האמת בקלפים

בין שקלפי הטארוט נושאים בחובם חוכמה עתיקה ובין שהם משחק עם מסורת עשירה, בסופו של דבר הם כלים טיפוליים, בדומה לפסיכואנליזה
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

יש כאן רמזים המאותתים לי שזהו אינו חדר אורחים רגיל. ראשית, אנחנו בגלסטונבֶּרי. וישנם גם הנרות הריחניים, פסלון הבודהה, יריעת הבד המכסה את הטלוויזיה ומעל לכול – קופסת העץ הקטנה השחוקה שניצבת על שולחן משלה, המכוסֶה במפת משי שחורה. בקופסה יש שבעים ושמונה קלפי טארוט. באתי לגלסטונברי כ"שואל" – כך מכנים קוראי הטארוט ללקוחותיהם. השואל מגיע, מן הסתם, עם שאלה. לי יש שאלות אחדות: בהנחה שקלפי הטארוט אינם באמת חוזים את העתיד, מדוע אנו ממשיכים להשתמש בהם? איך הם שרדו  כחפץ, כפרקטיקה, כטקסט, וכזן קטיפתי  ומצועצע למדי של התרבות הפופולרית האירופאית? מה מקורו של דבר מוזר כל כך, חלומי כל כך, עמוס כל כך בסימבוליזם?

ייתכן שקלפי הטארוט הם כלי המאפשר לאנשים הנמצאים מחוץ למערכות ההשכלה הפורמליות או המקובלות, לעסוק בטיפול

בחנויות הספרים של גלסטונברי, לצד מדפים המוקדשים למעגלי אבן, קריסטלים וקבלה, אני מוצא גם מדפים שלמים המוקדשים ל"טארוטולוגיה". רוב הספרים נכתבו על-ידי מומחי טארוט, ובהם גרסאות שונות לאותו מיתוס באשר למקורם של הקלפים. קלפי הטארוט נושאים בחובם חוכמה עתיקה, בעיקר מצרית (אך משלבים גם השפעות ממגוון מקורות, החל מהקבלה וכלה במסורות הקלטיות). יש טארוטולוגים הטוענים כי מגלי עתידות בני רומה הם האמונים על החוכמה הזאת – טענה המתבססת על ההנחה האירופאית הוותיקה שלצוענים יש מקור מצרי.

טארוט, פתיחה בקלפים

פתיחה של קלפי טארוט מודרניים. תצלום: קלי הנטר.

למרבה ההפתעה, אנו יודעים בדיוק מאיפה באה התפישה לפיה קלפי הטארוט הם שרידי החורבן התרבותי של מצרים העתיקה: פריז, 1781, תקופה שבה צרפת שרצה אגודות סודיות ומועדונים פרטיים. חלקם היו בעלי עמדה פוליטית רדיקלית, כפי שיתחוור עד מהרה. רבים אחרים התיימרו לשלוט במסורות אוקולטיסטיות.

מבין אלה היו הבונים החופשיים האגודה האופנתית ביותר, והם טענו שמסורותיהם מגיעות ממסדר הטמפלרים, ואף מאדריכלי בית המקדש הראשון. אבל הבונים החופשיים עשו לעצמם סלט של אמונות, משונה ורב-מרכיבים, שייראה מוכר לכל מי שמתמצא מעט ב"ניו אייג'" של ימינו: מעט ממסדר צלב הוורד, קורטוב תיאוסופיה, נגיעה של סוודנבורגיזם, מסמריזם, מרטיניזם והרמטיציזם (גישה שמקורה כביכול באל המצרי תחות). תפישות ומסורות אזוטריות נחקרו לעומק, הורחבו, ולעתים אף הומצאו.

הלך הרוח ששרה על האגודות האלה כונה "אנטי-נאורות" – או "ההשכלה-שכנגד", אם להשתמש במונח של ישעיה ברלין (כפי שתורגם על-ידי אהרן אמיר, בספר "נגד הזרם", הוצאת עם עובד, 1986). הוא נבע בין היתר מהמשיכה של התנועה הרומנטית לאקזוטיקה ולמיסטיקה, אף שפעלו שם גם דחפים של התנגדות לדת המאורגנת ולשלטונות אוטוריטריים. ההתעמקות בתעלומות "אפלות" נתפשה כתגובה אינטלקטואלית ומוסרית להיפר-רציונליות של החילוניות ה"נאורה". הליברית של עמנואל שיקאנדר (Schikaneder) לאופרה "חליל הקסם" של מוצרט (1791) מציג בבירור את הניגוד המדובר: מלכת הלילה המטריארכלית, האפלה והרצחנית מצד אחד, ומולה זרסטרו, כהן השמש הרציונליסטי שסוגד לאיזיס ולאוזיריס ומייצג את רעיונות הבונים החופשיים.

