האם נשים רוצות להתחרות?

יתכן שהבדל מולד ביכולת ובתחרותיות הוא שאחראי לפערים בכמות הנשים והגברים בתפקידים בכירים. האמנם?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

בינואר 2005 נשא לארי סאמרס, נשיא אוניברסיטת הרווארד דאז, נאום צהריים במסגרת הוועידה לגיוון כוח העבודה במדע ובהנדסה. לאחר שהציג את הנאום כ"ניסיון לעורר פרובוקציה", הוא הטיל פצצה גדולה במלחמה עתיקת היומין בין המינים. הוא תהה אם ייתכן שהבדל מולד ביכולת הוא האחראי להבדל העצום בשיעור המדענים בקרב נשים לעומת שיעורם בקרב גברים. סאמרס ציטט נתון, שלפיו רק 20 אחוז מהפרופסורים למדעים ולהנדסה בארצות הברית הם נשים, ותהה אם "במקרה המיוחד של מדע והנדסה ישנן סוגיות של יכולת מולדת, ובמיוחד כאלה הנוגעות לטווחי היכולת, וכי אל הסוגיות הללו חוברים גורמים אחרים, למעשה פחותים בחשיבותם, הקשורים בחברה ובאפליה מתמשכת." במילים אחרות, סאמרס תהה אם נשים מצויות בנחיתות אינטלקטואלית מולדת בכל הקשור להצטיינות במדעים המדויקים — בפרט כשמדובר בגאונות.

התגובה על נאומו של סאמרס היתה מהירה, רחבה וחריפה. ננסי הופקינס, ביולוגית מאם־איי־טי, עזבה את החדר במחאה. "העובדה שהוא נקב ב'יכולת' כגורם השני בחשיבותו לכך שנשים לא מגיעות לפסגה, ועשה את זה בעודו מנהל מוסד ש־50 אחוז מהסטודנטים בו הם נשים — מטרידה אותי מאוד," אמרה הופקינס לתקשורת. "הוא לא צריך לקבל נשים להרווארד אם מה שהוא רוצה לומר להן זה: הי, אנחנו לא חושבים שאתן יכולות להצטיין." התקשורת המקומית והלאומית השתוללה, ובתוך זמן לא רב כבר היתה המערכה לפיטוריו של סאמרס בעיצומה. שנה לאחר מכן הוא התפטר מתפקידו בהרווארד — בין היתר בגלל התגובות על דבריו בוועידה.

בספר "בראשית" נאמר לחווה שאדם ימשול בה. ברומא העתיקה נאסר על נשים להצביע או להחזיק בתפקידים ציבוריים. דתות, תרבויות וחוקים ברחבי העולם ממשיכים לשעבד נשים ולמנוע מהן להתחרות ב"עולם הגברי״

דבריו של סאמרס — שנתפסו כסקסיסטיים במקרה הגרוע, חסרי רגישות במקרה הטוב, ולחלוטין לא תקינים פוליטית (הוא התנצל עליהם כמה פעמים) — לפחות עולים בקנה אחד עם מסורת ארוכת שנים. במשך אלפי שנים חברו התרבות והמדע בניסיון להסביר מדוע נשים אינן תחרותיות ושאפתניות כמו גברים. בספר "בראשית" נאמר לחווה שאדם ימשול בה. ברומא העתיקה נשים אמנם היו אזרחיות, אך נאסר עליהן להצביע או להחזיק בתפקידים ציבוריים. דתות, תרבויות וחוקים רבים ברחבי העולם ממשיכים לשעבד נשים ולמנוע מהן להתחרות ב"עולם הגברי".

דבריו של סאמרס נושאים גם את חותמו של צ'רלס דרווין, אשר לפני יותר מ־150 שנה טען שזכרים מצליחים התפתחו כדי לנצח בתחרות על ההזדווגות. מאז ואילך שימשה תורת הברֵרה הטבעית של דרווין כדי להסביר מדוע גברים באופן כללי תוקפנים ואלימים יותר מנשים. אחרי הכול, גברים נדרשו להתחרות בגברים משבטים אחרים ולהרוג בעלי חיים, ואילו הנשים גידלו ילדים וטיפלו בהם. הרעיון המרכזי הוא שמחיר ההולדה וגידול הצאצאים (היריון, לידה והנקה) גבוה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. מכאן שגברים צריכים להתחרות כדי להוליד צאצאים רבים ככל האפשר, ואילו נשים צריכות להיות בררניות בבחירת הגבר הנכון.

אם, כפי שדרווין הציע, האבולוציה אכן אחראית לָאי־תחרותיות היחסית בקרב נקבות (דרווין לא כתב רק על בני אדם), הרי לכמה מאות שנים של שינויים תרבותיים לא תהיה השפעה משמעותית. האבולוציה יכולה להסביר מדוע מספר הנשים הנושאות בתפקידים בכירים עדיין בטל לעומת מספר הגברים בתפקידים דומים, וכן מדוע נשים אמריקאיות עדיין משתכרות בממוצע 80 סנט על כל דולר שגבר משתכר.

