האם מוצא האל מן הגורילה?

מאיימים, קנאים, מגוננים וכל-יכולים. זכר האלפא הוא ההשראה לדמותו של האל המונותאיסטי.
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

דמיינו לכם זואולוג ממאדים המבקר בכדור הארץ וצופה לראשונה בהומו ספיינס. הוא, או היא, או איך שלא תגדירו אותו, יגלה מין הנבדל ממיני הפרימטים האחרים באורחות החיים התרבותיים, האינטלקטואליים, הלשוניים, הסמליים והטכנולוגיים שלו. ובכל זאת הוא לא יתרשם מאיתנו במיוחד, כזואולוג. אמנם יש לנו כמה מאפיינים אנטומיים ייחודיים (נטולי שיער ברוב חלקי הגוף, דו-רגליים, מוחות גדולים, לסת תחתונה שאינה בולטת, שיניים לא מרשימות במיוחד וכולי), אך הייחודיות שלנו אינה מיוחדת בפני עצמה. כל מין מיוחד בדרכו.

בין התכונות שלנו שאינן מייחדות אותנו, אפשר למנות את העובדה שהזכרים, ככלל, גדולים יותר מהנקבות: גבוהים יותר ב-7 אחוז וכבדים יותר ב-15 אחוז, בקירוב, ואילו הפער במסת השריר מעט גדול יותר. בנוסף, מן הראוי לציין שאלימות קטלנית נפוצה בערך פי עשרה בקרב גברים, ולא רק שההבדל הזה קיים בקרב בוגרים מכל התרבויות, אלא שאנו מזהים אותו כבר אצל ילדים (כנטייה לאלימות).

המורשת הפוליגינית של האנושות מסבירה גם את אחת ההמצאות הדמיוניות החשובות ביותר של המין שלנו: הדת המונותאיסטית

לאור העובדות האלה, הזואולוג שלנו יחשוד שבני האדם הם דוגמה מייצגת של יונקים בעלי הַרְמוֹן, אף על פי שמונוגמיה היא ברירת המחדל, לפחות בעולם המערבי. בדימורפיזם הזוויגי שלנו (ההבדלים הגופניים וההתנהגותיים בין זכרים לנקבות), אנחנו תואמים את הפרופיל הפוליגיני הנורמלי של מיני החיות האחרים (פוליגיניה היא ריבוי בנות זוג לגבר יחיד, מקרה פרטי של פוליגמיה). הפרופיל הזה הוא תולדה של הברירה הטבעית, שבמסגרתה זכרים מתחרים בזכרים אחרים, והכשירים ביותר זוכים בהצלחה רבייתית רבה יותר, כלומר מספר גבוה יותר של בנות זוג.

בבון עם מספר נקבות

בבון בהרמון. תצלום: מישל בנדר.

אם הזואולוג שלנו ייגש לבית ספר תיכון, תתחזק הבחנתו באשר לפוליגיניה: נערות הן בוגרות יותר מאשר נערים בני גילן מבחינה גופנית וחברתית גם יחד (למרבה תסכולם של שני הצדדים). הדפוס הזה, המכונה sexual bimaturism (זמני התפתחות שונים לזכרים ונקבות), מרמז גם הוא על פוליגיניה, אף על פי שמסקנה זו עלולה להישמע לכם משונה. במסגרת תהליך הרבייה נשים חוות לחצים פיזיולוגיים משמעותיים הרבה יותר מאשר גברים. עליהן להזין את העובר ברחם, ללדת ואז להיניק. הגברים, לעומתן, צריכים רק לייצר סמ"ק ספורים של זרע. היה אפשר לצפות שזכרים יגיעו לבגרות מינית מוקדם יותר מאשר נקבות, מכיוון שהדרישות הניצבות בפניהם קלות הרבה יותר, אך זה אינו המצב. במינים פוליגיניים, על הזכרים להשתתף בתחרות עזה מול זכרים אחרים כדי להתרבות. אבוי לו לזכר שנכנס לזירה הרבייתית צעיר מדי, קטן מדי, חלש מדי או חסר ניסיון. בדיוק כפי ששיעור הדימורפיזם הזוויגי של מין מסוים תואם בקירוב את שיעור הפוליגיניה שלו (גודל ההרמון הממוצע), כך היקף ה-sexual bimaturism תואם במידה רבה את היקפה ואכזריותה של התחרות בין הזכרים על הגישה לנקבות. בני אדם נמצאים בתחום הפוליגיני המתון של הספקטרום.