מצרים העתיקה הייתה אופנתית במיוחד בפריז בראשית שנות השמונים של המאה השמונה עשרה (ולא רק בפריז: סמל ארצות הברית, המופיע על שטרות הדולר עם הפירמידה והעין של הבונים החופשיים, עוצב ב-1782). בשנים 1781-1785 יצר השרלטן האיטלקי ג'וזֶפֶּה בלסמו, שכינה את עצמו הרוזן קליוסטרו (Cagliostro), "טקס" מצרי לבונים החופשיים. על פי דיווחים מ-1785, הייתה לקליוסטרו לשכת-בונים משלו המעוצבת בפסלים של אלים מצריים, הירוגליפים, מגלן מפוחלץ ותנין חנוט.

גלסטונברי, אמנות, אזוטרי

אמנות אזוטרית על קיר בגלסטונברי, אנגליה. תצלום: Steven Vacher

חבר ידוע נוסף בבונים החופשיים של פריז היה אנטואן קור דה ז'בּלן (Gébelin) – שהיה גם מלומד וכומר פרוטסטנטי. ב-1781 הוא פרסם את הכרך השמיני ביצירתו Le Monde primitif, analysé et comparé avec le monde modern ("העולם הפרימיטיבי, ניתוח והשוואה לעולם המודרני"), שבו הוא מחפש בנחישות הקבלות אטימולוגיות ואלגוריות לאורך ההיסטוריה. בקטע שצוטט רבות מאז, הוא גולש לאנקדוטה: הוא ביקר את "Madame la C d’H", הוא אומר, ומצא אותה בעיצומו של משחק קלפים עם גבירות אחרות. הבנה אדירה הלמה בו. הוא אומר:

"אם אכריז שיצירה מצרית עתיקה עודה קיימת היום, ספר שנמלט מהלהבות שכילו את ספריותיהם המופלאות, ושמכיל את דברי החוכמה הטהורים ביותר בנושאים המעניינים ביותר... אם אוסיף שהספר הזה היה נפוץ ברוב תחומה של אירופה, ושבמשך מאות שנים רובנו החזקנו אותו בידינו... שפירותיה של חוכמה נעלה כזאת נחשבו לערימה של סמלים ראוותניים שאינם מסמלים דבר מלבד עצמם... האם לא תחשבו אז שאני משעשע את עצמי בניצול תמימותם של קוראיי?"

"אוֹ קוֹנְטְרֶר", התעקש קור דה ז'בלן, להיפך! עניין זה הוא טְרֶה-וְרֶה, אמיתי בתכלית. קלפי הטארוט הוצגו בספר בן שבעים ושמונה עמודים – שרידי "ספר תְּחוֹת" הקסום ו"האבוד". עד אז לא הבחינו בקיומו מכיוון שהקלפים עצמם "לא נחשבו ראויים לתשומת לב".

הדבר המדהים בהתגלות של קור דה ז'בלן הוא שאותה Madame la C d’H וחברותיה לא השתמשו בקלפים לחיזוי עתידות – אף אחד עדיין לא העלה זאת בדעתו בשלב הזה – אלא רק כקלפי משחק. במסגרת "משחק הטארוט" הזה, הז'ה-דה-טארוֹ, השחקניות מנסות להשיג "חוזים" במעין מכרז ולקחת "לקיחות", בדומה לברידג'.

חפיסת הטארוט מכילה ארבע סדרות עיקריות: חרבות, גביעים, מטבעות ומטות, המקבילים לעלים (לב שחור), לבבות, יהלומים ותלתנים, בהתאמה. קלף "השוטה" משמש כמין ג'וקר, וקלף "אביר" נוסף ממוקם בין הנסיך למלכה. והנה ההבדל החשוב ביותר: חפיסת הטארוט כללה גם סדרה נוספת של דמויות מצוירות בפירוט שנקראות באנגלית trumps (כלומר "קלפי ניצחון", בעברית לרוב "המייג'ורים") למעשה, שמו של המשחק באנגלית היה פשוט trumps, והוא מביע את איכויותיו המיסטיות וכוחותיו העדיפים.

טארוט, צפון איטליה

חפיסת קלפי טארוט מצפון איטליה. מקורם במאה ה-14 או ה-15. תצלום: ויקיפדיה

יש שקישרו את ארבע הסדרות לארבע הקאסטות של הודו הוֶודית, לארבעת המעמדות של חברת ימי הביניים (אצולה, כמורה, בורגנים ואיכרים), לארבע המידות הטובות הבסיסיות של אפלטון (אומץ לב, זהירות, מתינות וצדק) – ולרביעיות רבות נוספות. לאחר שנאספו ראיות משכנעות יותר, זוהה קשר בין הטארוט לבין הסמלים של קלפי המשחק הסיניים המוקדמים: מטבעות, מחרוזות של מטבעות, המוני מחרוזות, ורבבות המונים.

