האמת בפרצוף

אנחנו משתמשים באימוג'י כאלף-בית ואפילו כשפה. איזו מין תקשורת נוצרת? האם היא עוזרת לנו להגיע אל האחר, או שמא משטחת כל הבדל בינינו?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

נסו לדמיין צ'אט עם אדם שאתם ממש, אבל ממש, לא מחבבים. מישהו שגרם לכם עוול, שהרס לכם משהו, שעומד בדרככם. איך ייראה צ'אט כזה?

לי היה צ'אט עם אדם אחד כזה – בן הזוג שלי לשעבר. היו לנו גירושים מהירים ונדמה היה שנוכל להיות ידידים. צילמנו זה את זה לתמונות פרופיל לאתרי הכרויות, שתינו יחד קפה, חלקנו אנקדוטות מחיי הרווקות. איפשהו, בדרך, משהו השתבש. השיח ביננו הפך לעוין, ניסינו להימנע ממפגש ובאיזשהו שלב ביקשתי אף להפסיק שיחות טלפון ולאפשר תקשורת רק דרך הוואטסאפ. תוך זמן קצר התקשורת ביננו נראתה כך:

כשנתיים לאחר הגירושים הצעתי לו להשתתף בניסוי שערכתי, במסגרת לימודיי בעיצוב משולב. ביקשתי ממנו לקיים איתי שיחת וואטסאפ רוויית אימוג'י. ניסינו להתנהג כהרגלנו, כלומר גועליים זה לזה, אבל גילינו שקצת קשה לעשות זאת באמצעות האימוג'י החמודים. באופן מפתיע הצלחנו למצוא אימוג'י ביריוניים ואגרסיביים בים המתיקות.

לאחר מספר ימים ביקשתי לקיים שיחת וואטסאפ שבה במקום אימוג'י נצלם מאגר תמונות שבו נשתמש. עם ה"היי" הראשון הרגשתי שפורקתי מנשקי. המניפסט האגרסיבי שהכנתי התאדה כולו למראה פניו. כחצי שנה נמנעתי מלהביט בו, ופניו דיברו אלי. דיברנו בערך שעה ולא הצלחנו לגייס את הכעס המוכר כל כך.

ולמה אני מספרת לכם את זה?

האימוג'י ממלאים את מקום האינטונציה, ההטעמה, ההדגשה, עוצמת הקול, גוון הקול, המקצב של הדיבור

מפגש ללא מפגש?

כי בעידן המתווך והמסומס שבו אנחנו חיים, שבו מפגשי פנים אל פנים אינם נחוצים, קל מאוד להתעלם מהאנושיות של האדם מצידו השני של המסך וקל עוד יותר לחפצן אותו ולעיתים אף לנהוג בו בגסות. אפשר לצקצק בלשון ולהסתכל על המסך כחיץ המונע התבוננות ואפשר להירגע ולספר לעצמנו כי המסך הוא רק גריד, המשנה את אופן ההתבוננות שלנו ומאפשר תובנות חדשות שלפיהן הסטת המבט אינה חוסר יכולת להתבונן אלא התבוננות חדשה. אם נקבל את העובדה שההתבוננות שלנו מתנהלת גם דרך מסך, או בעיקר דרכו, עלינו להבין את חוקי המשחק החדשים ובעיקר להשלים עם העובדה שהאימוג'י משחקים תפקיד חשוב באופן התבוננות זה.

האימוג'י ממלאים את מקום האינטונציה, ההטעמה, ההדגשה, עוצמת הקול, גוון הקול, המקצב של הדיבור, ובמידת מה את מקום סימני הפיסוק. הם מאפשרים לנו לייצר שפה דבורה הכתובה בקלות יחסית. לעיתים הם מייצרים הפרעה בטקסט המחייבת עצירה, התבוננות, חקירת טבעם הסמלי. הם מקצרים, מקדדים, משעשעים, משחקים ומעל לכל הם מחליפיפ את פנינו שנעלמו בשיח המתווך ומתמללים את שפת הגוף שלנו.