הבדלים פיזיולוגיים אינם הראיה היחידה לפוליגיניה בקרב בני אדם. לפני ההומוגניזציה התרבותית שחוללו הקולוניאליזם והכפייה המיסיונרית של המערב, יותר מ-80 אחוז מהחברות האנושיות היו פוליגיניות בעיקרן. גם הנתונים הגנומיים מספרים לנו סיפור דומה: ישנה שונוּת גדולה הרבה יותר בכל הקשור לדנ"א מיטוכונדרי, שאותו מורישות אימהות בלבד, מאשר בדנ"א של כרומוזום ה-Y, שאותו מורישים אבות בלבד. במילים אחרות, לאורך ההיסטוריה האבולוציונית של ההומו ספיינס, מספר קטן יחסית של גברים הביא ילדים לעולם עם מספר גדול יחסית של נשים. כמין, היה לנו מגוון רב יותר של אימהות מאשר של אבות.

חברו את כל הממצאים האלה יחד, והתוצאה ברורה. משקיף חייזרי בלתי משוחד יסיק שההומו ספיינס הוא מין פוליגיני מובהק. סוף פסוק.

אך זו אינה התובנה היחידה. כל מי שיצליח להתנתק די הצורך מההטיות הבלתי מודעות שכולנו סובלים מהן, יבין כי המורשת הפוליגינית של האנושות לא רק משפיעה על יחסם של גברים ונשים אלה כלפי אלה, אלא מסבירה גם את אחת ההמצאות הדמיוניות החשובות ביותר של המין שלנו: הדת המונותאיסטית.

רוב המאמינים מדמיינים אלוהות פרטית שניתן לדבר איתה, שיש לה דעות חזקות וגם רגשות: האל הוא עצוב, כועס, מרוצה, לא מרוצה, נקמן, קנאי, סלחן, אוהב וכו'.

לא תתקשו לזהות את הקשר בין הדברים. בלב כל אחת משלוש המסורות המונותאיסטיות הגדולות נמצאת דמות זכרית בעלת דמיון רב ל"זכר האלפא" שעומד בראש הקבוצה החברתית. רוב התיאולוגים המתוחכמים יתמקדו בהיעדר הגוף של האל, המתעלה איכשהו מעל לגשמיות עצמה. במקרים נדירים אלוהים מופיע כדמות נטולת מגדר. עם זאת, אין ספק כי רוב המאמינים מדמיינים אלוהות פרטית שניתן לדבר איתה, שעונה לתפילות, שיש לה דעות חזקות ולעתים קרובות גם רגשות מובחנים: האל הוא עצוב, כועס, מרוצה, לא מרוצה, נקמן, קנאי, סלחן, אוהב וכולי.

לא כולם רואים לנגד עיניהם אל שוכן-שמים ויודע כול בעל זקן לבן וארוך, המסוגל לגמול לנו על התנהגות טובה ולהעניש אותנו על התנהגות רעה. אך לא תופתעו לשמוע שברוב העולם אלוהים הוא אל דמוי אדם, הנתפש בדרך כלל כבחור כביר, גדול, מפחיד ונחרץ בדעתו, ובה בעת מזין ומגונן. בקיצור, זכר גורילה מובהק.

מן הראוי להתייחס לכל אחת מהתכונות האלה בנפרד.

"כביר": המוסלמים קוראים בהתלהבות אַללָּהֻ אַכְּבַּר, ואף על פי שהמילים האלה ייחודיות לאסלאם, הסנטימנט משותף גם לדתות אחרות, כפי שאפשר לראות בתפילות השונות. בקרב המונותאיסטים, אלוהים לא נתפס רק כ"כביר" אלא כַּכּביר ביותר בכל מובן אפשרי: כוח, חוכמה, טוּב לב וכולי. אין ספק שכך היו זכרי הגורילה מתארים את עצמם, ודורשים מהכפופים להם להסכים.