עם זאת, המקור המידי של סדרות הטארוט האירופיות נחשף ב-1939, כשהארכיאולוג ליאו מאיר מצא חפיסת קלפי טארוט ממלוכים מהמאה החמש עשרה בארמון טופקאפי באיסטנבול. קשה להתכחש להקבלות שהתגלו שם. ילדים שצורפו לפמליית העבדים של הצבא הממלוכי טיפסו בסולם הדרגות מנושא כלים עד ל”ח'אצכיה", או חייל עילית (השם נהגה "חסכּייה"). ה"ח'אצכיה" המהימנים ביותר נשאו את סמלי תפקידיהם: הגביע (נושא הגביע), החרב (נושא החרב) ומקל פולו – סמלים שהוצגו לעתים קרובות על מטבעות. מקל הפולו תורגם כפי הנראה למטה, או לאלה, על-ידי יוצרי הקלפים האיטלקים של הרנסנס, שהוקסמו על-ידי הקלפים המזרחיים, העתיקו אותם ויצרו את חפיסות הטארוט האירופיות הראשונות.

תיאוריית המקור הממלוכי היא הטובה ביותר שיש, אך אינה ודאית. והיא גם אינה מסבירה את סדרת האַרְקָנָה הגדולה בת עשרים ואחת הקלפים: הקוסם, הקיסרית, המגדל, הירח וכו' – עשרים ושניים קלפים אם מוסיפים את השוטה. סדרה זו הופיעה מאוחר יותר, בחצרות האריסטוקרטיה האיטלקית של תקופת הרנסנס – כפי שאפשר ללמוד משמם המקורי של הקלפים. באיטליה של המאה החמש עשרה נודעו הקלפים בשם "טריונפי" (trionfi). הם שאבו את עולם הדימויים שלהם מה-triumphs, תהלוכות קרנבל שהתאפיינו בתמות אלגוריות, ושהתגלגלו והפכו לתהלוכות הקרנבל שאנו מכירים כיום.

היסטוריונים של הטארוט – שרובם אינם חוקרים מן השורה – מנסים זה מכבר לצמצם את הסימבוליזם של ה-triumphs, או ה-trumps, לכדי מערכת אחת ויחידה. ב-1966, הספרנית גרטרוד מוקלי (Moakley) טענה שהטארוט קשורים לשירו הידוע של פטרארקה I Trionfi, שתיאר את תהלוכתן של דמויות אלגוריות כמו אהבה, צניעות, מוות, תהילה, זמן ונצח. ב-1972, פול הוסון (Huson), הכותב על אודות מסורות אוקולטיסטיות, קישר בין קלפי הטארוט למסורת האמנותית של "ריקוד המוות" מימי הביניים המאוחרים, שבה מגוון של דמויות המזכירות את דמויות הטארוט – האפיפיור, הקיסר, המוות – מתקדמות אל עבר הקבר. בספר A Cultural History of Tarot (משנת 2009), החוקרת האוסטרלית הלן פארלי (Farley) מציגה הקבלות אלגוריות מפורטות בין קלפי ה-trump לערכים שדגל בהם פיליפו מריה ויסקונטי, דוכס מילאנו בראשית המאה החמש עשרה, שמחצרו יצאה החפיסה המצוירת החשובה ביותר.

ריקוד המוות, קרדינל

"המוות בא אל הקרדינל", מסורת ריקוד המוות, בכתב יד מאמצע המאה ה-15. תצלום: ויקיפדיה

עם זאת, פארלי מודה שהתמות של קלפי הטארוט "נלקחו ממאגר משותף של סימבוליזם". ייתכן שהדמויות האלגוריות הגיעו כל אחת לחפיסה שונה באופן שרירותי או מקרי. החפיסה שנודעה בשם סוֹלה-בּוּסְקה (Sola-Busca), מסוף המאה החמש עשרה, נולדה כפי הנראה בוונציה או בפרארה. היה בה אוסף של דמויות קלאסיות ברובן, והיא שאבה השראה מרעיונות הקשורים לאלכימיה. חפיסה פלורנטינית מוקדמת בת תשעים ושבעה קלפים כללה מספר גבוה יותר של "מייג'ורים" (קרי trumps) ששמותיהם נלקחו משלוש המידות הטובות התיאולוגיות (אמונה, תקווה, צדקה), ארבעת היסודות ושנים עשר המזלות, ואילו חפיסת ויסקונטי-סְפוֹרְצה ה"סטנדרטית" כוללת, משום מה, רק שלוש מהמידות הטובות הבסיסיות: הזהירות נעדרת.

