האם רומא שוב נופלת?

ההיסטוריה מלמדת שקשה לזהות בזמן אמת שחיקה הרסנית והתמוטטות קרובה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אירועי השישה בינואר בגבעת הקפיטול היו יוצאי דופן מכל מיני סיבות, ואחת מהן היא הניחוח המובהק שעמד באוויר: ניחוח של נפילת רומא. התמונות מאכסדרת השיש המושחתת היו יכולות להיות, באותה מידה, מראות מלפני עידן ועידנים, ממקדש יופיטר שהושחת זה עתה. היו בין התוקפים מי שצבעו את גופם, ואחד מהם חבש קסדה מקורננת. הפולשים השתלטו על אולם הסנאט, שאת דלתותיו המזרחיות והמערביות מעטרים כיתובים בלטינית. פרשנים שנזכרו אז בקיקרו, ציינו את קשר קטילינה של חברי הסנאט הרומי. הכותרות דיברו על ההתנפלות האלימה על גבעת הקפיטול במונחים של פשיטה אלימה.

קיקרו מגנה את קטילינה, צ'זרה מקארי

"קיקרו מגנה את קטילינה" (1890), קטע מפרסקו מאת צ'זרה מקארי. תצלום: ויקיפדיה

הם גינו את "ההסתה וההתקוממות" וציינו שהשבעת השליט החדש תתקיים כמתוכנן. ובתוך כל המהומה התפרסם דיווח על גילויָם והצגתם של פריטים מגני קליגולה, קיסר הפכפך ונקמני, שאחת מנשותיו נקראת מילוניה

בחוץ השתוללה מגפה, שהזכירה את גלי המגפות ששטפו מעת לעת את האימפריה הרומית. האומה עמדה מוכה, וראשי המטות המשולבים, בתפקיד ה"מגיסטר מיליטוּם" הפונים ללגיונות, פרסמו הצהרה חסרת תקדים שדיברה בראש ובראשונה אל השליט: הם גינו את "ההסתה וההתקוממות" וציינו שהשבעת השליט החדש תתקיים כמתוכנן. ובתוך כל המהומה התפרסם בניו יורק טיימס דיווח על גילויָם והצגתם של פריטים מגני קליגולה, קיסר הפכפך ונקמני, שאחת מנשותיו נקראת מילוניה.

מאז פרסום "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" מאת אדוארד גיבון (Gibbon), אנו מודעים לאפשרות המצמררת שאפוקליפסה נוסח רומא תחזור על עצמה. המושבות האמריקניות לשעבר של בריטניה, שהכריזו על עצמאותן בשנה שבה התפרסם הכרך הראשון של גיבון, הוטרדו במיוחד מהמקבילות שהן זיהו בין המקרים. האבות המייסדים פחדו מהתגנבותה החשאית של הרודנות. חצי מאה לאחר מכן הוצגה לעולם "מסלולה של אימפריה", סדרת הציורים האלגורית של תומס קול (Cole), שגוללה מהלך נרטיבי החושף את השלכותיהם של שאפתנות מופרזת והיבריס לאומי. כיום, לא פחות מאז, יש מי שמטה אוזן לאותות המבשרים על סוף העולם, וממהר, כמו קאטוֹ, לפזר אזהרות. ומובן שיש אמריקנים – ובהם המשתתפים בתקיפה בשישה בינואר – שיפיקו סיפוק רגעי מקריסת המדינה. "להפיל את רומא?" אומרת אישה ברברית לבעלה בקריקטורה ישנה מניו יורקר. "הנה התשובה לכל הבעיות".

מובן שההשוואות האלה עלולות בקלות להידרדר לשטחיוּת. המדינה הרומית, בצורה כזאת או אחרת, שרדה כל כך הרבה זמן – מעל לאלף שנה – והשתנתה לעתים קרובות כל כך, שההיסטוריה שלה כוללת כמעט כל סוג של התרחשות אנושית שאפשר להעלות על הדעת