אימוגי', דמויות, לונדון

דמויות מציגות אימוג'י ברחוב בלונדון. תצלום: טיילר הרינג

בעיני לוינס אקט כזה שבו אני חושבת על האחר במונחים של מה שהוא לגביי, כיצד הוא נתפש בעיניי, הוא אקט אלים

דיונים רבים בנושא האימוג'י נוגעים בהעדפות דוריות או מגדריות, בביקורת על שטחיותם, על זילות השפה שאליה הם מתלווים, בדיבור על חזרה לציורי המערות ועוד כהנה וכהנה, ואני מוצאת כי בעידן שבו אנו חיים, המוגדר במידה של צדק כ"עידן ללא פנים", האימוג'י מציבים בפנינו סוגיה מוסרית שבין אדם לזולתו. ואם במוסר ובפנים (או העדרם) אנו עוסקים – מעניין ומסקרן להתייחס לתפישות של עמנואל לוינס (Levinas), הפילוסוף המזוהה ביותר עם הנושא ולבחון נושא ארכאי כמו מוסר ביחס לתופעה חדשה כמו האימוג'י.

המבט אל האחר שהוא אנחנו

לוינס – פילוסוף יהודי צרפתי (יליד ליטא) השייך לאסכולה הפנומנולוגית, סבור שהפילוסופיה המערבית החל מימי אפלטון בעצם מתייחסת אל האחר – אל כל מי שאינו אני – כבלתי מושג באופן זמני בלבד. האחר נפרד מהעצמי באופן זמני בלבד. האני, העצמי, מנסה להכיל את האחר בתוכו, על ידי סיפוחו לתחום התובנה שלו, למקום ההיכרות שלו עם עצמו. הוא מנסה לחשוב על האחר במושגים הידועים לו ובכך, על פי לוינס, חוטא בטוטאליות של הכללה והכלה. בעיני לוינס אקט כזה שבו אני חושבת על האחר במונחים של מה שהוא לגביי, כיצד הוא נתפש בעיניי, הוא אקט אלים, המוחק את אחרותו של האחר ומנסה לקטלגו לתוך מערכת מושגים הכרתית של העצמי. האחר, טוען לוינס, אינו יכול להיות מכומת לאותו דבר כמוני. אחרותו אינה מושגת, אינה נתפשת, אינה ניתנת לרידוד.

על פי לוינס, פני האחר הפוגשות את פניי הן המילה הראשונה שאינה נאמרת, לפני שהמילה הראשונה נאמרת. הפנים אומרות לי ללא מילים: "לא תרצח"

נדמה לי כי הפילוסופיה המערבית, אם נקבל את ביקורתו של לוינס לגביה, יכולה להישאר במקום שבו היא נמצאת כל עוד קיים מפגש בין אנשים. במפגשים כאלו, הניסיון לנכס את האחר לתחום ההבנה שלי נתקל בהתנגדות על ידי האדם האחר במפגש הפיזי ביננו. אולם שינוי אופן ההתבוננות שלנו, המעבר שלנו לעידן ללא פנים, דורש גם התבוננות פילוסופית שונה. לוינס קורא לפילוסופיה שלו פילוסופיה ראשונה. העידן שבו אנחנו נמצאים הינו עידן חדש וראשוני. האם יתכן שראשוניות זו של העידן המתווך מצריכה פילוסופיה מסוג שונה? פילוסופיה ראשונה? אחרת? האם פילוסופיה של אתיקה ראשונית יכולה להנחות אותנו בהתמודדויות המזומנות לנו בעת הזו? נדמה לי שכן. נדמה לי כי הפילוסופיה של לוינס, המנכיחה את פני האחר ואת אחרותו, צריכה לעמוד מול עינינו דווקא משום שהיכולת להתעלם ממנה הפכה קלה כל כך היום.