לאחר שציטט את המחקר והעלה את השערת "ההבדלים המולדים" שלו, אמר סאמרס לקהל מפורשות: "בעניין הזה אשמח אם יוכיחו לי שאני טועה." במאמר זה ניקח על עצמנו את האתגר שסאמרס הציב. ביתר פירוט, נבחן איזה חלק בפער בין המינים בשוקי העבודה נובע מגורמים תרבותיים. בהיעדר נתונים, אנחנו לא יכולים לקבל כמובנת מאליה את הטענה, שנשים תחרותיות פחות מגברים באופן מולד. החלטנו להתחיל לאסוף עדויות על ידי התבוננות בגברים ובנשים רגילים, בסביבתם הטבעית, עושים את מה שאנשים עושים מדי יום — מתאמנים, לדוגמה, או מחפשים עבודה — ולהשתמש בכל כלי הניסוי העומדים לרשותנו כדי לענות על השאלות הבאות: באיזו מידה ההבדלים בין גברים לנשים (כגון רמות התוקפנות, הדחף התחרותי וכושר ההשתכרות) אכן מולדים? באיזו מידה הם נרכשים ותלויי תרבות? בסופו של דבר מצאנו הסבר יוצא דופן להבדלים המתמשכים שאנו רואים בין גברים לנשים, במיוחד בכל הקשור לתחרות. אבל תחילה בואו נבדוק לעומק מדוע, למרות ההתקדמות הגדולה, נשים עדיין נשארות מאחור.

באיזו מידה נשים מתחרות?

העניין שלנו בתפקידים השונים של המינים ובתחרותיות החל עם לידת ילדינו. זמן קצר לאחר הלידה התחלנו לשים לב להבדלים בין הבנות עצמן — ובין הבנות לאחים שלהן. אחת מבנותיו של אורי אמנם היתה תחרותית הרבה יותר מאחותה, אבל כל בנותינו בלי יוצאת מן הכלל העדיפו בובות על פני המשאיות וכדורי הבייסבול של אחיהן. כמו הורים רבים אחרים לבנות, התחלנו לשאול את עצמנו, אילו אפשרויות עומדות בפניהן בעולם גברי? האם יוכלו להשתתף ולהצליח בתרבות שעדיין אינה מספקת לנשים הזדמנויות שוויוניות, למרות ההתקדמות שחלה בתחום?

העובדה העצובה היא כי אף שנשים מצליחות יותר מגברים בתחומים מסוימים, כמו השכלה גבוהה, אין כל סיבה לחגוג מהפך בסדר הדברים העתיק, אשר בו גברים הם המין השולט. גברים עדיין מאיישים את התפקידים הבכירים ביותר בחברה בארצות הברית וברחבי העולם כולו. שיעור השתתפותן של הנשים בשוק העבודה עלה מ־48 אחוזים ב־1970 ל־64 אחוז ב־2011, אבל רק אחת מכל חמישה מנהלים בכירים היא אישה, ונשים הן פחות מארבעה אחוזים מבין כלל המנכ"לים ב־500 החברות הגדולות בארצות הברית. יש הרואים בנתונים אלה הישג, משום שהם הגבוהים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. ועם זאת, נשים עדיין משתכרות פחות מגברים המחזיקים במשרות מקבילות לשלהן. נשים טרם זכו לשוויון אפילו בתפקידים ציבוריים. בקונגרס האמריקאי, לדוגמה, נשים עדיין מחזיקות פחות מ־17 אחוז מהמושבים.

זה עשרות שנים חוקרים מעלים השערות באשר לסיבות שבגללן נשים אינן מצליחות לפרוץ את תקרת הזכוכית. באופן אישי, אנחנו חושבים שחלק גדול מהעניין קשור בעובדה הבאה: לגברים ולנשים יש העדפות שונות בכל הקשור לתחרותיות, והם מגיבים באופן שונה על תמריצים. המחקר שלנו מראה שנשים רבות נמנעות ממסגרות ומעבודות תחרותיות, שהמשכורת נקבעת בהן באמצעות דירוג יחסי.

לשם המחשה, ראו את מחקר השדה רחב ההיקף שערכנו ב"קרייגסליסט". בניסוי הזה רצינו לגלות ישירות את הגורמים המשפיעים על אנשים בבואם לנסות להתקבל למשרות בדרגים הנמוכים של מקומות העבודה. כיצד יגיבו גברים ונשים על תרחישים שונים של שכר? האם נשים יפנו לעבודות הכרוכות בתחרותיות ובנטילת סיכונים אם השכר שיציעו תמורתן יהיה גבוה יותר? כדי לקבל תשובות, העלינו שתי מודעות באתרי "דרושים" באינטרנט ב־16 ערים, בחיפוש אחר עוזר/ת מִנהלי/ת, אחת העבודות השכיחות ביותר בארצות הברית. דוגמה לאחת המודעות בסיאטל מובאת להלן:

קטגוריה: ניהולי/משרדי
כותרת: דרוש/ה עוזר/ת לחדשות ספורט
מרכז בֵּקֶר מחפש עוזר/ת מנהלי/ת לשם סיוע באיסוף מידע על אירועי ספורט באזור סיאטל. מרכז בקר פועל בשיקגו, אך מפעיל פרויקט לוויין בסיאטל. העוזר/ת ת/יספק מידע עדכני על חדשות מקומיות ודעות בענפי כדורסל, פוטבול, בייסבול, כדורגל, נסקאר, גולף, טניס, הוקי וענפי ספורט אחרים. דרישות התפקיד כוללות קריאת כתבות ספורט מקומיות (בליגות המקצועניות והמקצועניות־למחצה וכן במכללות) והכנת דיווחים קצרים. התפקיד כרוך גם במטלות משרדיות רגילות — מענה למכתבים, הגהה, תיוק, שליחה וקבלה של דואר אלקטרוני ושיחות טלפון וכו'.
שכר: לפי שעה

