתיים. לכן, הביטויים השונים של אסטרטגיית פיתוח בר- קיימא הופיעו לרוב כפעולות אשר נמנעו מלפגוע בצמיחה הכלכלית, ולכן כוונו לפרימת הקשר בין צמיחה כלכלית ופגיעה סביבתית. עקרונות הפעולה התמקדו סביב פיתוח שיפורים טכנולוגיים שמהותן הגדלת יעילות הייצור (כך, כול יחידת ייצור תצרוך פחות משאבים ותהיה אחראית על פחות יחידות זיהום) וקידום כלים כלכליים לוויסות ההשפעות הסביבתיות של הפיתוח.

חקיקה ותכנון סביבתיים, עליה בהשקעות בתעשיית ה Clean-Tech (בעיקר בתחומי ייצור אנרגיה נקייה, השבת מים, וכימיה ירוקה) ביחד עם פיתוחם של כלים פיסקאליים להטמעת העלויות הסביבתיות של מוצרים במחירם, מהווים דוגמאות לפעולות כאלה. במידה רבה ניתן גם לראות בהתפתחות כלי המדידה של הבנייה הירוקה ביטוי לפעולות אלה שכן ברבים מכלי מדידה אלה שולטים תמריצים להטמעת טכנולוגיות חדשות להתייעלות בתחום צריכת האנרגיה, המים וייצור חומרי הבנייה.

אולם, מתברר כי יחסי הגומלין המורכבים בין תרבות צריכה ליברלית, כלכלת שוק חופשי וקידמה טכנולוגית, מיצרים כשלי שוק המובילים לדפוסי צריכה אשר מפחיתים במידה ניכרת את תועלתם של פעולות אלה. התגלה למשל שלעיתים פיתוח פתרונות להתייעלות אנרגטית אינו מביא לחיסכון הרצוי במשאבים, מכיוון ששיפור יעילותו של מוצר או שירות מבחינת צריכת משאבים גורמת לירידה בעלות תפעולו ועל-ידי כך מעודדת שימוש רב יותר במוצר.

תופעה זו תוארה לראשונה על-ידי ווילאם סטאנלי ג'בונס (William Stanley Jevons) בספר "שאלת הפחם" משנת 1986. בספר זה זיהה ג'בונס כי המצאת מנוע הקיטור גרמה להתייעלות בשימוש בפחם ולכן לירידה בצריכתו. כתוצאה מכך גם חלה ירידה במחירו. הירידה במחיר גרמה שוב לעליה בדרישה ובצריכת הפחם עד שרמת המחירים חזרה לרמתה המקורית. התוצאה היתה שברמת המקרו-כלכלה, פוטנציאל החיסכון בפחם שהושג על-ידי ההתייעלות האנרגטית צומצם עד מאוד ואף בוטל, לפי סטאנלי, בעקבות העלייה בכמות הנסיעות ברכבת שנגרמה על-ידי הירידה במחיר הכרטיס. תופעה זו, המוכרת גם בשם ״אפקט הריבאונד״, מוכרת במיוחד בתחום החיסכון באנרגיה במצבים שבהם התייעלות בצריכה של משאבים לעתים אף גורמת לעלייה בצריכתם.

תחנת כוח פחמית, בטרסי

תחנת כוח פחמית, בטרסי: מנדהק

בנוסף החלו להישמע קולות שטענו כי אסטרטגיות פיתוח בר-קיימא כוללת סתירות שלא ניתנות ליישוב ושלא ניתן להשיג התקדמות מקבילה בכל היעדים שלה. לדוגמה, הטלת תקנים סביבתיים מחמירים על התעשייה עלולה לגרום לעלית מחירים ולהדרה של שכבות אוכלוסיה ממוצרים או שירותים. כמו כן, חיוב של כל הבניינים הנבנים בישראל לעמוד בתקני בניה ירוקה עלול להעלות את מחיר הדיור אשר נמצא היום במרכזו של דיון חברתי בישראל. כאשר המחירים גבוהים, לעיתים ישקול המפעל להוזיל את עלויות הייצור על-ידי עברת הייצור למקומות בהם התקנים הסביבתיים חמורים פחות ובעשותו כן, ייצא את הנזקים הסביבתיים למקום הייצור החדש וימכור את התוצרת במדינת המקור. מעבר כזה יוביל גם לפגיעה בצמיחה ובפיתוח הכלכלי המקומי. היו שטענו כי סתירה זו מתקיימת מכיוון שהמושג פיתוח בר-קיימא כולל בעצם דבר והיפוכו: פיתוח - משמעו שינוי וגדילה, ואילו המושג "בר-קיימא" - מצביע על יציבות ושמירה על מצב קיים.