אפילו אז, בימיהם הראשונים של קלפי הטארוט, בררו יצרני הקלפים השפעות ממסורות שונות והשתמשו כל אחד באלגוריות המתאימות לו. הערפל המתעתע שאפף את הסימבוליזם של הטארוט רק העצים את התהליך הזה. לכן כמעט מפתיע שנדרש זמן רב כל כך עד שהחלו להשתמש בטארוט לחיזוי עתידות. אך בדומה לטענה שקלפי הטארוט הגיעו ממצרים העתיקה, גם השימוש הזה מקורו בבירור בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה.

זמן קצר לאחר הדפסת ספרו של קור דה ז'בלן, ז'אן-בטיסט אלייט (Alliette), מוכר הדפסים ויזם בתחום האסטרולוגיה, כתב סדרת ספרים וכתבי יד בפסבדונים "אטייה" (Etteilla, היפוך של שמו המקורי). נושא כתביו: "כיצד לבדר עצמך עם חפיסת קלפים". שיטותיו היו למספר את הקלפים מחדש "בצורה נכונה" כדי להשיב להם את חשיבותם ההרמטיסטית-מצרית-אסטרולוגית, ואז להשתמש בשיטות ה-cartonomancie, או שליפת קלפים, שאותן פירט בפרסומיו הקודמים. כך יוכלו הקוראים לייחס לקלפים הנשלפים משמעויות ייחודיות, בהתאם לכיוון שאליו הם פונים.

הטכניקה הלא רשמית לחיזוי עתידות באמצעות קלפי משחק קיימת כפי הנראה מאז שהקלפים עצמם קיימים, וקשורה לפרקטיקות עממיות של חיזוי עתידות באמצעות פתיחת התנ"ך באקראי

השיטה של אטייה הייתה עשויה לחלוף מהעולם לולא אומצה על-ידי האיש שתרם יותר מכל אחד אחר לתרגום הרעיונות האזוטריים של האנטי-נאורות במאה השמונה עשרה לרעיונות האוקולטיסטיים הרוחניים של המאה התשע עשרה. אלפונס לואי קונסטן (Constant) היה תלמיד כמוּרה כושל ורדיקל (שאף נכלא על דעותיו). הוא פיתח אובססיה לרעיונות קבליים וכתב בתור "אליפז לוי", השם העברי שאימץ לו.

קונסטן/לוי נדהם מהדמיון בין מספר המייג'ורים בטארוט, מספר האותיות באלפבית העברי ומספר הנתיבים בעץ החיים של הקבלה: עשרים ושתיים. הוא רקח מערכת של תקבולות קסומות שהרימה נחשול חדש של אסוציאציות סימבוליות אפשריות בין קלפים בודדים למסורות חוכמה נסתרות, בהן אסטרולוגיה, מסמריזם, אלכימיה וקבלה. לוי כתב שאסיר ללא ספרים, שברשותו רק קלפי הטארוט והידע כיצד להשתמש בהם, יוכל "לרכוש חוכמת עולם ולדבר על כל נושא בידע שאין דומה לו וברהיטות בלתי נדלית".

אנשי תורות הנסתר האנגלים שקראו את לוי, השתכנעו. המפיצים העיקרים של הטארוטולוגיה הקבליסטית שלו היו חברי המסדר ההרמטי של השחר המוזהב שפעל במאה התשע עשרה. אגודת הקסמים האזוטרית הזאת, שהייתה אופנתית אז, כללה משוררים ודמויות בולטות אחרות כמו אליסטר קראולי, ויליאם באטלר ייטס וארתור אדוארד ווייט. קראולי הביא עמו את המוניטין (השלילי), ואת הסינקרטיזם הדורסני: חפיסת "טארוט-תחוֹת" שהוא יצר יחד עם המאיירת ליידי פרידה האריס (Harris), הוצגה ב-1942 ב"גלריית ברקלי" האופנתית בלונדון. תרומתם של ייטס ווייט הייתה משמעותית אף יותר. יחד הם יצרו את הזנים ה"קלטיים" וה"ארתוריאניים" של הסימבוליזם בטארוט. ווייט אף פיתח יחד עם האמנית האמריקאית פמלה קולמן סמית (Smith) חפיסת טארוט לחיזוי עתידות שמאז הפכה לחפיסה הסטנדרטית בעולם דובר האנגלית.