מודעת הדרושים השנייה שלנו נראתה דומה מאוד לזו, אבל לא ציינה כי מדובר בספורט. במקום זאת התיאור היה, "העוזר/ת ת/יספק מידע עדכני על אירועים קהילתיים בתחומי האמנות והתרבות, עסקים, בידור, פוליטיקה, פשע ותחומים אחרים. דרישות התפקיד כוללות חיפוש חדשות מקומיות, קריאתן ותמצותן והכנת דיווחים קצרים". במהלך ארבעה חודשים כמעט 7,000 מחפשי עבודה שלחו קורות חיים בניסיון להתקבל לעבודות הללו בערים שונות. לכמה מן הפונים אמרנו שיקבלו שכר לפי שעה, ולאחרים אמרנו ששכרם ייקבע על סמך השוואת הביצועים שלהם לאלה של עובד אחר, כלומר, באופן תחרותי. מטרתנו היתה לראות אם הפן התחרותי ישפיע על בני (או בנות) אחד המינים יותר מאשר על בנות (או בני) המין השני. מה לדעתכם גילינו לאחר כמה חודשים של פרסום המודעות ב"קרייגסליסט"? בני איזה מין המשיכו להביע עניין בעבודה אחרי ששמעו על תנאי התשלום?

נשים שלומדות בטכניון צריכות להוכיח מהרגע הראשון שהן לא פחות טובות מהגברים במתמטיקה ובמדעים, וההנחה המובלעת היא שהן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להראות שגם הן יכולות להיות איינשטיין

שלא במפתיע, גברים הביעו עניין רב יותר במודעה הקשורה בספורט, ואילו נשים פנו לעבודה שלא התמקדה בספורט: 53.8 אחוזים ממחפשי העבודה שענו למודעת הספורט היו נשים לעומת 80.5 אחוזי נשים מבין הפניות למודעה האחרת.
אבל ההבדל האמיתי ניכר כשתיארנו את תנאי התשלום. באחת העבודות היה התשלום 15 דולר לשעה, נקודה. לא רע בשביל עבודה משרדית שלא דורשת ניסיון קודם. בשיטת התשלום התחרותית, לעומת זאת, תוגמלו העובדים על בסיס הביצועים שלהם ביחס לעובד אחר. לפונים נאמר שיקבלו 12 דולר לשעה, אבל ביצועיהם יושוו לעובד אחר, ומי שיבצע עבודה טובה יותר יקבל בונוס של שישה דולרים לשעה נוסף על שכר הבסיס. בדרך זו בשתי השיטות היה השכר הממוצע 15 דולר לשעה, אבל באחת מהן היה תמריץ חזק ובאחרת לא.

אולי יפתיע (ויצער) אתכם לגלות את החלוקה הסופית בין הפונים לעבודות השונות. באופן כללי, נשים לא אהבו את התשלום התחרותי: הסבירות שנשים יפנו לעבודה התחרותית היתה נמוכה ב־70 אחוז לעומת הגברים. יתרה מכך, הנשים שבכל זאת ניסו להתקבל לעבודה התחרותית הציגו לרוב קורות חיים מרשימים יותר משל הגברים שניסו להתקבל לאותה העבודה. דומה שהממצאים הללו מחזקים את הממצאים האחרים שלנו, שלפיהם גברים אינם נרתעים מתחרות כמו נשים.
קריירה מצליחה כמנכ"ל מחייבת עיסוק תכוף ותגובה מהירה במצבים תחרותיים. אין פלא, אם כן, שנשים כה מעטות מגיעות לתפקידים אלה. אם תחפשו בגוגל את הביטוי "לכל גבר יש מחיר", תקבלו המון ציטוטים נחמדים על כך שאפשר לשחד כמעט כל גבר לעשות כמעט כל דבר. אבל אם תחפשו "לכל אישה יש מחיר" — טוב, לזה יש משמעות שונה מאוד.

בנות מול בנים

 

בוגרים אוניברסיטה

בוגרי תוכנית פיזיקה למצטיינים באוניברסיטת קיימברדג׳, 2006. צילום: דייב פיק

לארי סאמרס לא דיבר על עבודות פשוטות. הוא דיבר על מדענים. אז מה קורה כשמתמטיקאיות ומדעניות חכמות מתחרות בגברים? כדי לגלות זאת, ביקשנו מקבוצות של שלושה גברים ושלוש נשים לפתור סדרה של מבוכים במחשב תמורת תשלום. אתר הניסוי היה הטכניון בחיפה, מוסד שקשה להתקבל אליו, וגברים מהווים בו 60 אחוז מכלל הסטודנטים. נשים שלומדות בטכניון צריכות להוכיח מהרגע הראשון שהן לא פחות טובות מהגברים במתמטיקה ובמדעים, וההנחה המובלעת היא שהן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להראות שגם הן יכולות להיות איינשטיין.

אחת הנשים בקבוצת הניסוי היתה אירה. אירה היתה סטודנטית מבריקה, חובבת מושבעת של משחקי מחשב ושוחרת טכנולוגיה ורעיונות טכניים מורכבים. היא נולדה במוסקבה ועלתה לישראל עם הוריה ואחיה הבכור כשהיתה בת עשר. גם בגיל צעיר אהבה מתמטיקה, ולכן לא היה מפתיע שרצתה להתקבל לטכניון. אבל השהות שם לא היתה קלה; היא היתה הכוכבת של הכיתה במתמטיקה בתיכון, אבל בטכניון כולם חכמים. היה עליה לעבוד קשה יותר ולהתחרות בסטודנטים האחרים כדי לעבור את הבחינות. סטודנטים רבים אחרים, נחושים פחות, נכשלו במהלך הלימודים ועברו לתחומים תחרותיים פחות. אבל אירה הצליחה. היא שקדה על לימודיה, ישנה רק ארבע שעות בלילה וּויתרה על תחביב הבלט שלה. היא ידעה שהיא תסיים את הלימודים.