על פי לוינס, פני האחר הפוגשות את פניי הן המילה הראשונה שאינה נאמרת, לפני שהמילה הראשונה נאמרת. הפנים אומרות לי ללא מילים: "לא תרצח".  ציווי זה הנדמה על פניו מופרך או מוזר מוסבר על ידי לוינס באופן הבא: מוסר נוצר במפגש בין אדם לאדם. באין מפגש אין בו צורך. האני יכול לצרוך את האובייקטים הסובבים לו ללא הפרעה בדרך כלל, באופן שהופך אותם לשלו, לחלק ממהותו. לאחד איתו. לתזונה שלו. המקום שבו הוא אינו יכול לעשות זאת הוא במפגש עם אדם אחר. מפגש כזה, טוען לוינס, אינו כרוך בתפישה רציונלית של רעיון, תבונה או תפישה של האחר כדומה לי, כפי שגורסת הפילוסופיה המערבית. לדעת לוינס, מפגש כזה מעורר רגישות וחישת האחר. רגישות הקודמת למחשבה, קודמת לסדר. רגישות פסיבית, חווייתית. פני האחר מעוררים בי רגישות כזו על ידי הציווי וההפצרה לא תרצח, או לא תצרוך. האחר, בפניו, מנכיח את העובדה שאינו אחד איתי, אינו דומה לי, אינו לשימושי, אינו לצריכתי. זהו הציווי. אפילו אם ניקח את הציווי כפשוטו  נגלה כי לרוב איננו מסתובבים בעולם ורוצחים זה את זה. ואם נרחיק עוד יותר, נראה שכדי לרצוח יש צורך בסיסי לכסות את פני האחר.

שיחה, ציור שמן

"שיחה", תצלום: סם קוקס

אני יושבת בחדרי, מכשיר הטלפון נמצא שם כסחורה לשימושי בין ידי, אני לומדת דרכו על העולם סביבי, מביעה דרכו את דעתי - האם זה בלתי נתפש שגם התקשורת הבינאישית המתקיימת דרכו תיתפש בעיני כהמשך סובייקטיבי ישיר שלי?

אבל כאשר לא מתקיים מפגש פנים אל פנים, כאשר האימוג'י מתייחס לתפוח ולפרצוף באופן דומה, כציור חמוד בעידן המתווך והמסומס שלנו, המעבר בין סובייקטיביות ואגואיזם צרכני מחד ורגישות חווייתית מאידך מִטשטש ולעיתים גם אינו מתאפשר. בואו נחשוב על זה: אני יושבת בחדרי, מכשיר הטלפון נמצא שם כסחורה לשימושי בין ידי, אני צורכת דרכו סחורות, לומדת דרכו על העולם סביבי, מביעה דרכו את דעתי, משתמשת בו לשימושים שונים ומגוונים, משלמת דרכו חשבונות, רואה אותו כהמשך ישיר של גופי. האם זה בלתי נתפש שגם התקשורת הבינאישית המתקיימת דרכו תיתפש בעיני כהמשך סובייקטיבי ישיר שלי? האם האחר, מן הצד השני של הקו, אינו נמצא שם במתכונת של סחורה? של אובייקט? האימוג'י, שנוצרו במידת מה כדרך להנכיח את פנינו שהלכו לאיבוד בשיח האלקטרוני, משמשים כאמצעי דיגיטלי להוכחת אנושיותנו. נשאלת השאלה האם חיפצון השיח המתאפשר באמצעות האימוג'י, מחפצן גם את פנינו ואת פני האחר?