טארוט חדש

"טארוט חדש" צרפתי משנת 1910. תצלום: ויקיפדיה

אמנם חפיסת הטארוט עצמה נחקרה לעומק, לעתים קרובות בשיטות יצירתיות למדי, אבל הטכניקות שקוראי הטארוט משתמשים בהן כמעט שאינן נדונות. יכול להיות שהסיבה לכך היא מקורותיהן היומיומיים להחריד. הטכניקה הלא רשמית לחיזוי עתידות באמצעות קלפי משחק קיימת כפי הנראה מאז שהקלפים עצמם קיימים, וקשורה לפרקטיקות עממיות של חיזוי עתידות באמצעות פתיחת התנ"ך באקראי, וגם הטלת גורל כפי שמופיעה בתנ"ך ובמסורות אחרות. אבל הקריאה בקלפים החלה להגיע להמונים זמן קצר לאחר שנוצר הקשר בין טארוט לאוקולטיזם בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה.

כפי הנראה, הדמות המרכזית בהקשר זה היא מארי אן לנורמן (Lenormand), מגדת עתידות ידוענית בת המאה התשע עשרה. היא השתמשה בחפיסה בת שלושים ושישה קלפים שלא התבססה על מצרים העתיקה או על קבלה, אלא על משחק קלפים גרמני שהופץ בסביבות 1800: "משחק התקווה". הקלפים במשחק זה הונחו בריבוע, והשחקנים היו מניעים את דמויות המשחק שלהם סביב הקלפים כמו במשחקי הלוח של ימינו, בניסיון להגיע "הביתה".

אותו דבר נכון לטארוט גם בימינו. ישנם טארוטולוגים המייחסים לקלפים הילה אוקולטיסטית, אבל רבים אחרים משתעשעים בהם, אוספים אותם ואף משחקים בהם. דרך אגב, נראה שקלפי הטארוט פופולריים יחסית בקרב מתבגרים וצעירים. אין שום ספק שבפעם האחרונה ששמעתי מישהו מדבר על טארוט היו אלה אנשים צעירים – וזה גם מה שמצאה האנתרופולוגית לורה מילר (Miller) במחקרה בנושא "טארוֹטוֹ", "בילוי פנאי לבנות [ביפן] שלא זכה לתשומת לב מספקת". הטארוט ניצבים כעת לצד משחקים מיסטיים ומאגיים ממוסחרים אחרים, ובראשם לוח ה"וויג'ה" (שבעצמו הומצא ושווק כמשחק על-ידי ממציא ועורן דין אמריקני בשנות התשעים של המאה התשע עשרה). בקיצור, קלפי הטארוט נמכרים כחוכמה עממית במחיר שווה לכל נפש. לרוב הם באים עם מדריך בסיסי לשיטות שימוש ולפרשנויות.

וויג'ה

לוח וויג'ה מסורתי. תצלום: דייב וויינר.

קוראי הטארוט האדוקים מתחלקים לשתי אסכולות רחבות: אלה שחושבים שהקלפים עשויים לשמש כצוהר לחוכמה לא-מודעת (הגרסה ה"רכה"), ואלה שמאמינים שהחפיסה מתעלת כוח על-טבעי, ואפילו נושא כוח רוחני משלה (האסכולה ה"קשה"). אפשר להבין, אם כך, מדוע הם עוטפים את הקלפים בבד שחור, לעתים יוקרתי (וייתכן שהם פשוט מחקים פרקטיקות דתיות הקשורות לספרי קודש לשם האפקט החזותי).

ג'ולי, קוראת הטארוט שלי, משתייכת במידת מה גם לעמדה הרכה וגם לעמדה הקשה. היא אומרת שהקלפים הם "בסך הכול כלי". מובן ש"לכל אחד מהם יש משמעות", ושמיקום הקלפים בפריסה "מסביר לי מדוע כל קלף נמצא שם" – אבל היא רוצה גם לסמוך "על הצד האחר של המוח שלי, הצד הנשי, האינטואיטיבי, המדיטטיבי". מבחינתה, הקריאה אמורה לעזור לה "להיות קשובה" ל"תחושות הבטן" שלה, ולא לחזות את העתיד: "העתיד אינו חקוק באבן", היא אומרת, "יש לך אפשרויות, ולפעמים התפקיד של הקריאה הוא לעזור לך לראות את האפשרויות האלה".

כוחה האמיתי של הקריאה בטארוט אינו מבוסס על שורה של ניחושים פשוטים, או ציניים. השואל שותף לתהליך.