מובן שההשוואות האלה עלולות בקלות להידרדר לשטחיוּת. המדינה הרומית, בצורה כזאת או אחרת, שרדה כל כך הרבה זמן – מעל לאלף שנה – והשתנתה לעתים קרובות כל כך, שההיסטוריה שלה כוללת כמעט כל סוג של התרחשות אנושית שאפשר להעלות על הדעת, משמשת כמקבילה לכל אירוע מודרני אפשרי, ומספקת תשובות סותרות לכל שאלה שאפשר להציב. ובכל זאת, גם אני איני חסין לעיסוק בעבר הרומאי. לפני יותר מעשר שנים פרסמתי ספר בשם "האם אנחנו רומא? נפילת האימפריה הרומית וגורל אמריקה," שבחן מקרוב את ההשוואה הוותיקה בין רומא וארה"ב. התמקדתי בעיקר בנושאים רחבים שמעבר לפוליטיקה המפלגתית, אבל הספר נכתב ברגע היסטורי ספציפי ושיקף את המציאות האכזרית של תקופתו: המדינה טבעה בבוץ בעיראק ובאפגניסטן, הפחד והחשדנות כלפי זרים התעצמו והלכו ועבודות ציבוריות מכל הסוגים (תחזוקת הכבישים המהירים, תפעול בתי הכלא, אבטחה) הופרטו. בכל הדברים האלה נשמעו הדים מסיפורה הארוך של רומא.

התקפה, וושינגטון, 6 בינואר 2021

מה תזכור ההיסטוריה? האם ידובר ב-6 בינואר 2021? בינתיים, התמונות מדברות בקול רם. תצלום: בריאן או'פאניי

הנושאים שכתבתי עליהם אז עודם רלוונטיים, אבל ההקשר השתנה. ההשוואות שעולות בדעתנו כעת אינן עוסקות רק במציאות שבשטח אלא גם באשליות שבראשינו. ביזוי האמת, האכזריות והזוהמה המוסרית של מנהיגים רבים, השחתת המוסדות הבסיסיים – כל סימני הרקב האלה החלו להתרבות זמן רב לפני השישה בינואר, והם עדיין קיימים, אף שההמון נהדף.

אילו כתבתי כיום את "האם אנחנו רומא?", אחת המגמות החדשות שהייתי מבליט קשורה למשפט ששמענו שוב ושוב במהלך כהונת טראמפ: “adults in the room” (המבוגרים האחראים). הטענה הבסיסית בהקשר זה – ומדובר בדלוזיה עם היסטוריה ארוכה – היא שאפשר לרסן מנהיג ילדותי ובלתי כשיר אם מקיפים אותו ביועצים מנוסים, ואם לא בעזרתם, אז באמצעות אנשי המקצוע המיומנים שמאיישים משרות בכל אגפי המדינה. פקיד הממשל שפרסם טור דעה אנונימי בניו יורק טיימס ב־2018, עשה מאמץ מפורש להרגיע את קוראיו: "האמריקנים צריכים לדעת שיש מבוגרים בחדר". אנשים שונים קיבלו את תואר המבוגר שבחדר, כולל דון מקגאן, היועץ המשפטי של הבית הלבן, וג'ון קלי, ראש הסגל. לפעמים דמיינתי לעצמי את המבוגרים האלה – שביניהם היו יוצאי צבא מעוטרים – כשהם עונדים סרטים מיוחדים. הפגם הברור בסידור הזה הוא שאם הילד נקלע להתקף זעם, הוא יכול להדיח את המבוגרים האלה במחי ציוץ.

קיסרים מכהנים מתו באופן בלתי צפוי ובניהם, ילדים בגיל 4 ו־8 ירשו את התפקיד המרומם. גם אז מונו "מבוגרים בחדר" כדי לשרת אותם – לרוב היו אלה גנרלים מיומנים

במהלך תקופות ארוכות בסוף המאה הרביעית ותחילת המאה החמישית, האימפריה הרומית הייתה נתונה בידי ילדים, פשוטו כמשמעו: קיסרים מכהנים מתו באופן בלתי צפוי ובניהם, ילדים בגיל 4 ו־8 ירשו את התפקיד המרומם. גם אז מונו "מבוגרים בחדר" כדי לשרת אותם – לרוב היו אלה גנרלים מיומנים כמו סטיליקו (ששירת את הונוריוס) ואאטיוס (ששירת את ולנטיניאנוס השלישי). המטרה הייתה להפקיד על הניהול המדינה אנשים הכשירים לבצע את המלאכה בלי לפגוע בקדושת הסמכות הקיסרית. ולעתים קרובות זה הצליח, אך רק לזמן מה. הדיפלומט וההיסטוריון פריסקוּס תיאר את מה שקרה כשוולנטיניאנוס התבגר. הציוץ הזועם של הקיסר לבש את הצורה הבאה:

"בשעה שאאטיוס הסביר את סוגיית האוצר וחישוב ההכנסות ממסים, זינק לפתע ולנטיניאנוס בצעקה מכיסאו וזעק שאינו מוכן עוד לשאת דברי בגידה שכאלה... אאטיוס, שנדהם מהתקף הזעם הבלתי צפוי הזה, ניסה להרגיע את ההתפרצות חסרת ההיגיון, אך ולנטיניאנוס שלף את חרבו מן הנדן, ויחד עם הרקליוס, שאחז את הקופיץ שלו בהיכון תחת גלימתו (שכן הוא היה מנהל משק הארמון), הסתער עליו".