וכך, החשדנות שהתפתחה כלפי האפשרות ליישם פתרונות שיענו על שלושת יעדי אסטרטגיית פיתוח בר- קיימא כפי שהוגדרו בדוח ברונטלנד, הובילה לפיתוח גישות המנסות להוות אלטרנטיבה לאסטרטגיה זו. מתוך גישות אלה, גישת ה"קיימות" תופסת בשנים האחרונות מקום מרכזי. קיימות (Sustainability), מייצגת תפיסה עכשווית שלפיה ה"פיתוח" אינו עוד מטרה עיקרית, ולכן הושמט משם האסטרטגיה.

לצד השמטת יעד ה"פיתוח", תופעות ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים, הובילו לצמיחה של יעד חדש בשיח הסביבתי - הוא יעד ה"חוסן". החוסן תופס בשנים האחרונות מקום מרכזי בשיח הסביבתי מתוך התובנה כי לצד ההשקעה במיתון ההשפעות הסביבתיות של הפעילות האנושית ישנו צורך בהשקעה במיגון האנושות כנגד השפעות סביבתיות אלה. יעד חדש זה אומץ על-ידי אסטרטגיית ה"קיימות" ותרם גם הוא לשינוי בסדר היום הסביבתי.

מעיר "ירוקה" לעיר "מקיימת"

גישת הקיימות מובילה בימים אלה שינוי פרדיגמתי בשיח התכנוני-סביבתי. מעיסוק נרחב בטכנולוגיות חדשות מורגשת תזוזה אל עבר עיסוק בגורם האנושי. מתפתחים כלים מתחום מדעי ההתנהגות והכלכלה ההתנהגותית, מתפתחות אלטרנטיבות לפרדיגמות כלכליות מקובלות המערערות על הדרך בה אנחנו מגדירים "צמיחה" ו"רווחה", ומייצרות בסיס כלכלי לסגירת מחזורי החיים של מוצרים. במקביל, התפתחותן של טכנולוגיות מידע חדשות משנות את האופן בו אנו מגדירים ומיישמים קשרים אנושיים כמו גם את האופן שבו אנו צורכים שירותים ומשתמשים במרחב. תהליכים אלו ואחרים עשויים לגרום לשינויים מרחיקי לכת בדפוסי הייצור והצריכה, בהיצע התעסוקה, ובמבנה החברתי של האוכלוסייה.

בתחום התכנון והעיצוב העירוני, שינוי פרדיגמטי זה בא לידי ביטוי במעבר מחיפוש אחר סביבות עירוניות "ירוקות" ונקיות מזיהומים אשר אפיין את עקרונות תכנון הערים המודרניסטי, אל עבר חיפוש אחר סביבות התומכות באורח חיים בעלות השפעה סביבתית נמוכה ובעלות חוסן גבוה של המבנים החברתיים והתשתיות העירוניות הפיזיות. סביבות החיים המפותחות, בהתאם לגישה זו, מאופיינות בצפיפות גבוהה, בעירוב שימושים, בטיפולוגיות בנייה מרקמיות ובמערך תחבורה ציבורית יעיל. תכנון ערים כאלה, מבטיחים מצדדי הגישה, יביא לחסכון בדלקים לתחבורה (כיוון שמקומות התעסוקה, השירותים העירוניים, החינוך, המסחר ובנייני המגורים יהיו קרובים יותר זה לזה) לחיסכון במשאב הקרקע, ולחיסכון במים.

לצד מאפיינים אלה, מפותחים אמצעים וכלים לעידוד החוסן החברתי של העיר. עידוד יצירת קהילות ותחושת אחריות הדדית, יצירת שיתופי פעולה בתחומי המשילות והתכנון, העצמת התושבים וחיזוק המורשת והזהות המקומית הם דוגמאות לכך. פיתוחים בתחום החוסן התשתיתי כוללים פתרונות בתחום ניהול התשתיות בזמן משבר כגון: ייצור חשמל מקומי, ניהול מי נגר בזמן הצפות וכיו"ב.