לפני שפגשתי את ג'ולי, ולפני שהתחלתי לחקור את קלפי הטארוט, הנחתי ש"קריאה בקלפים" אינה אלא "קריאה קרה" של הלקוח – בדומה לתכסיסים של שרלוק הולמס, שלמד להבחין ברמזים גופניים וחברתיים דקים – שהקוראים בסך הכול זורקים ניחושים ערמומיים שניתן לפתח במהירות או לזנוח על-פי הצורך. המאמר הקלאסי שכתב ריי היימן (Hyman) עבור כתב העת Skeptical Inquirer ב-1977 מתווה את פרוצדורת הקריאה הקרה באמצעות שלושה עשר טיפים, בהם: "גייסו מראש את שיתוף הפעולה [של הלקוח]", ו"השתמשו בטכניקת ה'גישוש' – ש'אינה אלא כלי שמטרתו לגרום ללקוחות לדבר על עצמם. לאחר מכן אתם מנסחים מחדש את מה שהם אמרו לכם, יוצרים תמונה קוהרנטית ומגישים אותה בחזרה אליהם'". נושא קלפי הטארוט מכוסה בטיפ מספר חמש – "השתמשו בגימיק" – שמאפשר למי שמבצע קריאה קרה להדהים את הלקוח, להסיח את דעתו ולמשוך זמן, בעודו נועץ כביכול בקלפים.

אבל כוחה האמיתי של הקריאה בטארוט אינו מבוסס על שורה של ניחושים פשוטים, או ציניים. השואל שותף לתהליך. הגורם שמייצר את השותפות הזאת נמדד לראשונה ב-1949, כשהפסיכולוג בֶּרְטְרַם פוֹרר (Forer) ביקש מהסטודנטים שלו בלוס אנג'לס למלא מבחן אישיות פיקטיבי בשם Diagnostic Interest Blank. כשפורר החזיר להם את "התוצאות", הוא אמר שהן מבוססות על המבחנים. אך בפועל הוא לקח שלוש עשרה הצהרות רחבות מהורוסקופים שהתפרסמו בעיתון, כולל חריצות דין כגון "יש לך יכולת בלתי מנוצלת רבה שלא השכלת להפיק ממנה תועלת" וכן, "לעתים אתה מוחצן, חביב, חברותי, ופעמים אחרות אתה מופנם, זהיר, מאופק". מה באמת?! גם אתה?

כל סטודנט התבקש להעריך את נכונותו של המבחן בסולם של 0-5, כשדירוג של 5 מעיד על דיוק מושלם. למרבה התדהמה, ממוצע התוצאות עמד על 4.26. בזחיחותי כי רבה הייתי בטוח שאני עצמי לא הייתי נופל בפח הזה, ואמרתי זאת לפסיכולוג כריסטופר פרנץ' (French), שחוקר אמונות על-טבעיות באוניברסיטת גולדסמיתס בלונדון. הוא אמר לי שרוב תיאורי האישיות שהופיעו במבחן המקורי של פורר הם "הצהרות בעלות שתי פנים המתארות את המצב האנושי – ולכן הן מדברות לאנשים רבים כל כך. פרנץ' נוהג לומר לסטודנטים שלו בהנאה שאם ההצהרות האלה אינן מתארות אותם, "כנראה שאתם פסיכופתים". אבל הכלליות של ההצהרות האלה היא רק חלק מהעניין: הניסוי של פורר מלמד שההצהרות לא נתפשו על-ידי הסטודנטים כאמירות כלליות, אלא דווקא כאמירות אישיות עד מאוד.

מובן מאליו אילו יתרונות מציע "אפקט פורר" לקוראים בטארוט – בייחוד לאור ממצא מאוחר יותר, לפיו "תהליך הכרוך בהרבה בלבולי שכל וקשקושים", כפי שאומר היימן, רק מחזק את אפקט פורר.

בסופו של דבר, קריאה בטארוט מצליחה כי אנחנו הופכים את עצמנו לקורבנות-מרצון של הטיותינו הקוגניטיביות

גם הטיית האישור שלנו נכנסת פה לפעולה. אנחנו רוצים שהתפישות הקיימות שלנו יזכו לאישור, ולכן אנו מקדישים תשומת לב יתרה להצהרות שעושות זאת. כשקורא הטארוט אומר משהו קטן לא מדויק, אנחנו מתעלמים מזה או שוכחים את זה. כשהוא פוגע בול, אנחנו נדהמים מהדיוק שהוא הפגין.

בסופו של דבר, קריאה בטארוט מצליחה כי אנחנו הופכים את עצמנו לקורבנות-מרצון של הטיותינו הקוגניטיביות. בהשפעת תופעת האפופניה – קרי זיהוי של דפוסים כוזבים – אנחנו לוקחים שורה של הצהרות אקראיות של המדיום או של קורא הטארוט, והופכים אותה לנרטיב קוהרנטי שאנו גיבוריו (ומעט חנופה רק מעצימה זאת. אני עצמי יצאתי מהקריאה בתחושה של שביעות רצון על כך שג'ולי זיהתה נכונה את האופי המתחשב והאוהב שלי, ואת חדות התפישה שלי). מאז ומתמיד הועיל לבני האדם לשקול היטב את ההקשר שבו מסרים מועברים להם. אך כפי שהיימן מסכם: "המנגנון רב העוצמה [הזה] עלול להשתבש במצבים שבהם שום מסר אינו מועבר אלינו, בעצם".