מתברר שאין תחליף למנהיגות אמיתית בראש הפירמידה. אך כשהמבוגרים אינם בחדר, קו ההגנה הבא הוא הגבורה הביורוקרטית. שירות ציבורי הוא אחת הסיבות לכך שישויות בהיקף של האימפריה הרומית – או הבריטית, או האמריקנית – שומרות על כוחן. אם תבחנו את התנהגות הפונקציונרים בקיסרות במאה החמישית, בתקופה שבה חלק גדול מהעולם הרומאי קרס והלך, תראו כיצד שגרות ביורוקרטיות וכשירוּת מנהלית – המזון הולך לפה, הזהב לשם – מסוגלות להחזיק פיגומים רעועים במקומם גם כשנדמה שאיש אינו מנהל את העניינים. איני מודע לשום מקרה עתיק של "civitas profunda", אבל ה"Deep State" אינה המצאה מודרנית, ואף לא זדונית.

לעתים קשה מאוד להבחין בשחיקה מתמשכת – בערכים, בהתנהגות, בתשתיות. הכול נראה אותו דבר, אך לא זה המצב

אבל המאמצים האלה לשמר את הנורמליות מאחורי הקלעים מתחילים לגמגם בסופו של דבר, ואולי פה טמונה מגמה חדשה נוספת שעלינו לבחון: הסכנות שההמשכיות הגלויה, ועמה ההמשכיות הסמלית, מסוות. לעתים קשה מאוד להבחין בשחיקה מתמשכת – בערכים, בהתנהגות, בתשתיות. הכול נראה אותו דבר, אך לא זה המצב. אפילו לפני השישה בינואר – או השלושה בנובמבר – חששו רבים שמראית העין של הדמוקרטיה האמריקנית איתנה יותר מהדבר עצמו. השבעות של נשיאים מרוממות את הרוח, אבל בקרב בנות ובני דור ה־Y בארה"ב, פחות משליש חושבים ש"חיוני" לחיות בדמוקרטיה, זאת לפי ממצאיהם של חוקרי מדע המדינה רוברטו סטפן פוֹאה (Foa) ויאשה מונק (Mounk). הקונגרס העניק לנשיא סמכות עליונה במגוון תחומים, ושמר לעצמו רק את היכולת לעכב, להלל ולזמום. בימינו, הכוח לאשר הכרזת מלחמה הוא מעין עלה תאנה המונח בקפידה, אך בפועל הוא אבד לקונגרס לפני עשרות שנים. ואף על פי כן, הקפיטול עדיין נחשב ל"בית העם".

וושינגטון, שיש, יוון, רומא

פנטזיה יוונית-רומית קלאסית שולטת בוושיגנטון מאז ומעולם (במקרה הזה, בניין משרד המסחר). תצלום: ברנדון מווינקל

אוקטביוס, בנו המאומץ של יוליוס קיסר, מינה את עצמו לקיסר הראשון של רומא ושלט תחת השם אוגוסטוס. אבל הוא הבין היטב את כוחו של "בכאילו", ושמר על חזות של שלטון רפובליקני. אוגוסטוס לא הכתיר את עצמו לאוטוקרט, אלא הסתפק בתואר פְּרינקֶפְּס – "האיש הראשון". בדומה למה שניסה טראמפ לעשות בפרויקט 1776, אוגוסטוס התעטף בסנטימנטים היסטוריים עתיקים כדי להסתיר כוונות קיצוניות (רק שבניגוד לטראמפ, הוא עשה זאת במיומנות). הסנאט הרומי המשיך להתכנס, ונהנה מ"מראית עין של חירות" זמן רב אחרי שהפסיק למלא כל תפקיד חשוב. למעשה, הוא המשיך להתכנס אף אחרי שהאימפריה חלפה מן העולם. תמיד תענוג לקרוא את טקיטוס:

"היה זה עידן טמא, עידן של התרפסות מרושעת. האישים הדגולים ביותר נאלצו להגן על מעמדם בדרכי כניעוּת; ובנוסף להם, כל הקונסולים לשעבר, רוב הפרֶטורים [השופטים] לשעבר, ואף סנאטורים זוטרים רבים התחרו זה בחיזוריו החנפניים עד זרא של זה".