מאמין מוסלמי מצביע לשמיים

"אללה אכבר", תצלום: Mr. Theklan

"גדול": זכרים דומיננטיים בעלי הרמון הם לרוב גבהי-קומה – זכרו את הדימורפיזם הזוויגי – ובמסורות הדתיות, השבטיות והמודרניות גם יחד, הם מעניקים לעצמם עיטורים כלשהם (בגדים או אביזרים טקסיים, ובייחוד אביזרים לראש) שמשווים להם מראה גדול אף יותר. יתר על כן, הכפופים להם נדרשים להדגיש את זעירותם באמצעות קידה, כריעת ברך והרכנת ראשם בכל עת, אל מתחת לגובה ראשו של המלך, האפיפיור, הבישוף, הגורילה או השימפנזה הדומיננטי. הגודל – או הגודל כפי שהוא נתפש – אכן קובע. אין פלא ש"אל קטן" הוא אוקסימורון.

"מפחיד": מסוכן לקרוא תיגר על הזכר העומד בראש ההרמון. אחרי ככלות הכול, הוא הגיע למעמדו לא רק מפני שהוא כל-יכול ויודע-כול, אלא גם מפני שהוא נעשה הורס-כול – או לפחות מפחיד מאוד – כשמכעיסים אותו. עבור המונותאיסט, היראה מפני האל אינה אך ורק תנאי מקדים לאמונה בו: שני הדברים כמעט זהים.

"נחרץ בדעתו": לאלוהים יש לרוב דעות חזקות מאוד, ובראשן הדעה שיש לציית לו. אל כל-יכול מסוגל, לכאורה, לכוון את מהלך האירועים כרצונו, אך במקום זאת – בדומה לזכר העומד בראש ההרמון, שלמרות מעמדו נדרש לשמור על ערנות ולהתגונן מפני פולשים, קרי מפני השתלטות עוינת של טוענים לכתר – הוא קנאי, נקמן כלפי חסידיו כשאינם מצייתים לו, ואוסר נחרצות על כל סטייה מדרך הישר או תמיכה באלים מתחרים.

"מזין": חברי הקבוצה מצפים מהזכר הדומיננטי להניב להם תועלת, לרוב באמצעות ציד, לחימה או סיוע אחר לשגשוגם של חברי הקבוצה כולה. "טֶרֶף, נָתַן לִירֵאָיו; יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ" (תהילים, קי"א, ה); "והוא אשר ייתן לי מאכל ומשקה" (קוראן, סורה 26, פסוק 79) ; "הוא אשר הכשיר לכם את הארץ, על כן לכו בכל מרחביה ואִכלו מאשר ישלח לכלכלתכם" (קוראן, סורה 67, פסוק 15) .

"מגונן": אלוהים, בדיוק כמו זכר הגורילה הדומיננטי, מגן על חברי קבוצתו בפראות. "וְאַתָּה יְהוָה, אַל-תִּרְחָק", מפציר מחבר תהילים. "אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי; מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי. הוֹשִׁיעֵנִי, מִפִּי אַרְיֵה; וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי" (תהילים, כ"ב, כ-כ"ב).

ולא לשכוח את "בחור": האל המונותאיסטי הוא זכר, וכמוהו גם נציגיו הרמים עלי אדמות, בדיוק כמו הפרימטים העומדים בראש ההרמון. אין זה מפתיע שהמנהיגים הדתיים נוהגים להשתמש בדמותו של בחור כביר, גדול, מפחיד, נחרץ בדעתו, ובה בעת מזין ומגונן, כשברצונם להשיג דומיננטיות או לחזק את מעמדם. מדוע חסידיהם הולכים אחריהם? אפשר לטעון שאם חברי הקבוצה עצמם אינם מוכנים ומזומנים להאמין, אי אפשר לשכנע אותם שאלוהים הוא ישות רבת-עוצמה המושלת בנו. לאורך ההיסטוריה הפוליגינית שלנו הושְׁרוּ בני האדם בדיוק במצב כזה של נכונות.

ב"עתידהּ של אשליה" (1927)1 משער זיגמונד פרויד שמקורה של הדת הוא בקריסת האופן שבו בינקות תפשנו את הורינו, קרי בהבנה שהם אינם כל-יכולים, יודעי-כול ונדיבים עד אין קץ. כשהילדים מתבגרים הם מבינים שהוריהם אינם מושלמים, ואז משליכים את התכונות האלוהיות האלה על הורה-על מושלם ורב-עוצמה. מכיוון שה"הורה" הזה נותר רחוק מאירועי היומיום, הוא מסוגל לשמר את תדמיתו המופלאה וכושר ההפחדה שלו. גם כאן אלוהים מתגלה כראש ההרמון האידיאלי. אין צורך להבחין בין אלוהים בכובעו כזכר אלפא לאלוהים בכובעו כהורה. שתי הדמויות פועלות באותו אופן ומובילות אותנו באותה דרך. בעגה פסיכולוגית, זוהי תוצאה המכונה over-determined”", כלומר מצב שבו תופעה כלשהי נוצרת מכמה סיבות, אף על פי שהיה די באחד מהם כדי ליצור אותה.