טארוט, קריסטלים

קריאה בקלפי טארוט בשילוב אמצעים אחרים. תצלום:אן לארי ולנטין

שימו לב שעדיין לא ענינו על השאלה: האם קוראי טארוט הם אנשים בעלי כוונות טובות המאמינים באמת ובתמים לקלפים, או שמא הם נוכלים ציניים ונצלנים. מן הראוי לומר כאן שאפקט פורר קיבל במהרה שם חדש מהפסיכולוג פול מיל (Meehl): "אפקט ברנאם", על-שם אמרגן הקרקס ואשף המתיחות פ. ט. ברנאם. לצד המופעים המפורסמים שברנאם יצר – "בתולת הים מפיג'י" ו"טום אצבעוני" המקורי – הוא הקדיש זמן רב לחשיפת הונאות שבעיניו היו חמורות יותר: הונאותיהם של מדיומים ומגידי עתידות. ספרו The Humbugs of the World  (משנת 1866) פורסם עם כותרת משנה שלא חסה על אף רמאי ועל שום תרמית: "פירוט של הונאות, אשליות, אחיזות עיניים, נוכלויות, תרמיות ורמאים מכל המינים ומכל הגילאים".

במהלך קריאת הקלפים שלי לא יכולתי שלא לשים לב ל"אותיות הקטנות" המסתתרות בין השורות בתדרוך של ג'ולי. "זה כמו לכוון את הרדיו", הזהירה אותי. "לפעמים המידע שאני אקבל לא יהיה ברור לגמרי, לכן אולי אשאל שאלות למען הבהירות... ואם אני גולשת לכיוון הלא-נכון, אתה חייב לומר לי". היא הגנה על עצמה מהסכנה שהספקנות שלי תחריב את התהליך. "ככל שתהיה פתוח יותר, כך אני אקלוט יותר... זה כמו חילופי אנרגיה".

פרנץ' התעקש שרוב קריאות הטארוט הן קריאה קרה "בלתי מכוונת", וג'ולי אכן נראתה לי כנה לגמרי. את "הקריאה הקרה" שהיא עשתה לי היה אפשר לתאר גם כ"תחושת בטן", ואת "חילופי האנרגיה" שהיא חתרה אליהם היה ניתן להגדיר כ"שיחה עתירת פרטים". את דבריה לגבי חשיבותה של פתיחות הייתי עשוי לשמוע באותה מידה גם בקליניקה של פסיכולוג.

מעל לכול, ג'ולי הייתה אדיבה וחדת-תפישה. לדוגמה, היא הבינה שאני ספקן מוחלט בנוגע לטארוט, ושאף-על-פי-כן יש בי קורטוב של כמיהה לדבר. והיא הסיקה מכך בצדק שמתחולל בתוכי עימות בין כתיבה אנליטית ומחושבת לבין כתיבה אינטואיטיבית יותר – בין העניין שלי במערכות אמונה לבין חוסר האמון שלי כלפיהן. בזכותה אף התחלתי לחשוב על מערכות יחסים משפחתיות באופן שעדיין מעסיק אותי. יש שקט של חצי דקה בהקלטה, בסוף מפגש הקריאה, כשהיא שואלת אותי אם יש לי שאלות. זאת אינה שתיקה של תדהמה, וגם לא של מבוכה. זוהי דממה של ריכוז מוחלט, של אדם ששקע במחשבות.

טארוט היא מערכת לתיאור שאיפות וחששות רגשיים. זוהי מערכת סגורה, לא מערכת המבוססת על ראיות, ובכל זאת היא דומה במידת מה לפסיכואנליזה

אולי ג'ולי עצמה נותנת את התשובה הטובה ביותר לשאלתי המקורית: "איך קלפי הטארוט ממשיכים לשרוד?" קלפי הטארוט אכן נושאים בחובם חוכמה, אם כי הם עושים זאת במסגרת מסורת מומצאת, לא מסורת סודית. טארוט היא מערכת לתיאור שאיפות וחששות רגשיים. זוהי מערכת סגורה, לא מערכת המבוססת על ראיות, ובכל זאת היא דומה במידת מה לפסיכואנליזה –  גם היא מסורת מומצאת שהפכה למערכת שיטתית שיעילותה הקלינית תלויה בסופו של דבר במערכת היחסים בין המטפל למטופל.