הצורה נותרת על כנה גם אחרי שהיא מתרוקנת מתוכן. עם הזמן הפכה העיר רומא לבדיון לא פחות משרידי הרפובליקה הישנה. אוגוסטוס עיטר את הבירה לא רק במקדשים אלא גם במבנים המיועדים לקיום בחירות (והוא הופיע בעצמו להצביע, אף שהתהליך כולו היה הצגה ותו לא)

הצורה נותרת על כנה גם אחרי שהיא מתרוקנת מתוכן. עם הזמן הפכה העיר רומא לבדיון לא פחות משרידי הרפובליקה הישנה. אוגוסטוס עיטר את הבירה לא רק במקדשים אלא גם במבנים המיועדים לקיום בחירות (והוא הופיע בעצמו להצביע, אף שהתהליך כולו היה הצגה ותו לא). מאות שנים אחר כך המשיכה רומא להיראות כמו בירה קיסרית, ולהניב עושר כמו בירה קיסרית, גם אחרי שהפכה לקליפה ריקה. העשייה והכוח האמיתיים עברו למקום אחר. גנרלים וצבאות שוטטו בפרובינקציות כדי לסכל מקרי חירום (וזה את שאיפותיו של זה). ערים מתחרות קמו. אך משלוחי הדגנים לרומא נמשכו. השלטון קידש את האנדרטאות, הציגן כאבני בוחן המעידות על הגדוּלה המתמשכת של האימפריה. משפחות מכובדות חיו בפאר. סנאטורים זממו.

וכאן אפשר לומר שהמגמה החדשה השלישית שלנו היא "העובדות האלטרנטיביות". את המונח הזה טבעה קליאן קונווי, יועצתו של טראמפ, בניסיון להעניק ברק של לגיטימיות לאוסף של שקרים. אין צורך להרחיב באשר לשימוש התכוף שעשה הממשל בכזבים. השימוש הזה הצמיח תיאוריות קונספירציה, חתר תחת האמון בבחירות הלאומיות ועודד פעולות של מרי. בעלי ברית בטלוויזיה וברשתות החברתיות דאגו לכך לאורך הדרך. גם לרומאים היו בעלי ברית כאלה: הפּאנֶגיריסטים.

הרשת החברתית של רומא העתיקה הייתה אפליקציה ותיקה ומוכרת – פה לאוזן. בזמן שקיקרו שירת הרחק מרומא כמושל פרובינקיה, הוא הטיל על בן בריתו קאליוס לעדכן אותו בשמועות המתרוצצות בבית. קאליוס הודיע לקיקרו שהוא מקדיש תשומת לב מיוחדת לסוּסוּראטורס ("הלוחשים"), הרכלנים הפוליטיים השורצים בפורום. היו גם דוברי אמת בהיסטוריה הארוכה של רומא, אך ככל שחלפו המאות הפכה הפצת השקרים לאמנות בפני עצמה. הפאנגיריסטים היו אמנים להשכרה, שמומנו על ידי הגורמים שהם היללו. המהלכים הנרטיביים שלהם – בנוגע לשגשוגה של האימפריה, ההצלחות בקרבות – פיזרו אבק של תהילה. הפאנגיריסט מאמרטינוס מדבר על הילת שיערו הזוהרת של מקסימיאנוס. הפאנגיריסט קלאודיאנוס מספר כיצד הונוריוס יעשה את רומא גדולה שוב:

"חורשות אלונים ייטפו דבש; נחלים של יין יזרמו מכל עבר, אגמים ימלאו שמן זית. אריגים צבועים בארגמן לא יעלו דבר, שכן העדרים יצמיחו צמר אדום למרבה תדהמתו של הרועה, ומתחת לפני כל ים יעוטרו אצות ירוקות צוהלות בתכשיטים נוצצים".

בסוף ימיה של האימפריה, השמעת דברי הלל לשליט כבר הפכה לזן הנפוץ ביותר של הרטוריקה

נהיה מותשים מרוב ניצחונות. אדוארד גיבון התפתל למשמע משפטיהם המופרזים של הפאנגיריסטים. אך בסוף ימיה של האימפריה, השמעת דברי הלל לשליט כבר הפכה לזן הנפוץ ביותר של הרטוריקה. וגיבון ידע שבעיני רבים, התמונה שציירו הפאנגיריסטים הייתה אמת היסטורית צרופה.