בניגוד לכמה מחברותיה, אירה לא נרתעה מהרעיון של קריירה בתחום המדעים והטכנולוגיה. למרות זאת, רצינו לדעת אם זהותה כאישה תשפיע על להיטותה להתחרות על כסף בניסוי שלנו. האם תיקח חלק במשחק שהוספנו לו תמריצים תחרותיים? המשתתפים בניסוי התבקשו לפתור מבוכים רבים ככל האפשר בתוך 15 דקות וקיבלו דולר תמורת כל מבוך שפתרו. כאשר בדקנו את הצלחתם של המשתתפים בקבוצות הללו, מצאנו שהישגי הנשים היו דומים לאלה של הגברים. אבל המשתתפים בקבוצות האחרות קיבלו תמריץ תחרותי: מי שיפתור הכי הרבה מבוכים יקבל יותר כסף. האם להט הקרב יגרום לאירה להתאמץ יותר?

מתברר שהמשתתפים הגברים הגיבו לתמריץ התחרותי בכך שהגדילו את מספר המבוכים שפתרו במהלך 15 הדקות, אבל אירה והנשים האחרות לא הגיעו להישגים דומים. במצב התחרותי הנשים פתרו בממוצע אותו מספר מבוכים שפתרו במצב הלא־תחרותי. נדמה כי ההשערה שלנו, ולפיה נשים תחרותיות פחות מגברים, תקפה גם במקרה של אירה ויתר הסטודנטיות המבריקות בטכניון.  בניסוי אחר חיקינו משהו שאתם אולי זוכרים מילדותכם. זוכרים איך זה לרוץ ספרינט לבדכם ואיך זה לרוץ לצד מישהו אחר? אם אתם תחרותיים, העובדה שאדם אחר רץ לידכם עשויה לדרבן אתכם לרוץ מהר יותר ולנצח ב"מרוץ" דמיוני. לקחתם מצב פשוט והפכתם אותו לתחרות. ואם אתם פחות תחרותיים, אולי לא אכפת לכם מי נמצא לידכם — אתם פשוט רצים מהר. כפי שאולי ניחשתם, רצינו לבחון אם יש הבדל בין הנטיות התחרותיות של בנים ובנות. לשם כך ביקרנו בכיתות ד' שונות ברעננה. במהלך שיעור ספורט ביקשנו תחילה מהילדים לרוץ 40 מטרים על מסלול, ילד אחד בכל פעם. לאחר שהמורה מדדה את הזמנים, התלמידים שרצו במהירות דומה התחרו אלה באלה. לא הצענו תמריצים, ואפילו לא אמרנו לילדים שמדובר בתחרות. הילדים פשוט התבקשו לרוץ זה לצד זה.

כפי שגילינו בניסוי המבוכים בטכניון, הבנים הגיבו באופן עז יותר על הסביבה התחרותית, ורצו מהר יותר מכפי שרצו לבדם. נדמה כי הבנות לא הגיבו על התחרות גם הפעם. הן רצו באותה המהירות כמקודם — גם כשהתחרו אך ורק בבנות אחרות. שוב נראה שבנות אינן מגיעות להישגים גבוהים במיוחד בסביבה תחרותית. בסופו של דבר, המחקר הוביל אותנו לחברות הפטריארכליות והמטריארכליות ביותר בעולם. גישה זו נועדה לספק תובנות ראשוניות על השפעתה של התרבות על הנטיות התחרותיות.

ערב קר אחד לפני כמה שנים, במפגש חברים, ישבנו ושיחקנו פוקר עם כמה גברים בקולג' פארק, מרילנד. בין לעיסת סיגר לשוט של ויסקי שאלנו את עצמנו למה רוב הנשים לא נהנות מהפעילויות הנפלאות האלה כמונו. לצד זאת, וחשוב אף יותר, תהינו גם על תוצאות הניסויים שנערכו בטכניון ובבית הספר. האם נשים פשוט נולדו לסלוד מתחרות — או שהחברה השפיעה על טעמן ועל העדפותיהן? האם אי־תחרותיות היא תכונה נשית מולדת או התנהגות נרכשת? אם מדובר בהתנהגות נרכשת, מה בדיוק הקשר בין הסביבה — או העובדה שהתרבות משפיעה על נטיותיהן התחרותיות — ובין יכולת הלמידה שלהן? ואם מתברר שההבדלים תלויי חברה, האם יש לבנותינו סיכוי הוגן להצליח בחברה תחרותית?