לוינס מזמן תשובה לשאלתי באופן עקיף כאשר הוא מאפיין את השיח. הוא מדגים מלל של רטוריקה, אליו הוא מתייחס כאל מניפסט אידיאולוגי אלים המוחק את פני האחר. בדומה לשיח זה (שאינו שיח כלל) גם "רהיטות" ותוכן הדברים מתפרשים כממסכים ומתעלמים מן האחר ומן הציווי. הוא אפילו קורא להם "בגידה בפנים". שיח שאינו עושה זאת הוא שפת היומיום ו"האמירה" כפעולה. בוואטסאפ, במסנג'ר ובדומיהם, התקשורת היא לרוב יומיומית, מקוטעת, ובכך על פי לוינס, ממוענת למישהו, לוקחת בחשבון את הנמען. הדרך הפשוטה ביותר להדגים מהי האמירה כפעולה, היא כיתוב המכריז ,online….typing בעת שיחה. האימוג'י – בשילובם בשיח היומיומי המאפיין תקשורת רשתית בינאישית, מאפשרים לנו לראות את האחר במידת מה. זה הגיוני מאוד כשחושבים על אלימות מילולית ברשת. השימוש באימוג'י כמעט שאינו קיים כאשר התקשורת היא רטורית, רהוטה, מתלהמת, מחרחרת ריב. שימוש בפרצופונים נפוץ יותר כאשר הדיבור הוא יומיומי, שבור, מקוטע, אמירתי. סוג כזה של שיח מאפשר את זימון האחר ומאפשר קשר לא אלים עם אחרותו. למעשה, נוכל להביט על האמירה בהקשר סמיוטי ולומר שהיחס בין המסמן והמסומן אינו בא לכדי ביטוי של הגד לשוני אלא במשמעות של קשר.

אם כן, ניתן להסיק מכך שהאימוג'י מחזירים את הפנים לשיח ומורידים את רמת האלימות שבו. אולם ניתן להסיק גם כי השימוש בפרצופונים הופך את כולנו לדומים – כך שגם שיח יומיומי, קטוע, אמירתי המשולב בוויזואליית הפרצופונים, מדגיש למעשה את המסר הקלישאי "האחר הוא אני". בשיח שכזה לא ניתן לזהות היכן האני נגמר והאחר מתחיל, ונדמה כאילו בקבלה הפסיבית הזו של הסימן המייצג קיים ויתור על פני האני. אצל לוינס האחר אינו אני. הוא נפרד ונבדל. הוא אינסופי, ולא מפאת היותו כל יכול, אלא משום שהוא מנכיח בפני את סופיותי שלי, את הגבול שאיני יכולה לחצות. הוא מנכיח אחרוּת הנובעת מתוך הפצרה וציווי, עליונות ושבריריות בו זמניות. האחרוּת הזו, וכאן פורש לוינס את ההנחה שהכי קשה לי לקבל, מזמנת אצלי אחריות.

איזו אחריות מתעוררת בסמסים? היכן אני נגמרת והאחר מתחיל?

האחריות נובעת מסמיכות (proximity) ומהחלפה (substitution). העובדה שהאחר סמוך אלי מחייבת אצלי תגובה שתביע אחריות זו. היותנו סובייקטים חברתיים משמעה שעלינו להיות שם בשביל האחר. אני הופכת במידה מסוימת להיות בת ערובה של האחר, אם אשתמש במילותיו של לוינס, מכיוון שלא ניתן לרדדו לתחום הדומה. משמעותה של קירבה אינה בהכרח קירבה פיזית, למרות שקירבה יכולה לכלול גם סמיכות גופנית. קירבה גם אינה פועל יוצא של זהות או דמיון בין אני לאחר – נהפוך הוא: ככל שאני קרובה יותר לאחר כך מתעצמת אחרותו. קירבה היא צורה של סמיכות שמדגישה הבדל. החלפה היא שימת העצמי במקום האחר באורח אינסטינקטיבי. מכאן עולה הפרדוקס, שככל שהיחס אל האחר מתבסס על ידע והבנה, כך פוחתת הסבירות לפגוש את האחר כפנים. אם כן, איזו אחריות מתעוררת בסמסים? מהי הסמיכות שנוצרת כאן? היכן ההחלפה? היכן אני נגמרת והאחר מתחיל? נדמה לי שלא פלא שיחד עם האימוג'י הופיע גם הסלפי. מסקר של גוגל עולה כי בטלפוני אנדרואיד בלבד עולים מידי יום 93 מיליון סלפי! הסלפי היא הנכחה של עצמנו, מעין "הנני כאן" שנובע אולי מתחושה שבעולם הווירטואלי הלכנו לאיבוד. העובדה כי אנחנו נתפשים בעיני האחר כדומה כזהים לו, או כשקופים, מצריכה מאיתנו שיעתוק אינסופי של עצמנו, לעיתים באופן גנרי שמתנגד לאופן הגנרי שבו אנו נתפשים בעיני האחר. הסלפי הוא החפצה של עצמנו שמטרתה הנכחה לצורך צריכה של אחרים.