היבטים רבים בפסיכולוגיה האבולוציונית של ההומו ספיינס הופכים אותנו ליצורים הנוחים להאמין באלוהים כפי שהוא מוצג ביהדות, בנצרות ובאסלאם. אנחנו רגישים ביותר להיררכיות של דומיננטיות, ובייחוד לצורך לכבד את זכר האלפא ואת מעמדו. אנחנו נתונים לדחפים מיניים שבעברנו האבולוציוני תרמו להצלחת אבותינו, אך גם הכניסו אותם לעתים לצרות צרורות. כלומר יש לנו דחפים חזקים, אך אנו מבינים שהם עלולים להיות מסוכנים לנו, בייחוד אם הם מעוררים את חמתו של זכר קנאי ורב-עוצמה.

ילדה מביטה בהערצה אל אמה

"הערצה", תצלום: אדם

ב"הקוף העירום" (1967) כתב הזואולוג דזמונד מוריס ש"עוצמתה המרובה" של הדת "היא פשוט קנה מידה לכוחה של הנטייה הביולוגית הבסיסית שלנו, להיכנע לחבר שלטני וכביר-כוח בקבוצה"2. אם תטוסו במטוס קטן מעל ערבות צפון אמריקה, תקבלו את הרושם המפליא שהערים מאוכלסות ביצורים קטנים יחסית המתגוררים בבתים בגדלים דומים, מלבד מבנה אחד גדול להפליא בכל עיר שבו מתגורר, בלי ספק, אדם גדול מאוד. מלבד ממדיהם המופרזים, לכל אחד מ"בתי האלוהים" האלה יש ארכיטקטורה מורכבת, עיטורים אמנותיים נפלאים וחסידים כנועים ויראים להפליא שמצייתים – או לפחות מעמידים פנים שהם מצייתים – לחוקים שקבע אותו אדם גדול. החסידים האלה לא שואבים רק תחושת הקלה ושלווה מהסגידה עצמה, אלא גם ביטחון מהשיוך שלהם למנהיג חזק ודומיננטי המגן עליהם בעולם המאיים.

ברוח ההנחות והמסקנות האלה הציע ג'יי גלאס ב-The Power of Faith (ראה אור ב-2007) גרסה מחודשת של תהילים כג, כפי שהייתה עשויה להיכתב על-ידי שימפנזה. הנה הגרסה המעודכנת שלי:

תפילת ההומינינים:
א מזמור לזכר הדומיננטי: מנהיגי רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.
ב למים ומזון יובילני; למקומות הטובים והבטוחים ביותר יביאני.
ג חרדתי יפיג; יַנְחֵנִי כיצד לא להסתבך בצרות, בייחוד איתו.
ד גַּם כִּי הסוואנה מלאה בסכנות, לֹא-אִירָא מפני מתחריי -- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
כוחך ומרצך, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי.
ה מפני חיות אחרות אתה מגן עלי – אתה עוזר לי;
מצבי לא רע, בסך הכול.
ו הריני חש בטוח בטריטוריה שלך בין חברים וקרובים – כל עוד אני בלהקתך;
וְשַׁבְתִּי בביתך, לאֹרֶך ימים (או לפחות עד שמישהו יחליף אותך).

ג'ון באיירס (Byers), מרצה לביולוגיה מאוניברסיטת איידהו, חוקר זה עשרות שנים את האנטילוקפרה האמריקנית, היצור היבשתי המהיר ביותר בצפון אמריקה. מכיוון שאין כעת טורפים מהירים מאוד בצפון אמריקה, באיירס שיער בספרו Built for Speed (ראה אור ב-2003) כי המהירות המסחררת של החיות האלה נובעת מכך ש"השדים של טורפי העבר" רודפים אותן, כלומר טורפים שנכחדו, כמו זאבי בלהות ומיני חתולים מגודלים. בדומה לזאת, כפי שציין הפסיכולוג הקטור גרסיה בספר Alpha God (ראה אור ב-2015), שדי הפוליגיניה של העבר רודפים את בני האדם. ולאור נטייתנו לסגוד לאלוהות מהסוג שתיארתי במאמר זה, אפשר אולי לדייק ולומר שהשד הרודף אותנו הוא השד של זכרי האלפא, ראשי ההרמון של העבר.