היתה רק דרך אחת לגלות. היה עלינו להתרחק מהחברה המערבית. בתמיכת הקרן הלאומית למדע יצאנו לבחון את הבסיס הביולוגי של התחרותיות בשניים מן המקומות הקיצוניים ביותר בעולם מבחינה חברתית. ערכנו ניסויים בחברה שבה נשים אינן מחזיקות בשום כוח, ובחברה שבה הרבה מהכוח בידיהן. הרחקנו לארבע כנפות תבל כדי לענות על השאלה שפרויד, דרווין ואין־ספור פסיכולוגים, סוציולוגים ואנתרופולוגים אחרים העלו השערות לגביה, אך התקשו לבחון. אגב כך הצלחנו גם לפתח ניסויים מדעיים שסיפקו לנו נקודת מבט חטופה וייחודית על התנהגות נשים בשווקים שמצויים בחברות שונות בתכלית זו מזו — חברות המנוגדות זו לזו לגמרי בכל הנוגע לתפקידי האישה בהן. חקירת היסודות של התנהגותן איפשרה לנו לשפוך אור על השאלה הבאה: האם נשים מכל שדרות החברה תחרותיות פחות מגברים? חברים אנתרופולוגים סייעו לנו לזהות שני שבטים מנוגדים באופיים: שבט המסאי הפטריארכלי בטנזניה, ומולו בני הקהאסי המטריארכליים בצפון־מזרח הודו ובדקנו את התחרותיות בשניהם.1

מסע לטנזניה

מסאי

נשים בשבט מסאי בטנזניה, 2006. צילום: lithics50

בני המסאי הגאים, לבושים בגלימות ססגוניות ונושאים חניתות, ממשיכים את מסורת אבותיהם רועי הבקר במישורים שלמרגלות הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה. אצל המסאי, ככל שלגבר יש ראשי בקר רבים יותר, כך הוא עשיר יותר. פרותיו של גבר חשובות לו יותר מנשותיו. בקרב המסאי, לגבר עשיר בבקר יכולות להיות עשר נשים. תרבות המסאי אכזרית מאוד כלפי הנשים. הגברים, שלרוב אינם מתחתנים לפני גיל 30, נושאים נשים הנמצאות בתחילת גיל ההתבגרות שלהן. אם תשאלו גבר, "כמה ילדים יש לך?" הוא ימנה רק את בניו. מאז לידתן נשים לומדות להיות כנועות. נשים עובדות בבית ובכפר, ונאסר עליהן לצאת מגבולותיו. אם בעלה של אישה אינו בסביבה, היא מוכרחה לבקש רשות מאחד מזקני השבט כדי לנסוע מהכפר, לפנות לטיפול רפואי לפני קבלת כל החלטה חשובה.

הגברים והנשים בטנזניה דומים מאוד לגברים ולנשים שבדקנו במדינות מפותחות. 50 אחוז מגברי המסאי בחרו להתחרות, אך רק 26 אחוז מהנשים בחרו בכך. שוב נראה שרוב הנשים פשוט לא רצו להתחרות

ביום ראשון בהיר אחד עשינו את דרכנו לאחד מכפרי המסאי כדי לתאם את הניסויים שנערוך באותו שבוע. חלפנו על פני משפחות שיצאו לשוק, מרחק של יותר מ־15 קילומטר. בראש כל קבוצה הלך הגבר, נושא רק את מקלו. שלושה מטרים מאחוריו צעדה אשתו, ועל ראשה סל ענקי מלא לעייפה. ברוב המקרים היה תינוק קשור לגבה; בידיה הפנויות הובילה את ילדיה הגדולים יותר. הגבר אפילו לא הפנה את מבטו לבדוק את מצבם של נשותיו וילדיו. ביסודו של דבר, נשות המסאי הן סחורה. "גברים מתייחסים אלינו כמו אל חמורים," סיפרה אשת מסאי לחוקר אחר.

כשהגענו לכפר המסאי קידמה את פנינו השירה הנפלאה של הנשים במבנה של קריאה ותשובה (נראה שהמסאי שרים כך כמעט ללא הפסקה). קוֹינֵט סַנְקָלֶה, צ'יף המסאי אשר פירוש שמו הפרטי, כפי שנאמר לנו, הוא ה"גבוה", יצא לקבל את פנינו. הוא היה לוחם גאה, יפה תואר ורחב מצח. עוד כשהיה נער הוכיח את אומץ לבו כאשר הרג אריה בחנית. החיה הותירה צלקות שיניים ניכרות בפניו, בחלק העליון של חזהו ובזרועותיו. הוא ניגש אלינו בצעד ארוך ולחץ את ידינו. אז הסתובב והציג אותנו בפני 30 מאנשי שבטו, שהביטו בנו בעיניים מוצרות בחשד. הגברים לבשו בגדים ססגוניים ורפויים, דמויי גלימה, בתבנית משובצת או בצבעים חומים, שעטפו אותם מכתפיהם ומטה. הם ענדו עגילים משתלשלים ושרשרות עשויות חרוזים נוצצים וצבעו את זרועותיהם ואת פניהם בפסים של עפר אדום. לרובם חסרו שיניים פה ושם. לאחר קבלת הפנים סעדנו את לבנו בעז צלויה בלב המעגל שיצרו בקתותיהם שטוחות הגג, הנקראות "בומה", והקשבנו לקולות הבקר הגועה, אשר יחסי המסאי עמו מעוררים רושם של סימביוזה ממש.

לאחר שנת לילה במלון מקומי, שלא היה מן המשובחים, התעוררנו ביום המחרת וקיבלנו חדשות רעות. באנו לטנזניה לצורך ניסוי חלוצי, המבוסס על ניסוי המבוכים שאירה השתתפה בו, רק בלי מחשבים. המשתתפים מקרב המסאי היו אמורים לפתור את המבוכים על נייר באמצעות עטים, אלא שנשות הכפר נותרו אובדות עצות לנוכח הכלים הפשוטים האלה. הן מעולם לא החזיקו עט, ולא היתה להן שום כוונה להתחיל בכך עכשיו.
היינו בצרות.