ניסוי עם פרצופים אנושיים

החלטתי לערוך ניסוי. ביקשתי מ-20 נסיינים לקיים צ'אט שיכלול מלל ואימוג'י. ביקשתי לא להיות מעורבת בתוכן השיחה כל עוד היא תהיה יומיומית ולא תתבצע כנאום. הנסיינים נתבקשו לשלוח לי את האימוג'י שהשתמשו בהם לפי סדר הופעתם בשיחה. בשלב השני ביקשתי מאותם נסיינים ליצור מאגר של תמונות (נקרא להן מימוג'י 1) שבו ישתמשו בצ'אט נוסף במקום האימוג'י. (לא הגבלתי את התמונות לתמונות פנים או אובייקטים, נוף וכדומה, לא ביקשתי תמונות עדכניות ולא ביקשתי מהם לחקות את האימוג'י). את התמונות מן השיחה הם העבירו לי לפי סדר הופעתן בצ'אט. השלב השלישי כלל שאלון קצר, שבו נשאלו מספר שאלות בנוגע להבדל בין שיחת האימוג'י ושיחת המימוג'י.

תחילה צילמתי את השיחות, אולם מהר מאוד הבנתי שאני מפריעה. הסתפקתי בחומר שנשלח אלי, וחקרתי את מקלדות המימוג'י שקיבלתי מן הנסיינים שלי. ואכן, רוב המקלדות כללו פרצופים אנושיים בהם חיקויי אימוג'י, באופן סימולקרי של חיקוי פלקט של פלקט, מימוג'י שחסרו לאנשים במקלדות הרגילות, והלצות.

אבל קיבלתי גם מקלדות כמו מקלדת לגו, מקלדת פרצופונים מצוירים או מקלדת faces in things.

ניסיתי להבין את המקלדות האלו בכלים של לוינס. האם הן אינן התנגדות מוחלטת לפילוסופיה שלו? אפשרתי לאנשים לבטא את עצמם באמצעות גופם והנה בחירתם מעידה על משהו אחר לחלוטין. ואז נתקלתי בקטע מתוך קריאתו של לוינס בספר של ואסילי גרוסמן והבנתי שלא כך הדבר. הוא מתאר שם אישה העומדת בתור כדי לשמוע חדשות על יקיריה שנאסרו באשמת ריגול פוליטי ברוסיה. בעומדה שם, היא מביטה בעורף האנשים העומדים לפניה בתור ומהרהרת על כך שמעולם לא חשבה שעורף יכול להביע כל כך הרבה תקווה וצער. הבנתי שבבחירת מקלדות נעדרות פנים הנכיחו יוצרי המקלדת את תפישתם, פניהם או אישיותם.

דרך התשובות שקיבלתי מן שאלון הבנתי מספר דברים:

אנשים נטו יותר להשתמש באימוג'י מספר פעמים ברצף, בעוד שבמימוג'י השתמשו פעם אחת בלבד (17 מתוך 20 הנסיינים) דבר המראה לדעתי כי אין צורך בהפרזה והגזמה כאשר כלי התקשורת הוא פנינו.

המלל בשיחות המימוג'י היה מצומצם יותר (אצל כל הנסיינים).