איני הראשון שטוען כי אלוהים נברא בדמותו של זכר האלפא. אין זה מפתיע, הרי טענה זו תואמת היטב את הפרשנות הביולוגית שלנו לתולדות המין האנושי.

גרסיה מציין:

"פרימטים זכרים מתחרים על דומיננטיות בתוך קבוצות חברתיות, ולשם כך משתמשים במגוון אסטרטגיות – למשל, פחד ותוקפנות– כדי להגיע לדרג רם. הדרג הרם הזה טומן בחובו תגמולים, ובהם זכות קדימה על מזון, על נקבות ועל טריטוריה. לאורך ההיסטוריה, קופים ובני אדם דומיננטיים השיגו לעצמם את השלל הביולוגי הזה באמצעות אלימות ודיכוי של חברי קבוצה נמוכי-דרג. ברגע שנראה כי גם אלוהים מתואר כדמות המעוניינת במשאבים מסוג זה, ומשיגה אותם באמצעים דומים, יתחוור לנו שהוא אינו אלא הזכר בעל הדרג הרם ביותר".

היה אפשר לחשוב שאלוהים לא יתעניין בזוטות כמו החטאים הארוטיים של חסידיו. אין זה המצב: האל המונותאיסטי, כמו כל ראש הרמון, מרבה להתעניין בהתנהגותם המינית של חסידיו, ועסוק גם ב-mate guarding ("שמירת בני זוג"), כפי שמכונה הדבר בעגת הביולוגים. הוא מתאפיין גם ב"אַגרנות" מינית. האל המונותאיסטי מבהיר שהוא "אֵל קַנָּא" שלא יתייחס בסובלנות למאמינים הרועים בשדותיהם של אלים אחרים. "לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם: כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא" (שמות, כ, ב-ד). מי שאינו מאמין באל, ומי שסוגד ל"אלוהים אחרים", יזכה ליחס קנאי ואלים במיוחד, כי כמו כל ראשי ההרמון, האל המונותאיסטי נוהג באכזריות במתחריו ובכל מי שמאיים לגזול ממנו את מעמדו. יתרה מזו, האל המקראי מתייחס למקומות שלמים (בראש ובראשונה בבל וישראל) משל היו נשים בחייו, שצייתנותן ונאמנותן חשובות ביותר, ולכן כל חריגה או בגידה תיענש בחומרה.

פוסן, הסגידה לעגל הזהב

"הסגידה לעגל הזהב", ניקולא פוסן, סביבות 1634. תצלום: ויקיפדיה

דרישת הבלעדיות שאלוהים מפנה לחסידיו נראית כאילו נלקחה היישר ממוחו הקודח של זכר דומיננטי שאינו בוטח בבנות זוגו. ההתעקשות ש"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" דומה מאוד ל"לא יהיו לך מאהבים אחרים מלבדי". אלוהים גוער בבני ישראל על שסטו מדרך הישר, ובאותה הזדמנות מערבב את הסגידה לאלים אחרים עם אי-נאמנות מינית: "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר, הֲיָשׁוּב אֵלֶיהָ עוֹד--הֲלוֹא חָנוֹף תֶּחֱנַף, הָאָרֶץ הַהִיא; וְאַתְּ, זָנִית רֵעִים רַבִּים--וְשׁוֹב אֵלַי, נְאֻם-יְהוָה (ירמיהו, ג, א).

יתר על כן, בדיוק כמו הזכרים הפוליגיניים הדומיננטיים האחרים שאיתם נאלצו אבותינו להתמודד, אל נבגד הוא אל מסוכן: "וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת, וְשֹׁפְכֹת דָּם; וּנְתַתִּיךְ, דַּם חֵמָה וְקִנְאָה" (יחזקאל, טז, לח). הספציפיות שמאפיינת את האיום הזה כאילו נלקחה היישר מפיהם של פוליגינים מצליחים – ואלימים – מהעבר: "לֹא תֵלְכוּן, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--מֵאֱלֹהֵי, הָעַמִּים, אֲשֶׁר, סְבִיבוֹתֵיכֶם. טו כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּקִרְבֶּךָ: פֶּן-יֶחֱרֶה אַף-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּךְ, וְהִשְׁמִידְךָ, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים, ו, יד-טו).