מישהו הציע שנבנה מבוכים מעץ שהכפריים יוכלו לפתור על ידי הזזה של פיסת עץ קטנה בתוכם. קן ליאונרד, שותפנו לפרויקט ומומחה למסאי, הכיר אדם שהפעיל סדנה בעיירה. למחרת, בעזרת מכונאי רכב מקומי ונגר, בילינו 12 שעות מיוזעות בשמש האפריקנית הקופחת בבניית מבוך מעץ. הכפריים צפו בנו בעבודתנו, לוטשים עיניים וצוחקים על הגברים הלבנים המשונים, שניסו כפי הנראה לבנות צעצועים לילדים. יום ארוך של עבודה קשה הניב מבוך אחד ויחיד. לרוע המזל, הוא העמיד עדות ניצחת למיומנויות הנגרות המפוקפקות שלנו. טעינו בבנייה, ולא היתה שום אפשרות לפתור את המבוך... עכשיו היינו שקועים בצרה גדולה עוד יותר. כיצד נוכל להופיע בכפר למחרת בלי דבר להציע לאנשי השבט
הנאספים?

אז הגיע רגע ההארה. בדרכו למלון זיהה אורי חנות שמכרה כדורי טניס ודליים. המשימה שהחלטנו להשתמש בה (והעתקנו מאז בניסויים רבים אחרים) היתה פשוטה: ביקשנו מהמשתתפים להשליך כדור טניס לתוך דלי. הכפריים מעולם לא קלעו לדלי קודם לכן, כך שאיש מהם לא היה מיומן במשימה, ולא היה יתרון לבני אחד המינים. עוד חשבנו שהמטלה תספק לנו דרך מהירה להעריך את נטייתו הבסיסית של אדם להתחרות. כל מה שצריך כדי לקלוע כדור לדלי היה היכולת לכוון. בבוקר שב הצוות שלנו לכפר, חמוש בכמה כדורי טניס, דליי משחק קטנים והרבה כסף. בני השבט המתינו לנו, וחילקנו אותם לשתי קבוצות. אז הזמנו את המשתתפים — אחד מכל קבוצה — לגשת למקום שנסתר מעיני האחרים, ובו המתין לו אחד החוקרים. נאמר להם שהמשימה מצריכה לזרוק כדור טניס לתוך דלי ממרחק של שלושה מטרים. כל משתתף קיבל עשרה ניסיונות קליעה.

כעת ביקשנו מהכפריים לבחור באחת מבין שתי אפשרויות תשלום: בראשונה הוא או היא יקבלו סכום השקול ל־1.5 דולרים — שכר יום עבודה שלם — בכל פעם שיקלעו לדלי. בשנייה יקבלו סכום השקול ל־4.5 דולרים על כל קליעה מוצלחת, אבל רק אם יגברו על יריבם. אם שני המשתתפים יקלעו מספר שווה של פעמים, כל אחד יקבל 1.5 דולרים לכל קליעה. אם יתגלה שיריבם טוב מהם, הם לא יקבלו כל תשלום. כלומר, ביקשנו מהמשתתפים לבחור בין שתי אפשרויות: אחת שבה התשלום תלוי רק בהצלחה שלהם עצמם, ואחרת שבה הם מתחרים במישהו אחר. הצעירים — במיוחד הגברים — התלהבו מהרעיון, ואילו המבוגרים יותר, בלי קשר למינם, נראו מעט חשדנים (כפי שהייתם גם אתם במקומם. תארו לעצמכם שמישהו מגיע לפרוור הפורח שלכם ומציע לכם ולשכנכם שכר של שבוע בשביל להשתתף במה שנראה כמו משחק טיפשי).

המשתתף הראשון היה בחור גדול וחסון, מורונגה שמו, שנראה בשלהי שנות ה־50 לחייו. מורונגה היה פטריארך שבטי אמיתי, ולו שש נשים, 30 ילדים ומספר בלתי ידוע של נכדים. הוא בחר להתחרות. הוא הניף את זרועו וכיוון את הכדור אל הדלי. הוא זרק חזק מדי, החמיץ בניסיון הראשון ושאג באכזבה. בניסיון השני קיפץ הכדור על שפת הדלי החוצה. אבל הכדור השלישי נכנס לדלי, ומורונגה חייך מאוזן לאוזן. הוא המשיך לזרוק את שבעת הכדורים הנותרים. לאחר שקלע כמה קליעות מוצלחות ולמד שהצליח יותר מהמתחרה שלו, הוא לקח את כספו ועזב בשביעות רצון.

לא חלף זמן רב בטרם פשטה השמועה שכמה אמריקאים מגוחכים מחלקים הון תועפות לכל דורש. בסופו של דבר, 155 מהאנשים שנבחרו השתתפו במשחק. בסוף היום הכפריים לא רצו לתת לנו לעזוב. נאלצנו לזנק למכונית עם שארית כספנו — שהיה נחוץ לנו כדי לערוך ניסויים דומים בכפרים אחרים — ומיהרנו להימלט מהמקום, בעוד האנשים דולקים בעקבותינו. לאחר כמה שבועות של ניסויים מסוג זה בכפרים שונים סיכמנו את הנתונים. האם הגברים הפטריארכלים האלה יתגלו כתחרותיים יותר מן הגברים בארצות הברית, בישראל או בכל מדינה מפותחת אחרת? האם הנשים יהיו פחות תחרותיות?