טיבר, רומא, קסטל סנט אנג'לו

2000 שנה חלפו, מים רבים זרמו בטיבר, רומא נפלה ורומא אחרת קמה, ואיש לא שיער דבר מכל אלו. תצלום: מת'יו וורינג

לחברה האנושית יש חוסן. והטיפול בצרכים בסיסיים יכול גם להוליד שאיפות גדולות. החוקה האמריקנית מגדירה את "הרווחה הכללית"ו"השלווה מבית" כחלק מתכליתה היסודית של המדינה

אני מנוי על רשימת תפוצה אקדמית שמביאה לתיבת הדואר שלי מחקרים בנוגע לרומא – גרסת ספרי ההיסטוריה של מועדון יין החודש. מלומדים מנהלים ויכוחים סוערים בעניין האימפריה הרומית, אך יש דבר אחד שכולם יודעים בוודאות: היא חלפה מהעולם. ובניגוד לברקזיט, אף אחד לא היה מודע ל"סוף" בעודו מתרחש. רומא נפלה, וכמוה גם ערים אחרות, ועימותים צבאיים הובילו מפעם לפעם לתהפוכות, אבל השחיקה התרחשה לאורך מאות שנים, ובעיני רבים, המעבר ממצב אחד לאחר לא היה חד וחלק. תוחלת החיים האנושית מצמצמת את שדה הראייה שלנו.

אבל לתוחלת החיים שלנו גם יש נטייה לעודד מיקוד ויעילות. נקרא לזה "האינרציה של השגרתי", וזאת תהיה המגמה החדשה האחרונה שלנו. על אף התמונות האסוניות הרבות שציירתי כאן, נחים על שולחני מרכיביהן של תמונות שלוות יותר – מיני דברים יומיומיים מהעולם העתיק, שהתגלגלו אלי לאורך השנים. רובם מרומא הקיסרית: עששית חימר, אגרטל זכוכית עדין, פיסת שיש צבוע מרצפת וילה, אבן סיד לבנה מעוקלת מקשת של חלון, אבן משחזת, חֶרֶט לכתיבה, מפתח בצורת טבעת, פסלוני מתפללים. ומטבעות – דנאריוס כסף מתקופת שלטונו של מרקוס אורליוס, למשל, ועוד אחד מימי בנו חסר המזל, קומודוּס.

הפשיטה האלימה על וושינגטון התרחשה בפתאומיות, כך שלא היה אפשר להחמיץ אותה. הסכנות הגדולות יותר מתגנבות בחשאי

לא ניצחונות ותהילה מייצגות העתיקות הללו, אלא צרכים אנושיים בסיסיים – מזון, קורת גג, ביטחון, ידע, מסחר, יופי, חיי רוח – ואת הפעילויות המאורגנות המבטיחות אותם. הפעילויות האלה, עד כה, שרדו את האסונות – הן גשר מכל עבר לכל עתיד. לחברה האנושית יש חוסן. והטיפול בצרכים בסיסיים יכול גם להוליד שאיפות גדולות. החוקה האמריקנית מגדירה את "הרווחה הכללית"ו"השלווה מבית" כחלק מתכליתה היסודית של המדינה.

אבל החוסן אינו מונע אסון. והגורל שקשה יותר מכול להימנע ממנו הוא מהלומה בלתי צפויה בהילוך איטי. ההיסטוריון רמזי מקמאלן (McMullen) זיקק פעם את תולדותיה המתמשכות של האימפריה הרומית לכדי שלוש מילים – "למעטים יש יותר" – אבל רק מבט בהילוך אטי על מילניום וחצי של היסטוריה מאפשר לנו להבין זאת בבהירות אכזרית. הפשיטה האלימה על וושינגטון התרחשה בפתאומיות, כך שלא היה אפשר להחמיץ אותה. הסכנות הגדולות יותר מתגנבות בחשאי.

קאלֶן מרפי (Murphy)  הוא עורך בכיר באטלנטיק.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "הוויזיגותים בוזזים את רומא [בשנת 410]" (1890), ז'וזף-נואל סילבסטר, Das Königreich der Vandalen, ed. Klaus Hattler (Mainz: Philipp von Zabern, 2009), p. 418., תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קאלֶן מרפי, Atlantic.

תגובות פייסבוק