מכאן שהאל הזה, שעמדותיו תואמות באופן כללי את חרדותיהם של היונקים הזכרים, יהיה מודאג מאוד בכל הקשור לסוגיית אבהותו. הדאגה הזו תבוא לידי ביטוי לא רק בהתנהגות תוקפנית ומאיימת כלפי מתחרים מיניים פוטנציאליים, אלא גם בניסיון לוודא שלא בגדו בו, כדי לשכך את חרדותיו.

לאור זאת, הבה נביט באחד הפסוקים הידועים ביותר בתנ"ך, בראשית א, כו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ". כאן הפוליגיניסט הראשי מודיע כי התפוחים לא נפלו רחוק מהעץ האלוהי. אלוהים מכריז גם כי בגלל הקשר הזה בינו לבין בני האדם, הם היורשים הלגיטימיים של... הכול, בעצם.

פסוקים רבים בברית הישנה והחדשה מכריזים לא רק על דמיון משפחתי, אלא על אבהותו הישירה של אלוהים. למשל: "בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים, י"ד, א); "לֹא עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל חָי" (הושע, ב, א); "כִּי בוֹ אֲנַחְנוּ חַיִּים וּמִתְנוֹעֲעִים וְקַיָּמִים כַּאֲשֶׁר גַּם בִּמְשׁוֹרֲרֵיכֶם יֵשׁ אֹמְרִים כִּי יְלִידָיו אֲנָחְנוּ" (מעשי השליחים, י"ז, פסוק 28) . נוסף לכך, מערכת היחסים הזאת רוויה ברגשות אנושיים למהדרין, ובראשם אהבה אבהית ומסירות מצד הילדים: "רְאוּ מַה-גָּדְלָה אַהֲבַת הָאָב אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ לְהִקָּרֵא [וְלִהִיוֹת] בְּנֵי הָאֱלֹהִים" (איגרת יוחנן הראשונה, ג, פסוק 1) . וגם התיאולוגים הקתולים המשפיעים ביותר, – כפי שמציין גרסיה – קרי הקדושים אוגוסטינוס ותומאס אקווינס, טענו שגופו של האדם נברא Imago Dei (בצלם אלוהים), "והותאם להתבוננות השמימה".

האל האב ויונת רוח הקודש, ז'אן מלואל

"האל האב ויונת רוח הקודש", ז'אן מלואלא, 1400-1410. תצלום: ויקיפדיה

אם לדייק, Imago Dei (צלם אלוהים) הוא מקרה פרטי של Imago Homo (צלם אדם), כלומר דמותו של אלוהים נבראה בצלם אדם, ואולי Imago Homo Polygynosus, או בצלם אדם פוליגיני. יהיה אשר יהיה הביטוי הלטיני ההולם, העובדה הביו-לוגית היא, שהמסורות הדתיות שמות את הדגש בדיוק על אותה המשכיות (גנטית, שהפכה לתיאולוגית) שהיה ניתן לחזות על-פי עקרונות האבולוציה.

זכרי אלפא מועדים לשינויי משטר אלימים: הם לא רק טריטוריאליים ותוקפניים מאוד זה כלפי זה, אלא גם נוהגים באכזריות כל אימת שהם רוכשים נקבה חדשה להרמון. במינים רבים, כגון אריות, הכובש החדש יהרוג את הצאצאים שנולדו לזכר האלפא הקודם. הגישה הסוציו-ביולוגית הזו מופיעה פעמים רבות כל כך בכתבי הקודש של היהדות והנצרות, עד שכמעט נראה כאילו מישהו סילף את הנתונים. הברית הישנה גדושה במיוחד בהצהרות מחרידות על רצח ילדים, התואמות את המציאות הביולוגית (גם אם לא את אמות המידה המוסריות של ימינו). כצפוי, הצהרה מסוג זה מופיעה כאשר בני ישראל כובשים את המדיינים עובדי האלילים: "וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר—הֲרֹגוּ. וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר--הַחֲיוּ, לָכֶם" (במדבר, לא, יז-יח).

זכרים בעלי הרמון (מכל מין שהוא) משקיעים מאמצים רבים בהגבלת שאיפותיהם המיניות של הכפופים להם, ולכן לא פלא שבדתות מעטות בלבד האל תומך בחירות מינית, ולא פלא שדתות רבות דורשות מחסידיהן להתנזר ומעלות על נס את הבתולים והפרישׁוּת.