היכולת להשתמש בפנינו ככלי מתווך יוצרת העדפה להציגן כרגע ראשוני בכל התקשרות, במעין שחזור של רגע המפגש הבראשיתי

המימוג'י נשלחו בדרך כלל בתחילת המשפט, או כהקדמה למשפט, בעוד האימוג'י נשלחו בדרך כלל בסופו. אבל למרות זאת נדמה שהיכולת להשתמש בפנינו ככלי מתווך יוצרת העדפה להציגן כרגע ראשוני בכל התקשרות, במעין שחזור של רגע המפגש הבראשיתי, גם אם אנחנו בעיצומה של שיחה. 2

הקושי להבין את פני הדובר בשיחות המימוג'י היה גדול יותר מאשר בשיחות האימוג'י (14 נסיינים דווחו על קושי) אולם רמת המעורבות בשיחה הייתה גדולה יותר (על פי 20 הנסיינים). הצגת הפנים, עומדת בכפיפה אחת עם הפילוסופיה של לוינס, שלפיה הפנים מנגישות את האחר ובה בעת מנכיחות את אחרותו, את היותו בלתי ניתן לפיענוח בכלים תבוניים.

הממצא המאכזב של הניסוי הקטן שלי היה כי למרות ההנחה שרוב המשתתפים יענו בחיוב על השאלה האם ימשיכו להשתמש במימוג'י, רק מחציתם ענו בחיוב. אולי הקושי נעוץ בקבלת האחריות המתבקשת משימוש בתקשורת מן הסוג הזה.

האחר אינו אני. הוא אחר, בלתי מושג, אינסופי. האימוג'י, ובמידה רבה יותר המימוג'י הם הכלים העומדים לרשותנו בעת הזו כדי לכבד אחרות זו, לקחת עליה אחריות. בעידן שבו הגריד הוא האני, התבוננות ששמה את האחר כחיץ יכולה להיות מעניינת ומועילה. שינוי הפרספקטיבה, ראיית האחר כדרך של אחריות, עשויה להחזיר לנו את פנינו.

 

מיכל שטיינר היא בעלת תואר ראשון בספרויות זרות ובלשנות ותואר שני בעיצוב, מלמדת אסטרטגיות קריאה ואנגלית במכללת עמק יזרעאל ובטכניון. חובבת אימוג'י ותקשורת מקוונת על כל סוגיה.

תמונה ראשית: "אימוג'י", תצלום: מרטין פריי

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מיכל שטיינר.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על האמת בפרצוף

07
ריבה

כתבה מאוד מעניינת ורלוונטית. עלו לי מחשבות/שאלות במהלך הקריאה, לדוגמה מדוע אימוג'י נחשבים כמשהו "לא רציני", פסול בהתכתבות פורמלית או בענייני עבודה? התחושה שלי היא שדווקא בשיחות מול אנשים פחות מוכרים לאימוג'י יש תפקיד חיוני ביותר להעברת מסרים עם גוון נכון של הדברים.

    08
    מיכל שטיינר

    נדמה לי שזה עניין של זמן. האימוג'י כמדיום יתרחבו ויכללו אופני תקשורת מגוונים מעבר לאלו המשחקיים. זה כבר קורה. מעניין שהאימוטיקון הממוחשב הראשון נוצר במקום עבודה בשנות השמונים על מנת להבחין בין הודעות מבודחות וכאלו הקשורות לעבודה.

10
ט

דבר מעניין בהקשר שנעשה כאן הוא אל התפיסה של לוינס, שלמרות הניסוח השונה, נשמעת דומה לתפיסה האקזיסטנציאליסטית. האחריות של הפרט וחובתו לחירותו המוחלטת (או אם ננסח במילה המתאימה יותר ללוינס, האחרות של כל אדם). בהיבט הזה, שישנה התייחסות מאוחרת יותר לקרבה ולסמיכות, מגיעה הבעיה של האקזיסטנציאליסטים בכלל, אי אפשר לקיים כל קוד אתי במערכת שכזו, בגלל הקונפליקט ששרוי בין חירויות שונות (או במקרה זה, בן ערובה של האחר כחלק מהחברה למרות האחרות של כל פרט).

11
מיכל שטיינר

נכון, יש בעייתיות בחירות האינסופית של האחר, אבל נראה לי שמה שהאחריות והסמיכות מאפשרות זה מודעות ונסיון (גם אם לא אפשרי ליישום מלא) לכבד את אחרותו של האדם שאינו אנחנו.