בקצרה, גילינו שהגברים והנשים בטנזניה דומים מאוד לגברים ולנשים שבדקנו במדינות מפותחות. 50 אחוז מגברי המסאי בחרו להתחרות, אך רק 26 אחוז מהנשים בחרו בכך. שוב נראה שרוב הנשים פשוט לא רצו להתחרות — ועם זאת, אולי במפתיע, הן לא היו הרבה פחות תחרותיות מן הנשים בתרבויות מערביות.

האיש המתאים לתפקיד

בינתיים בארצות הברית ניסתה ליז להתקבל לעבודה. ליז היתה אישה בת 42 שהשיבה להצעת עבודה כמנהלת מחלקת הקריאייטיב של חברת שיווק מניו יורק. היה לה ניסיון מקצועי רב הודות לעבודה קודמת באותו תפקיד, והיו לה גם הכישורים וההמלצות הנכונים. אבל תהליך סינון המועמדים היה ארוך ותחרותי, ומאות אנשים ביקשו להתקבל לאותה משרה.

כחלק מתהליך הסינון, מנהל מחלקת כוח האדם ביקש מהמועמדים המועדפים, כולל מליז, לקחת חלק בכמה ראיונות. כשהתהליך נעשה תחרותי יותר, התבקשו המועמדים לעצב בתוך שעה מעטפה למשלוח דיוור ישיר. ביצוע ראוי של מלאכה כזו דורש הרבה יותר זמן. נוסף על כך, אין כמעט שום קשר בינה לעבודה המעשית של ניהול צוות של 20 מעצבים. מטרת המבדק היתה לבחון את היכולת לעבוד מהר בסביבה תחרותית — הדרושה, למשל, לסוחר מניות בזירת המסחר — יותר מאשר לגרום לאנשים לפתוח מעטפות. בסופו של דבר, החברה קיבלה לעבודה גבר שהצליח בשלב התחרותי. היא ניפתה מועמדת טובה ממנו בלי לבחון את היכולת הרלוונטית לתפקיד. מבחינת ליז, פירוש הדבר הוא ש"הפסידה" למועמד מוכשר פחות ממנה. מבחינת החברה, פירוש הדבר שוויתרה על הפונה המוכשרת יותר לטובת הפונה התחרותי יותר.

מתברר שמנהלי מחלקות כוח אדם מבססים את החלטות שכירת העובדים שלהם על אינטואיציה ועל העבר (כלומר, לרוב, על האופן שבו הבוס הקודם שלהם בחר עובדים). במקרים רבים אופן הבחירה הזה עדיין מבוסס על תפיסות שגויות, שבעצמן השתנו כבר מזמן — ולרוב הוא מבכר גברים על פני נשים. מחקרים שבים ומראים כי כאשר מועצת מנהלים, המורכבת מגברים בלבד, צריכה לבחור חבר חדש או מנכ"ל, היא בוחרת לרוב במישהו שנראה כמו החברים בה. מאמר של בית הספר למשפטים של אוניברסיטת דייטון מ־2012 מציין, "כמעט כל דיווח או מחקר מהעת האחרונה, העוסקים בהתקדמותן של נשים בכל הקשור להגדלת הייצוג בדירקטוריונים, מתארים את מצבן כ'דורך במקום' או ביטוי דומה אחר", וכל זאת חרף העובדה שכאשר נשים נבחרות למועצות מנהלים, ערך המניות של החברות עולה. עם כל זאת, יש גבול ליכולת לדכא כישרונות בשווקים. בקרוב כבר יוכלו נשים ליהנות ממקומן המוצדק בראש ארגונים, וחברות שיפעלו במוקדם ולא במאוחר ירוויחו מכך.

המאמר מבוסס על פרק מהספר ״ציר ה-Y״ שכתבו יחד אורי גניזי, פרופסור לכלכלה התנהגותית באוניברסיטת קליפורניה שבסן דייגו וג׳ון ליסט, פרופסור לכלכה באוניברסיטת שיקאגו. הספר רואה אור בימים אלה בהוצאת דביר. מאנגלית: אורי שגיא

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אורי גניזי וג׳יון ליסט.
§ מאמר | # השראה
- דימוי שערריצת שדה באוניברסיטת נוטרדאם. ב-2010 התחרו לראשונה גברים ונשים באותו מקצה. צילום: פיל רודר


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על האם נשים רוצות להתחרות?

01
גלי

המאמר מרתק, אבל מתחילתו ועד סופו לא הונחה השאלה המתבקשת: האם אי פעם קמה תרבות שגידלה ילדות להאמין שהן יכולות להצליח כמו גברים ואף יותר מהן? האם אין זה הדבר שמחבר את כל התרבויות, העובדה שנשים מלכתחילה מחונכות להאמין שלא ניתן בכלל להעלות על הדעת את התחרות בינן ובין גברים? ובכלל, תחרות מכל סוג שהוא איננה נתפסת בעיניי כדבר נשי, בתור פמיניסטית אני לא יכולה שלא לשייך את זה לחברה.
חבל שלא הוצגו תוצאות המחקר בחברה המטריארכלית, יכול להיות מעניין.
אם לחזור לרגע אל ״המין השני״ של דה בובואר, חברות מטריארכליות לא שולטות בעולם לטענתה מכיוון שהאישה איננה שואפת לצאת מגבולות עצמה כפי ששואף לכך הגבר. הוא, בניגוד אליה, שואף להתפתח ולגדול, וההוכחות שהוא מספק לעצמו על כך הן בדמות שעבוד של גברים ונשים אחרים. העובדה שהחברה הפטריארכלית נבנתה בידי גברים, עבור גברים, מצביעה על כך שתחרות היא הדרך ה״נכונה״. אולי זוהי הדרך הנכונה להגיע לראש הפירמידה הפטריארכלית. השאלה היא מי רוצה בכלל להגיע לשם, והאם זה צודק להמשיך ולכפות על נשים, הן מעל ממחצית האנושות, את אותם הסטנדרטים של הצלחה כפי שרואה אותם החברה הפטריארכלית השולטת עליהן.