גם קרל יונג (Jung) התעניין בטארוט (אף שידיעותיו בנושא היו מוטעות: הוא חשב שהקלפים הם בעלי מקור צועני, ושאולי אף מדובר ב"גלגול של ארכיטיפים טרנספורמטיביים – אותם "סמלים אמיתיים ואותנטיים שלא ניתן לפרש בצורה מעמיקה, כסימנים או כאלגוריות"). ב-1960, או זמן קצר קודם לכן, הוא התנסה במכון ציריך בטארוט ובסוגים אחרים של גילוי עתידות. אבל את טענותיו הבהירות ביותר בנוגע לטארוט הוא הציג בסמינרים פרטיים שנתן בתחילת שנות השלושים:

"אלה דימויים פסיכולוגיים, סמלים שאפשר לשחק איתם, כפי שהלא-מודע משחק ככל הנראה עם התכנים שלו. הם משתלבים בדרכים קבועות, והשילובים השונים תואמים כל אחד לגרסה משועשעת של השתלשלות אירועים בתולדות המין האנושי... לכן ניתן להשתמש בהם כשיטה אינטואיטיבית שמטרתה להבין את זרימת החיים, אולי אפילו לחזות אירועים עתידיים, שהרי כל האירועים תלויים בתנאים הקיימים בהווה".

בספרו The Occult Tradition (משנת 2005), ההיסטוריון דייוויד כץ (Katz) מסביר שהתיאוריה הפסיכואנליטית, ויונג בפרט, שאבו רבות מהספרות האוקולטיסטית. גם תנועת הניו אייג' לא הצליחה לעמוד בפני השילוב בין מטרות טיפוליות למסתורין. פארלי כותבת שקלפי הטארוט הם "כלי ניו אייג'י פר אקסלנס", שנע בקלות ממשחק, לגילוי עתידות, ל"ריפוי".

השוטה, קלף, טארוט

קלף השוטה בחפיסת טארט. תצלום: טים אליס

וכן – גם לריפוי עצמי. ג'ולי מספרת שהיא סבלה מחרדה ומדיכאון, ושהחוויות הקשות שעברה חידדו את התפישה שלה. "אני רואה בקריאות שלי סוג של ריפוי", אמרה. "כל עוד אני עוזרת לאנשים, זה העיקר". בהמשך אותו יום, ברחוב מרכזי בגלסטונברי, עליתי במדרגות מאחורי חנות ספרים, שם ניצב שלט המזמין אנשים לקריאה בטארוט, לצד איזון שאמאני באמצעות קול/תופים/רעשנים, התחברות מחדש לנפש, ריפוי באמצעות כתיבה יצירתית ועיסוי רקמות עמוק. ואלה לא היו קריאות טארוט רגילות. בעלון נכתב שהקורא "ניחן מילדות באמפתיה רבה וביכולת להתחבר לאחרים באופן אינטואיטיבי", ואף "פיתח את היכולת לרפא באופן יזום תוך כדי קריאה".

אולי זה נכון. ספקנות עלולה בקלות לגלוש להתנשאות. אליפז לוי כתב על לנורמן ש"ראשה היה מלא בידיעות שלא עוכלו כהלכה", אף שהוא הודה ש"היא הייתה אינטואיטיבית מטבעה, והאינטואיציה שלה לא הכזיבה אותה אלא לעתים נדירות בלבד". ספקנים אומרים לעתים אותו דבר גם על קוראים בטארוט. ייתכן שקלפי הטארוט הם כלי המאפשר לאנשים הנמצאים מחוץ למערכות ההשכלה הפורמליות או המקובלות, לעסוק בטיפול. כדי לבדוק זאת יידרש בלי ספק מחקר סוציולוגי. ובכל זאת, נראה שהעיסוק בטארוט אכן פורח במקומות כמו ברייטון או גלסטונברי, ולא בקיימברידג' או בהמפסטד.

במבט רחב יותר, כאשר בוררים את התבן מן הבר אפשר לראות שגם בפסבדו-היסטוריה האוקולטיסית של הטארוט יש מעט אמת. הקלפים אינם השרידים שנותרו ממסורת עתיקה ואקזוטית. אין מדובר ב"ספר תחות" האבוד. אבל הם כן שריד ייחודי למדי ממסורות חוכמה אזוטריות מהרנסנס האירופי, והם משמשים כטיפול פופולרי, נגיש ולא רשמי. לעתים יש ערך להתעמקות במשמעותן וחשיבותן של ארבע המידות הטובות, של הזמן, של אהבה ומוות, של התלוי, של המלאך וגלגל המזל. לפעמים יש ערך אפילו להתעמקות בשוטה.

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ג'יימס מקונאקי (McConnachie) הוא עיתונאי, סופר, עורך ושדרן בריטי. ספרו האחרון הוא Sex: The World's Favorite Pastime Fully Revealed (משנת 2010).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: קלף טארוט על אם הדרך. תצלום:José Manuel López Cabrera / EyeEm, אימג'בנק/גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יימס מקונאקי, AEON.


תגובות פייסבוק