שלוש הדתות המונותאיסטיות הגדולות טוענות כי אלוהים אוסר בתוקף כל מיני פרקטיקות מיניות, ולא רק ניאוף. האל בדתות האלה זועם על כל סוג של הנאה מינית, כולל הומוסקסואליות, אוננות, סקס אוראלי או אנאלי, ביגוד חשוף ואפילו הרהורי זימה. איפוק מיני הוא דרך נהדרת להימנע מחרון אפו של ראש ההרמון.

סביר להניח שהמוח האנושי, על כל רכיביו המופלאים, כולל גם רכיב ייחודי ליונקים, שהתפתח בסביבה פוליגינית בעיקרה הכוללת גם אלמנטים עדינים יותר של פוליאנדריה (תופעה שלא התייחסתי אליה, אך מן הראוי להזכיר). לכן יש לנו נטייה טבעית לא רק לפוליגיניה גלויה לצד ניאוף חשאי, אלא גם להשתתפות במערכות היררכיות חברתיות שבראשן זכר אלפא פוליגיני. זו אינה תמונת עולם יפה במיוחד, אך כפי שכתב דרווין בספרו "מוצא האדם" (1871), "איננו עוסקים כאן בתקוות ופחדים, אלא רק בָּאמת, עד כמה שאנו מסוגלים להבינה במגבלות התבונה".

אך לתהליך האבולוציוני שדרווין היטיב לתאר ישנה תופעת לוואי מצערת: אף על פי שההומו ספיינס זכה בתבונה שבה הוא מתפאר, הוא מתאפיין גם בדפוסי התנהגות מאובנים ובדינמיקות פסיכולוגיות שמשתמרות בערכי הדת ואיסוריה. מדובר בשילוב של תקוות ופחדים פרהיסטוריים, המשקפים תפישות עולם שמרבית האנשים לעולם לא יסכינו עמן לולא היו רגילים כל כך לשמוע אותן. אם הזואולוג הדמיוני ממאדים, שאיתו פתחנו את הדיון הזה, יתחקר דג תבוני ויבקש ממנו לתאר את סביבתו, סביר להניח כי הדבר האחרון שהדג יאמר הוא: "רטוב כאן נורא". כך משתמר גם דפוס החשיבה הפוליגיני שלנו, בייחוד במימיהן העמוקים של המסורות הגדולות.

דייוויד פ' באראש הוא ביולוג אבולוציוני ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת וושינגטון. ספרו האחרון הוא Out of Eden: The Surprising Consequences of Polygamy (ראה אור ב-2016).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

המובאות מן הקוראן נלקחו מתרגומו של אורי רובין, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב, ואילו התרגומים מן הברית החדשה נלקחו מן התרגום של דליטש.

תצלום ראשי: "זורי, גורילה בן 26, בקונגו, בגן החיות של ברונקס". תצלום: איבון הֶמְסִי. אימג'בנק / גטי ישראלSave

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד פ' באראש, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על האם מוצא האל מן הגורילה?

04
מייק

אם זה נובע ישירות מהביולוגיה שלנו לא היינו מצפים לראות את הקונספט מתפתח אצל האדם הקדמון? במקום זה הוא הומצא במקום די זניח וחלפו מאות בשנים עד שהרעיון תפס מקום מרכזי, וזה תודות לאופיה של החברה, האימפריה הרומית ולאחר מכן האסלאם, ולא דבר טבעי לטבע האדם (ולראיה לא התפתח מודל שכזה בשאר יבשות העולם או במזרח הרחוק)

06
יוסיפוס

אם כבר התפיסה של אלוהים שבוחר בעם אחד מתוך כל העמים, זו תפיסה מונוגמית.
באופן כללי התפיסה המונותאיסטית - תנכי״ת - מופשטת היא עמוקה משהו והיא קפיצת מדריגה משמעותיתביחס לתפיסות אליליות קדומות.

07
שמוליק כרמון

היה הגיוני יותר להניח שדמות האל שואבת השראה מדמויות מלכים.
לא ראיתי עד היום עבודה שמייחסת מוצא רעיונות המלכות או דמויות המלכים לזכר אלפא גורילה דווקא.

הרעיון לוקה מאוד בחסר, ולו מתוך שלא ידוע (לפחות לא בצורה נרחבת) על פולחן גורילה בעולם העתיק.

אז מה לא מוכנים לעשות ולהמציא במרחב ההפשטות?