    02
    דליה

    אכן, הבחירה בתחרותיות כמדד להצלחה של נשים היא בעייתית. מימים ימימה הייתה התחרות (או המלחמה) מאבק על משאבים - נכסים, כבוד, מין - והמתחרים המצליחים זכו במשאבים כתגמול. ייתכן שהנשים הורגלו כבר בחברות הקדומות שיוכלו לזכות בנתח קטן מן המשאבים של הגברים שיצאו לתחרויות בתמורה לתמיכה הלוגיסטית מאחורי הקלעים (בית, משפחה). הסידור הזה, שעוגן היטב בחקיקה, על פיו הנשים הן למעשה רכושו של הגבר (ה"בעל") מנע במשך אלפי שנים מנשים להיחשב - גם בעיני עצמן - ליצורי אנוש עצמאיים ובעלי יכולות שמחוץ לבית ולמשפחה. השינויים שחלו בעשורים האחרונים בתעסוקת נשים הם קצרי טווח מכדי להסיק מהם מסקנות משמעותיות. זאת במיוחד כאשר המחקר מוטה במפורש לטובת התגמולים החומריים המוצעים למתחרים ובכך משעתק את מנגנוני התחרות/ציד/מלחמה הקדומים.
    העובדה שנשים משתכרות פחות מגברים בתפקידים דומים או אף זהים אינה יכולה להיות מוסברת על ידי תחרותיות. זו היתממות. למה לא לבדוק אפשרות של קבוצות אינטרסים שפועלות בשיטת "חבר מביא חבר" ומתגמלות זו את זו, הן בעסקים והן באקדמיה? שערוריית שכר הבכירים בתאגידים ובחברות פיננסיות - בעולם המערבי כולו - כשגם מנכ"לים שכשלו מקבלים הון עתק, מוכיחה שאין לתגמול קשר להצלחה או בתחרות.
    גם המחקר עצמו לוקה בחסר: מפתיע שלא נבחנו קהילות של נשים כמותן יש רבות בחברה המערבית, למשל בתי ספר לבנות בהם התלמידות, המורות והמנהלות כולן נשים. האם התחרות שם נמוכה מזו שבבתי ספר לבנים?

03
יורם הורוביץ

איו לי ידע מספיק כדי להתווכח עם ההנחה של החוקר שמדובר בענין מולד. אבל מניסיוני אני יודע שכדי ליזום, להתחרות, ללכת אל מצבים לא ברורים צריך לקחת בחשבון את האפשרות להיכשל, לטעות, להתאכזב, ומזה חוששות נשים. פעמים רבות מידי נתקלתי בנשים שהעדיפו להתכנס אל המוכר, הידוע, הבטוח ולא להתלהב מפרויקט חדש.

04
צהלה

ההשוואה בעיני היא כמו לנתח את יכולות הארץ למול יכולות השמיים. השוני ברור ומוחלט, ועם זאת לא אלה ולא אלה מבטלים האחד את השני. ולא נמדדים זה ביחס לזה.
הקביעה/שאלה/תהייה שנשים נושאות תכונות מולדות לגבי יכולות השרדותיות, אינה במקומה - הכח והמעמד אותו הגברים מנסים לרדוף ולהשיג מתוך תחרות גלויה או סמויה - הוא נתון קבוע בבסיס הנשיות במודע או שלא.
במילים אחרות הייתי מסכמת כי נשים נולדות עם עוצמה פנימית בעוד גברים מנסים להוכיח את קיומה של עוצמה זו תחת ידיהם ע״י התחרות כזו או אחרת.

05
דוד קודיש

המחקרים מאוד מעניינים ואני חושב שיש לקרוא אותם לא כהסבר להבדל בין גברים ונשים אלא כביסוס למצב הקיים. אולי זה יכול היה להיות אחרת, ואולי יש מקומות בהם זה שונה, אבל ברוב החברות היום זה המצב.
בתחומי המחקר שלי (מישחוק) אני רואה תופעות דומות בהם ניסיונות ליצירת מוטיבציה ע"י תחרותיות, מתקבל בברכה ע"י גברים ובאופן שלילי ע"י נשים. לא מצאתי שהתוצאות של גברים היו טובים יותר אלא שהם נהנו מהתהליך בעוד נשים חרקו שיניים.
המשמעות היא בדיוק כפי שצויין בדוגמה של קבלה לעבודה. אם רוצים ליצור שיוויון ואם רוצים באמת למצוא את הטובים ביותר, ייתכן שיצירת תחרות היא סוג של אפליה.

07
נאוה

מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי תחרותית. ההישגים הטובים ביותר שלי הן בזירות תחרותיות . אני מבינה שאני כנראה ה'יוצאת מן הכלל' הנשי. אני מניחה שהדרך בה חונכתי ונסיבות חיי האישיות הן אלו שהשפיעו על ההתנהגות שלי ולא רק בנושא התחרותיות.