ניתן להבחין בנקל כי הסביבות העירוניות המקודמות על-ידי הגישה התכנונית החדשה מנוגדות לסביבות העירוניות אשר קודמו על-ידי הגישה המודרניסטית של לה קורבוזייה, למרות ששתי הגישות פעלו למען שיפור איכות הסביבה. יתר על כן, מצדדי הגישה החדשה טוענים שהערים המודרניסטיות מייצרות לחץ בלתי נסבל על הסביבה, בעיקר מכיוון שהן מבוססות על תנועת כלי רכב פרטיים. הסיבה לטענה זו היא כמובן השינוי באתגרים הסביבתיים, והשינוי בגישה ובשיח הסביבתי.

 

מבט אל העתיד: מעיר "מקיימת" ל...

אל לנו לשכוח כי במאה השנים שעברו בין הגישות השונות נבנו שכונות וערים אין ספור בהתאם לעקרונות הגישה המודרניסטית. שינוי המרקם העירוני לצורך התאמתו לעקרונות החדשים הוא אתגר גדול:  מעבר להתמודדות עם ההליכים הבירוקרטיים, הסטטוטוריים והתכנוניים המורכבים והמתמשכים, ניהול פרויקט שכזה כרוך בסוגיות כלכליות וקנייניות ובמצבים אנושיים מורכבים, שפתרונם דורש שנים רבות. בעולם בו הטכנולוגיות, הפרדיגמות הכלכליות, והמבנים החברתיים משתנים תדיר, סביר לצפות כי הסוגיות הסביבתיות תשתנינה בשנים אלה, ואיתן הגישות התכנוניות שאמורות לענות עליהן.

והנה, בעוד אנחנו נאבקים להתאים את ערינו לאסטרטגיה התכנונית החדשה, מתרחשות מגמות בדפוסי התעסוקה, המסחר והחינוך אשר עשויות לשנות לחלוטין את דפוסי השימוש במרחב העירוני, ובכך לשמוט את הקרקע לכמה מהנחות היסוד שעומדות בבסיס האסטרטגיה התכנונית הנוכחית. אנחנו עובדים יותר מהבית ולכן פחות תלויים בתחבורה מוטורית. אנחנו מחליפים מקומות עבודה בתדירות גבוהה וסוחרים באינטרנט, לכן המרחק בין מקום מגורינו למקום העבודה והמסחר הפך לפחות רלוונטי. אנחנו הופכים יותר ויותר מוצרים לשירותים (למשל, שוכרים אופניים במקום לקנות אותם) ובכך מגדילים את נתח כלכלת השירותים ביחס לתעשיות מסורתיות, ומפחיתים את הקשר בין הצמיחה הכלכלית להשפעותיה הסביבתיות. המרחב בו אנחנו מכירים אנשים חדשים, מטפחים קהילות שונות ורוכשים ידע ויכולות חדשות הפך במידה רבה לווירטואלי, ולכן תפקידו המסורתי של המרחב העירוני כמקום למפגש ומימוש פוטנציאל המתבסס על היכרות ושיתופי פעולה בין אנשים שונים, נחלש עד מאוד.

מהן אם כך הסוגיות הסביבתיות העתידיות אשר יבואו בעקבות מגמות אלה? מהו סדר היום הסביבתי אשר יגיב להן? האם הירוק של היום יהיה גם הירוק של מחר? כיצד נשכיל להתאים את ערינו לפרדיגמות תכנוניות חדשות בכל פעם שאלה יצוצו?

 

ברק פלמן הוא אדריכל, חוקר, ויועץ בתחומי בניה ירוקה ותכנון מקיים. הוא מרצה בבצלאל, בטכניון ובמועצה הישראלית לבניה ירוקה וממקימי קבוצת המחקר הבינתחומית לקיימות יישומית בבצלאל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ברק פלמן.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על האם הירוק היום יהיה ירוק מחר?

01
חיים

תודה. מעניין, חשוב.

הסתייגות קלה: בסקירות הסטוריות מובלעת תקווה סמויה שאם נכיר את העבר, נוכל לחזות את העתיד. אז - עד כאן.
העתיד הוא לעולם משהו שלא צפינו מראש.

02
סיגל

סקירה מעניינת.
רעיונותיו של לה קורבוזיה לגבי עירוניות וירוק לא עלתה יפה בעיקר כי ביקש לינטוש את "שביל החמורים" שראה בו רעה חולה. אלא שהתכנון שהציע הותיר את המרקם העירוני עני מבחינה מרחבית וחברתית. הירוק של היום מתיימר למקד תכנון עירוני ומרחבי שיפתח עירוניות תוססת ובאופן פרדוקסלי מבין שדווקא ערים "לחמורים" מהוות מודל מורפולוגי טוב יותר.